יום שני, 31 בדצמבר 2012

לעשות סדר בבית

לפני מספר שבועות התלוננתי על פינת בלאגן-נצחי בדירתנו, שמתחפשת לשולחן כתיבה.
השולחן הזה תוכנן במיוחד עבור נישה וחובר אליה בכל אמצעי החיזוק הידועים לאדם. מהרגע שהבנתי שאין מזור לבלאגן עליו ומתחתיו החלטתי שהוא חייב לעוף.
ההחלטה הזו התקבלה, אם זכרוני אינו מטעני, לפני שנה וחצי לכל הפחות.

באותה רשומה, תיארתי את יצירתו של מתקן צנוע לאחסון תכשיטיי, צעד ראשון בפינוי הקבע של הפינה הזו.
כפי שתיארתי שם, היתה סיבה שעד כה השולחן לא פורק וחדר השינה היה בבלאגן מתמיד, שכן היתה דרושה השקעת אנרגיה לא רק בפירוק, אלא גם במיון וסינון כל הבלאגן על השולחן ובעיקר - בארגזים מתחתיו.
לא העלתי בדעתי איך הצעד הקטן הזה יוביל בסופו של דבר למהפיכת הסדר שעברה על ביתנו בשבועות האחרונים.
התהליך הזה היה מלווה בסדרה של תובנות על איך אנחנו מתנהלים בתוך קופסאת הבית שלנו, גם בדירה הזו ספציפית, וגם באופן כללי בחיים.

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.
אני מציינת זאת לגבי כתיבת הרשומה, כי במידה רבה זו גם היתה ההרגשה שלי לגבי הבלאגן, ובמיוחד באותו חדר, שמשמש כיום כחדר השינה שלנו.
רוב הזמן, פשוט נמנעתי מלשהות בו, והייתי נכנסת אליו רק על מנת לשקוע במיטה.
כי יש משהו מייאש ומדכא נורא בבלאגן מהסוג שבכלל לא יודעים מאיפה להתחיל לטפל בו.
כמו הטיפול בבלאגן, שיכול לקחת זמן ומורכב מפינוי של כל-מיני-דברים, כך גם רשומה זו. לפיכך, היא פוצלה לשניים, עם המשך שיבוא בקרוב.

אם להתחיל דווקא מהסוף, אני חושבת שהגעתי למסקנה שאין סוג אחד של בלאגן, אלא לפחות שלושה:
1. בלאגן של דברים שאינם נמצאים במקומם.
2. בלאגן של דברים שנמצאים במקומם.
3. בלאגן של דברים שאין להם מקום.

הכוונה שלי כשאני אומרת שחפץ נמצא במקומו היא, שאם יש איזשהו בלאגן קבוע בבית, שום שינוי קוסמטי לא ישנה את זה. את הבעיה צריך לפתור ברמה עמוקה יותר.
כותבת מוערכת כתבה בהקשר זה שגישתה לפתרון בעיות בלאגן היתה להכיר בכך שהמקום בו מניחים חפצים בשגרה הוא המקום הטבעי שלהם, לא איזה מקום "אידאלי" שאנחנו מקצים אך לא מיישמים.
כתוצאה מכך, היא החלה להשתמש בסלסילות במוקדי הבלאגן המוכרים, על מנת ליישב בין הרצון לסדר ובין הדינאמיות הטבעית של הבית.

מצד אחד, מאוד התחברתי למה שהיא אומרת:
פעילות הסידור שנואה עלי דווקא בגלל התחושה כי מדובר במאמץ חסר תוחלת, לסדר חפצים יפה בשורה או לדחוף אותם לפינה נסתרת, כשאני יודעת היטב שאין שום סיכוי שזה יישאר ככה "בחיים האמיתיים".
מן פעילות שעושים בשביל ליצור מראית עין יפה "בשביל האורחים". העמדת פנים.
מצד שני, אין בי את הנכונות לוותר על שאיפות אסתטיות מסויימות עבור דירתי ככלל, ופינות שונות בה בפרט, עבור ההכרה שהחפצים מחליטים בשבילי איפה להיות.
מובן שזה לא ככה, ובסופו של דבר הם שם בגלל דפוסי השימוש שלנו בהם, אבל בכל זאת קיוויתי שיש איזשהו פתח לשינוי.

אני חושבת שאם ישנו מפתח לבלאגן, הוא מצוי בהכרה אינטימית של איך בפועל חיים בחלל הספציפי של הדירה הספציפית.
במובן מסויים זה אירוני שדווקא כשעוברים לדירה, בנקודה בזמן שהכי פחות מכירים את המרחב הזה, קונים את כל הרהיטים והאבזור.
צימו משך בכתפיו לנוכח האבחנה הזו: "רק כשעוברים דירה נראה הגיוני להוציא כל כך הרבה כסף על רהיטים. אחר כך הופכים הרבה יותר רגישים למחיר". אמר וצדק.
ועדיין, רק אחרי שחיים במקום זמן מה אפשר להתחיל להתגבר על הפנטזיות של איך דברים יהיו, ולהתמודד עם מה שיוצר בלאגן בפועל.

כדוגמא אנקדוטלית, אספר על קולקטיב צנצנות הזכוכית שלי.
לפני כך וכך שנים, הייתי דיירת משנה בביתה של אשה שהקפידה מאוד על עיצוב ביתה. בין היתר, קיר שלם במטבח הוקדש למדפים ובהם צנצנות זכוכית, בכל הגדלים ובעיצובים שונים.
הכל היא החזיקה שם: תבלינים, אבקות, פסטות שונות, אגוזים מכל מיני סוגים, פשוט מזווה שלם.
כשעברנו דירה, יידעתי את צימו שגם אנחנו נחזיק הכל בצנצנות מטעמים אסתטיים, ומיהרתי לרכוש כמה, חלקן חדשות, חלקן יד שניה.
אפילו מילאתי אותן: אחת בספגטי, שניה בסוכר חום, שלישית בשקיות עם אגוזים, וכאן היה הסימן הראשון: לא רציתי להוציא את האגוזים מן השקית כדי לא לאבד טריות.
בפועל, מעולם לא נגעתי בספגטי, בסוכר או באגוזים, ודרך קבע השתמשתי במצרכים ישירות מהאריזה. אלו שאופסנו פשוט ישבו שם שנתיים עד שזרקתי אותם, ונותרתי עם הצנצנות.

בלאגן של דברים שאינם נמצאים במקומם
בשלב הראשון בחנתי את פינת הכניסה, שהבלאגן בה פרט על עצבָּי בהיותו הדבר הראשון שאני רואה כשאני נכנסת.
דרך קבע, היתה מונחת שם ערימה של תיקים ושל כל-מיני, יחד עם נעליים (שנחלצות בכניסה לבית) ושקיות שונות שהונחו שם "רק לרגע" ונשארו ליותר.
במחשבתי, הפינה הזו היתה מלאה בדברים שמשתמשים בהם כל הזמן, ולכן אין טעם לאפסן בצורה מעוּשה במקום אחר, רק על מנת שישובו חזרה לכניסה. 
אבל פתאום עלה בדעתי שאולי זה בכלל לא נכון, ופניתי להתבונן בערימה בעין חדשה: כמה ממנה באמת היתה בשימוש לאחרונה?
הסתבר שמעט מאוד.
עקב כך, הרוב המוחלט, אם לא נזרק או נתרם מחוסר שימושיות, אופסן במקום אחר, נגיש יותר-או-פחות בהתאם למידת השימוש הריאלית.

התרגיל הקטן הזה גרם לי לחשוב: כן, בחיי היומיום חפצים נעים ממקום למקום, וזה יוצר בלאגן. אבל רובם המוחץ של החפצים נשאר במקום רוב הזמן.
אז אם כבר במקום, שיהיה בצורה מסודרת.
כוננית הספרים היא דוגמא טובה לעניין: הכוננית עמוסה למדי, ורוב המדפים מלאים בשתי שורות. בפועל, מיקום הספרים על המדפים לא שיקף את הרלוונטיות שלהם.
יש בה ספרים שפחות רלוונטיים לי כיום. אולי ארצה לקרוא בהם בעתיד, אולי לא, אבל כרגע, אני עדיין רוצה אותם ברשותי. אלו הועברו למדפים התחתונים ביותר.
לעומתם, אלו שאני צופה שיעברו תחת ידיי בקרוב, הועברו לקדמתו של המדף הנגיש ביותר.
כעת, באמת אין צורך להפוך בכוננית, ורובה נותרת סטטית.

לעומת הספרים, יש דברים שכל הזמן זזים.
עטים ומספריים הם דוגמא קלאסית, ובהיותנו משפחה של שרבטנים, שום קוסם לא יכול להעלים חבילת עטים בזריזות כשלנו.
ניסיתי כל מיני מקומות לעטים: מגירה בחדר, צלוחית בסלון, תפזורת על השולחן, ועדיין פאבריציו הדגול בא אלינו להשתלמות.
בסופו של דבר,בחרתי צנצנת מכובדת מהקולקטיב, מיקמתי אותה בליבו של הבית על השיש במטבח, ומילאתי אותה עד אפס מקום בעטים ושני זוגות מספריים.

בלאגן של דברים שנמצאים במקומם
אנשים לא סנטימנטליים פשוט זורקים מה שלא צריך. גם אנשים סנטימנטליים עושים זאת, אבל הם צריכים הכל.
זכרונות שנקשרים בחפצים נותנים לאחרונים חיים. בהתאמה, פרידה מהחפץ מרגישה כאובדן הזיכרון.
כי בחלוף הזמן, גם הזיכרון יישכח, אבל, לדוגמא, כשתניח את עיניך על אותו כרטיס ביקור, תזכר שוב באדם. כרטיס הביקור פועל כמפתח עבורך לשמור על זכרונותיך ממנו.
והדבר נכון לזכרונות ממקומות, מאנשים, מרגעים נעימים, מאירועים חשובים.

המעבר על הארגזים מתחת לשולחן היה איטי, ולקח לי יומיים לסיים אותו. אמנם סיננתי דברים, אבל חלק פשוט שמרתי:
אמרתי לעצמי שמותר לי לשמר את הזכרונות שלי, אבל אני מקצה למפתחות הללו מקום פיזי תחום היטב, בקופסא ייעודית שהקציתי לעניין.
חשבתי שזה פתרון מוצלח, עד שהגעתי ביום השני לשקית מתנה כחולה, ובה היו כל הברכות שקיבלנו לרגל חתונתנו, לפני כמה שנים טובות.
עברתי עליהן אחת אחת; לא עיינתי בהן מאז אותו ערב בו פתחנו את המעטפות, ומאז הספיק הדבק להתאחות על חלקן כאילו לא נפתחו מעולם.
ממרחק הזמן, לא היתה לי בעיה לזרוק את רובן. אבל חלקן נגעו בליבי ולא יכולתי להשליכן.
ומצד שני, מה, גם לקופסא? בשביל מה?

באותו רגע, משהו בי נשבר.
אני לא יודעת אם כעסתי על חוסר יכולתי לשחרר, או פשוט על כך שכל הכרטיסים והמזכרות כל כך לא נוחים לאחסון נגיש, כך שנתקלים בהם רק פעם ביובל.
הלכתי ולקחתי מחברת בגודל A4 ששכבה בבית, עם דפים חלקים, והתחלתי להדביק בסלוטייפ את הכרטיסים שבחרתי לשמור לתוכה.
לא יפה ומסודר או מאורגן, אלא דווקא להיפך: כמה שיותר כרטיסים בדף אחד, קורסים אחד לתוך השני.
ואז פשוט המשכתי: הדבקתי בתוכה, בלי סדר והגיון, כרטיס ברכה ליום הולדתו של בּוּבּה, פתק של צימו עם רשימות הארגונים מיום אירוסינו, ברכות שכתבנו זה לזו, תמונות פספורט ישנות...

אני חושבת שלפעמים אנשים אומרים לעצמם שיבוא היום והם יסדרו איכשהו את כל המזכרות האלו יפה באלבום.
בסופו של היום הזה היתה הקלה גדולה, ואני חושבת שאם למדתי לקח ממנו הוא - פשוט לא לחכות.
הפרוייקט המושלם הזה לא יקרה, ועדיף שהמזכרות יהיו פשוט נגישות לרגעים שכן רוצים להזכר, לא רק לאלו בהם מוכרחים לעשות סדר בבית.

ואריאציה נוספת מהסוג, שפינתה לנו שתי מגירות עמוקות, היתה מחשבה מחדש על אחסון DVD'ים. האריזות תופסות המון מקום!
זו לא היתה בעיה עבורנו לפני בואו של בּוּבּה, כי צפייה בסרטים ישבה די נמוך בסדר העדיפויות שלנו, ובשביל הפעם המזדמנת היה לנו מנוי בספרייה ציבורית.
אך בחצי שנה האחרונה, ייסדנו מסורת של דייטים ביתיים, זמן זוגי פעם בשבוע בו אנחנו צופים יחדיו בסרט, ללא הצורך לעזוב את בּוּבּה.
זו גם מסורת נוחה כלכלית, היות ואפשר להשיג סרטים במחירי רצפה. הקוץ היחיד הוא שהגענו לקצה קיבולת המרחב שהקצנו להן.

אתם שומעים את הצליל?
וּוּוּוּוּוּוּוּוּשששששששששששששש
זה הצליל של מרחב שמתפנה, אחרי שצימו הציע להפעיל את הפתרון של תוכנות למחשב, ולאחסן את כולם בתוך תיק גדול.

 
לפי החשבון שלנו, נשאר עוד סוג בלאגן אחד. עליו ועל דברים לא צפויים שצצו בתהליך הסידור - ברשומה הבאה.

יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

יומולדת 153 וחצי שמח, בּיג בּן

הרשומה הזו תכלול בעיקר תמונות.
יום אחד, אי שם בשנת 2009, נכנסתי לספרייה שהיתה סמוכה למקום עבודתי דאז, ממנה הייתי משאילה סרטי DVD.
על הדלפק, היתה מונחת ערימה לחלוקה בחינם של של ספק עלון ספק ספרון, עם איור שובה לב על הכריכה. 
הספרון הוצא לרגל חגיגות 150 שנה לביג בן, ותיאר את ההסטוריה של השעון והפעמון, כשכל האיורים נעשו בידי ילדים מבית הספר סט. ג'ורג' אשר ברובע קמברוול בלונדון.
התמוגגתי מהספרון, כי הוא לגמרי מצחיק ונהדר, ולקחתי עותק.
בבית, הנחתי את העותק על מדף בכוננית הספרים.

בשלוש שנים שחלפו מאז, הצטברו עוד דברי דפוס רבים על הכוננית, ושכחתי מהספרון לגמרי.
ובשבוע האחרון, אפשר לומר שעשיתי קצת סדר בדירה. 
דרך אחרת לומר זאת תהיה, שהחלטתי שחיינו יהפכו משמעותית טובים יותר אם נתחיל לשאול שאלות ברצינות לגבי המקום הפיזי שתופסים חפצים בחיינו.
אני אכתוב על התהליך הזה בנפרד, אבל לעת עתה אסתפק בלציין שגם הכוננית עברה ארגון מחדש, וכתוצאה ממנו - נתקלתי שוב בספרון.
אמנם צילמתי את התמונות (שכוללות כמעט את כל עמודיו), אבל זכויות היצירה לא שייכות לי, אלא לעמותה חינוכית ללא מטרת רווח בשם The Guy Fox History Project, אשר הוציאה את הספרון.
העמותה מאמינה כי אין נושא שלא יכול להפוך לנגיש, ויש לה שלל פרוייטים מקסימים לילדים.
לא שמעתי עליהם לפני שנתקלתי בו, וטרם התמזל מזלי בשנית להתקל בפרסומים שלהם שיצאו מאז.
חשבתי שיהיה נחמד לחשוף עוד אנשים לעבודתם, כמו גם לסיפור החמוד שהם כתבו ולציורים המרהיבים שציירו הילדים המוכשרים. 
את איכות העבודה אפשר להעריך מתוך הפרטים הקטנים: שימו לב איך כמעט כל דף כולל גם חומרים משלל מקורות ארכיוניים, שמצויינים בתחתית העמוד.
ניכר שאלו שעמלו על פריט הדפוס הפעוט הזה, עשו זאת מכל הלב.

אגב, לחיצה על תמונה תפתח את כל הסדרה לגודל גדול יותר באופן שנוח לקריאה סדרתית.















יום ראשון, 23 בדצמבר 2012

אז בשביל מה לעבוד?

כפי שסיפרתי ברשומות קודמות, משנסתיימו לימודי בשלהי הסתיו, עזבתי את עבודתי כדי לקחת קצת פסק זמן.
ממילא הכוונה היתה שהשלב הבא יהיה לעבור לתפקיד אחר וחברה אחרת, וההחלטה שנלקחה היתה לערוך את החיפוש אחרי שכבר עזבתי את המקום הקודם.
עד כה, לא תיארתי דבר מתהליך מציאת העבודה הבאה.
לא מפתיע: לא עשיתי שום דבר בעניין.
צימו איתגר אותי לקחת לפחות חודש אחד של חופש אמיתי, ובכלל לא לחשוב בכיוון. 
להפתעת שנינו, ולראשונה בחיי, הצלחתי לא רע. 
אמנם היו לי פה ושם פגישות עבודה ומספר שיחות עם מגייסים שפנו אלי, ואמנם עסקתי בכתיבה מקצועית, אבל כבר כמעט חודשיים שאני באמת ובתמים נהנית מהחופש.
אני נהנית מהזמן עם בּוּבּה, אני נהנית מהזמן לאוורר מחשבות, ואני נהנית מההזדמנות לעשות סוף סוף דברים שדחיתי במשך חודשים ושנים.

הסיבה שהוא הציב אתגר שכזה הוא בגלל מה שצפינו שיקרה והוא, שמרגע שיצאתי משוק העבודה אחוש לחץ גדול ורצון עז לחזור אליו חזרה. ככה זה היה תמיד.
ועכשיו כשלא הרגשתי כך, אני מודה שפשוט נבהלתי.
נפגשנו עם זוג חברים ושוחחנו בין היתר על חופשתי, והאשה שאלה: "רגע, יש לך את האופציה פשוט להשאר בבית?"
אז לא, אין לי את האופציה.
כדי לקיים את משפחתנו הנוכחית ברווחה, אנחנו זקוקים גם להכנסתי. לתקופה קצרה פסק הזמן הוא סביר, לתקופה ארוכה כבר פחות.
ואם מכניסים פנימה שיקולים כמו הרצון בבוא העת להרחיב את המשפחה ומתישהו להחליף את הדירה בדירה גדולה יותר, על אחת כמה וכמה חשוב שנחזור להיות מסוגלים לחסוך למטרות הללו.
מעבר לכך, אני לא חושבת שמתאים לי להיות יושבת בית, או לתת לעבודה מקום מינורי בחיי. זו לא אני.
לקחת מנוחה - כן. אבל כזו שתחומה היטב בגבולות הסביר על מנת לא ליפול מהעגלה.
וכאן היה מקור הבהלה: שכן בהיעדר דחף למצוא עבודה עלה בי החשש שהמנוחה תתארך מדי ולפני שאשים לב, חוסר המעש עלול לדחוף אותי מעבר לנקודת האל-חזור.

תגידו: "אם זה כל כך חשוב לך, פשוט אל תתעצלי, ותחפשי עבודה."
העניין הוא, ואת זה גיליתי כבר לפני כמה וכמה שנים, שאני מאוד לא טובה בחיפוש עבודה, אבל טובה למדי במציאת עבודה.
אם אני מגיעה לתהליך מציאת העבודה כשאני יודעת מה אני מחפשת, מבינה את מה שאני מחפשת לעומק, ויודעת היטב שאני מתאימה - 
הנסיון שלי הראה שאז זה קורה מהר מאוד. 
לעומת זאת, אם אני לא בטוחה, אם אני רק מגששת, אם אני מנסה להסוות התלבטויות פנימיות לא פתורות...אז זה פשוט לא קורה.

החסרון של הגישה הזו הוא שהיא דורשת הרבה כנות ונכונות לחקירה פנימית.
לא רק ברמת המחשבות התועות, אלא ממש זמן שמוקדש למחשבה ועיבוד של תקיעויות.
ובגלל שהעיסוק הזה מעלה סוגיות שלא בהכרח נוח או נעים לחשוב עליהן, אלא להיפך, כאלו שנראות מפחידות או לא-פתירות, אז הנטייה הטבעית היא לדחות את החפירה בהן עד כמה שאפשר.

כשניגשתי לשלב הראשון של החקירה הפנימית אצלי, גיליתי בתחילה את הדברים הצפויים:
שלא בשונה מרוב האנשים, גם אצלי חיפוש עבודה מהול בחששות:
האם ירצו אותי? האם אני מספיקה? האם תהיה המון תחרות לכל דבר ואני לא אמצא מקום טוב?
אני לא מזלזלת בחששות האלו בכלל, אבל בכל זאת קצת מחייכת, כי לאורך השנים הם קבועים באופן מפתיע.
פעם חשבתי שזו חולשה בלעדית שלי, אבל בשנים האחרונות למדתי שבאופנים שונים, אנשים רבים חווים חששות חוזרים ונשנים כאלו.
ובעצם - למה לא? האין בכך משהו מאוד טבעי?
גילוי חדש, אם כי בכל זאת צפוי במידת מה, היה שעכשיו נוספה קטיגוריה שלמה וחדשה של חששות:
מה יהיה אם אני כן אמצא עבודה? אחרי הכל, החששות טבעיים:
מה יהיה אם בּוּבּה יחוש זנוח בשל השעות הארוכות, בטח שוב לא אמצא עוד מקום וזמן לעסוק בעניינים שאינם מקצועיים, ועוד כל מיני נוספים, שלא אכנס אליהם כאן ועכשיו.

מהרגע שזיהיתי ערימה של מחשבות תוקעות שכאלו, הדבר שעובד עבורי הוא לבדוק עד כמה מה שנראה לי אמת צרופה הוא בעל איזשהו ביסוס הגיוני.
לרוב, מסתבר שזה לא המצב, אלא יותר שיקוף של פחדים והנחות יסוד לא מבוססות. וכך, הסיפור הפנימי הופך מאוזן הרבה יותר ברגע שמעמתים אותו עם המציאות.
אבל פשוט לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לעשות זאת!
האמינו לי שלא מדובר היה בעצלנות, כי מילאתי את זמני בפעילות שדרשה זמן, מאמץ וריכוז. הכל רק לא לכתוב על הנושאים הללו.
חלקתי את תסכולי עם צימו, ומתוך השיחה, התבהרה ההבנה שמשהו נוסף השתנה:

לא הרגשתי בתוכי את הרצון הבוער לעבודה.
כפי שאמרתי קודם: אני כעת נהנית מזמני מחוץ למעגל העבודה. זה אף פעם לא קרה בעבר.
בכל אחת מהפעמים שהחלפתי עבודה, תמיד ראיתי לנגד עיני את כל הטוב שעולם העבודה יכול להציע לי, וחשקתי בו.
הרעב הזה דחף אותי להשתפר, לכוונן את מאמציי, לעמול לקראת המטרה ששמתי לעצמי. ועכשיו?
עכשיו אני פתאום חושבת במונחים של מה אני אפסיד אם אמצא עבודה, מחשבה שהיתה זרה לי לחלוטין עד כה.
ומהרגע שהתובנה הזו עלתה, היה ברור שלפני שאני מתחילה בחפירות פנימיות, את העניין הזה צריך לפתור:
אני צריכה לעורר בעצמי מחדש את הראייה של כל הדברים הטובים שאני מרוויחה כשאני עובדת בתפקיד טוב.

יהיו כאלו שהגישה הזו תעורר בהם דוק של חוסר נוחות:
האם אין בזה שמץ של 1984, לחנך את עצמך שאתה רוצה לעבוד?
הרי אם הייתי מאוד עשירה, לכאורה לא הייתי  צריכה את כל זה, אז בעצם אני מעבירה סדנת חינוך כדי לבסס את אמונתי בחיי כפועלת.
העניין עם התיאוריה הזו הוא, קצת כמו עם חקר האמונות הפנימיות, שהיא לא עומדת במבחן המציאות: אנשים עשירים הם לא מאושרים יותר.
להיפך, אלו העשירים ממש, שלא חייבים לעבוד למחייתם, פעמים רבות לוקים בדיכאון בגלל החוסר בגורם שדוחף אותם להישגים משל עצמם.
זו לא מקריות שמוצאים אנשים עשירים מקדישים את חייהם לפעילות פילנטרופית, הדבר הכי קרוב לעבודה עבור אדם שאין לו צורך בכסף.
העיסוק המקצועי נותן לאדם הרבה יותר מאשר אמצעים חומריים. והאמצעים החומריים, אגב, גם הם נותנים הרבה יותר מאשר היכולת לקנות לחם ולשלם חשבון חשמל.

אז חשבתי אחורה, על השנים האחרונות, שהיו כל כך מלאות בעולם התעסוקה, ועל כל החיובי שהפקתי מכך.
בגדול, היתרונות נחלקו לשתי קטיגוריות עיקריות: הרצון לעבודה כדי שיהיה כסף, והרצון לעבודה כדי להשיג הגשמה עצמית.
תחת כל אחת מהקטיגוריות האלו היו כמה מניעים שונים.
עם כסף, למשל, מניעים לדוגמא היו הרצון לדעת שאני מסוגלת לעמוד ברשות עצמי ולפרנס את המשפחה, או הרצון להיות מסוגלת להעניק לבּוּבּה ולאפשר לו כמה שיותר הזדמנויות.
ברשותכם, אני לא אחשוף כאן את רשימת המניעים המלאה או מחשבותיי עליהם.

מצד שני, אני כן יכולה לספר שבאותו יום שהתחלתי לעסוק בסוגיה הזו קרה משהו שלא קרה באף אחד מהשבועות הקודמים:
הצלחתי להביא את עצמי להסתכל על מודעות דרושים, ואפילו מצאתי משרות שמצאו חן בעיני. לא רק זה, על אחת המשרות ממש פניתי למכר דרך ה- LinkedIn כדי להשיג את שם האיש-קשר הרלוונטי, על מנת ליזום פניה.
אני לא חושבת שמכאן הדרך תהיה קצרה ומיידית: כפי שתיארתי כמה פסקאות למעלה, יש עוד עבודה לעשות.
ובכל זאת, איזשהו פקק השתחרר.

יום שישי, 21 בדצמבר 2012

אוצר ארצישראלי

חנויות יד שניה: איך אפשר לא לאהוב אותן?
התשובה היא שאי אפשר, ואני אכן אוהבת אותן מאוד.
יש תקופות שהן מושכות אותי פחות, יש תקופות שיותר. בעבר אהבתי אותן מאוד כי נהניתי מחווית קניית הבגדים בהן: מציאת פריטים קצת פחות נפוצים, ועוד בזול.
ומכיוון שאני ממילא מעדיפה חנויות יד-שניה שמופעלות למטרות צדקה, הרווח הוא בכלל גדול לכל הצדדים המעורבים.
כיום אני כמעט ולא קונה בגדים בחנויות יד שניה, אבל אוהבת אותן (כמו גם שווקי יד שניה) בשביל דברים לבית: חפצי נוי קטנים, כלי חרס, לפעמים אפילו תמונות.
אני אוהדת את הפרקטיות של איקאה, אבל לא תמיד את האסתטיקה: מרחבים מודרניים וסטריליים, כשהכל קצת חלק ומהוקצע מדי, הם לא הטעם שלי. 
אני נמשכת לדברים תוצרת יד, או חפצים קצת מהוהים בקצוות, לדברים שמושלמים באי-המושלמות שלהם.

לפני כמה ימים נסעתי לרחוב הראשי של גולדרס גרין, בו ממוקמות מספר חנויות צדקה. חיפשתי מסגרות לתמונות, לצרכים שעליהם אספר בפעם אחרת.
גולדרס גרין היא שכונה עם ריכוז אוכלוסיה יהודית, ולחלק מחנויות הצדקה יש ממש שיוך יהודי. תיכף תבינו למה זה חשוב.
 
בחנות האחרונה בסיבוב לא מצאתי כלום. ובכל זאת, השתהיתי שם.
הייתי קצת מאוכזבת שמצאתי בכל הסיבוב רק שתי מסגרות ראויות, ועל אף שכבר סקרתי את המבחר בחנות, העפתי מבט מסביב לראות אם בכל זאת פיספסתי משהו.
שום מסגרת חדשה לא צצה.
על אחד המדפים בכוננית הספרים היו מונחים שלושה אלבומים שמנים. לא היתה לי סיבה בעולם להסתכל בהם:
לא הייתי צריכה אלבומי תמונות, ומלבד זאת, הם נראו עייפים, ולא לטעמי.

הם גם נראו מלאים. תמהתי אם הם באמת מלאים, ומי יתרום אלבום תמונות עם התמונות שבו?
ומשעלה בדעתי שייתכן והם ממש אלבומי תמונות משפחתיים של מישהו, לקחתי אחד בידי.
כי יש לי משהו עם אלבומי תמונות.
הלב שלי קצת נצבט כשאני מסתכלת בתמונות של אנשים שמעולם לא הכרתי ולא אכיר, אנשים שהיו צעירים והזקינו, אנשים שהיו מאוד שמחים או מאוד רציניים או מאוד זכים ועגולי מבט.
אני לא יכולה להתעלם מקיומם.
משפתחתי את האלבום, נסתבר שאין שם תמונות בכלל. במקום, התאכזבתי לגלות שיש שם עלונים של בּוּלים.
אין ביכולתי לתאר עד כמה אני כל כך לא הטיפוס לאספנות בולים.
אבל משהו היה משונה באוסף הזה. כי לא ממש ראיתי את הבולים בפועל, ובמקום, כל תא הכיל מן עלון קטן. חשבתי בהתחלה שהבולים יהיו בפנים, אבל זו נראתה לי דרך משונה ביותר לאסוף ולשמור אותם.

העלונים היו כולם של השירות הבולאי של מדינת ישראל.
לכל אחד מהם היתה כותרת, נושא מאחד לבול או סדרת בולים שהתלוותה לעלון במקור. בעודי מעלעלת בדפים, שבה אותי הגיוון המופלא של נושאים:
אולימפיאדת השחמט 1976, מתנדבי היישוב לצבא הבריטי, קונכיות ים סוף, עפוּלה, שמואל יוסף עגנון, דבורים.
בשלב הזה נתסקרנתי, האם באמת הבולים בפנים? שלפתי עלון אחד.
בולים לא היו בפנים, רק העלון. אבל בתוך העלון היה מידע על הנושא הנבחר, מספר פסקאות, בעברית ובתרגום לאנגלית, יחד עם קצת תמונות רלוונטיות.
שלפתי עוד אחד - אותו דבר!
על כל נושא היה כתוב משהו: נגיסים קטנים ומרהיבים של מידע, על אלף ואחד נושאים שונים הקשורים במדינת ישראל והמורשת היהודית.
בהתאמה, מקור המידע היה מגוון: לפעמים נכתב על ידי מועצה רלוונטית, לפעמים על ידי מומחה מקצועי. לפעמים היה התוכן דל, לפעמים עשיר להפתיע.
עשרות מהם בכל אלבום, ויש כאן שלושה אלבומים שמנים!
עיון קרוב יותר בעלונים גילה שהם ממוספרים ומתוארכים, ומקבלים אותה כחלק ממנוי שעושים עם השירות הבולאי.
אלו שבשלושת האלבומים מקיפים את השנים 1960-1994. אוצר!
בקול אדיש ככל שיכולתי להשמע, התעניינתי במחיר. הם היו £1.5 כל אחד, כלומר כעשרה שקלים לאלבום.

עבור רוב העוברים בחנות, אני מתארת לעצמי שהם לא שווים אפילו את זה. אפילו האספן החרוץ כנראה החליט בסופו של דבר שדי לו בבולים, ומסר את האלבומים לתרומה.
אבל עבורי?
לא יכולתי להאמין שבאמצע החיים נתקלתי בכזו הפתעה מקסימה.
כדי לחלוק את החדווה עם מי שקורא וגם מתלהב, בחרתי שלושה עלונים לדוגמא, אחד מכל אלבום.
אני מביאה להלן את תוכן העלונים כלשונם, כולל את האיות והפיסוק המדוייקים.
איך אפשר שלא להתאהב? 

התזמורת הפילהרמונית - 1961
התזמורת הפילהרמונית הישראלית - נכס התרבות היקר של מדינת ישראל - חוגגת מלאת עשרים וחמש שנים לקיומה. התזמורת נוסדה בדצמבר 1936 ע"י הכנר הדגול ברוניסלב הוברמן, שכוונתו העיקרית בהקימו תזמורת בארץ ישראל היתה להציל מכיליון מוזיקאים-יהודים שנושלו מעמדותיהם במשטר הנאצי. לעומת 72 מארבע עשרה ארצות, שהיוו גרעין התזמורת בהיווסדה, מונה כעת התזמורת הפילהרמונית 104 נגנים.

ב-26 בדצמבר 1936 - י"ב כסלו תרצ"ז - התקיים קונצרט הבכורה, כשעל דוכן המנצחים עומד ארטורו טוסקניני הבלתי נשכח. המאסטרו הדגול שב וניצח על התזמורת גם בשנה לאחר מכן. מאז הופיעו ומוסיפים להופיע עם התזמורת מנצחים וסולנים בין-לאומיים מן המפורסמים ביותר. עם זאת, הועד מקום כבוד לאמנים ישראליים וליצירות מאת מלחינים ישראליים.

מעמדה הבין-לאומי של התזמורת התחזק בסיורים שערכה בארצות חוץ. בשנת 1951 סיירה התזמורת בארה"ב וקנאדה, וב-1955 ביקרה בתשע ארצות אירופה, בקיץ 1959 הופיעה בפסטיבל המוזיקה של אתונה, בראשית 1960 כבדה את קפריסין במספר קונצרטים מיוחדים, ובאותה שנה הגשימה את תכנית סיוריה הנועזת ביותר במסעה סביב כדור הארץ. בסיור זה הגיעה התזמורת דרך צרפת לארה"ב, קנאדה ומכסיקו ומשם ליפאן ולהודו, בכל מקום זכתה התזמורת בהערכה כהישג תרבותי מפואר של מדינת ישראל.

על מקום התזמורת בחיים התרבותיים במדינה מצביעה העובדה כי לתזמורת כיום עשרים וחמישה אלף מנויים וכי כרטיסי המנוי העונתיים לקונצרטים בתל אביב, ירושלים וחיפה נמכרים כליל לפני התחלת העונה.

מיפנה חשוב בחיי התזמורת, וכן בהווי המוזיקלי של הארץ, חל באוקטובר 1957, כאשר נחנך אולם הקונצרטים החדש, היכל התרבות, בתל אביב - ביתה הקבוע של התזמורת שזכתה לו לאחר 21 שנות טילטולים, ואשר בו מתקיימות מרבית הופעותיה.

100 שנה ליסוד ועד הלשון העברית - 1989
בשנת 1889 נוסדו בירושלים חברת "שפה ברורה" ו"ועד הלשון העברית" ומטרתם היתה להפוך את הלשון העברית עתיקת היומין ללשון הדיבור היומיומי של הישוב היהודי בארץ ישראל. תאריך זה מציין איפוא את ראשיתו של התהליך, שהוא אחד מהישגיה המופלאים ביותר של התנועה הציונית: תחיית הדיבור העברי כלשון מדוברת יומיומית.

שנת תש"ן נקבעה איפוא, על ידי ממשלת ישראל, כשנת הלשון העברית. עם קום המדינה יזם ראש ממשלתה הראשון, דוד בן גוריון, את כינונה של "האקדמיה ללשון עברית" בתור יורשת חוקית של "ועד הלשון".

הכנסת חוקקה בשנת 1953 את "חוק המוסד העליון למדע הלשון העברית: האקדמיה ללשון" ובו נקבע תפקידו של המוסד: "לכוון את התפתחות הלשון העברית על יסוד חקר הלשון לתקופותיה ולענפיה". "חוק האקדמיה ללשון עברית" מקנה למליאת האקדמיה זכות חקיקה בלשון, בדומה לזכות המסורה בידי הכנסת לחוקק את חוקי המדינה.

מליאת האקדמיה מורכבת מעשרים  ושלושה חברים ועוד כמספר הזה חברים יועצים - כולם חוקרי לשון וסופרים, המתמנים לכל ימי חייהם. במסגרתה פועלות עשרות ועדות מקצועיות בתחומי חיים שונים ובתחומי המינוי והדיקדוק. חברי המליאה עושים את עבודתם בהתנדבות ושלא על מנת לקבל פרס.
רוב עובדי האקדמיה הם אנשי מדע, בעלי תואר שני ושלישי במדעי היהדות ומהם בדרגות בכירות ביותר (פרופסורים).

משחקי מחשב - 1990
המשחק נפוץ בכל התרבויות ונמצא בכל הדורות מאז ימי קדם.
אוניברסליות המשחק ורבגוניתו הולידו הסברים והגדרות שונים: הפסיכולוג האמריקאי סטנלי הול ראה במשחק חזרה על שלבים שונים בהתפתחות המין האנושי. אחרים ניסו לתארו כקאתרזיס, כלומר המשחק מאפשר למשחק בו לשחרר ולטהר עצמו מדחפים ומרגשות "אסורים" ככעס וכתוקפנות.
אחד מגדולי חוקריו של המשחק, הפסיכולוג הגרמני ק. גרוס, תפס את המשחק כפעילות תכליתנית המיועדת לאמן את היחיד ולהכינו לתביעות החיים בעתיד.

אף שחלוקות הדעות בנוגע למהותו, דומה שרבים מסכימים ביחס לערכו, ובפרט ביחס לערכו החינוכי.
כך למשל, בצד היותו פעילות מהנה מהווה המשחק אמצעי חינוכי חשוב. שכן לשחק במשחק פירושו לכבד מערכת כללים נתונה ובכך יש כדי לפתח את סגולותיה של אישיות עצמאית בתוך מסגרת ציבורית.

בוועדה האירופית של מנהלי הדואר והטלפון (C.E.P.T) נבחרו משחקי הילדים כנושא המשותף לבולי אירופה.
ישראל מנפיקה סדרת בולים בנושא ומייחדת אותם למשחקי מחשב.
שילובם של המחשב והבולים רומז על נקודות המיפגש החיוביות בינהם: המחשב מסייע כיום לבולאים בקיטלוג, בתיעוד אוספים ובניהול תערוכות בולים. כמו כן, מרבים להעזר בגרפיקה דהיום בכשריו של המחשב: דוגמה לכך משמשת סידרת בולים זו, אשר צויירה באמצעות מחשב.

בסידרת הבולים שמנפיק השירות הבולאי מוצגים שלושה משחקים נפוצים: כדורסל, שחמט, ו"מרוץ מכוניות".
משחקי הכדור - שמיוצגים בסידרת הבולים על ידי משחק הכדורסל - מופיעים כבר בציור קיר ממצרים מן המאה ה-18 לפנה"ס. בציור הקיר מופיעות ארבע נערות משחקות בכדור. הכדורים היו עשויים מסיבי פפירוס או פשתן.

למחשב, המיטיב לשחק בשחמט, קדמו מכונות שחמט, שהופעלו, ככל הנראה, באמצעות שחקני שחמט נסתרים. ב-1769 המציא פרקש קמפלן מכונת שחמט שכונתה "התורכי". "התורכי" היה בובת אדם חבושת מצנפת ומחוברת לשולחן. במגירות השולחן הורכבה מערכת גלגלי שיניים שהפעילה, כביכול, את המכונה. למעשה הוסתר בתוך המכונה שחקן שחמט והפעיל את זרועו של "התורכי".
מרוץ המכוניות הוא משחק "מודרני", אולם יסודותיו - אתגר, מתח, שליטה וזריזות - משמשים מרכיבים במשחקים רבים.
כך, אך שמבעד לצג המחשב נדברים המשחקים כהמצאות דורנו וכ"קניננו", הרי הם, לאמיתו של דבר, גלגולי משחקים מזמנים שונים על כלליהם בעטיפתם המודרנית.


יום שני, 17 בדצמבר 2012

בּוּבּה בשתי שפות

חשוב לי שבּוּבּה ידע עברית.
אני אמנם מצרה על כך שהעברית שלו ככל הנראה לא תהיה עשירה מספיק על מנת לומר שהוא שרוי בשרעפים או פוכר באצבעותיו או מכרסם פכסמים, אבל מקבלת את זה.
מה שחשוב לי הוא שהעברית שתהיה שגורה בפיו תהיה עברית טובה, נקיה, עשירה במידה.
קראתי מספיק דיונים אינטרנטיים על מנת לדעת שזה לא דבר מובן מאליו.
ובכל זאת, עוד לא הספקתי להתרגל לפלא שבּוּבּה מתחיל לדבר, וכבר התחילו התהיות, מה ואיך לעשות.


בשנתו הראשונה היתה לבּוּבּה מטפלת ישראלית. לא ברור מאיפה נחת אלינו מזלנו הטוב שהיא הגיעה אלינו, בחורה מתוקה ומצחיקה וסובלנית שבּוּבּה אהב בכל מאודו.
וכך, החיים היו פשוטים: כולם דיברו עברית ארצישראלית מצויה, חוץ מבּוּבּה שהקשיב בעיון.
משעזבה המטפלת הראשונה, הכרנו בכך שככל הנראה לא יתמזל מזלנו בשנית, ומצאנו לבסוף מטפלת חדשה שאיננה דוברת עברית.
אף היא מתוקה וסובלנית ,וגם אותה בּוּבּה מאוד אוהב. גם לה הוא מקשיב, אלא שעכשיו יש לו גם מה לתרום לשיחה:

בהתחלה, כל המילים באמת היו בעברית. בקבוק, עגלה, גבינה, עגבניה. והמטפלת מצדה, גם ידעה לזהות אותן.
כּדוּר, למשל, היה תמיד דָּה-דָּה.
יום אחד, אני רואה את בּוּבּה אץ לעברה עם כדור בידו ואומר לה:
"בּוֹ."
וכך, כשהיא משחקת איתו הכדור הוא בּוֹ, וכשאנחנו משחקים איתו, הכדור הוא דָּה-דָּה.
הייתי יכולה לחיות לא רע עם הסטטוס קוו הזה, אבל הרי מדובר בילד פצפון, וכך הוא החל להשתמש גם איתי במילה בּוֹ.
אז כל פעם מחדש אני מרגישה שאני צריכה להזכיר לו: "יפה שלי, זה  כָּ-דוּר. כָּאאא-דוּוּוּוּר. כָּ-דוּר.", כך עד שהוא מתרצה:
"דָּה-דָּה".

ואז התחלתי לשים לב, שעברית הינה תובענית יותר כלפי פעוטות יגעים, כי רוב המילים הן בעלות שתי הברות לפחות, בעוד שבאנגלית סוגרים עניין עם הברה בודדת:
רכבת, לעומת Train, מטוס לעומת Plane.
מסיבה דומה, פופולרית יותר אצלו המלה בעברית למים, והוא (עד כה) דבק בגרסא העברית לאוֹר ולכּוֹס בהעדר יתרון לשפה האנגלית.
כך אני מוצאת את עצמי במאבקים קטנים מהסוג שלא צפיתי:
האם לקרוא לציור סירה או אניה? כי הוא יעדיף את Boat אבל את אניה הוא כבר מכיר מהשיר...
הנקודה היא, שעוד לא הבשיל אצלו אוצר המילים, ואני מרגישה חריפות עד כמה חשוב להקפיד על העברית, וזאת על אף שגם אני וגם אביו מדברים אליו וביננו עברית בלבד.
מה יהיה כשהעולם באנגלית יהפוך משמעותי עוד יותר בחייו?

אז אמרתי שאני רוצה שהעברית שלו תהיה עשירה.
ואני מבינה שהוא לא עשוי מזכוכית, וכמו שהוא למד את המילים שהוא כבר יודע, כך הוא גם ילמד עוד הרבה הרבה חדשות.
אבל כשצפינו בנהר ועליו שחפים שהתנודדו אנה ואנה על פני המים, הצביע גמדי אליהם וקבע: "גָּע-גָּע".
התבאסתי לתקן אותו: הוא היה כל כך מרוצה, ובבירור הדבר שלפניו עונה על כל הקריטריונים של ברווז שהוא מכיר.
ואמא שלו בתמורה אומרת לו מה? "יפה שלי, זה לא ברווז. זה שָחף. שָאאא-חף. נראה לך כמו ברווז, אבל לא ברווז."
זה לא שכל יום מחדש הוא רואה שחפים או שומע עליהם, אז מה הוא יבין מהמשפט הזה?

אחת הסיבות שאני ממשיכה היא כי אני רואה שהוא דווקא מבין המון, וזה לא מפסיק להפתיע אותי.
יום אחד לפני מספר שבועות ממש השתנקתי ברגע שבו המטפלת שאלה אותו: "?do you want grapes" וגוזלי הסתובב אליה בציפיה ואישש: "עָ-נָה".
אך אני כן תוהה לפרקים איך שתי השפות האלו מתגבשות בתוכו.
אני חושבת שהוא מבין שהן נפרדות, כי הוא מבין שיש לאותו מושג צלילים שונים, ואנשים שונים משתמשים בצלילים השונים.
אבל הוא עצמו, משתמש בכל מה שיש ברשותו.
אם הוא ירצה לקום מהכסא הוא יכריז: "אפּ!" וכשהוא לא רוצה יותר לאכול הוא מודיע נחרצות: "נוֹ-מוֹ".
ומצד שני, הוא יודע שלפני שיוצאים שמים על כפות הידיים גָּ-גָּט (כפפות. נהיה כבר ממש קר בחוץ), וכשחוזרים, קוראים למקום אליו חזרנו הבּיתה.

בגלל ששתי השפות חיות בתוכו, לעת עתה באופן אורגני, אנחנו גם נותרים עם יצורי ביניים:
מינקותו, כיניתי מוצצים בשם "מוצצי". אני לא יודעת מה גרם לי לעשות את זה, אני בדרך כלל לא ממש מחבבת את י' החיבה או איך שלא קוראים לזה.
באנגלית, השם המקובל כאן הוא dummy. אישית, הייתי מעדיפה את הגרסא האיטלקית צ'וּ-צ'וּ, אותה שמענו מאמא של חבר.
בּוּבּה שקל את האפשרויות ובסוף החליט:
"דָּמבּוֹ".
וזהו, זו מילה. היא חלק (חשוב מאוד) מאוצר המלים שלו, והיא תקנית ושרירה וקיימת.
לדידו, אנחנו יכולים להשתמש במה שאנחנו רוצים, כל עוד אנחנו מביאים לו את הדָּמבּוֹ שלו.

  

יום שישי, 14 בדצמבר 2012

יומוּלדת לצימו

רשומות בדרך כלל נכתבות בלשון עבר: הלכתי לפה, עשיתי כך, ראיתי את זה.
אבל לפעמים אני חושבת שאחד הימים הכי כיפיים בחופשה הוא היום שלפניה, והבוקר של לפני סוף השבוע הוא ללא ספק מתוק הרבה יותר מאחר הצהריים שסוגר את הסופ"ש.
היומוּלדת של צימו קרב ובא, ואני מצפה לו עד מאוד.
אז רוב התמונות ברשומה אמנם יהיו מהיום עצמו, אבל הדברים נכתבים בערך שבוע לפני, עוד מהזמן הזה של הציפייה.
 

אנחנו אוהבים לעשות עניין מימי הולדת. הכללים הם פשוטים: 
אחד, לוקחים יום חופש ביום המיועד, וזה מאיתנו שאין לו יומוּלדת מתכנן יום כיפי עבור שנינו, שכולל לעשות משהו מעניין ביחד, ולאכול דברים טעימים.
שתיים, זה מאיתנו שאין לו יומוּלדת גם אופה עוגה, ומקשט אותה בטוב טעם, וגם תולה בלונים על הקיר.
אני מאוד מאוד אוהבת את המסורת הזו, וחלק מהסיבה הוא כי גם כשתורי לתכנן אני מתרגשת. 
למעשה עכשיו כשאני חושבת על כך, כנראה אפילו מתרגשת יותר מאשר ביום ההולדת שלי: גם לבחור פעילויות כיפיות, גם להנות מיום עם בן הזוג, וגם לא להזדקן בשנה. הכי טוב!

הרשומה הזו תתמקד בחלק הראשון, ללא ענייני עוּגות. 
אני רק מוכרחה לציין שהמילה עוגות היא אחת המילים האהובות עלי בשפה העברית. לא בגלל המשמעות (שגם היא אהובה עלי מאוד), אלא בגלל הצורה, הצליל. זו מילה שמחה. 
בכל אופן, חזרה לענייני פעילויות יומוּלדת:
השנה עלתה המחשבה ללכת לסדנא כלשהי, ליצור משהו. אבל באותה נשימה, הבחור סייג:
בישול לא מלהיב אותו, הוא לא רוצה לסרוג, איננו מעוניין לקשט קאפקייקס.
מה כן?

סדנאות שוקולד נראו כמו אופציה בטוחה ומבטיחה (ואני מביאה את הקישורים למקרה שמשהו יהיה רלוונטי למי מכם).
סדנת יצירת פסיפס גם עלתה כאופציה, כי שנינו מאוד אוהבים את התוצרים, ואף פעם לא התנסינו ביצירה בעצמנו.
אבל מה שהבחור ממש חשק בו הוא משהו שכולל עיסוק במתכת: לא פיסול בבצק מתכת, אלא משהו שכולל כבשן ויציקות ומתכת נוזלית.
ניתן לומר שאין הרבה פינות רחוב בהם סוחרים פותחים כבשן ומציעים לעוברי אורח להתחיל להתיך מתכות.
אבל גם כאן, עלו כל מיני אופציות, כמו צפייה ביציקת פעמונים בחברה העתיקה ביותר בבריטניה שגם ייצרה את הביג-בן.
אבל אף אחת מהסדנאות הללו לא התאימה: רובן נערכות בשבת, כך שהן לא רלוונטיות בכלל. 
הן גם יקרות להחריד ובעיקר, כל מה שבדקתי היה מלא עד אפס מקום. כי בחודש שכולו חגיגות, בדיעבד לא מפתיע שסדנאות כאלו יהיו פופולריות.

חיפושי ברחבי הרשת כללו גם ביטויי "הכינו במו ידיכם" וכך נתקלתי בקישור שמזמין אותך להכין אוטובוס אנגלי בעצמך.
בגלל האובססיה של בּוּבּה לאוטובוסים, נכנסתי לקישור בעניין וגיליתי שמדובר בדגם קטן להרכבה עצמית.
נדלקה לי נורה.
אין מקום בסדנאות מודרכות? אין בעיה. 
אארגן לצימו סדנא תוצרת בית. 
אבל מה נעשה?

אספר לכם קודם מה פסלתי, אם כי חלק מהדברים ממש בצער רב.
מצאתי ערכה חמוּדה ביותר לבניית רובוטים המופעלים סולרית. למרבה העוגמה, הביקורות על האיכות היו קטלניות וויתרתי.
מצאתי ערכה שנראתה כמו הדבר המושלם: יציקה והטבעה של מטבעות זהב משוקולד
לא רק שהבחור יוכל להגשים את חלומותיו להתיך זהב (נו, מספיק קרוב) גם חנוכה מעבר לפינה. מה יותר מתאים? 
גם כאן, התבאסתי לגלות שהרעיון מבטיח יותר מהביצוע. ממש ציער אותי לקרוא את הביקורות שסיפרו על ילדים שכל כך ציפו וקיוו לצעצוע הזה, והוא פישל. 
החלטתי לדלג, לפחות להפעם, על אריזה מבטיחה לגידול ירקות בצבעים זרחניים, כולל גזר סגול ועגבניות מפוספסות.
הביקורות היו חצויות, וגם לא ידעתי איפה אני אאחסן את העציצים ואם הם יקבלו מספיק אור בבית. יותר מדי דאגות.
שמחתי למצוא גם ערכות ליצירת פסיפסים. סימנתי אותן כאופציה ליום אחר. כי בשלב הזה, כבר מצאתי את מה שחיפשתי:
מצאתי ערכה לבניית מנוע. כמו המנוע שיש באוטו, רק בקטן, ופועל על בטריה חשמלית.
אני יודעת שצימו מעולם לא התעסק עם מנוע עם הידיים, אבלל תמיד כשהיינו מביאים את האוטו שהיה לנו למוסך (לשמחת המוסכניק שלנו, זה היה המון פעמים) צימו היה מתעניין בכל מה שקורה עם הברגים והשסתומים.
אז חשבתי ששנינו נהנה מחווית ההרכבה, והביקורות החיוביות ציינו שעבור רוב אלו שעברו את גיל 10, וכמה שעדיין לא, ההרכבה לקחה משהו כמו 3 שעות.

(ההרכבה אכן לקחה משהו כמו 3 שעות. אני ממליצה בחום על הפעילות הזו גם להורה וילד! הבניה היא כיפית, לא מאוד מסובכת, והתוצאה הסופית עם כל הבוכנות שזזות והנוריות שנדלקות (בתור מצתים) היא מאוד מאוד מגניבה)

לארוחת הצהריים אני מתכננת להזמין מקומות ביאוואצ'ה.
תראו, יש בלונדון המון מסעדות טובות. המון. ברובן לא היינו אף פעם.
יש כאלו עם יותר אפשרויות צמחוניות לצימו, יש כאלו שמגישות אוכל אסייאתי אותנטי יותר. 
אבל אני לא יכולה שלא לחזור שוב ושוב ליאוואצ'ה, ששומרת באדיקות על האיכות כבר שנים. בשלב הזה, שבו כבר דגמתי חלקים נרחבים מתהפריט, אני יכולה להעיד שהכל טעים
לא אכלנו שם אף פעם משהו שהיה לא טעים אפילו קצת.
אז נחזור ליאוואצ'ה.

 (עד כדי כך טעים שם, שעל אף שבאתי עם כל הכוונות לצלם, בסוף צילמתי רק חלק מהאוכל, כי היתר פשוט נאכל קודם...)

למסעדה הגענו בפעם הראשונה לפני כמה שנים כשבכלל חיפשנו מקום שמגיש עוגות שוות, לקחת אליו אורח. מאז עברו על המסעדה מספר גלגולים, כשהם נפטרו מאגף הפטיסרי, ואז החיו אותו שוב פעם.
תמיד יש שם שוקולדים ומקרונים, ושמחתי לפחות שלפחות בגלגול הנוכחי יש שם גם עוגות שוות ביותר.
התעלפתי מיופיה של עוגת הפרח, שהיתה אדומה מבחוץ אבל כולה שוקולד מבפנים, בתוספת מרכז עם רוטב פטל.

בשלב הזה, בתום האוכל, חשבתי להפתיע את צימו בסדנת שוקולדים. בערך.
בזמן שחיפשתי ערכות עשה-זאת-בעצמך, נתקלתי בערכה היפנית הזו, להכנת מחקים בצורה של שוקולדים.
מדובר בבצק יצירה בשם Fuwa Fuwa שמתייבש באוויר, והוא אמור להתקשות למן גומי רך. הערכה מגיעה עם תבנית שלוחצת את הבצק לצורה הרצויה, כולל קישוטים קטנים.
ראיתי גם ערכות כאלו ליצירה של סופגניות וסושי, ולהבנתי זה סוג של תחביב לנערות בנות 14.
צימו איננו נערה, וזה איננו יום הולדתו ה-14, והוא לא צריך מחקים בכלל, אבל אני חושבת שהוא יהנה מהסדנא הזו או לפחות מהבדיחה.  
(בסוף הערכה לא הגיעה מהונג קונג בזמן אלא רק כמה ימים אחר כך. תמונות מהסדנא יבואו במועד אחר.)

מאחר שבשלב שבו נצא מהמסעדה כבר יהיה אחר-צהריים מוקדם, תכננתי עוד פעילות אחת אחרונה לפני שחוזרים הביתה להדלקת נרות משפחתית עם בּוּבּה.
(בסוף היה קר לי מדי בשביל לנסוע כל הדרך עד לפעילות האחרונה, במיוחד שמלכתחילה לא הייתי בטוחה לגביה. במקום הסתובבנו עוד קצת בסוהו, ולכן מה שקרה מעכשיו ואילך היה די ספונטני).

נכנסנו במקרה לחנות בשם GOSH, שהתגלתה כחנות לספרות מאויירת:
הקומה התחתונה כולה מוקדשת לחוברות קומיקס, אבל קומת הכניסה המרהיבה מלאה להתפקע בספרים שהם אולי מעניינים או לא, אבל בעיקר יפים יפים יפים.
התאפקתי לא לצלם כריכה אחר כריכה אחר כריכה, רק כי היה לי לא נעים.
אחר כך נכנסנו, לראשונה בחיינו, לחנות LIBERTY.
הכרתי את שמה של החנות, וגם ידעתי שהיא חנות לדברי יוקרה. הנחתי תמיד שהיא תהיה מהסוג של הרודס (אולי פחות ערסית) או סלפרידג'ס (אולי פחות פרקטית), אבל לא חשבתי לנסוע במיוחד כדי לראות.
עכשיו משנכנסתי, אני יכולה לומר בבטחה - איזה מקום מוזר.
חנות. מה לא ברור?
הוא מוזר בגלל מבנה הבניין (קצת כמו כלא), ומוזר בגלל שהכל (כולל המעלית, מבפנים ומבחוץ) מצופה בעץ כבד, ומוזר בגלל הבחירה והסידור של הסחורה.
אישית, על אף שהבנתי שאני רשמית בחנות, לא באמת הבנתי:
זה הרגיש כמו מן מקום לא ברור ומוזר ומפתיע, כזה שאתה הרבה יותר מדי עסוק בלהבין מה קורה מכדי בכלל לחשוב על לקנות משהו.
אפשר להציע לך היפופוטם מעור?
חזרנו עייפים ושמחים.
בערב בבית, הדלקנו נרות עם בּוּבּה, סובבנו סביבונים, שרנו שירים, אכלנו מטבעות שוקולד (לא תוצרת בית). 
יומוּלדת 34 שמח, צימו שלי.

יום שלישי, 11 בדצמבר 2012

זה לא בזבוז זמן?

הכל היה יכול להיות בסדר, אלמלא אותן שתי מלים.
שתי מלים, קטנות קטנות, שהן שורש הבעיה:
"אז מה?"


צמד המלים הללו רודף אותי בנחישות גוברת מזה מספר שנים. זה הצורך שלא מרפה שלמעשים שלי תהיה איזושהי משמעות.
מתוך המיקוד על קריירה, המשמעות הזו היתה צריכה להתּרגם לתועלת בתחום המקצועי.
אבל עכשיו, אפילו אם באופן מוצהר אני רוצה לעשות גם דברים שאינם נושקים לעבודתי, עודנו קיים אי-השקט הפנימי:
השעון מתקתק, החול נוזל, את בת תמותה, חייך קצרים. 

אני לא יודעת באיזה שלב התחילה לרדוף אותי המחשבה על התסכול בכך שזמן פשוט חולף, ואין שום דבר שאפשר לעשות בעניין. 
בגלגולים שונים זו מחשבה שמלווה אותי כבר שנים, אבל לאחרונה, מסיבות שונות, היא הפכה מוחשית יותר.
נגזר על כל מה שיקר לי להשאב אל העבר, כשהקיום היחיד שיוותר לו הוא בזכרוני הדולף.
ברור שיש גם דברים טובים שבאים עם חלוף הזמן, אבל בין אם ארצה ובין אם לא, לא ניתנת לי הבחירה להשאיר דברים כפי שהם, ולו לקצת: 
אני מתבגרת, צימו מתבגר, בּוּבּה גדל.
האנשים שיקרים לי, ואלו שהיו יקרים לי ואינם בחיי, גם הם מזדקנים ובבוא העת גם הם ילכו מן העולם.
מקומות שהיו יקרים לי מלאים באנשים זרים. המקום אולי נראה דומה, אבל הוא שונה, והמקום ההוא, שלי, הוא לא יחזור, הוא לא קיים יותר.

נשאר רק הזכרון, ואף הוא, בחלוף השנים, לא באמת נשאר.
וכך אני מביטה בבּוּבּה שלי, הקטנטן והשמח, ומשהו בי מתכווץ.
לרגע אני רואה בעיני רוחי את עצמי כקשישה, והופכת ערה עד כאב לכמה ההווה הזה, כאן ועכשיו, הוא יקר וחולף לבלי שוב. 
הזדמנות אחת, זה מה שכל אחד מקבל. פעם אחת לחיות את החיים. ומה אני עושה עם הזמן הזה, שהוא כל כך יקר?

כל התעוקה הזו צפוּנה בצמד המלים הללו: "אז מה?"
וכל דבר שאני עושה, קטן כגדול, דביק מטפטופי הביקורת, החיפוש אחר הטעם.
על מנת להבהיר, אין הכוונה כאן בחיפוש אחר הישגים מרחיקי לכת שישרדו את פגעי הזמן, אלא עיסוק בלתי פוסק בשאלה האם אני חיה את חיי "נכון" מספיק.

בשנים האחרונות, הקריירה היתה עיקר המוקד לשאלות אלו:
עבודתי היתה חשובה עבורי, וגם היתה אמונה גדולה יותר בתרומה של העשייה הזו כלפי החברה בכללותה.
במקביל, גם הטריף את דעתי עלי הפחד, מאותו עתיד לא נודע שיכול להתגלגל לכל מיני מקומות, ושאם רק לא אזהר אמצא את עצמי ערירית וחסרת כל.
וכך שאלת ה"אז מה" היתה הד לתהיה: האם אני משקיעה מספיק בקריירה, כדי להבטיח שתמיד אוכל לעמוד ברשות עצמי?

בנוסף, הטילו את כובד משקלן כל השאלות האחרות:
האם אני משקיעה מספיק בזוגיות, כדי שלא יתפורר הקשר החשוב בחיי?
האם אני משקיעה מספיק במשפחה, כי הקשרים האלו כל כך משמעותיים?
האם אני משקיעה מספיק בחברים, כדי לא להיות בודדה? 
האם אני מתעמלת מספיק, כדי להשאר בריאה, חיונית, מושכת?

כל השאלות הללו אוויליות, ולו רק בגלל שהנבירה בהן מפריעה לשצף החיים עצמם:
(זה לא בזבוז זמן? אין משהו אחר שיותר כדאי לעשות? לא כדאי להשקיע בפעילות שתתן ערך מוסף גם בהמשך הדרך?)
כי מתי זה מספיק? איך מודדים אם משהו מספיק?
מתי מגיע הרגע שבו השקעת "מספיק" בכל אחד מהדברים הללו? אף פעם.
כי תמיד אפשר יותר, וזה בהכרח יבוא על חשבון משהו אחר.

אבל אלו לא רק שאלות אוויליות.
כי מה שזה לא יהיה שאבחר לעשות עם זמני, עדיף לעשות זאת מתוך מודעות, מתוך נוכחות.
כדי לא לעמוד שם, שנים אחר כך ולומר: "אם הייתי עוצרת ושמה לב, הייתי עושה אחרת. ועכשיו כבר מאוחר מדי."
לכן כמו שאמרתי כבר כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, כיום יותר מכל אני שואפת לייצר איזון בחיי.
בדרך כלל אומרים למצוא, אבל זה לא באמת משהו שמרימים מהרצפה. זה משהו שעובדים עליו, שגורמים לו לקרות.

ואני מגלה שגם כשזמני בידי, קשה לי לייצר איזון בחיי.
נמלה פועלת היא עמלנית כי היא מה שהיא, ואין היא יכולה אחרת.
שלא בשונה ממנה, כך גם אני: תמיד צריכה לראות תפוקה, תמיד תוצרים. אחרת, מה משמעותו של הזמן?
וכך, אם אינני מתקדמת מספיק מהר לטעמי עם כתיבתי המקצועית או  עושה מספיק על מנת למצוא עבודה - אני חשה אשמה.
אם אני מטיילת או יוצרת או מתעמלת אני מרגישה טוב לזמן קצר, ואז מכה בי שוב השאלה: "אז מה?"
רק הזמן עם בּוּבּה חומק מהביקורת הנוקשה, אבל אני יודעת היטב שזה כך בין היתר כי אינני עקרת בית מטבעי ואני יודעת שיגיע הרגע בו אחזור לעולם של תשע עד שש.

כשהייתי ילדה קטנה, אמא שלי היתה סורגת. לא סתם סורגת, סוודרים שלמים, עבים וחמים.
לאמא שלי היה אז סוודר (קנוי, תעשייתי) ורוד עם פסים בצהוב, ועל אף שזה היה לפני מיליון שנה, אני זוכרת שאהבתי אותו מאוד. כל כך אהבתי אותו, שהיא סרגה למעני אחד דומה לו לגודל שלי.
אמא שלי סרגה לאבי סוודר ענק וכחול עבה, עם מלבנים לבנים. כשהוא מאס בו, אני לקחתי אותו, אהבתי שהוא מגיע לי כמעט עד הברכיים, והרגשתי בתוכו נהדר.
כשאני עוצרת וחושבת על כך, אני ממש יכולה להרגיש שוב, כמה נעים היה ללבוש אותו בתקופת התיכון.
אני נזכרת באחרי צהריים חשוכים וקרים, חוזרת הביתה אחרי שפגשתי חברה טובה בעיר או יושבת על גרם המדרגות לפני תחילת שיעור מתימטיקה.
לבשתי אותו מהתיכון עד השנים האחרונות, עת התרפט לחלוטין ונפרם בכל מיני מקומות. עכשיו הוא מקופל בזהירות בארון.
אמא שלי גם סרגה לאחי כשהיה קטן את הסוודר הלבן והחם בתמונה, ובאחד הביקורים האחרונים נתנה לי אותו עבור בּוּבּה.
כשהייתי ילדה קטנה, אימי לימדה גם אותי לסרוג.
היא מאסה בסריגה, וכך גם אני. ושכחתי איך.
במשך הרבה זמן רציתי ללמוד לסרוג מחדש. אבל בשביל מה? מה הטעם? ראיתי איך אנשים מתחילים לסרוג והתחביב הזה מאכל את זמנם.
הם סורגים עוד שמיכה ועוד סוודר, ואז מתחילים לסרוג דברים שאנשים אף פעם לא לובשים, ומרעיפים חפצים סרוגים לכל עבר רק כי אין מה לעשות עם המוצר המוגמר.
חלקם מוכרים דברים באטסי, בעצמי קניתי שם שמיכה סרוגה נהדרת. אבל הבה נודה בכך - כלכלי זה לא.

וכך הייתי לפעמים מביטה בחיבה בכדורי צמר, אבל נזכרת שזה לא בשבילי.
אין לי את הזמן, יש לי רשימה ארוכה של דברים שאני צריכה לעשות.
וגם אם הייתי מחליטה שאני סורגת רק בערב המאוחר, לפעמים, מול הטלוויזיה, כשאני נחה, גם אז הייתי רדופה על ידי שאילת "אז מה?" מתמדת, וממילא מה כבר אפשר להספיק בכל כך מעט זמן?
אז איך אוכל לסרוג יותר משתי שורות?

ובכל זאת, בימים האחרונים אני לומדת לסרוג. רק בערב, או בסוף השבוע.
אני לא יודעת מה אסרוג מהרגע שאמשול בכישורים.
אולי אסרוג גרביים: כשביקרתי את חברתי פעם, היא גרבה בבית גרביים סרוגים שאמה סרגה לה, כי הם חמים ומחממים.
כששוטטתי בפינטרסט, נתקלתי פעם בזוג נעלי בית שחמדתי לבּוּבּה, אולי אסרוג כאלו.
אפילו עם דוגמיות הצמר שאני סורגת, רק על מנת להתנסות בסוגי התפרים השונים, הרגשתי יאוש מסויים לייצר משהו שאין לו מטרה. בסוף החלטתי שאוסף הדוגמיות יהיה תחתיות לכוסות.
אנחנו לא משתמשים בתחתיות לכוסות, אבל אם יגיע היום שנזדקק להן, ובכן - אלו יהיו התחתיות.
רוצה לומר - סריגה לא נותנת לי לי מנוחה משאלות ה"אז מה?", הן מכות בעוז כבכל עת אחרת.
ובכל זאת אני סורגת.
לא אסרוג לבּוּבּה צעיף חנק, ובתקווה גם לא רטיה. אבל הסגירה של הסוודר חמודה.
כי אני חושבת על הסוודרים שאמא שלי סרגה, ומתכרככת מבפנים.
אני חושבת על השטיח הכתום שהיא ארגה כשהייתי ילדה, שהיה השטיח שלי כל השנים שגרתי בבית הורי. הוא כבר היה מרופט ועייף אבל סירבתי להיפרד ממנו, והוא נזרק רק אחרי שעזבתי. 
אמא שלי, שהיתה מציירת ומפסלת וסורגת ואורגת כבר לא עושה שום דבר מזה לפחות עשרים שנה. אין לה סבלנות.
אני חושבת שגם היא הפסיקה לראות בכך טעם.
אבל כל השנים האלו עברו, ואני נוצרת את הזכרונות והחפצים הללו כאוצר גדול.
זו לא תשובה לשום דבר, זה פשוט ככה.

הסיכום/ נתן אלתרמן

הוגה אחד זקן
מחדרו אל תלמידיו יצא
ואמר בנקשו במקל:
שמעו אחרון דברי אשר אשא,
כי הגיע הזמן לסכם,
לאחר שנות בינה ועיצה,
מה הם, לסוף מיצוי,
הדברים שמהם העולם עשוי.

העולם, נכבדי –שאחרי  כל תהיות
ופליאות בו דברי אמורים-
עשוי ארץ, שמים, שיחים, סנוניות,
אוניות, גלי ים, נהרות, ערים
גדולות וקטנות, ירידים, צנוניות,
כל מיני פטישים, נייר, משורים,
רחובות, חדרים, - כך הוסיף למנות

ולמנות – גאיות, שפלות, הרים
וגבעות – ושעה שרופא ואחות
כבר עליו גחנו בבית-החולים,
עדיין היו שפתיו נעות
ומונות – קלחות, כפיות, ספרים,
מגרות, צנצנות- ומילים אחרונות
שהשמיע היו: נעצים, כפתורים. 

יום שלישי, 4 בדצמבר 2012

מרק ומגדנות

פעם, מזמן, היינו מבשלים יותר. לא המון, אבל כן מעת לעת היינו מתנסים במתכון לתבשיל חדש.
מה שנותר מאותם ימים הוא תיקיית מסמכים ריקה למדי, עם מתכונים בודדים שטרחנו לשמור.
אחד מהם היה מרק כתום, שהרגיש מאוד מתאים הן בצבע והן בחמימות לשבוע הגשום והחשוך שפקד אותנו לפני שבועיים.
ערכתי רשימת קניות, ויצאתי לסופר.
משמאל, בישולים. מימין, לוח הפתעות עשוי עץ, לחודש שלפני חג המולד: לכל יום תא בו מחביאים ממתק קטן. חמוד, אך יקר להחריד.

רשימת המרכיבים במתכון העתיק ששלפנו היא: 

3 כפות
מרגרינה (או חמאה) או שמן נטול טעם כמו שמן קנולה
1
בצל גדול
2
כרשות גדולות (החלק הלבן) או בצל גדול נוסף
2
שיני שום
3
גזרים גדולים
3
בטטות גדולות
1 חתיכה
דלעת
1
תפוח אדמה גדול
6 כוסות
מים
4
עלי דפנה (Bay Leaves)
2 כפות
אבקת מרק עוף

אז כרשה שכחתי לגמרי לקנות, אבל זה בסדר, כי קניתי בצל, והמתכון אמר שאין בעיה.
אבל במקום דלעת, שלפתי מהשקית דלורית, שנמכרת בסופר כשהיא כבר קלופה וחתוכה.
"באופן מדעי, " כך הסברתי לצימו, "דלעת ודלורית זה אותו הדבר." 
צימו שקל את דברי וגרס כי טרם נבנה השעון שיצליח למדוד את פרק הזמן הקצר שהיה לוקח להעיף אותי מאולפן מאסטר-שף.

בכל אופן, הנה הרכיבים שהגיעו בסופו של דבר אל תוך הסיר, מותאמים על פי העדפות אישיות:

עשינו כפי שהורה המתכון:
טיגנו את הבצל, הוספנו את השום, הוספנו את הגזר ואידינו למשך מספר דקות, ואז הוספנו את יתר המרכיבים (חוץ מאבקת מרק, אותה סתם שכחנו).
בישלנו למשך 20 דקות כשהמכסה מכוסה, עד שהירקות רכים.
כשהמרק מסיים להתבשל מוציאים מתוכו את עלי הדפנה, וטוחנים אותו עם בלנדר מוט. קצת מלח פלפל -
יצא מצויין.
במיוחד יוצא מצויין אם מוסיפים למרק החם מעט שמנת חמוצה.

מוקדם באותו הערב, החלטתי שאם כבר מכינים מרק, שנכין איתו גם לחם בירה. פעם היה לנו מתכון מצויין ללחם כזה, אבל למרבה הצער, דווקא אותו לא כתבנו ושמרנו בתיקיה.
לא ידעתי איך לבחור מתכון מבין ההמונים שעלו בחיפוש בגוגל, אז עשיתי את הדבר המתבקש, ובחרתי לפי התמונה.
בגלל שהתבניות שלי קצרות יותר מאלו במתכון, חישבתי שבקירוב מספיק טוב, אותה כמות תספיק לשני כיכרות אצלי.
תיאורטית הקירוב אולי היה מצויין, בפועל הלחם יצא די נמוך. עדיין, היה טעים מאוד, אבל בשביל להיות הוגנת למתכון, צירפתי למעלה התמונה מהבלוג של פירגה.

אז כיכר אחת הקפאנו, לימים שאין כוח לבשל כלום. ואז הגענו למסקנה שבעצם, אנחנו גם לא צריכים סיר מרק שלם, והקפאנו חצי ממנו. 
בקיצור, נראה שיותר מאשר מטבעות חנוכה, רשומות הבישול הופכות להיות המסע ליצירת סטוק קפוא לימות המצור.
היות שכך, אני אוסיף גם קצת נצנוץ חגיגי.
שכן באותו סוף שבוע, קבענו להפגש עם זוג חברים אחר הצהריים, והיה צריך להביא מתנה.
אז חשבתי להביא עוגיות כיפיות או משהו מעין זה, כי אנחנו חולקים איתם חיבה לעוגות ודברי מתיקה. למעשה, חשבתי לרגע לאפות עוגיות בעצמי (דבר שפעם, מזמן, דווקא הייתי עושה די הרבה), אבל הזמן היה דחוק והרעיון נפסל.
לקנות בסופר משהו לא הרגיש מתאים, כי על אף שהכל עכשיו מאוד טעים וחגיגי וארוז יפה, זה עדיין קצת כמו להביא לאירוח ופלים של עלית.
אנא אלך?

קל להיות ציניקניים לגבי החנות.
מה שהיה בעבר ספק מזון לעשירים שאיכלסו את הסביבה (כשהסביבה = החצר האחורית של ארמון המלכה) הפך בימינו לסוג של מלכודת תיירים.
בהתאמה, יש הרבה שואו: צוות לבוש בגדי שרד. עובד ייעודי שמסביר ללקוחות ברוב רושם על סוגי התה.
ניתן לקנות ספר על ההיסטוריה של הריבות שמיוצרות עבור החנות.
יש תצוגה של כל מיני שוקולדים מפוסלים, ובעיקר - המון המון לקוחות עם מצלמה (כולל, בבירור, כותבת שורות אלו).

אבל גם לא חייבים להיות ציניקניים.
החנות קיימת מ-1707, והיא סוחבת על גבה מסורת עשירה. אי אפשר להאשים אותם שהם לא רוצים לזרוק אותה לפח.
במיוחד מפורסמים סלי המגדנות שלהם, שהיו רלוונטיים במיוחד כששועי העיר היו יוצאים במסע. היום זה היה לוקח להם 20 דקות ברכבת התחתית, אבל אז היה צריך צידה לדרך.
הסלים גם היו היו נשלחים לכל מקום כמתנות, כולל לחיילים בחזית הקרב, החל מקרב ווטרלו ב-1815 ועד למלחמת העולם הראשונה, שבה ניתן היה לתגמל את הבחורים בסלים עם קוקאין והרואין, יחד עם מזרקים תואמים.

אז הם עדיין מנסים לשמור על הגחלת (אם כי כבר לא מוכרים סמים).
בהתאמה, אפשר למצוא שם דברי מתיקה שיצאו מהאופנה לפני לפחות 100 שנה, כמו למשל, פירות משומרים בסוכר וטבולים בשוקולד,
התרשמתי במיוחד מאננס שלם (שלא חתכו ממנו את הכרבולת) שזוגג כך, ונטבל בשוקולד עד למחציתו. איכס, אבל איכס יוקרתי.
המחירים יקרים להפליא. חיבבתי את שלושת ביסקיוויטי הבּבּוּשקה, עד שהסתבר לי שהם עולים (בתרגום חופשי) יותר מ-200 שקל.

הבעיה כיום היא שתיירים אמנם נכנסים לקומת הקרקע, אבל מעטים עושים את דרכם לקומות העליונות, שמכילות חפצי יוקרה שונים ומשונים, ועוד פחות ממש קונים את חפצי היוקרה הנ"ל.
באחד הקורסים באסטרטגיה עסקית, המרצה ציין כבדרך אגב שעל מנת לפתור את הבעיה נערך סיעור מוחות שבסופו הוחלט, מכל הדברים, על שיפוץ נרחב של  חדר המדרגות.
זאת מתוך ההנחה שאם הוא יהיה עוד יותר אטרקטיבי, אנשים פשוט לא יוכלו לעמוד בפיתוי לעלות למעלה.
לא היה ספק מה המרצה שלי חשב על ההחלטה האסטרטגית הספציפית הזו, אבל זו היתה דוגמא מעניינת.

במחשבה לאחור ממש אין לי מושג למה הייתי כל כך בטוחה שהחנות היא כזה פתרון מוצלח לתשורות מתוקות.
מכיוון שאישית, אני לא רואה את ההגיון בלתת צנצנות של ריבה ודבש או קופסאות ביסקוויטים, הייתי צריכה לסרוק את החנות 3 פעמים לפני שמצאתי מה אפשר לקנות שם מתנה.
בסוף נבחרה כתשורה למארחים קופסאת פירות מרציפן, והם שמחו בה מאוד.
הלוואי וכל סופי השבוע החורפיים היו כאלו.