יום שישי, 3 באוגוסט 2012

הכל בסדר?

במשך תקופה ארוכה גלגלתי בראשי מחשבות על כתיבה. דבר לא כתבתי, מלבד מחשבות על מה אכתוב, מתישהו, כשהמוּזה תחזור . באותה העת, שמות שונים לבלוג התיאורטי עלו כאופציה, לא מאוד בשונה מהנסיונות לדמיין האם שם כזה או אחר יתאים לתינוק שטרם נולד.
אחד מהם היה "בלוג בלי תלוּנות".


אני קוראת וכותבת בקהילות וירטואליות כבר שנים. עם הזמן, דפוסים מסויימים צצו עבורי:
איך בכל קהילה נוצר הייחוד הלשוני שלה: מטבעות לשון שנטבעים והופכים חלק נפרד מהשפה. בהתחלה רק בקהילה הזו, ואז מחלחלים אל תוך השפה שבה חושבים גם בחיים האמיתיים.
איך כמעט בכל קהילה יש ייצוג ל"טיפוסים" מסויימים. האמפתית. ההוא של הפתרונות הפרקטיים. האגרסיבית. השוויצר.
ואיך בקהילות יש אולי איזון בין השלילי לחיובי, אבל בבלוגים, בהכללה, אנשים כותבים הרבה יותר על כל מה שרע ודפוק.
כל הזמן חיפשתי בלוג אחר. כזה שירחיב או ירומם את הנפש. כזה שיזכיר לי את הדברים היפים, שיגרום לי לחשוב, שיגרום לי לחייך.
ואמרתי לעצמי, שאם וכאשר אחזור לכתוב, כזה בלוג אני רוצה. בלוג בלי תלוּנות.
בסופו של דבר נבחר שם אחר. למה דווקא הוא אולי בפעם אחרת.

הרעיון הזה, של להשתדל לחיות חיים בלי תלונות, הוא רעיון שאני מאוד משתדלת לדבוק בו בחיי היומיום.
חלק מזה הוא במוצהר כקונטרה לקוּטרים מקצועיים שהיו וישנם בחיי.
אנשים שרואים בעיקר את איפה שדופקים אותם (לכאורה), שעבורם הדשא של השכן תמיד ירוק יותר. וגם אם הם עצמם השיגו את הדשא של השכן, עכשיו הירוקת של מישהו אחר פתאום נראית הרבה יותר טוב.
פרצופים חמצמצים כאלו, קפל תמידי בצידי הפה של חוסר שביעות רצון.
מאז ומעולם היה ברור לי שכעניין של עקרון, זה לא האדם שאני רוצה להיות.

מעבר לכך, בסך הכל אני באמת אדם חיובי.
אני חושבת על עצמי כברת מזל בצורה בלתי רגילה. אני ברת מזל בדברים גדולים כמו שנולדתי בחברה מערבית, כבעלת זכויות נרחבות היקף.
אבל גם בדברים האישיים יותר: על כמה אני ברת מזל שזכיתי בבן זוגי. על כמה אני ברת מזל שזכיתי בבני, המכונה בּוּבּה.
אני לא אתחיל למנות כאן את כל הדברים האחרים שלגביהם אני מרגישה ברת מזל,  כי הרשימה ארוכה מדי.
אני מסוג האנשים שירגישו ברי מזל גם אם משהו השתבש, כי כל דבר טוב שקרה אחר כך לא היה קורה אלמלא אותו שיבוש. אני מרגישה ברת מזל על כך שאני חושבת שאני ברת מזל.

האם באמת הכל זה מזל? מן הסתם לא. יש צלקות, יש גם פצעים שלא מחלימים. אבל בעיני, חיוביוּת היא עניין של בחירה.
למתבונן מבחוץ חיי הם לא מוזהבים באופן חד פעמי ובלתי רגיל. זה שאני מרגישה עשירה, לא אומר שמישהו אחר בהכרח יחשוב כך. 
לדוגמא, אדם מבחוץ עשוי לחשוב, למשל, שאני נורא מסכנה כי (מפאת אילוצים שונים) לא יוצא לנו כמעט לאכול במסעדות. אני אחשוב: איזה כיף לי לאכול אוכל ביתי טעים.
על אלו שנחשפו לאובדן גדול,אני לא מעיזה לחשוב סרה. אין לי מושג איך הייתי מתמודדת במצב כזה, ולא ברור שכל החיוביות הזו היתה שורדת.
אבל לקטר על תלאות היומיום? להתעצבן מכותרות בעיתונים? לחשוב אילו מנוולים הם אלו המושכים בחוטים כאלו ואחרים? דפקו אותי, אכלו לי, שתו לי, לקחו לי?
תודה לא.

היות שכך, רוב הזמן טוב לי, ובעיקר, יש בי שלמות עם הבחירות שבחרתי.
אני לא מבלה את חיי בלהצטער על שעשיתי כך ולא אחרת.
טוב לי שעברנו ללונדון, אני שלמה עם הבחירה הזו. טוב לי באיזור שלנו (שנבחר במקרה, אבל בעיני הפך להיות בבירור האיזור הכי טוב שיכולנו לבחור).
טוב לי שבּוּבּה נולד כשהוא נולד ולא לפני כן. נכון, זה לקח הרבה יותר זמן ממה שקיווינו. נכון, עכשיו אני לפעמים דואגת אם אספיק להוליד עוד מספר ילדים.
אבל בזמן הזה מיצינו היטב את חיינו בזוג בעיר גדולה. רוויתי חוויות, והגעתי ללידה ממקום שלם למדי. מזל.
וכן הלאה וכן הלאה.

אז לכאורה, התשובה לשאלה "הכל בסדר?" היא כן. לא?
לכאורה כן. עמוק בפנים? לא לגמרי.
מאז ומתמיד תעסוקה הטרידה אותי. אני מתכוונת, כבר החל מתקופת התיכון הספק הפנימי הזה של: "מה אני כבר אוכל לעשות?" אכל אותי.
חשבתי שככל שאתפתח, אלמד, אעבוד, אשיג, הספק הפנימי ידעך. אבל משהו אחר קרה במקום.
ככל שעשיתי יותר, ככל שטיפסתי ונחשפתי וקשרתי קשרים,  ככה זה הרגיש לא מספיק.
שוב ושוב מצאתי את עצמי רוצה להגיע למקום X, ומרגישה כאילו כל מה שעשיתי עד כה לא מביא אותי אפילו קרוב לשם.
שמי בכלל יסתכל עלי, עם הדרך הספציפית שעברתי.
זה בכלל לא שינה שהרגשתי ככה ואז התבדיתי פעם, ועוד פעם, ועוד אחת. כי הדבר שאיכשהו רק הולך ונצרב בתודעה עם כל בחירה שאני עושה הוא עד כמה מה שעשיתי לא מתאים.
למי? בכלל לא משנה, כי בראש שלי זה לכל דבר. עמוק בפנים אני שופטת את עצמי עד חורבן.

לצופה מבחוץ, לא נראה שיש לי תלאות מקצועיות. יש לי השכלה מצויינת. עבדתי בישראל, וגם כאן מצאתי עבודה טובה מהר. תוך שנה, החלפתי לעבודה מצויינת ממש.
על בסיסה, שנתיים וחצי אחר כך, גם התחלתי לימודי MBA מאתגרים, גם השגתי התמחות קיץ בקרן השקעות, וגם עברתי לעבודה בחברת ייעוץ בתחום שרציתי.
עכשיו, לקראת סיום הלימודים, נראה שכל מיני כיוונים פתוחים. הבעיה היא, שלצופה מבפנים דברים בדרך כלל נראים שונה לגמרי.
אני לא אכנס עכשיו לאיך לפעמים אני בונה את הסיפורים האלו מתוך המקום החלש שלי, זה לפעם אחרת. מה שחשוב כאן הוא האובססיה שלי לנושא.

בעבר, הייתי נאיבית מספיק לחשוב שזה יעבור אם אני רק אעשה *יותר*.
ככה, בעודי בעבודתי השניה, השקתי פרוייקט מחקרי עצמאי שהוביל לסדרת רעיונות ומאמר שכתבתי ופרסמתי באתר ייעודי שהקמתי לפרוייקט.
בין היתר על בסיס הפרוייקט הזה, השגתי את התמחות הקיץ  באותה קרן השקעות.
וכך, באותו קיץ נטול שינה, עבדתי במשרה מלאה בחברת הייעוץ, ותיאמתי את שעות העבודה לבוקר המוקדם ולערב בקרן ההשקעות.
למרבה המזל זה היה כשהלימודים היו בפגרה, אבל כן היו בחינות, אז גם סופי השבוע היו מלאים עד אפס מקום.
אני שנתיים אחרי אותו קיץ, שגם בהן לא התעצלתי. האם משהו בתחושה הפנימית השתנה?
בוודאי: היא רק החמירה.
ככל שאני מתקדמת התחרות נראית לי גדולה יותר וכל מה שעשיתי, כל מי שאני, קטן ולא חשוב.
אני מנסה להזכיר לעצמי שכולנו קטנים ולא חשובים, שהנסיון של כל אחד הוא בך הכל הדברים הספציפיים שהוא עשה.
אבל לא. במקרה הזה, ורק במקרה הזה, הדשא של השכן נראה כל כך הרבה יותר ירוק, עבור כל כך הרבה שכנים.

אולי הייתי צריכה ללמוד כלכלה, היתה תקופה שאמרתי. אולי הייתי צריכה ללמוד הנדסה, כך בתקופה אחרת.
אבל אני יודעת שזו פיקציה, שזה בכלל לא משנה. כי אלו הם רק פרטים שיושבים על בסיס עמוק יותר של פקפוק.
ובשבועות האחרונים שמתי לב שזה מחמיר:
בימים אלו אני יושבת וכותבת את דיסרטציית ה-MBA. בעבר, כל פעם מחדש, הייתי משקעת את עצמי בפרוייקט מתוך הרגשה שהנה, סוף סוף אני מתקדמת בכיוון הנכון.
לאחר מעשה, משהיה שוקע האבק והתודעה היתה חוזרת למצב הרגיל, הייתי מקטינה את הישגיי. כן, עשיתי גם את זה. עכשיו, אני מרגישה שאפילו את זמן החסד של הכתיבה אין.
אני בו זמנית משוקעת כולי ועדיין שומעת את הקולות:
"נו, אז מה?".

ואני לא מבינה.
איך אני יכולה להיות כל כך שלמה עם כל דבר שאיננו עבודה,  וכל כך מוטרדת, כל כך מלאת ספקות, על כל מה שקשור בחיי המקצועיים?
כי זה העניין כאן:
מילא, אם היה תחום אחד בחיים שבו אני לא מסתובבת מתוך הרגשת שלווה.
כאמור, לתחושתי בורכתי בכל כך הרבה דברים שלהתעקש על ה-כ-ל נתפס בעיניי כחמדנוּת. יש לי בריאות? אהבה? משפחה? רווחה חומרית? קורת גג? צרכיי מסופקים? אז בסדר, יש סוגיות פנימיות עם עבודה.
סרט מצרי לא יצא מזה.
אבל זה אוכל אותי מבפנים. חלומות הבלהות בלילות. חרדה בימים.
מה יהיה?! אני אומרת לבחור. מה יהיה?!
יהיה בסדר, הוא אומר. כבר בסדר. הכל בסדר. אני מבינה שהוא צודק אבל מרגישה כאילו סוף העולם קרב.
ואם פעם עוד חשבתי שזה יעבור, או בר תיקון כתוצאה מצבירת נסיון, עכשיו מתחיל לאחוז בי הפחד.
מה אם זה כאן לכל החיים?

זה מבהיל אותי. אני כל כך לא רוצה בכך!
אני כבר עכשיו מתחילה להבין לעומק עד כמה קריירה, חשובה ככל שתהיה, היא צד אחד, ולא בהכרח הגדול, בלחיות חיים מלאים. אני קוראת על אמא של נחמה, וחושבת - כזו אמא אני רוצה להיות לילדי.
כשאיריס נפטרה, על אף שלא הכרתי אותה אישית, הכאב היה ממשי.
וככל שנחשפתי יותר למעורבות שלה בקהילה שלה, למעגל החברים, לאופן שבו היא מיצתה את הזמן שהיה לה, חשבתי לעצמי, כל הדברים האלו, הם כל כך מהותיים.
כן, כסף הוא חשוב. ועבודה שנותנת לנשמה זה חשוב. וקריירה, לאלו שמונעים לכך (ואני בינהם) זה חשוב.
אבל יש עולמות שלמים של נתינה שהם חשובים לא פחות. יש כאלו (בראש שלי: "אוי ואבוי אם מעסיק ישמע") שהם חשובים יותר.
כשאני מסתובבת סביב עצמי ככה בתחושת אבדון עם המשבצת הלא פתורה, אולי את הבחור ובּוּבּה זה לא דוחק החוצה. אבל את כל היתר? למרבה העוגמה כן.
  
 לא, לא הכל בסדר.
אני כל כך רוצה לתקן, ולא יודעת עדיין איך.
אני מודה שאני מתביישת בבעיה הזו שלי. אני מרגישה שלאנשים בוגרים לא אמורות להיות בעיות כאלו. שמאוד חשוב לשמור על הפאסון שעשית הכל בדיוק כמו שצריך. כבר כל כך הרבה זמן אני עושה הכל בדיוק כמו שצריך - וזה לא עובר. אז עכשיו אני אומרת לעצמי, לפחות להתחיל מלהוציא את הבעיה אל אור היום.
כשרואים אותה שחור על גבי לבן, אולי היא מבהילה קצת פחות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה