יום חמישי, 10 במרץ 2016

עשור. כמה תמונות?

לפני כשבועיים ועשר שנים נחתנו בלונדון, צימו ואני, יחד עם שתי מזוודות גדולות.
את יתרת רכושנו דאז זרקנו לפח או מסרנו. את מיעוטו, חתמנו בקופסאות ליום עתידי בלתי ידוע. ההבדל בין שנינו היה, שאני עשיתי את זה לא רק עם רכושי הדל:
לא ידעתי מה יהיה, אבל הייתי מוכנה להמר שמה שלא יבוא, פשוט מוכרח להיות יותר טוב. כי עד אז היה רע, רע מאוד.
זה לא החתול, שצילק את זרועותיי. שיקרתי, זה היה סכין מטבח.
אספתי קופסאות משככי כאבים, לא עבור העת בה יכאב לי הראש.
אין לי הרבה מה לספר על התקופה ההיא. יום אחד, לא כזה מזמן, הופתעתי לגלות שיש לי חור של שנתיים וחצי בזיכרון.
הוא שאמרתי: זרקתי לפח. מיעוט, אולי, חתום בקופסאות, ואין לי חפץ בהן. בגיל 26, החיים התחילו מחדש.

לפני כשבועיים, דמיינתי בעיני רוחי מפה של העיר, משובצת כולה בנקודות ציון מהעשור האחרון, גדולות כקטנות. וכמה שלא ניסיתי לגלגל את הרעיון הזה, נתקעתי.
הוא מצא חן בעיני תיאורטית, אבל איכשהו, לא נגע בלב העניין. אבל מהו לב העניין? זאת לא ידעתי לומר.
לדוגמא: טרום חתונתנו, כאשר צימו אסף את טבעות הנישואין שלנו מהצורף, נפגשנו בהפסקת הצהריים על מדרגות כנסיית סט. פול כדי להתפעל מהתוצר המוגמר.
למה דווקא שם? כי שנינו עבדנו בסיטי, ומשרדינו היו קרובים, והפנינה הזו, שהנשימה היתה נעתקת למראיתה כל בוקר מחדש, היתה בנוסף מקום מפגש נוח.
הנה זיכרון נהדר, ואיזו תפאורה אידילית! ובכל זאת, לשבץ תמונה של טבעותינו בסמיכות לכנסייה על המפה, הרגיש מנותק מהעונג של אותו הרגע.

הסיבה שמפות לא עובדות היא, כי מאז ומעולם לונדון עבורי היתה לא רק מרחב גיאוגרפי, אלא יישות מטאפיזית משל עצמה.
זה נכון שעל פני השטח, עיר היא סך הבניינים שבה, האנשים שבה, ההסטוריה שלה, וכן הלאה.
אבל במובן אחר, היא היישות הזו שבונה את עולם האפשרויות סביבך, מגיבה לפעולות שלך, ומעצבת את תפיסת עולמך.
אז בתוכי פנימה, לונדון היא יישות אוהבת, אשר חיבקה אותי אליה בחיבה, והרעיפה עליי יותר משאי פעם יכולתי לדמיין.
לך תתאר דבר כזה במפה.


בדרכים שונות, ניסיתי לתעד את החיים כאן. אספתי מזכרות. כתבתי במחברות. הבלוג הזה הוא סוג של נסיון. קדם לו בלוג אחר, במקום אחר.
אבל מעל הכל, צילמתי המון. בהתחלה, גם ניסיתי לפתח ולהדביק באלבומים. לאורך זמן, זה לא תפס: יותר מדי תמונות, פחות מדי חשק להדביק.
אבל עכשיו אני חושבת: כרך אחד, אי שם בין מחברת לאלבום. לא לפי סדר כרונולוגי, לא מכסה הכל.
כרך אחד, שלו יכולתי לעלעל בו לפני למעלה מעשור, הייתי יודעת: החיים לא עומדים להסתיים, הם תיכף הולכים להתחיל.
הנה, ככה על קצה המזלג, כמה רגעים.


מלכתחילה, היו רק שתי אופציות: או שהזוגיות תסדק ותתפורר נוכח הקשיים בהתאקלמות במקום זר, או שהיא תתעצם ותתחזק. לפני עברנו, היו לי חששות כבדים.
ובגלל שעבורי המעבר היה עניין של להיות או לחדול, תהיתי אם המחיר יהיה להיות - אבל בלעדיו.
ואני מסתכלת בבחור המופלא הזה שאיתי וחושבת, איזו גמישות יש לו, להתערות כל כך בחן. כמה ברת מזל אני, שהוא היה מוכן לנסות.
על הגלגל הענק ביום לוהט של יולי 2006, צימו שאל אם אנשא לו. למרות החום, לפני שעלינו הוא התגנב לשירותים והחליף לחליפה, כי הוא יודע שאני נורא אוהבת גברים בחליפות.
אני מתבוננת בטבעת שהוא נתן לי וחושבת שלפעמים, שפיץ של עיפרון נשבר תחת לחץ. אבל מצד שני, תחת מספיק לחץ מבוקר וזמן, הוא גם הופך ליהלום.




עד שעברנו, הייתי דלפונית. מכל הדברים שהרעו את חיי באותן שנים, דבר זה הכי פחות הפריע לי.
זה שצימו יעשה חיל היה תמיד ברור וידוע מראש. אבל עם שתי הכנסות נאות ומעלה, וזוג שלא צריך שום דבר במיוחד, פתאום החל עידן של רווחה כלכלית גדולה.
יש דבר אחד ויחיד שרווחה כלכלית קונה לי. דבר אחד ויחיד שמפחיד אותי לאבד: כסף קונה לי חופש.
חסכון בבנק מאפשר לי לדעת שאם העבודה איומה, אני יכולה לקום וללכת. תמצא אחרת, ובנתיים לא אזרק לרחוב.
אין לנו עזרה מהמשפחה. אז אנחנו קונים אותה בכסף. ועל כן, אני לא צריכה להתווכח עם אף אחד על הבחירות שאנחנו עושים, או לעשות פליק פלאקים כדי לרצות את השבט.
כסף נותן לי את החופש להעניק לילדים שלי מהעושר שהעיר מציעה. לא עולה הרבה לסוע ברכבת, לשוט על סירה, ללכת למוזיאון, או להאכיל ברווזים בפארק.
כסף קונה לי את את היום יום שאני רוצה אתם.




כמאמר הפט שופ בויז, לא שיעממנו, כי לא שעמם לנו.
היכולת להרגיש שמעניין ומרגש לך היא יכולת נרכשת, ושיעמום קשור קשר הדוק להוויה הפנימית.
וזה הכל אחלה, אבל כמו שאני לא אלך להתחתן עם הבחור האקראי הראשון שאני פוגשת ברחוב, ככה גם מעניין לי בלונדון, כמו שלא מעניין לי באף מקום אחר.
זה מרגיש כאילו אתה הולך לך לתומך, ולאן שאתה לא הולך, המסיבה סביבך.
וכל הזמן אתה חושב: איזה קטע! אני רק במקרה הגעתי, איך זה קרה שבדיוק פה יש מסיבה?




אני לא מצליחה לעלות על דעתי דבר אחד שביקשתי לעצמי ולא קיבלתי מהעיר. באתי לכאן לפני עשר שנים, ריקה ורעבה לדף חלק וחיים חדשים.  רציתי ורציתי ורציתי.
ועשר שנים אחרי לא הכל ורוד ומושלם, אבל אני כבר לא חושבת על עצמי כריקה, ולא חיה במצב תמידי של רעב.
ומהמקום הזה, יש לי יותר סבלנות. יש לי יותר יכולת לחבק, ולתת לאחרים. יש לי יותר יכולת למחול על כבודי, להתעקש פחות, להעריך יותר.
יהיו שיגידו, זה לא קשור בכלום ליישות מוניציפלית כזו או אחרת.
אבל אפילו הם ידעו גם לומר, קל יותר לאהוב אם היה מי שהרעיף עליך אהבה.

   

יום שישי, 4 בספטמבר 2015

סוף דבר

לכבוד תחילת שנת הלימודים, סברתי כי מן הראוי לספר איך נגמר משחק השח-מט הגדול הקרוי "מצא לילדך מקום בבית ספר".
אם לסכם בקצרה, יש כאן מערכת חינוך פרטית ומערכת חינוך ציבורית. שכונתנו הנאווה היא מה שמכונה כאן בעגת בית הספר "חור שחור". אין בתי ספר ציבוריים קרובים.
מכך שיש אשכרה מושג למצב הזה, ניתן להבין כי זו לא השכונה היחידה בה המצב תקף. למעשה, במועצה האיזורית בה אנו מתגוררים, שליש מהילדים נשלחים לחינוך פרטי.
אמרנו, אם זה מה שעושים - אז עושים. על מסענו אל תוך המערכת הפרטית (המרתק עבור אחרים אבל סוחט נפש באופן בלתי רגיל עבורנו) סיפרתי כאן.
מה שאני יודעת כיום הוא, שמרגע שמחולקים מקומות מתחיל משחק כסאות מוזיקליים, ובחלק מבתי הספר הפרטיים הגדולים יותר, מתפנים מקומות גם אם לא עברת שנה וחצי של ראיונות ומיונים.
בכל אופן, קיבלנו לבסוף מקום בבית הספר הפרטי אשר מצא חן בעינינו.
אבל אז התחלנו לעשות חשבון.

שכר הלימוד בלבד לילד לשנה בבית ספר פרטי הוא 15 אלף פאונד. זה עוד לפני ששילמת על אוכל או פעילויות נוספות.
יש לנו שני בנים, ואם בכל זאת אפשר היה, איכשהו, לא לשלם 200 אלף שקל כל שנה רק כדי לשלוח אותם לבית ספר, זה היה יכול להיות נחמד.
אין בעיה - אמרה לנו המועצה האיזורית שלנו. אמנם אין לנו מקום להציע לכם בבתי הספר אצלנו, אבל אנחנו נשמח להציע לכם מקום בבית ספר במועצה איזורית אחרת.
נכון, תצטרכו לסוע בשני קווים ברכבת התחתית ויקח לכם ארבעים דקות להגיע.
ואמנם, באמת מדובר בבית ספר שנמצא בתוך בניין משרדים נטוש ואין לו חצר משחקים.
אמת, אמנם כבר סגרו את בית הספר כי הרמה שלו היתה מתחת לכל ביקורת, אבל לפני שנתיים הוא נפתח שוב, ואנחנו מקווים שאולי יום אחד הוא יהיה יותר טוב.
אל תתקטננו על כי הוא נמצא בלב שכונה מוסלמית ומכיל רק ילדים ממקומות כמו סודן, פקיסטן ואריתריאה. גיוון זה טוב, אתם תהיו אקזוטיים שם.


זה היה השלב שבו הבנתי בעצב רב, שהגיע הזמן לעזוב.
גרנו באותה שכונה תשע שנים, אבל עכשיו, איך שלא מסתכלים על זה, המחיר הוא גבוה, גבוה מדי.
אז עברנו.
השכרנו את דירתנו לאשה עם חתול, ארזנו את מטלטלינו, והתחלנו מחדש.
עברנו ממש קרוב לבית ספר ציבורי שנחשב מצויין, אם כי גם כאן, כמו עם כל בית ספר אחר, תלוי בעיני מי, ועל כך תיכף.
אבל בינתיים, היינו ראשונים ברשימת ההמתנה, ושבועות ספורים לאחר המעבר התבשרנו כי התפנה מקום והאם במקרה נהיה מעוניינים בו?

שח-מט.

הילדים מאוד אוהבים את הדירה החדשה. בצדק: יש בה שטיחי קיר לנפילות רכות, קצת מדרגות ושני חדרי שינה, ושניהם עבורם.
באחד, קטנטן, הם ישנים בלילה. האחר, עצום בגודלו, הוא חלל משחקים במהלך היום. לעת ערב, אנחנו פורשים שם את המזרן הגדול, קצת מתגוללים יחדיו.
בבוקר, הילדים באים להתכרבל. בשבת, הוא נשאר פתוח כל היום, לרביצה ושעשועים.

אני עדיין מסתגלת. מבחינות מסויימות היא נוחה יותר, מבחינות אחרות היא נוחה פחות, ובעיקר - יש בה הרגשת תלישוּת גדולה. אין לנו תכניות לעבור בקרוב, ובכל זאת היא מרגישה ארעית.
שינוי המקום אמר גם שכונה חדשה. קשרי התחבורה הציבורית הם גם שונים וגם יש פחות מהם.
כל פעם שיוצאים, מחשבים מסלול מחדש. 



לאחר האופוריה הראשונית של קבלת המקום בבית הספר, החלו להגיע החששות.
בּוּבּה הוא היחיד מכיתתו בגן שהולך לבית ספר ציבורי, כל היתר מתפזרים לבתי ספר פרטיים, חלקם יוקרתיים ביותר.
ושוב מרימה מפלצת הספק את ראשה ואני שואלת את עצמי - אולי אנחנו עושים לו עוול?
קודם כל, בגלל משהו שפסיכולוגים קוראים לו אפקט העיגון: איפה שתקעת עוגן נקבע כסטנדרט, וכל אופציה אחרת נמדדת ביחס לסטנדרט הזה.
או בלשון פשוטה: אם התרגלת לחשוב על בית ספר פרטי כאופציה היחידה, גם כשכבר יש אופציות, הן מרגישות פחות טובות.

וגם, אם יש משהו שבריטניה מצטיינת בו הוא שימור.
זה נכון לבניינים ישנים, זה נכון לתכניות טלוויזיה שרצות כבר 20 שנה, וזה נכון גם למבני כוח. בתי הספר הפרטיים הם חלק חשוב במנגנון ששומר עליהם.
בּוּבּה בן 4, וקורא וכותב באנגלית, ובמידה פחותה - גם בעברית. כל כך קל יהיה, כל כך קל, ליפול למלכודת האצה של יכולות אקדמיות מדידות. לבנות לו דרכן כרטיס כניסה לעולם.
במיוחד שאני מסתכלת ימינה ושמאלה, ורואה את חבריו לכיתת הגן נכנסים למסלול שלוקח אותם ישירות אל עבר תחנות המעבר של האליטה.

בשיטה המקומית, יש מבחני כניסה לבתי ספר הבאים בגילאים 7, ו- 11. לבתי ספר מסויימים, בגיל 13.
רק לציין, כסטנדרט, לכ-ו-ל-ם יש מורים פרטיים שמכינים לבחינות, זו תעשייה משגשגת כאן. 
אבל מאחר ובתי ספר פרטיים נמדדים על פי איך הצליחו למסור את הכדור הלאה, רמת ההוראה היא כזו שמוודאת שגם בגיל 7 וגם בגיל 11 - אתה בכיוון הנכון.
בית ספר ציבורי לעולם לא יוכל להשתוות לבית ספר פרטי במלאכת הקידום האקדמי. כי הוא לא שם זאת כמטרה לנגד עיניו.
החשש שלי הוא שבּוּבּה יהיה ילד שנהדר בלימודים - וחסר אונים בחיים האמיתיים. הוא ילד חברותי ופתוח, אבל נטיית הלב שלו היא לא לקפוץ אל תוך שלולית בוץ, אם אתם מבינים את כוונתי.
אני אכין את שיעורי הבית שלי. אני אברר על הבחינות ובתי הספר האופציונליים מבחינתנו. יהיו מורים פרטיים.
אבל אני רוצה לתת לו כמה שנים שבהם הוא מתנסה ולומד וחושב ויוצר, בלי חרב ציונים ובחינות.
ובכל זאת, לא אכחיש, ידיי קצת רעדו כשאחזתי בטלפון להודיע לבית הספר הפרטי שאנחנו. מוותרים. על. המקום. שהם. הציעו.


חזרה לבית הספר בו כן בחרנו.
מה שאני אוהבת בו הוא שהוא תבנית נוף מולדתו: השכונה בינלאומית עם אוכלוסיה מהמעמדהבינוני? אז הילדים מגיעים מכל מיני לאומים, וההורים הם בערך כמונו.
 רובם דוברים לפחות עוד שפה נוספת לאנגלית, אבל האנגלית אינה רצוצה.
יש הרבה יצירתיות, הרבה אומנויות, כל מיני טיולים. ההורים ידידותיים. האווירה קהילתית. היתה ישיבת הורים לרגל פתיחת השנה, והמורה נראתה אחלה.
בּוּבּה עודו מסתגל, וכך גם אנחנו.
השבועיים האחרונים היו קשים לו. הגיעו פרצי בכי, וחשש ממפרידות ממני, גם כשהוא הולך לישון. כששאלתי הוא הכחיש שיש קשר לחששות מהגן החדש.
רק לאחר היום הראשון, בלילה, הוא הודה שדאג וחשש. עבורי, זה היה סימן נהדר להקלה של התרת ספקות.
לעת עתה, הוא רק נמצא בגן שעתיים-שלוש מדי יום, ועם כל יום שעובר קל לו קצת יותר.

לי עדיין קצת חונק בגרון.
כאן, נקודת ההתחלה של בית הספר היא בעצם במה שבישראל הוא גן טרום-חובה.
אז מצד אחד, זה גן לכל דבר. אבל זה בית ספר. בסוף השנה הם צפויים כבר לכתוב משפטים שלמים, ולקרוא היטב, ועוד כל מיני ציוני דרך שכבר הספקתי לשכוח.
והוא כל כך פיצפון.
תחילת שנת לימודים טובה לך, ילד שלי.