יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

קדחת כתיבה

בּוּבּה לקה בוירוס ביריוני, שהפיל אותו לקרשים לשבועיים ואותי למשך שבוע, ורק עכשיו אנחנו מתחילים לצאת מזה.
כפועל יוצא, את השבוע הראשון של חופשתי ביליתי חולה כמו שלא הייתי כבר הרבה מאוד זמן.
כשהתחלתי להתאושש, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה למקד את תשומת הלב דווקא בתחום האחד שהכי מזכיר עבודה, והתיישבתי לכתוב את החלקים הראשונים בפרוייקט הכתיבה המקצועית-פופולרית.
האמת היא, שעוד בעודי משתעלת ומתעטשת חליפות, הבעתי את חששותי בפני צימו:
"ראבק, רק סיימתי שבועות על גבי שבועות של כתיבת הדיסרטציה, וזו לא היתה חוויה פשוטה. זה לא סתם להכניס את ראש [לא כל כך] בריא למיטה חולה?"


"עם זאת," סייגתי, בעודי מוחטת את אפי ובולעת עוד שני אקמול, "אני יכולה לראות גם יתרונות".
ראשית, זה יתן לי תחושה שאני לא מנתקת את עצמי לגמרי מתחום עיסוקי. מנסיון עבר אני יודעת שהחרדה שחופש מהעבודה יגרום לי לשכוח את כל מה שלמדתי היא אולי לא-רציונלית, אבל שרירה וקיימת.
שנית, כתיבה פופולרית היא באמת משהו שאני רוצה להתנסות בו, וכשעבדתי שעות ארוכות, לא היה לי הכוח אפילו להתחיל להגות בפרוייקט מהסוג הזה. אז הנה, יש לי הזדמנות.
"ואתה יודע מה," סיכמתי, "זה גם יהיה טוב לבטחון העצמי. כי בפעם הבאה שאתמלא בפקפוק עצמי, אני אוכל להסתכל על מה שיצרתי ולדעת שקולות פנימיים מחלישים הם לא ייצוג נאמן למציאות."

היום שיקעתי את עצמי בכתיבה. 
לפרקים, כשהגעתי למקום בו נדרשים להשלים פרטים טכניים או ספציפיים, השארתי את המשפט פתוח, וסימנתי לעצמי לחזור אליו ביום אחר. במקום, התמקדתי בבניית השלד, בכתיבת הסיפור.
בתחילת היום חשבתי שזה עלול לחזור ולהרגיש מעיק כמו כתיבה אקדמית, כשכל מה שרואים הוא את החורים שעוד נותרו.
במקום, ובאופן שכלל לא צפיתי, שאבתי מהכתיבה הזו סיפוק רב.

יש מן אמרה כזו, "מי שיודע, עושה. מי שלא יודע, מלמד."
נסיוני עד כה הראה שמי שלא יודע אולי מלמד, אבל לא בהצלחה גדולה. 
כי חלק מהותי ועקרוני מהיכולת ללמד הוא להבין לעומק את הרעיונות אותם מנסים להעביר. בלי זה, מספיקות רק מהמורות קטנות כדי לחשוף אותך בבורותך.
ואני חושבת שחלק ניכר מההרגשה הטובה שצפה בעת הכתיבה היתה שאני אשכרה יודעת משהו.

זו אולי נשמעת אמירה טפשית. ראשית, משום שהרי כולנו יודעים דברים.
שנית, כי אדם היה רוצה לקוות שאחרי 19 שנות לימוד הוא לכל הפחות ירגיש שהוא יודע משהו.  
אבל לפחות עבורי, ידיעה לא נמדדת בכמה קורסים למדת באוניברסיטה, אלא יותר בעד כמה אתה יכול לצייר:
רובנו יכולים לצייר סמל של איש עם כמה קווים.
אבל אדם שבאמת יודע לצייר יכול לתת פירוש נאמן למציאות (אבל גם לבחור אחרת). הוא חופשי לבחור את הזווית והפרספקטיבה שבהן הוא בוחן את האובייקט שלו. הוא יכול להחליט להתמקד דווקא בעין או בכתף.
במלים אחרות, עומק הידיעה מעניקה חופש לעסוק בנושאים בכל מיני אופנים: לשלב אותם ביחד, לקשור אותם כך ולא אחרת, להתמקד לרגע ולהרחיב דווקא פה.

מאוד רציתי להיות מסוגלת, בפני עצמי, להרגיש שצברתי גוף של ידע והבנה בתחום כזה או אחר.
עם מיומנויות, לטעמי העניין פשוט יותר, וכולל שיוף ועוד שיוף ועוד שיוף עד שמשתפרים. בסדר, אז מי שכתיבה אינה צד חזק אצלו לא יהפוך ללאה גולדברג, ומי שמתבאס מתכנות לא יהפוך למקודד על.
ובכל זאת, בהנתן שהסבלנות לשייף קיימת - מיומנות יכולה להירכש. עם ידע, גיליתי שזה עובד אחרת.
יש עניין של לבנות רבדים. יש עניין של דקויות. אפשר לדעת הרבה דברים בתחום צר, אבל לא לדעת כלום ברגע שלוקחים צעד אחד הצידה. לחילופין, אפשר לדעת הרבה דברים באופן "שטוח", אבל כל גירוד של פני השטח מגלה בורות של בערות.
 
וכך, במשך תקופה ארוכה, הרגשתי בתוכי שגם אם אני יודעת, אני אפילו לא קרובה ללדעת. וכן, זה קצת ביאס אותי.
לפעמים קוראים לזה תסמונת המתחזה, אבל זה בדיוק העניין בתסמונת: איך באמת יודעים אם אתה "מתחזה" או לא?
וכשהתיישבתי לכתוב, פתאום קרה מן פלא: גיליתי שכנראה שאני לא מתחזה, כי אני יודעת לצייר.
גיליתי ששאני יכולה לשרטט תמונה גדולה, ואז להתמקד בחלקים שונים שלה. 
גיליתי שאני יכולה לבחור אם לצייר את העץ בצד ימין או בצד שמאל, ואיך זה ישפיע על הצללים באיזור. 
גיליתי שגם אם אני לא זוכרת אם משתמשים במברשת מספר 7 או 8, קל לי להשלים את הפרטים הקטנים.
ובעודי הופכת ברעיונות, פתאום הרגשתי תחושה פנימית נהדרת של עושר. כמו בסרטים מצויירים  שיש ערימות על ערימות של מטבעות זהב? אז ככה.

זה היה נורא כיף.
אך למרבה התוגה, בלילה היה לבּוּבּה חום של 38.2.

יום חמישי, 25 באוקטובר 2012

בּוּבּה מחרב הספרים

מרגע שעמד בּוּבּה על דעתו, שלא לומר קצת לפני כן, חיבב הוא מאוד ספרים.
ברור לי שאני נשמעת הכי אמא פולניה כרגע, אבל תשמעו: אין לי מושג מהיכן זה הגיע.
כפי שהתוודיתי, כבר זמן מה אינני קוראת כמעט בכלל, ואם כבר, למי יש זמן או כוח לקרוא כשנולד תינוק?
ובכל זאת, דווקא ספרים הוא אהב.

בהתחלה, הוא נהנה להחזיק אותם, להתבונן בהם. אחר כך, החל לשאוב סיפוק עצום מלדפדף. עם הזמן, הוא החל לזהות את המנגינה של הסיפורים. הוא אולי לא הבין מה כל מלה אומרת, אבל יכול היה להמהם את הטונציה בקטע כזה או אחר. לבסוף, החל לקשר בין התמונות למלים, ומאז הוא מדפדף ומכריז לסירוגין.
כך יצא שלמעשה, עד עכשיו, בגיל שנה ורבע, הוא מבלה חלק ניכר מזמנו בבית עם ספריו.

סייג אחד: הם כבר לא כל כך נראים כמו ספרים. 
במיומנות הולכת ומשתכללת הוא למד לפרק אותם עד היסוד, וכיום הוא שקוע בערבוביה של קרעים, שברי ספרים, ספרים מקומטים ומעוקמים, וכאלו שטרם נתפנה בלב שלם לבתר.
להלן דוגמאות מייצגות, בדמות הזחל הרעב (כרך א' וכרך ב') ושירהּ של דתיה בן דור "אני נשאר אני" כסדרת ליתוגרפיות.
יש שיגידו שזה לא חינוכי לתת לילד להרוס ספרים, ושאולי עדיף לא לתת לו אותם. ולו באמת היה מדובר כאן בהריסה לשם ההריסה, כנראה באמת הייתי נמנעת. במקרה הזה, מדובר בשחיקה משימוש של תינוק שאינו לגמרי ער לכוחו, ואינו מבין את השלכות מעשיו. אני עצמי לא בטוחה איך הוא חושב על ספר כחפץ, ומה ההבדל עבורו בין ספר שלם לפזורת דפים.
אבל מאחר שהוא נקשר אליהם כל כך ושואב מהם כל כך הרבה הנאה, אני חיה בשלום עם ההשחתה.

כיום הרבה מהקלאסיקות העבריות מגיעות בכריכות חסינות-זאטוטים, על דפי קרטון עבים עם למינציה.
זה טוב ויפה, והם באמת שורדים טוב יותר, אבל נראה היה שבּוּבּה מאוד נהנה מחווית הדפדוף בספרים עם דפים רגילים.
במיוחד סבל מנחת זרועו "איה פּלוּטו", עת במשך מספר חודשים בּוּבּה היה ממש משוגע על הספר. לא משנה כמה פעמים ביום סיפרת לו את הסיפור, תמיד היה מקום לעוד פעם.
הוא ידע, בערך, להגות את שמות החיות (פרפר היה פָּה-פָּה, צפרדע היתה דֶה-עָ. דווקא הדג, שחשבתי שיהיה הכי קל, לא תפס). עד היום הופך בספר עד לעמוד המתאים ומהמהם את הניגוניות בשאלה "מדוע אני לא אוכל לעוף??".

מצבו של הספר הראשון הפך בכי רע. באיזשהו שלב, כבר לא הועיל להדביק את הקרעים, כי דפי הספר הפכו עדינים ומתפוררים כמגילות גנוזות. אז קנינו חדש (שגם מצבו, צר לי לדווח, לא מזהיר), ואני שומרת על העותק הראשון בקנאות ובאהבה רבה.
המניע לכל הרשומה הזו היה יצר התיעוד, רגע לפני שספר מסויים מתפורר כליל. הבעיה היא שבעוד תכננתי לכתוב על כך כבר זמן מה, התמהמהתי עם הצילומים.
השיירים שתראו, שהם ה-צעצועים ה-אהובים על בּוּבּה (ושניים רק לאוטובוס, עליו יסופר בהזדמנות אחרת), התחילו את דרכם בתור הספר "10 שירים ראשונים". 
את עשרה שירים ראשונים קיבלנו במתנה, וקנינו בעצמנו גם את 100 שירים ראשונים, שבאו יחד עם הדיסקים. הנה זכר שני הספרים הללו בימים טובים יותר:
בּוּבּה התאהב בעשרה שירים ראשונים מן הרגע הראשון. 
מן הסתם איוריו האירוניים של דוש לא אומרים לו דבר, אבל אני חושבת שהשפה הגרפית הנקיה של דפים בצבע אחיד ובוהק יחד עם איורים בשחור ולבן מאוד מתאימה לתינוקות.
היות שכך, בשלב הראשון עיקם בּוּבּה כל דף בספר לשניים. טיפול אינטנסיבי זה רופף את הקרטון, והספר כונה במהרה עשרה כרכים ראשונים, עת רוב דפיו נעקרו ממנו. 
בשלב הבא, בּוּבּה לקח את הדפים הנפרדים, שכזכור כבר היו מסומנים לחצייה לאורכם, וקרע אותם לשניים. את האהובים עליו ביותר, קיפל בשנית והפך לרבעים. 
בתמונה למטה, המכילה ייצוג של הקרעים ששרדו, ניתן בקלות לזהות אל אלו האהובים ביותר על בּוּבּה: שימו לב לשמיניות ולשש-עשריות עמודים שבדרך.

בּוּבּה מקשר בין השירים לאיורים. 
הוא כמובן לא מבין את הציור של הנדנדה, אבל הוא יודע ששרים לו את השיר הזה כשהוא מתנדנד בנדנדת יחיד המותאמת לגילו, פעילות שהיה מוכן לעסוק בה מבוקר עד ערב אם רק היה מתאפשר לו.
השיר עוּגה-עוּגה היה מאוד פופולרי איתו לפני כמה חודשים, את אניה שרים לו לפני השינה, והוא מאוד נלהב מכל מה שקשור במכוניות, הידועות בפי העם כ: "אוטו". 
היות שכך, כשהוא בבית כל מעשיו האחרים הם נספחים לעיסוק העיקרי: לנבור בערימות הספרים שלו, לשלות חלק מתפורר, לנופף בו ולהכריז מה מצא. 
אחרי זמן מה הוא משליך את החלק הזה, בועט בכדור, ואץ לחפש חלק אחר.
למשך זמן מה היו "10 שירים ראשונים" ו-"100 שירים ראשונים" שני ספרים נפרדים, בעלי איכויות שונות: 
הראשון היה מעניין בזכות קיפולי הקרטון והצבעים העזים. השני מעניין בזכות מיליון הדפים שאפשר לדפדף בהם, אמנם עם צבעים פחות עזים, אבל עדיין מושכים. 
בשבועות האחרונים נתעורר חשדו של הפילולוג הצעיר.
כעת ניתן לראותו מרים את שברי העמודים האהובים עליו בסלון, ואז מדדה במרץ לחדר השינה (שם מאופסן הכרך הגדול יותר),  מתיישב לצד הספר עם גזירו בידו, ומחפש את הציור המתאים. הקול המלווה לתמונה: 
"דָּה-דָּה. דָּה-דָּה. דָּה-דָּה. דָּההה-דָּה. דָּהההההה-דָּה. דָּה-דָּה. דָּה-דָּה!"
ברשומה זו יש כ-800 מלה. 
להלן תמונה אחת שמסכמת את כולן:

יום שלישי, 23 באוקטובר 2012

רסיסים

היום בבוקר כשיצאתי לסידורים, לא צפיתי לגדולות ונצורות בגזרת הצילום.
מזג האוויר מעאפן כבר כמה ימים, אפור ורטוב. הגשם הוא זרזיפי, בקושי נראה, בקושי מורגש, וכל הזמן שם.
צימו גרס כי בשם היעילות היה כדאי לרכז את כל זרזופי השבוע לחמש דקות של גשם נורמלי, ולסגור עניין.
אבל זרקתי את המצלמה לתיק בכל מקרה, כי בלי מצלמה אי אפשר לצלם, והרי אמרתי שאני רוצה לצלם.
וטוב שכך.

שלהי הסתיו עכשיו, רגע לפני שהחורף המבאס והחשוך משתלט. השלכת כאן אמנם פחות צבעונית ומרהיבה מזו שאפשר למצוא בחלקים אחרים של העולם, אבל היא עדיין יפה. 
בשכונה שלנו, שהיא פרחונית עד מאוד, הפרחים האחרונים כבר מתכרכמים. ורסס הטיפות הזערוריות, הופך מקרוב את הכל לקסום.

בהערת אגב, הסיבה שיצא ויש כל כך הרבה תמונות של צמחים בבלוג היא לא כי אני חובבת טבע גדולה. אני לא יודעת כלום על צמחים.
זה רק שתמיד כשמסתכלים קרוב, מגלים משהו שלא ציפית לראות. ואז מסתכלים עוד יותר קרוב, ורואים משהו עוד יותר שונה ומוזר.
ואז מסתכלים ממש ממש קרוב, ורואים חיפּוּשית.
אחרי שאני לוקחת צעד אחורה וחוזרת לעולם במימדים שלי, אני מרגישה כאילו התעוררתי מחלום.
קורי עכביש על רוזמרין


יום שני, 22 באוקטובר 2012

ומעל לזמן מצווה ברכה?

ממש לאחרונה, התפטרתי מעבודתי. 
בשעה טובה ומוצלחת, סיימתי את חובותי לתואר אותו למדתי בשנתיים האחרונות, כולל הדיסרטציה התובענית.
מקום עבודתי האחרון נתן לי נסיון מקצועי נהדר, אבל הגיעה העת לעבור הלאה, מסיבות שונות שאין לי כוח לפרוט לפרוטות ברגע זה ממש.
טרום התפטרותי העסיקה אותי השאלה האם כדאי לחכות עד שאמצא מקום עבודה חדש, או לעזוב ולקחת בחשבון מספר חודשים נטולי עבודה בתשלום.
החלטתי לקחת קצת חופש, ובחרתי באפשרות השניה.

בחרתי בה ממגוון סיבות. מבחינה מקצועית, נפתחו מספר אפיקים בעקבות הדיסרטציה לנסיון מקצועי רב ערך. לא בתשלום, אבל שווה את משקלו בזהב.
ידעתי שכל עוד אני עובדת, לא יהיה לי זמן להפנות לביצוע הפרוייקטים המדוברים.
כשלוקחים בחשבון שתחומי העיסוק בחברה בה עבדתי פחות או יותר מנוגדים לכיוון בו אני שואפת לצעוד בשנים הקרובות, הבחירה הפכה ברורה עוד יותר.
ומעבר לכך, אני פשוט תשושה.
לא רק מהשנה האחרונה. אכן, זו היתה מאתגרת מאחר וכללה גם חזרה לעבודה במשרה מלאה, גם אמהות טרייה לתינוק קטן, וגם את הלימודים.
אבל באופן רחב יותר, שש השנים האחרונות סבבו בעיקר סביב קריירה: מעבר לשעות העבודה, גם שעות הפנאי הופנו ברובן לאפיקים מקצועיים. 
המחיר הוא שכעת אני חשה מרוקנת. לא כי תחום עיסוקי לא מעניין אותי יותר, אלא כי אני לא רוצה להיות האדם הזה, שמעניין אותו אך ורק תחום עיסוקו.
הכוונה שלי היא לא לעניין אינטלקטואלי, זה לא שאלה של אילו ספרים לקרוא יותר ואילו פחות.
הכוונה היא שמתוך חופזי לשקע את עצמי בהגשמה דרך קריירה, לא עצרתי לבחון דרכים חלופיות. ואני לא מצרה על השנים הללו, הן היו נהדרות.
עכשיו, אני רוצה לנסות משהו קצת שונה.

לאחר שצימו ואני דנו בעניין, הוחלט שלא לוותר על שירותיה של מטפלת לתקופת הביניים הזו.
ראשית, משום שלטפל במשרה מלאה בתינוק זה בדיוק זה: משרה מלאה. בוודאי שאין מה לנסות לחשוב על זה כחופש.
שנית, וזה לא פחות חשוב, כרגע אינני יודעת מתי אתחייב לעבודה חדשה. כאשר זו תצוץ, סביר להניח תקופה קצרה (שבוע, גג שבועיים) בין מועד קבלת העבודה לתחילתה.
הדבר האחרון שרציתי היה להתפשר על איכות הטיפול כי צריך למצוא פתרון מהיום למחר.

אז הנה, קיבלתי כך, באמצע החיים, מתנה נהדרת. חופש. אני יכולה, לתקופת זמן מוגבלת, לעשות מה שאני רוצה.
מה אני רוצה?
אומר לכם מה אני לא רוצה.
אינני רוצה פשוט לקום בבוקר ולזרום.
אתם צריכים להבין, אני הייתי מסוג הילדים שמיצו את החופש הגדול אחרי שלושה שבועות. בכיתה ט', הלכתי לבריכה עם ספרים על מטריצות.
בבגרותי, לא זכורה לי אף חופשה של למעלה מיומיים שבה לא לקחתי עמי סוג כזה או אחר של עבודה.
אני לא גאה בזה, היה משמח אותי הרבה יותר לכתוב: "אני מסוגלת להניח לעבודתי לפרק זמן ולהינות מהחיים".
וזה בדיוק מה שהייתי רוצה לעשות בחודשים הקרובים. אבל תכלס, מה אני רוצה לעשות?

בתור התחלה אני רוצה לרוץ, לקפוץ, לחבוט בכדור, לעשות שכיבות שמיכה.
אני אוהבת מאוד פעילות גופנית. לפעמים אני מדמיינת חיים אחרים, שבהם הפכתי למדריכת כושר או משהו, ואז נזכרת שבעצם לא, זה היה מוציא את כל הכיף מזה.
לרוץ אני יכולה במשך שעה וחצי, שעתיים. באיזשהו שלב אני מפסיקה, אבל לרוב זה פחות מעייפות פיזית, ויותר מעייפות מנטלית.
הייתי רוצה להפוך לספורטאית חובבנית לתקופה. להקפיד מחדש על תזונה מהסוג הנקי, הלא מתפשר. להרגיש את הגוף פועם חזק.
אני כבר רזה למדי אבל אני תמיד שואפת למראה אתלטי, ואני רוצה לראות תוצאות.

אני רוצה לכתוב.
לא כל כך מעניינת אותי השאלה מי יקרא, יותר חשוב לי לראות מה יקרה:
כשחוויה היא משמעותית, יודעים שהיא כזו. לא צריך לכתוב על התאהבות כדי לדעת שהתאהבת.
אבל לא תמיד יודעים למה היא משמעותית.
הכתיבה מאפשרת לעוסק בה להתבונן לאט, מקרוב, על רגעים שחולפים. אדם עוצר ושואל: מה ראיתי?
מה חשבתי שראיתי? מה הרגשתי כשראיתי? למה הרגשתי כך ולא אחרת? מדוע ראיתי דווקא את זה ולא את מה שקרה ליד?
בכך, הכתיבה מאפשרת לעוסק בה לזקק מתוך החוויה את הצדדים שהפכו אותה למשמעותית, ומה שקורה אז, בין אם במודע ובין אם לאו, היא ההתכווננות לחוויות נוספות מהסוג הזה.
צר לי על הניסוחים המיסטיים, גם אותי הם מעצבנים. אבל זה לא הופך את הדברים לפחות נכונים.

חוץ מזה, אני רוצה לנצל את ההפוגה כדי להתנסות בכתיבה מקצועית פופולרית, ולכתוב קצת על פכים מתחום עיסוקי המקצועי בשנים האחרונות. אין הרבה מידע איכותי זמין בעברית על התחום, וחבל.
זו סוגה תובענית של כתיבה, כי היא דורשת דיוק רב בפרטים, אבל יכולת לתקשר את הפרטים לרעיונות מופשטים, צלולים.
אני סבורה שעשוי להיות לי סוג של כשרון לכתיבה מהסוג הזה, אבל אין לדעת עד שמנסים.

אני רוצה לשוטט ולצלם.
לצערי כי רב, לא ניחנתי בחוש האסתטי החריף שיש לבלוגריות רבות רבות בימינו, מן קסם טבעי (בסדר, וקצת פוטושופ) מהסוג שגורם לי כקוראת לחשוב שאנחנו חיות בעולמות שונים:
הן בעולם הפיות, אני בעולם הגשמי. העולמות האלו עשויים למלא את אותו מרחב פיזי, אבל נראים אחרת לגמרי.
עם זאת, בדרכי החובבנית אני אוהבת לצלם.
"את יכולה בזמן הזה גם לקחת קורס צילום", יעץ צימו.
חס וחלילה, רק זה חסר לי:

לא מושך אותי עכשיו ללכת ללמוד כלום. לא רוצה ללמוד קורסים, לא אקדמיים ולא מקצועיים ולא חובבניים. פשוט לא.
באופן עקרוני יותר, גדלתי וצמחתי מתוך דפוס המחשבה שאומר: אם אתה רוצה לדעת משהו, לך ותלמד אותו באופן רשמי.
יש לדפוס זה יתרונות. למשל, שאתה לומר כל מיני דברים באופן רשמי.
יש לדפוס הזה חסרונות. למשל, שכל דבר נמדד, לכל דבר יש ציון, לכל דבר יש תווית. זה מעייף מאוד מאוד, וקצת מוציא את המיץ.
אני לא רוצה שמישהו יגיד לי איך לצלם תמונות "טובות" ומה הופך תמונה ל"גרועה".
במקום, אני אמשיך ללחוץ על כל מיני כפתורים, ואבחר לשמור את התמונות שהכי מצאו חן בעיניי, כי הן מצאו חן בעיניי.

לבסוף, אבל אין בכך להעיד על סדר עדיפויות, אני רוצה להתנדב.
באופן כללי, אני רוצה לקחת חלק פעיל יותר בחיי הקהילה היהודית בסביבתנו, אבל לא בטוחה איך להתחיל.
הכי פשוט, כמובן, להתחיל ללכת לבית הכנסת לתפילות, אבל זו בערך הסיבה לכך שאין לי שום חלק בחיי הקהילה כרגע: אני לא מתחברת למקום הזה של התפילה, הוא לא טבעי לי.
אני לא נגדו, ובהחלט יכולה לשלב אותו כחלק ממכלול החברות בקהילה, אבל כבד עלי להתייצב מדי שבת בתשע בבוקר בבית הכנסת רק על מנת ליצור תשתית לפעילות חברתית אחרת.
נדמה לי שהקהילות היהודיות כאן מארגנות בקרים או אחרי צהריים לנשים מבוגרות ששמחות לקצת חברה, וזה מסוג הדברים שאשמח לעשות.
דבר נוסף מהסוג הוא לתת שיעורים בחשבון לילדים בקהילה שמתקשים בכך.
עולה בדעתי שייתכן והקשר בין שיעורים בחשבון לתה עם נשים מבוגרות הוא ברור רק בתוך הראש שלי ולכן אנסח מפורשות:
אני רוצה להתמקד בסוגי נתינה שאני יודעת שאוכל לדבוק בהם, כי הם ממלאים גם אצלי איזו פינה חבויה.

זהו.
אחרי שהפכתי וחשבתי ובדקתי, אלו סך כל הדברים שאני רוצה לעשות: להתעמל, לכתוב, לשוטט ולצלם, ולהתנדב.
נראה מה יצא.

יום שבת, 20 באוקטובר 2012

כמה רעות מידותייך?

מדי פעם אני קוראת ספרים.
למעשה זהו שקר, כבר שנים לא קראתי כמעט ספרים. 
בשנים האחרונות, רוב קריאתי התמקדה בהררי ספרות מקצועית. החדווה בלקרוא, סתם ככה לשם פתיחת צוהר לעולם אחר, שחקה ונתמסמסה.
לכן עד שאני כבר קוראת ספר, ועל אחת כמה וכמה נהנית ממנו, אין בכוונתי לכתוב עליו ניתוח ביקורתי מייגע.

את "שבע מידות רעות" של מאיה ערד אני מתכוונת לקרוא מזה מספר שנים, ותמיד לא יצא.
או ששכחתי לקנות, או שלא הספקתי לשאול, או שלא היה בחנות ספרים, והזמן, והחשק...בקיצור, עברו חמש שנים מאז הוא יצא לאור.
בסוכות, סוף סוף, התכרבלתי איתו על הספה. עבר למעלה משבוע מאז, ועודני הופכת בו, באצבעותיי ובראשי, בהנאה גדולה.

כפי שמבארת הכריכה: "ארבעה מועמדים, שלושה אמריקאים וישראלי אחד, מתחרים על משרה באוניברסיטה אמריקאית מובילה. אחד יסודי אך איטי, שני מבריק אך שחצן, שלישית נעימה אך חסרת בטחון, והרביעית יודעת הכל.
מי יצליח לגבור על האחרים ולזכות במשרה?"

כפי שמתחוור מהר מאוד ברגע שמתחילים לקרוא את הספר, זו אינה השאלה כלל. 

ראשית, עוד לפני שאני אגיד משהו על ה"מה", ראוי לתת מקום של כבוד ל"איך". המבנה של הספר מדוקדק ומהודק. ובעיקר - הוא כתוב בעברית מרהיבה. העלילה עצמה ממוקמת מחוץ למרחב התרבותי של ישראל, והכתיבה היא בגוף ראשון את מחשבותיהם של שלל דמויות, רובן אינן ישראליות. בסיטואציה כזו לרוב נוטה לעלות דיסוננס מעייף בין הכתיבה בעברית לבין האותנטיות של הדמויות.  כאן, מצד אחד הכתיבה משקפת את המציאות הזו באופן אותנטי לרמה שקל לדמיין אותה כתרגום קולח של ספר שמראש נכתב באנגלית. ומצד שני, איזו עברית נעימה! 
נשים זקנות וכּמוּשות יושבות בבתי הקפה, הסבתא מטליאה שמכות טלאים.
בינות כל המלים כולן הפתיע אותי במיוחד שם תואר שחזר פעמיים-שלוש במהלך הספר: בני נוער זבלגנים.
מלה נהדרת, מיד מעלה אסוציאציות של לכלוך ובלאגן. לא שמעתי אותה מעודי, והייתי משוכנעת שהיא המצאה מוצלחת של הסופרת. למרבה הצער, בירור נוסף העלה שמדובר במלה קיימת, אך למרבה התמיהה משמעותה הוא "אדם שעיניו מרבות לדמוע". ללא ספק תיאור פחות מוצלח של תעוקתם של מתבגרים, אבל לא נורא, למדנו משהו חדש.

כסטודנטית, לא עצרתי אף פעם לחשוב איך בעצם נראית האקדמיה מהזווית של אלו הפועלים בה. והרי בשביל מה לעצור ולחשוב, זה ברור לעין כל:
פרופסורים חייבים במעט שעות הוראה. את יתר הזמן הם מבלים בלחקור.
מאחר ומחקר איננו פעילות אינטנסיבית, זה מותיר להם שפע של פנאי: לשוחח עם סטודנטים, לשחות בבריכה, לאזן בין מחוייבויות משפחתיות למקצועיות. כמו כן יש קביעות, ושנת שבתון אחת ל-7 שנים. עבודה מצויינת.
כל הצדדים המנהלתיים, הניהוליים, הקרייריסטיים, עדיין לא הרימו את ראשם.
"בשביל קריירה אקדמית צריך מרפקים", הטעים אחד הפרופסורים שלי, בעוד אחת מהשיחות ליד המעלית. הוא החווה עם ידיו, ואני הנהנתי בהבנה.
אבל לא יכולתי להבין אז.

בימים אלו, של חיבוטי נפש מקצועיים ואחרים, יש נחמה קטנה אך נוצצת בבטחון בידיעה הפנימית שלפחות דבר אחד בחרתי נכון עבורי, כשלא נשארתי באקדמיה.
לא הייתי צריכה את מאיה ערד בשביל לדעת שלא מתאים לי לשבת ספונה במשרד ולייצר מאמרים על בעיות איזוטריות שאין לדעת אם מישהו אי פעם יקרא.
וכך, עת סגרתי את התואר השני בהקלה גדולה, ידעתי שמכאן משהו חדש מתחיל. המאמר שכתבתי עם המנחה לא התקבל לכנס אליו שלחנו אותו: ביקורת אחד משלושת השופטים היתה קנטרנית מאוד. על אף שהביקורת היתה בעילום שם, זהות הכותב היתה ידועה למנחה: "זה לא את, יש לו משהו נגדי".
כל העניין נשמע לי כקוריוז לא מעניין, וויתרתי מראש על נסיונות לשיפוץ המאמר לטובת התחלת חיים חדשים מחוץ לאקדמיה.

ברבות השנים, עדויות ממקור ראשון מטעם חברי שדבקים במסלול לימדו אותי רבות על הפער בין מה שראיתי כסטודנטית והחיים האמיתיים.
המירוץ לדוקטורט, לפרסומים, לפוסט, למשרות. אי הודאות, החיים תוך כדי תנועה ממקום למקום.
כמובן, קריירה במגזר הפרטי נושאת עמה סל של צרות משל עצמה. לפעמים, (ועל אחת כמה וכמה מהרגע שהקריירה מתבססת במקום ספציפי), הצרות עשויות להיות די דומות לאלו של קריירה אקדמאית.
אבל לעת עתה, הצרות של הדמויות בספר נראו שונות מאוד מאלו שלי, ושמחתי מאוד על ההזדמנות לשכוח קצת את שלי, ולהתעמק בשלהן.

הדמויות הראשיות בספר כוללות את המועמדים למשרה ואת חברי הסגל בחוג הרלוונטי המעורבים בבחירת המועמד. באופן גורף למדי, אף אחת מהן אינה מאושרת.
על אף שהקורא זוכה כל פעם לראות את השתלשלות העניינים מנקודת מבטה של כל אחת מהדמויות, זו אינה זווית ראיה חומלת במיוחד. הדמויות מאופיינות על ידי שבע המידות הרעות: אצל אחד זו איטיות, אצל אחרת זו השנאה, וישנן גם הבטלה, הבורות, כפיות הטובה, הקנאה והחמדנות.
יש משהו מפתה עד מאוד בדמויות הללו. מחד, הן אינן שטוחות. יש לכל אחת עולם פנימי מלא משל עצמה. מאידך, כל אחת מהן מונעת בראש ובראשונה מתוך אחת מהמידות הרעות, לפעמים שתיים. הניגוד הזה מאפשר לך, הקורא, להרגיש טוב עם עצמך, בעודך שופט אותן מן הצד ומגחך בהקלה: "אני אינני כזה".

קראתי דיעות שנרתעו מהנבזיות הזו, וגרסו שהסופרת, בפשטות, שונאת את הדמויות שלה, אחת אחת.
נדמה כי היא, ודרכה גם הקוראים, מתפלשים בהנאה בסבלן של דמויות מסויימות, ובראשן זו של דאג פישר:
פרופסור עצל, קמצן, שרואה בנשים חפצים ומופתע תמידית מכך שהוא נדרש לנהוג אחרת. הוא נדון להתאכזב שוב ושוב ושוב מההתנגשות בין ערכיו למציאות, ומתבוסס בתחושות קיפוח. דומה שהדמות הזו ספציפית מאופיינת לא רק במידה הרעה האחת שהוצמדה לה (זו של הבורות), כי אם בכל המידות כולן.
לכשלעצמי, דווקא מצאתי בספר אהדה לדמויות, שהועמדה לרשותן כל עוד עמדו במבחן אחד: הכרה בחולשותיהן.
כל עוד ממשיכות הדמויות לעשות את מה שעשו מעולם - הן ממשיכות לסבול. אבל אלו מהן שמתעלות מעל הדפוסים שמנהלים אותן ורואות אותן נכוחה, זוכות לצעוד במסלול אחד, הוגן יותר. יש להן ישועה.

לא לחינם הדמויות שזוכות לחבל ההצלה הזה הן אלו שמאופיינות במידות הרעות שהכי קל להזדהות איתן: האיטיות והקנאה.
בסופו של יום, מי מאיתנו לא התבחבש בחייו עם משימות כאלו או אחרות?
מי לא הרגיש שהוא מבזבז את זמנו בעוד אחרים שועטים קדימה?
והקנאה?
בחיי, כשקראתי את החלק הזה, חשבתי שאין מנוס מהמסקנה שבצעירותי מאיה ערד התחבאה אצלי בחדר מאחורי ארון הבגדים.
האובססיה הזו, עם מי שהוא "טוב", ומי שהוא "טוב יותר". מה זה אומר להיות "טוב", וההכרה הכואבת שתמיד, אבל תמיד, ימצא מישהו שהוא יותר "טוב" ממך.

בזכות התובנה הזו מצאתי עניין בספר מעבר למסגרת העלילה. כי בימים אלו, השאלה עד כמה אדם יכול לברוח ממה שהוא לא נותנת לי מנוח.
אין שום דבר בהיאחזות בחולשות שלך שאופייני רק לאקדמיה. זה אנושי, וזה בכל מקום.
כבר איבדתי את מניין הפעמים שרציתי בכל מאודי להפוך לאחרת ממה שאני. שראיתי את הטוב באנשים אחרים ורציתי להיות יותר כמותם, ופחות כמותי.
אבל עד איפה אפשר למתוח את הגבול הזה? עד כמה אדם באמת יכול לשנות את עצמו?

לקח לי נצח לסיים לכתוב את הרשומה הזו, והיא מסתיימת שונה מאוד ממה שחשבתי בהתחלה שיצא:
כי ערב אחד גיליתי, באיחור לא אלגנטי של כמעט שלושה חודשים, שאיש אקדמיה ואדם אותו חיבבתי והוקרתי מאוד, נפטר.
לא היה בינו ובין הדמויות בספר דבר; הוא היה איש אהוד עד מאוד ומשופע במידות טובות: נדיבות, צנעת דרך, יושר, חריצות, הגינות וטוב לב.
לא ראיתיו או שוחחתי עמו למעלה מתריסר שנים, הוא לא היווה חלק מהיומיום שלי בשום צורה.
ועם זאת, היה ברור לי שהעולם, העולם שלי, כולל אותו. במחשבתי תמיד היה אדם שאשמח מאוד לפגוש שוב, כך במקרה, ברחובות עירי.
בסדר, אז זה אולי לא קרה כבר זמן מה, אבל זה יקרה, ונוכל להתעדכן מה נשמע ואיך הולך ולצחוק חזרה על ימים עברו.
ופתאום הידיעה הזו, שאין ולא תהיה פגישה מקרית כזו, כי  הוא נפטר. המלה Deceased מופיעה לצד שמו.
ועכשיו, לא משנה כמה ואיפה אחפש, לו הייתי רוצה לראותו פעם נוספת - אי אפשר. זהו, הוא איננו עוד.
מה זאת אומרת שאני לא יכולה לראות אותו יותר אף פעם? איך זה יכול להיות? איך זה בכלל הגיוני?
וגם, הוא בכלל לא היה כזה מבוגר. לא, משהו כאן לא בסדר, חלה כאן טעות, טעות גדולה!

חשתי צער גדול על לכתו.
מה ענייני בדמויותיה האומללות של מאיה ערד, על שלל מידותיהן הרעות, כשאיש כזה נפטר?
במשך כשבוע, הייתי עסוקה בדליית זכרונותי ממנו, כאלו שלא הפכתי בהם שנים.
בעודי מעלה אותם, כעלמה שונה מאוד משהייתי באותה העת, ראיתי עד כמה היה האיש מיוחד, באופן שפשוט לא יכולתי להעריך בצעירותי.

ובכך בסופו של דבר מתמצה העניין. הכרה במידותיך הרעות זה דבר אחד: שיעור בענווה, הזדמנות לשיפור, פתח לחיים טובים יותר.
אבל להכחיד אותן, להפוך אותן למידות טובות, להפוך באמת ובתמים למשהו אחר.
האם את זה ניתן אי פעם להשיג?