יום שלישי, 18 בספטמבר 2012

ראש השנה תשע"ג

הללויה לעולם. הללויה, ישירו כולם.
במלה אחת בודדה, הלב מלא בהמון תודה, והולם גם הוא - איזה עולם נפלא.
הללויה, עם השיר. הללויה, על יום שמאיר.
הללויה, על מה שהיה היה. ומה שעוד לא היה - 
הללויה.

מדי שנה, הטקס הקבוע של סיכום שנה; למנות ולמיין מה שהיה, ומה שעוד לא היה.
מדי שנה, הטקס הקבוע של חישובים לשנה הנפתחת; מה מבקשים, מה מאחלים. 
מה שמקווים לו כלפי חוץ, ומה שמקווים לו בשקט בפנים, ומה שלא שבכלל לא יודעים שמקווים, ובכל זאת מקווים.
ולבסוף חותמים: "...והכי הכי חשוב, רק בריאות."

השנה שום דבר מזה לא הרגיש מתאים. 
בוודאי, ניתן למלא רשימות בכתב צפוף על הישגים שהושגו ושיעורים שנלמדו. בכל תחום בחיי, אני יודעת כיום כל כך הרבה יותר ממה שידעתי לפני שנה. 
אבל עייפתי מלינאריות בית הספר, ואינני יודעת עוד להגיד מתי אני צועדת קדימה ומתי אחורה.
את השנה הזו חייתי כל יום מחדש.
תחושת הזמן הפכה מוחשית כמו זרם המים בברז, עם כל יום שחולף, חולף לבלי שוב.

כשבּוּבּה נולד, קיבלנו כל מיני עצות. בן-דודו של צימו, למשל, יעץ לנו על ביסוס שגרה: 
"השגרה היא שאין שגרה. כל פעם שמתרגלים למשהו, הוא משתנה שוב פעם".
אמר וצדק. 
כי אפילו ביצעת את אותן פעולות, באותו סדר, יום אחרי יום. אפילו אז, כל יום הן עוד קצת אחרת. 
התובנה הזו היא אמת שאיננה קשורה לתינוק. 
אבל כנקודת מיקוד של עדשה, כך ריכז בּוּבּה אמיתות בודהיסטיות למציאות היומיומית: 
ארוחת ערב הופכת מהנקה בחדר שקט, לבקבוק בבית מוחשך, לגזר טחון בערסל, לישיבה עולצת סביב השולחן ונבירה בצלחת. 
איך כל כך הרבה חוויות שונות, כולן חדשות לי, יכולות להקרא באותו שם שנתתי פעם לחביתה של סוף היום?
 
בּוּבּה הגיח לחיינו בזמן מתאים. אם היה מגיע כמה שנים קודם, סביר שהייתי מתבוססת בתחושת ה-לא הספקתי. 
להבדיל, הוא הגיח לחיי בזמן מבולבל. קיומו שינה עובדות והציב אילוצים, בוודאי, אבל גם חידד חשבון נפש שממילא החל להיפרם. 
רוצה לומר, מעבר לישות העצמאית שלו, בּוּבּה היווה זרָז להסקת מסקנות לגבי עצמי מהסוג שהתחמקתי מלבחון. 
כל עוד הוא לא היה, יכולתי להמשיך לחשוב שיום אחד עוד אהפך לאדם כזה או אחר. 
יכולתי לדמיין שקריירות מסויימות בכל זאת יתאימו לי, למרות שכל העדויות הצביעו לכיוןן ההפוך. יכולתי לדמיין שהסבל שאני מסבה לעצמי הוא זמני ונובע ואילוצים חיצוניים כאלו ואחרים: כשאסיים את הלימודים...כשאחליף עבודה...אחרי שארוץ מרתון שלם...אחרי שאוכל לכתוב כבעבר...
עם בואו, יום אחד ערטילאי ורחוק הפך לא רלוונטי, והתחלתי לשאול את עצמי האם סביר להאמין שמה שלא התאים עד עכשיו יהפוך חברבורותיו.
 
החיים הפכו צבעוניים הרבה יותר, עת נגלה לי עולם שלם של דקויות.
הכל הפך חדש וטרי: צבע אדום, מעולם לא נראה אדום כל כך. הכדור, כמה הוא עגול! 
העולם של בּוּבּה, על שיריו וסיפוריו וצעצועיו, פלש אל עולמי, והביא עמו, לפחות פעמיים ביום, חווית פעם ראשונה.
בשבילו, כמובן, אין שום דבר מיוחד בפעם הראשונה, כי כל חייו הם רצף אחד גדול של לעשות דברים שלא עשה מקודם.
אבל לא כך הוא בשבילי.

בדרך כלל שאומרים "בפעם הראשונה" בהתייחס לתינוק, מדברים על התקדמות מוטורית: מתי התהפך, זחל, ישב, עמד, הלך. אלו כמובן התקדמויות משמחות, אך הן לגמרי שלו, ואנוכי רק צופה מהצד.
אני מדברת על פעמים ראשונות בשבילי. 
פעם ראשונה לחלוק בדיחה עם תינוק בן שבעה חודשים ולהתגלגל מצחוק.
פעם ראשונה לשמוע שיר ילדים ולהתפעם מיופי העברית.  פעם ראשונה לשחק מחבואים. 
פעם ראשונה שהוא בא להתיישב בחיקי לא כי הוא צריך משהו, אלא כי הוא רוצה.
פעם ראשונה לכל אחד ואחד מהרצונות העצמאיים שלו, שהולכים ומתרבים עם כל יום שעובר, ומלמדים אותי דברים שלא ידעתי על טבע האדם.

השנה כל הימים היו שמחים וקורנים.
כן. 
עמדתי לכתוב לא, אבל אז חשבתי על זה, והבנתי שאני טועה.
גם בימים שהייתי עייפה, או שנתלקח ויכוח עם צימו, או שהיה יום קשה בעבודה. בכל אחד מהימים, לא משנה כמה באסה היתה בו בכללותו, מתישהו במהלך היום תמיד יצא שחייכתי בלב שלם ושמח, וחשתי הכי ברת מזל בעולם.
וכך אחתום את השנה הזו.

אני לא יודעת מה תביא איתה השנה החדשה. הכי חשוב שתביא בריאות.
אבל על כל היתר? כרגע, אני מרגישה שקטונתי מלומר.
הללויה, על יום שמאיר.
הללויה, על מה שהיה היה. 
ומה שעוד לא היה - 

יום ראשון, 16 בספטמבר 2012

מעטפת חסה

אני מודה ש"מעטפת חסה" נשמע כמו מתכון מבאס להחריד, אבל האמינו לי - לא כך הוא.
כפי שעשו אינספור בחורות בשנת 2012, גם אני נרשמתי לפינטרסט.
וכי מה, איך לא ארצה להתבונן בצמות שאינני יודעת לקלוע, עוגיות שאין לי כוונה לאפות ולקים על הציפרניים שאין לי כוח למשוח.
למרבה הפליאה, האתר ממש הוביל אותי לנסות דברים חדשים. 
כמו מעטפת חסה.

ככלל, מאז הלידה אימצתי תפרטי שעשיר יותר בחלבונים ממה שהייתי רגילה בעבר, וקיצצתי קצת בפחמימות. זה התחיל על בסיס המלצות שבנתה לי הדיאטנית שהחלתי להיוועץ בה קצת אחרי הלידה (היה לי חשוב לחזור לרוץ, ולא רציתי לפגוע בהנקה), והמשיך כשגיליתי עד כמה האיזון החדש מותיר אותי שבעה ומרוצה מהחיים באופן כללי.
אפעס הגיוון היה לא משהו, כי בשלנית גדולה אני לא. 
אז חיפשתי מתכונים שיראו קלים, טעימים, ומבוססי עוף או בשר טחון.
ומצאתי, בין היתר את המתכון הזה, על בסיס בשר עוף או הודו טחון. 

בסטנדרטים של ימינו אנו, אינני כתבת קולינרית מצטיינת, זאת ברור לי.
לכשלעצמי, אני מעדיפה לחשוב על עצמי כפורצת דרך אל העבר, ככתבת קולינריה בעידן הטלגרף:
להלן מתכון-.-מומלץ להכין אותו-.-טעים לאללה-.-סוף.


מה צריך?
חצי בצל, קצוץ דק
1 פלפל אדום קצוץ לרצועות
מלח פלפל
שורש ג'ינג'ר טרי מגורר
2 שיני שום כתושות
 חצי קילו עוף טחון

פחית ערמונים משומרים
בצל ירוק קצוץ
רבע כוס בוטנים קצוצים
10-12 עלי חסה גדולים שטופים ומנוערים

לרוטב:
כף שמן שומשום
2.5 כפות רוטב סויה
חצי כף מים
כף חמאת בוטנים
חצי כף דבש
1 כף + 1 כפית חומץ אורז
2 כפיות רוטב צ'ילי
מה עושים?
1. מטגנים בצל, כשהוא מזהיב מוסיפים פלפלים. כשהם מבושלים מוסיפים עוף, ג'ינג'ר, שום ומלח פלפל. מטגנים  עד שהעוף עשוי.
2. בעוד העוף מטגן על המחבת, מערבבים את כל החומרים לרוטב בקערה ומחממים במיקרו ל-20 שניות. מערבבים עד שהתערובת חלקה, ואז שופכים אל תוך המחבת.
3.מוסיפים ערמונים לתבשיל ומערבבים על האש עוד שתי דקות עד שהערמונים מתרככים. מפזרים בצל ירוק.
4. לפני ההגשה, מפזרים קצת בוטנים טחונים.
5. מגישים עם עלי החסה, עליהם עורמים את התבשיל ומגלגלים. 


את המתכון לקחתי (בשינויים קלים) מהבלוג של הבחורה המקסימה הזו, ממנו גם לקוחה התמונה הימנית תחתונה. 

יום חמישי, 13 בספטמבר 2012

בתמונות, הפכתי יפה יותר

כתבתי את המשפט הזה ברשומה הקודמת. כמעט באגביות, כציון עובדה.
כתבתי גם שאני לא יודעת מה השתנה שגרם לכך, אבל זה לא לגמרי נכון.
עולה השאלה הטבעית, מה זה משנה?
האם בכתיבת הרשומה הזו אני רוצה ללמד אנשים אחרים איך לצאת יפים יותר בתמונות, או איך *להיות* יפים יותר?
האם אני רוצה לטפוח לעצמי על השכם קבל עם ואינטרנט?
מה בעצם הערך בניתוח הסיבה למה הפכתי פוטוגנית כך סתם באמצע החיים?
או. טוב ששאלתם.

ראשית, נפנה מהדרך את העמדת הפנים. חיצוניותי חשובה לי. היתה חשובה לי תמיד בעבר, חשובה לי מאוד גם היום.
בצעירותי, היו לי תלוּנות למכביר: מדוע,גם אם שוקלת אנוכי מעט, אינני דקה וגבעולית? מדוע עורי אינו זך דיו? 
פירקתי את עצמי לגורמים ובחנתי אותם תחת עדשה מגדלת בביקורתיות עזה.

אבל בה בעת, בעודי צועדת עוד קצת ועוד קצת בעולם האמיתי (בניגוד לזה שאנו בונים לעצמנו כל עוד אנחנו בחממה חברתית מוגנת היטב), גיליתי כל מיני דברים על משיכה.
בראשם הוא שקסם אישי, שקשה להגדירו וכמעט בלתי אפשרי למדוד אותו, הוא בעל כוח מיסטי רב לעין שיעור ביחס לאסתטיקה פשטנית. כמובן, לייצר קסם אישי קשה עוד יותר מלייצר יופי.
אבל מה שמהותי הוא שבעוד חשוב לי להיות מצודדת, נעימה לעין וכאלו, מעולם לא היה חשוב לי להפוך ל"יפה" במובן הדוגמניתי.  לא ראיתי ועדיין אינני רואה את הערך בזה.
אז למה הדגש על התמונות?
כי אני שוכחת.
לא הכל, ולפחות על חלק בטח טוב ששכחתי. אבל אתם יודעים איך זה, יום ועוד יום ועוד יום, ולפני ששמתם לב, מה שהיה כל כך טרי וחד ומרגש בעצם קרה לפני שנים, ומי בכלל זוכר.
אז אני מצלמת.
פעם גם הייתי מדביקה תמונות באלבומים, וגם כיום אני תמיד מתעתדת לעשות זאת.
מילה מצויינת, מתעתדת: בלשון הווה, אבל לנצח שקועה בעתיד. כמו שצימו אומר: מחר-כך. 

הכל אני אוהבת לתעד: את צימו מפהק, את בּוּבּה ישן, פירות טריים בשוק, עכביש קטן בכרתים.
הכל, זאת אומרת, מלבדי.
כי בתמונות, תמיד ראיתי רק את הפגמים. ועת הופנתה אלי המצלמה, כל שחשבתי עליו הוא לטשטש את הפגמים:
שהיציבה לא תהא שפופה, אך גם לא זקופה מדי, אך גם לא תוציא אותי עגלגלה. בשום פנים ואופן אסור להיראות עגלגלה.
שהחיוך לא יצא עקום, אבל גם לא מאולץ. מובן שהחיוך יוצא מאולץ, ובוודאי, הוא יוצא עקום.
אספר על הונג קונג, עת נעתקה נשמתי בפעם הראשונה מיופי המפרץ הנשקף מפסגת ויקטוריה. לא היתה ברשותי מצלמה ורציתי נואשות ללכוד את יופי הרגע, ועל כן פניתי לאחד מהצלמים המשוטטים באתר.
מדוע סירב הצלם לצלם רק את הנוף ללא אדם בתמונה, זאת לא אדע.
אבל כל כך לא רציתי להכתים את הזיכרון בביקורת שלי על דמותי, שביקשתי שיצלם את הקולגה שלי.

לאחר הלידה, היה לי מאוד חשוב שיהיו לי תמונות עם בּוּבּה, כבר מהרגע הראשון.
היה לי קשה עם זה.
ממילא הרגשתי כאילו עברתי תאונת דרכים, וכצפוי, גם סחבתי עלי משקל עודף. בתמונות הראשונות, הקריעה בין ברצון להיראות והרצון להיעלם מאוד ברורות לי.
בחלוף הזמן, משהו החל להשתנות. עם משקל עודף, עם פיג'מה, ובינות הבלגן, החיוך שלי הפך אמיתי.
לכאורה, ההסבר פשוט וברור: קרנתי, כי הייתי מאושרת. השמחה, לפיכך, היא זו שהפכה את בבואתי ליפה.
אבל זה לא נכון, זה לא יכול להיות נכון:
בּוּבּה אמנם הביא עמו אושר רב, אבל ידעתי מה זה להיות שמחה ומאושרת גם לפניו.
למעשה, היה מתאם די גבוה בין הזמנים שבהם הייתי צוהלת ושמחה והזדמנויות הצילום: חגיגת יומוּלדת, טיול בחו"ל, ערב ביתי נעים, כולם עשו אותי מאושרת, אך את רוב תמונותי כעורות.

אני חושבת שההסבר טמון במקום אחר, שהופך אותו למעניין לעין שיעור.
חלק מלימודי ה-MBA שלי כאן כוללים דרישה לדי הרבה "נקודות בחירה" בסדנאות להתפתחות מקצועית, וזאת בנפרד מהדרישות האקדמיות של המסלול.
באחת מהן (עליה, או על אחרות, ארחיב בהזדמנות אחרת) המאמן שהביאו (שהיה שחקן בעברו) סיפר על תיאוריית שלושת המעגלים של פטסי רודנבורג.
פטסי היא מורה למשחק, מהסוג שיש המצרפים את התואר "אגדית" אליו. לכשלעצמי, כשהוא הקרין את הוידאו שלה מסבירה את התיאוריה שלה, לא התרשמתי, כי לא הייתי בטוחה שאני בכלל מבינה על מה היא מדברת:

התיאוריה שלה היא שיש "מעגלים של אנרגיה" (כן, גם אני מעווה פני באופן בלתי רצוני לשימושים מהסוג הזה במלה אנרגיה):
המעגל הראשון מוכוון פנימה, ומקרין את האנרגיה אל תוך האדם. הביטוי "מכונס בעצמו" הוא תיאור קולע למצב.
המעגל השלישי, הוא בדיוק ההיפך: הוא החצנה של האנרגיה החוצה, באופן בלתי מובחן. היא המקבילה של לצעוק ממש חזק עד שרק קולך נשמע. נוכחות שלא נותנת מקום לשום דבר ואף אחד אחר.
המעגל השני הוא גם מעגל של החצנת אנרגיה, אבל האנרגיה הזו מוכוונת כלפי אובייקט קונקרטי מחוץ לך, והיא כזו שבה לא רק אתה מתמקד באובייקט הזה, אלא גם האנשים סביבך. חילופי האנרגיה בינכם הם דרך האובייקט, והם שיוויוניים ודינאמיים.
זה יכול להיות כל אובייקט: רעיון שדנים בו, חפץ שאוחזים בו.
תינוק שמחזיקים.

כשצולמתי עם בּוּבּה עדיין חשבתי אי שם מאחורה על איך אראה, אבל עיקר המיקוד שלי היה בו.
גם כשהישרתי מבטי למצלמה, ובוודאי כאשר התבוננתי בו, האנרגיה שלי לא כוונה פנימה אליי, היא כוונה אליו. היא גם לא היתה סטאטית, היא היתה ביני ובינו: הוא עשה, אני הגבתי. אני עשיתי, הוא הגיב. והמצלמה היתה שם ברקע.
ומה קרה כשצולמתי כשבּוּבּה לא איתי?
חלק מהתמונות חזרו לדפוס הישן. תינוק משנה אותך, הוא לא הופך אותך לאדם אחר.
אבל בחלק, בגלל שאני אוהבת את המקום הזה שבו עדשת המצלמה הופכת שקופה יותר, אני מצליחה לייצר את המיקוד החיצוני הזה לבדי.
אני יכולה לחייך ישירות לאדם שמצלם אותי, בדרך כלל צימו, אבל זה קשה יותר, ולא כי הוא לא ראוי לחיוכים. 
אז לפעמים אני מדמיינת שאני מחייכת ישירות אל בּוּבּה, ומרגישה את שרירי הפנים נרפים, את המבט מתרכך.

ולמה כל זה משנה.
מחד, נעים לי להיות נוכחת בתיעוד, ולא רק בעקיפין. זו תחושה נהדרת להסתכל על עצמי בתמונות ולאהוב את מה שאני רואה, כל כך שונה מאיך שהרגשתי לגביהן בעבר.
אבל יש גם רובד נוסף, מקביל לתחושה הנעימה שמקבלים כשרואים שוב את העולם מבעד לזגוגיות משקפיים שזה עתה נוקו.
לראשונה ראיתי את עצמי ללא מסיכת המאמץ, וזה כאילו אני רואה מישהי שלא הכרתי, שמוצאת חן בעיניי מאוד.
אז אני מתעדת כאן. שלא אשכח.