יום חמישי, 29 בנובמבר 2012

תכשיטים ובלאגן

דירתנו קטנה וארונות בה מעט, ולכן כשיש בלאגן - אין ממש איפה להחביא אותו.
עבור אנשים שאינם מבולגנים או אנשים שאינם צוברים חפצים לשווא או אנשים שמקפידים לסדר תדיר, זו לא צריכה להיות בעיה.
למרבה הצער, אנחנו לא האנשים האלו.
אבל אפילו כאשר אנחנו מצליחים להשתלט על הבלאגן בכל מקום אחר, יש פינה בבית שלנו שסופחת אליה ערימות ויהי מה.
העניין הוא, שאפילו כשראינו את הדירה, עת היתה מסודרת ומתוקתקת כמו עומדת למסדר, זה היה המקום היחיד שאיכשהו היה מבולגן.
הפינה שמתחפשת לשולחן כתיבה.
פסיפס מרהיב ממוזיאון השומרוני הטוב

יש בפינה שולחן כתיבה, ומישהו ללא ספק מאוד רצה שיהיה שם את השולחן הזה, כי הוא חיבר אותו היטב לקיר, שוב ושוב ושוב.
אבל בין אם זה כי האור מגיע מהכיוון הלא נכון, או כי צפוף וקלאסטרופובי לשבת בו, פרקטית זה לא עובד, ומה שקורה במקום הוא שמניחים עליו דברים.
ועל הדברים האלו עורמים עוד דברים. ועל הדרך מאפסנים דברים מתחתיו. 
צ'יק צ'ק, וכבר לא ניתן לראות שולחן, רק  ערימה גדולה של בגדים וחפצי יום-יום.

מזמן אנחנו כבר אומרים שניפטר מהשולחן ודי, אבל בין העבודה, ללימודים, לטיפול בבּוּבּה לא היה לנו כוח או תעצומות נפש לעניין.
יש שלוש סיבות שדרושות תעצומות נפש:
האחת, עליה כבר רמזנו, ממש צריך להבריג החוצה מיליון ברגים.
השניה, ועליה אני ארחיב בפעם אחרת, היא שנותרו עוד שני קרטונים מתחת לשולחן. בהיותי טיפוס סנטימנטלי להחריד, אני שומרת המון מזכרות, והארגזים גדושים בחפצים שאין לי לב לזרוק. 
והסיבה השלישית היא, שצריך למצוא מקום לכל הדברים ששוכנים עליו דרך קבע.
בפרט, מקום לתכשיטים.

אני מחבבת תכשיטים. לרוב זולים, לרוב עדינים, ויש לי מספיק מהם בשביל שהאחסון יהפוך לכאב ראש.
הצמידים, טבעות ושרשראות כרגע מאחוסנים בערבוביה של קופסאות קטנות וגדולות, או מונחים על השולחן מתחת לכל הדברים האחרים. 
אני מכירה כל מיני פתרונות בדמות לוחות שעם או מוטות אופקיים עם הרבה ווים קטנים לתליה, אבל מסיבות שונות, אלו לא פתרונות מהסוג שמתאים לי. 
לי נוח לשים תכשיטים בקופסא, אבל מעצבן אותי כשהשרשראות מסתבכות זו בזו ואני צריכה לקרוא לצימו להתיר אותן, כי לי אין סבלנות.

לפני מספר שנים, מצאתי מתקן תליה שנראה כמו מעמד קטנטן לכובעים, והייתי בטוחה שהוא המזור לכל צרותיי. 
בעוד שחשבתי שתכשיטיי יתלו עליו מעדנות באופן אסתטי (ראו השראה לדוגמא מימין) בפועל מה שקרה הוא שגם על המתקן הכל היה קצת ערימה (ראו הדגמה משמאל).
את השרשראות העדינות בכלל נמנעתי מלכתחילה לתלות, כדי שלא תסתבכנה בכל היתר.
החלטתי לעשות מעשה. 
מאחר ויש לנו כל כך מעט שטח אחסון בבית, כל פינה נישתית מנוצלת לעניין.
וכך, בתוך נישה שקועה בקיר מאחורי דלת, דחקנו שידת מגירות מאיקאה (שאני חושדת שעוצבה בדיוק למטרות כאלו, בגלל מימדיה הלא סטנדרטיים).
את אחת המגירות ייעדתי לתכשיטים. אבל איך אאחסן אותם?
יש לאיקאה מחלקי מגירות מפלסטיק, אבל לא הייתי בטוחה שהם יבואו במידות הלא סטנדרטיות של השידה, ובמקום, החלטתי להכין כאלו בעצמי.

חשוב לי להדגיש: אינני מרתה סטיוארט בזעיר אנפין.
אחת הסיבות שכבר אין לי תחביבי מלאכת יד היא שכבר אין לי את הסבלנות הדרושה לכך.
לכן אם יש משהו שמובטח לכם הוא שלא לקח הרבה זמן ב-כ-ל-ל לעשות את המתקן הקטן הזה, משהו כמו שעתיים וחצי.

זה הגיוני לומר שאני קצת מתביישת ששאבתי כל כך הרבה סיפוק מהעניין?
מעבר לעובדה שפיניתי עוד אחד ממוקדי הבלאגן בשולחן לקראת הפירוק הגדול, היה משהו מאוד נעים בלפתור בעיה עם הידיים.
נכון, בעיה קטנה ולא חשובה מאוד, אבל בכל זאת כזו שקצת הציקה לי.
אני לא אוהבת לצבור רכוש, ומעדיפה לתחזק מספר מצומצם של דברים שאני אוהבת. לכן מאוד מפריע לי כשחפציי זרוקים בערבוביה, זה מתפרש אצלי בראש כזלזול ברכוש, ולפיכך כחומרנות מיותרת.
הערימות על השולחן מציקות לי בעין בגלל הבלאגן, אבל מעיקות על הלב בגלל מה שאני מרגישה שהן אומרות עליי.
בכל אופן, ייתכן וגם אתם משייכים אמות מידה מוסריות לבלאגן שלכם. מצד שני, ייתכן וסתם אין לכם כוח לסוע עד איקאה בשביל מחיצות מגירה קטנות.
וכזכור, החלטתי להשקיע בדברים קטנים שאפשר לעשות כדי לשמח את הלב בחורף החשוך.  
אז לפיכך, הנה מטבע חנוכה בדמות קופסת אחסון לתכשיטים:
כדי ליצור את המחיצות, גזרתי מכסי קופסאות ישנים לרצועות בגודל הנכון.
הייתי די משוכנעת שהרובסטיות של הקרטון ביחד עם הלחץ שייצור המבנה יתנו שריג יציב למדי.
היופי הוא שלא צריך להתעסק עם דבק בכלל: כדי להרכיב את הרצועות, גזרתי בנקודות המפגש המיועדות כל אחת מהרצועות עד קצת מעבר לקו האמצע.
ברגע שמחברים אותם ביחד לאורך החתכים, הרצועות נשלבות זו בזו.
לא רציתי להשאיר את רצפת הקופסא ערומה. דה עקא, אין לי בבית ניירות עטיפה יפים.
במקום, צללתי לאחד הקרטונים שמתחבאים מתחת לשולחן ושליתי משם את אחת ממפות בייג'ין שאני שומרת מתוך סנטימנטים.
בתקופה שנסעתי הרבה, סין תמיד היתה היעד המועדף עלי, ויש לי המון המון זכרונות נהדרים מבייג'ין. בהתאמה, יש לי גם לא מעט מפות, כי תמיד היתה מועילה עוד אחת בתיק.
כיום, די הרבה מהמפות האלו נמצאות בתוך הקרטון. בוודאי אין לי צורך בכולן, ועדיין, אינני זורקת.
ובכן, הנה התוצאה הסופית:
הקופסא אוחסנה במגירה, יחד עם עוד שתי קופסאות קטנות יותר:
האחת, לאחסון שרשאות עבות, מהסוג שכל כך הכביד על מתקן הכובעים הקטן, והשניה, לאחסון צמידים.

יום שני, 26 בנובמבר 2012

כיסוי אוניברסלי

יש את המושג הזה, של חוכמה שבאה עם הגיל. במהלך שנות ה-20 שלי, היו לי חששות כבדים בעניין.
אמנם הרגשתי שאני צומחת ומתפתחת כבן אדם, אבל לתחושתי, יותר מדי פעמים הייתי מוצאת את עצמי מתמודדת עם בעיה שחשבתי שכבר פתרתי:
"אבל כבר היית במקום הזה!" הייתי נרגזת. 
כבר למדת שדברים מסויימים לא עושים לך טוב. כבר הפקת לקחים מהתמודדות עם אנשים כאלו או אחרים.
כבר למדת שאת מוכשרת לעשייה מסוג א', ופחות מוכשרת לעשייה מסוג ב'. 
"ואז שכחת, רק על מנת ללמוד את זה עוד פעם?!" 

אני רוצה לספר לכם משהו, כי אני חושבת שהוא יעניין אתכם. אני חושבת שתמצאו בו ערך. 
אני יודעת שהמחשבה הזו, מרגע שהתחלתי להפוך בה, הביאה לי ערך.
אבל הייתי רוצה שלא תבהלו אם אני אגיד שאני רוצה לדבר אתכם קצת על מתימטיקה.
לא על נוסחאות, ולא על מספרים, ולא על קוסינוס, ולא על הוכחות על טרפזים, ולא שום דבר שנראה אפילו קרוב.
אני רוצה לספר לכם משהו על איך שאנחנו מסתובבים סביב עצמנו במעגלים.

כולנו מסתובבים במעגלים, ולא רק במובן המטאפורי:
לפעמים יורדים לעשות סיבוב בגינה, מדי פעם הולכים לעשות סיבוב בקניון.
יוצאים מהבית בבוקר, נוסעים, עושים דברים, וחוזרים בסוף היום לאותו מקום בדיוק.
או למשל, כשהייתי יוצאת לריצה במהלך אותן שנות ה-20 שלי, הייתי מגיעה פעמים רבות לפארק אדית וולפסון, ורצה סביבו במעגל.
עכשיו, לפעמים הייתי מקיפה אותו פעם אחת, ולפעמים פעמיים.

אבל האם יש הבדל, אם הקפתי אותו פעם או פעמיים?
המסלול עצמו בפעם השניה, היה בדיוק אותו הדבר כמו בפעם הראשונה. הייתי חולפת על פני אותם ציוני דרך: פה הפחים, כאן הכניסה, הנה העץ הגדול.
אבל לי היה הבדל. אולי הייתי עייפה יותר, והמסלול בפעם השניה הרגיש קשה יותר. אולי הייתי נחושה לעשות אותו בזמן קצר יותר מאשר את הראשון. 
בראש שלי, ההקפה השניה היתה נפרדת מהראשונה, כאילו מדובר בשני מסלולים נפרדים, שבמקרה נראים אותו הדבר .
כמו בתמונה למטה: המסלול העליון הוא איך רצתי בפועל. המסלול למטה הוא איך רצתי בעיני רוחי: עשיתי הקפה והמשכתי לעוד הקפה, ורק אז סגרתי מעגל.
צר לי על הציור העקום. כפיצוי, פרח שצולם לא מזמן, וחשבתי שיהיה נחמד להתבונן גם בו
יש קשר בין שני המסלולים, זה שרצתי בפועל, והמסלול כפי שראיתי אותו בעיני רוחי. במתימטיקה, המסלול כפי שמצטייר בראשי נקרא כיסוי של המסלול שעליו דרכו רגליי. 
הכוונה היא שבכל נקודה במסלול של העולם האמיתי (כמו למשל כאשר חלפתי על פני הפחים) יש סביבה קטנה, שנראית בדיוק אותו הדבר כמו סביבה (אחת או יותר) במסלול המחשבתי. 
אני יודעת שזה אולי נשמע מתוסבך, אבל שניה, גם אתם עושים את זה כל הזמן!
כשאתם נוסעים לסופרמרקט, למשל, יש לכם בראש את מסלול הנסיעה. אולי כשהתנעתם את האוטו לא חשבתם על הרמזור ההוא שצריך לעצור בו, אבל כשאתם מתקרבים, המסלול בראש שלכם כבר מכיל את הרמזור הזה. 
מה שאתם רואים במחשבתכם, הופך להיות מאוד דומה למה שאתם רואים בפועל.

מבין כל הכיסויים, יש כיסוי אחד מיוחד. הוא מיוחד בגלל שבמובנים מסויימים כל הכיסויים האחרים נראים כמוהו. 
הוא מה שנשאר אחרי שהופכים את הכל להכי פשוט שאפשר.
בהתאם לייחודו יש לו שם מהודר, וקוראים לו כיסוי אוניברסלי.
עבור המעגל, אותו הייתי מקיפה שוב ושוב עת הייתי רצה סביב הפארק, הכיסוי האוניברסלי הוא קפיץ אינסופי, שאף פעם לא נגמר למעלה ולמטה. 
התמונה למטה מראה איך בכל נקודה במסלול על המעגל, יש סביבה קטנה, שנראית בדיוק אותו הדבר על המעגל כמו הרבה סביבות על הקפיץ. 
זה אומר שבכל פעם שאנחנו נמצאים על אחת מהסביבות האדומות על הקפיץ, אנחנו מסתכלים ימינה ושמאלה ואומרים:
"היי, זה מרגיש כאילו השלמתי מעגל וחזרתי בדיוק לאותה נקודה!"
או אם לצטט: "אבל כבר היית במקום הזה! ואז שכחת, רק על מנת ללמוד את זה עוד פעם?!"


אלא שכמו שהתמונה מראה בבירור, לא חזרנו לאותה נקודה. 
חזרנו למקום שאולי נראה בדיוק אותו הדבר, אבל הוא לא אותו הדבר. כי איך שלא הופכים בזה, קפיץ הוא לא טבעת, זה לא אותו מקום.
אם מקודם דיברתי על סיבובים במובן הפיזי, כאן אני כבר עוברת לדבר על המעגלים שאנחנו מסתובבים סביבם עם עצמנו:
עניינים של דימוי עצמי, לקחים שאנחנו מפיקים בחיים, בחירות שאנחנו עושים. לכל אחד מאיתנו יש את העניינים האישיים שלו, והטבעת של כל אחד תראה שונה.
וכמו מקודם, כשזה הרגיש נכון יותר לחשוב על מסלול הריצה בתור המסלול כפי שהצטייר בראשי, אני חושבת שבמעגלים שלנו עם עצמנו נכון יותר להסתכל על דווקא על הקפיץ, ולא על המעגל.

אז דרך אחת להבין את הציור הזה היא מתוך נחמה: כן, אני אמנם מתמודד עם אותם דברים, אבל מגיע אליהם ממקום אחר.
אולי בגלל זה הפעם יהיה לי קל יותר, או הפתרון שאני אמצא יתאים לי יותר.
אבל לטעמי האמת העמוקה שמציע הכיסוי האוניברסלי היא אחרת:
אנחנו בהכרח נגיע שוב ושוב ושוב למה שנראה כמו אותה נקודה
הבעיה מעולם לא היתה בכך שמגיעים אל אותה נקודה, אלא עם המחשבה, שעכשיו לא נחזור אליה יותר.

אנחנו אכן נגיע אליה אחרים כל פעם, אבל היא תהיה שם, והיא תראה כל פעם כמו שהיא נראתה תמיד.
ומטבע הדברים, בגלל שהיא נראית כמו שהיא נראתה תמיד, מרגישים את חוסר התוחלת בכך שעשינו מעגל וחזרנו לאותה נקודה בדיוק.
כל כך קל, כשמגיעים למקום הזה לחשוב: "מה עזרו לי כל הכלים שרכשתי? כל העבודה שהשקעתי? כל הזמן שעבר? רק היה נדמה לי שאני עושה משהו, אבל בפועל לא שיניתי כלום."
אלא שלא חזרנו אל אותה נקודה בדיוק, הגענו למקום אחר לגמרי.

זאת עליכם לדעת, מתימטיקאים לא ממציאים דברים סתם. 
גם אם הרעיונות הופכים מופשטים יותר יותר, הם תמיד מקורקעים על ידי הדוגמא המעשית.
נכון שהדוגמא המעשית היא לרוב משהו שקשור בעצמים מתימטיים, אבל האמת היא שאני מוצאת שהרבה מזה תקף לחיי היומיום.
מן תגלית מרעישה שלפעמים מה שנראה כל כך אבסטרקטי, יכול להציע תועלת ממשית.
כסוג של בדיחה ביני ובין עצמי אני מקטלגת את התובנות האלו תחת "מתימטיקה שימושית".
 
אז היום כשאני מגיעה למן מקום כזה, שבו אני שוב פעם צריכה לברר עם עצמי דברים, שבו אני שוב פעם נזכרת שאני לא אוהבת מסיבות קבוצתיות רועשות, שבו אני שוב פעם לומדת על כוחו של חיוך...
היום אני כבר (כמעט) לא מתבאסת מזה בכלל.
כלומר, יכול להיות שההתמודדות הנקודתית היא לא כיפית וזה מבאס אותי, אבל אני מתייסרת פחות על כך שאיכשהו לא למדתי מספיק טוב את הלקח. 
כמובן שלומדים, כל הזמן לומדים. ועדיין, בהכרח אני אגיע לשם שוב.
לכן אני מקבלת את הנקודות האלו הרבה יותר בשלווה, כמעט כאילו אני פותחת להן דלת ואומרת: "שלום, ציפיתי לך, ידעתי שתבואי."

יום שלישי, 20 בנובמבר 2012

אסקפיזם ומטבעות חנוכה

כרגע, אני די כותבת פה לעצמי.
עם זאת, אני כותבת בעברית, ועל כן רוב אלו שכן קוראים, הם מישראל. ואלו שבישראל עכשיו, נאלצים שוב לחוות מלחמה.
אין לי דברים חכמים להגיד על המצב, שהוא מפחיד ומתסכל ומדכא נורא. 
אז חשבתי לעצמי, אולי קצת אסקפיזם יתקבל בברכה?
אבל לא סתם אסקפיזם. כי אם כבר לברוח, אז שיהיה למקום נגיש.


הרשת עמוסה בלוגרים מלאי תשוקה. תשוקה לאופנה, לאוכל טוב, לאיפור, לסריגה. מה שזה לא יהיה, ימצא הכותב שהעיסוק דווקא בנושא הזה מרעיד את עולמו.
זה לגמרי אחלה. רק מה, אחרי שעה קלה של עיון בבלוג עתיר השקעה כזה או אחר,  אני נמלאת תחושת זרוּת גדולה:
אין בי את המחוייבות המספקת כלפי אף אחד מהתחומים הללו:
האיפור של זו מדהים, אבל זה לא מספיק חשוב לי בשביל לראות סרטוני הדרכה ולרכוש מיומנויות בעצמי.
הטעם האופנתי של ההיא משגע, אבל הההשקעה הנדרשת בשביל לפתח כזה (הן מנטלית, הן חומרית) כבדה עלי.
התמונות של הבישולים בבלוג ההוא מרהיבים, אבל בחייאת זוּם זוּם, כל ההשקעה הזו בשביל עוגה? לא בשבילי.
וכך זה ממשיך.
נברתי בראשי וחשבתי: איזה מן אסקפיזם יכולה סרבנית מחוייבות שכמותי להציע?
ואז נזכרתי בחג המולד.

חג המולד כפי שאני חווה אותו בלונדון, איננו חג דתי. 
ברור לי שיש גבול לעד כמה אפשר למתוח את הטיעון הזה, בכל זאת הולדת ישו והכל. ולמרות זאת, נראה שהוא מנותק מהאלמנטים הנוצריים שלו, והדגש הוא על החווייה:
אורות צבעוניים להאיר את החורף החשוך, חגיגות עם חברים ומשפחה, אוכל טעים, אלכוהול, שוקולדים לרוב ומתנות.
את כל זה הבנתי די בקלות, ועם זאת, לא הצלחתי להבין את הקטע עם חג המולד:
כי כל שנה, עוד לא הגיע סוף אוקטובר, והבועה הצרכנית מתחילה לגעוש: חג המולד או-טו-טו כאן ועל כן קנו X.
ניחא, אין מה לבוא בתלונות לחנויות שמנסות להקדים עד כמה שניתן את העונה הכי רווחית בשנה.
אבל זה לא רק הן. מגיע תחילת נובמבר, ובכל מקום מתחילים להרגיש את ניצני החג: טקסי הדלקת אורות, קונצרטים של שירי החג, ירידים מיוחדים. 
ערוץ הסרטים המעאפן שבא חינם עם חבילת הכבלים עבר כבר לפני שבועיים לשדר מדי ערב סרטי חג מולד.

אין מה לומר, החגיגיות המוקדמת היא כיפית. היא הופכת את הימים, המחשיכים והולכים, לעולצים יותר.
רחובות מוארים זה יותר כיף מרחובות חשוכים. יש המון שוקולדים בגרסאות חגיגיות בסופר.
התקופה מנוקדת במסיבות חג מולד חברתיות: בין אם רשמיות כמו מסיבת המשרד, או בלתי רשמיות כמו מפגש עם חברים.
וגם, הציפיה למשהו כיפי היא עצמה חלק מהכיף.
בדרכו, העיסוק באורות, מתנות ושוקולדים קצת מקצר את החורף, או לפחות הופך את נובמבר-דצמבר לקלים יותר.
ובכל זאת, כל השנים, חשתי צער מסויים עבור אלו החוגגים את החג. כי אחרי כל המשחק המקדים העצום הזה, שנמשך חודשיים לפחות, מגיע חג המולד: 
ערב, ואז בוקר, ואז אחר צהריים, ואז נגמר. פּוּף! כל כך מהר.

רק השנה, כמו בפאזל שכל החלקים משתבצים למקום, סוף סוף הבנתי.
הדרך חשובה יותר מהיעד.
(בחיי שאני לא יודעת כמה פעמים בחיים אני עוד אצטרך ללמוד את השיעור הזה לפני שאפנים אותו)
ערב חג המולד, על לוח השנה, הוא ה-24 בדצמבר. אבל חג המולד בפועל הוא נובמבר-דצמבר.
חג המולד, תיאורטית, הוא הישיבה בבית עם העץ והכל. חג המולד בפועל הוא הריצוף של החודשיים האלו בכל מיני חוויות משמחות לב.
ופתאום כל הטררם הצרכני מתחיל להיראות הגיוני יותר: פה להשקיע בארוחת ערב קצת יותר טעימה, שם להתגנדר עם לק נצנצים צבעוני. 
דברים קטנים, שעושים שמח.

אני לא יודעת למה זה לקח לי כל כך הרבה זמן, אבל אני חושבת שההארה לבסוף הגיעה משיר חג המולד הקלאסי The 12 Days of Christmas
קודם כל, מאיפה הגיעו 12 יום? וחוץ מזה, כולו סביב נתינת מתנות.
להפנמת המסר (ועידוד מצב רוח באופן מיידי), אני ממליצה בחום על הגרסא המוערת של אולפני אארדמן, שמבטאת יפה את רחשי הציבור.
אם לעומת זאת, אתם נחרדים מהמסר החומרני המשווע בשיר, אני ממליצה להתעדכן במדד חג המולד, אינדקס היתולי של חברת השקעות שבוחן, כל שנה מחדש, כמה היה עולה לקנות את סל המוצרים המתואר.
בכל אופן, לפני מספר שבועות נתקלתי בבלוג מהמם באופן בלתי סביר לחלוטין, ובו הכותבת (שאף היא מהממת באופן בלתי סביר לחלוטין) תיארה איך היא ובעלה החליטו פעם לערוך 12 דייטים לכבוד חג המולד, בשבועות שקדמו לו.
היא היתה בהריון מתקדם, חלק מהדייטים היו לשבת על הספה בבית ולאכול ביחד גלידה, אבל זה לא משנה: היה להם כיף.

עכשיו שיהיה ברור: אנחנו לא חוגגים את חג המולד. הוא נחמד, הוא רק של מישהו אחר.
אבל, הטעמתי לצימו, מה שהייתי רוצה לקחת מכל העניין הוא את הגישה, ולהפוך את החודשיים עד תחילת ינואר לקצת יותר כיפיים, בכל מיני דרכים צנועות: 
פה ושם לבשל דברים קטנים שעושים כיף. פה ושם לייפות פינות בבית כפי שהתכוונו לעשות כבר מזמן, אבל לא טרחנו. 
לאסקפיזם כזה אני מרגישה כמעט מוכנה להתחייב.
רק מה אקרא למעשים קטנים אלו? 
אקרא להם מטבעות חנוכה, מתוך ההסכמה שאפילו אם חנוכה נגמר באמצע דצמבר, מותר לנו להמשיך עוד קצת.

אז מטבע החנוכה הראשון שלי הוא הכנת רוטב פסטו ביתי.
תשמעו, אין ב-כ-ל-ל מה להשוות לפסטו תעשייתי, איכותי ככל שזה יהיה. רשימת המרכיבים היא סופר פשוטה:
בזיליקום, צנוברים, שום, שמן זית.
לאלו שאוהבים, אפשר גם להוסיף פרמזן. אנחנו אישית נמנעים רק כי אנחנו אוכלים את זה גם עם בשר וגם עם גבינה, ושומרים בבית על כשרות.


בפסטו תעשייתי לא מפרידים את העלים מן הגבעולים, מחליפים חלק מהצנוברים באגוזים זולים יותר, וחלק משמן הזית בשמן זול יותר.
אל תיפלו לפחים האלו: הפרידו את העלים, וזרקו את העלים המושחרים. 
אנחנו משתמשים בכ-80 גרם בזיליקום על 100 גרם צנוברים על 2 שיני שום. ואז מוסיפים שמן זית וטוחנים למרקם המתאים עם בלנדר מוט. זה הכל.
בסוף ממליחים לפי הטעם. אפשר גם להוסיף פלפל, אבל בגלל העקצוץ של השום אני מוצאת שאין צורך.


תקשיבו, הרוטב הזה הוא חוויה רב חושית: הריח מעלף, הצבע הוא ירוק חי על גבול הזרחני. וזה טעים טעים טעים.
קצת פסטה, קצת עגבניות קצוצות (אם אפשר שהן קצת מתוקות, עוד יותר טוב), זה כל מה שצריך.
הרוטב נשמר מצויין בהקפאה, אז אפשר לשים קצת בצד לערב שבו מתחשק משהו כיפי ואין כוח לבשל כלום.

זה בסדר אם אתם לא מתרשמים, אני בשלנית קטנה מאוד. 
אבל משהו כזה הופך עבורי ערב בבית לקצת יותר כיפי, ואני מקווה להציע עוד שכאלו.
אסקפיזם פרקטי, הגרסא שלי.

יום שישי, 9 בנובמבר 2012

דברים שבּוּבּה עדיין עושה - גיל שנה ורבע

כזכור, פינת "דברים שבּוּבּה עדיין עושה" נולדה בעקבות שאלותיה הקבועות של אימי על אילו דברים חדשים עושה הילד.
אני עצמי, שמרגישה לא פעם שהוא גדל לי קצת מהר מדי, חשתי צורך לתעד את הדברים שהוא עדיין עושה, רגע לפני שהוא עובר הלאה.
מים רבים חלפו באמבטיות של בּוּבּה מאז כתבתי רשומה כזו. בימים אלו, אני משתאה על בסיס יומיומי איך התינוק שלי כבר לא תינוק כי אם ילד, ילד קטן.
לא שכחתי לגמרי את עצמי של לפני הלידה, וברור לי שעבור מי שטרם שקע בהורוּת המשפט האחרון הוא תמצות ה-"ביג דיל": תינוק, ילד, הכל אותו דבר, מה זה משנה. 
אבל זה כל כך משנה.
כי התינוק הקטן וחסר הישע שהוא היה רק לפני כמה חודשים, קם והולך נמרצות לעגלה ומביא לאבא שלו את הכובע עם הפונפונים כדי לדחוק בו לצאת לטיול.


העניין הוא, שאמא שלי צודקת, באמת כל יום יש משהו חדש, וזו הבעיה, עכשיו דברים באים והולכים נורא מהר.
למשל, בּוּבּה עדיין אוהב להסתכל על עצמו בתנור.
לפני שבועות בודדים גילה פעוטי שזגוגית התנור הכהה היא מראת גוף המותאמת בדיוק לגודלו, ומאז הוא נהנה להיעמד לפניו ולנופף בצעצועים.
לרגל ההתלהבות ממראות לקחתי אותו לחדר השינה שלנו, שם יש מראת גוף אמיתית. מכיוון שהיא לא מתחילה מהרצפה, הוא יכול לראות בה רק את פניו. הוא מיהר להדביק לעצמו נשיקה, וחזר למטבח.

בּוּבּה עדיין כמעט נרדם עליי. כשהוא היה תינוק קטנטן (וקטנטן פחות) לא היתה שינה מתוקה ונעימה מכזו בה הוא נרדם וישן עלי.
משגדל קצת, היינו מתכרבלים על הספה ומשחקים משחקי אצבעות, עד שהוא היה שוקע בתנומה ואני אחריו.
ואז הוא גדל עוד קצת, ובעידודה של המטפלת הוא למד להירדם במיטה עם טפיחות על הגב. זו התפתחות חיובית בכללותה כי היא מקלה את טקס ההירדמות מאוד, אבל הוא כבר לא ישן עליי.
עם זאת, יש נחמה: הוא עדיין בערך קטן מספיק בשביל להתכרבל עלי עם ראשו על כתפי ולהאזין לשיר ערש לפני שאני מניחה אותו במיטה.
וכך, יכולה אני לחבק את גבו הקטן, ללטף את ישבנו ולהרגיש את קצב נשימותיו.

בּוּבּה עדיין נותן לי להלביש אותו בבגדים לבחירתי.
במשך רוב שנתו הראשונה של בּוּבּה הייתי די אדישה לבגדים לתינוקות. גם לו וגם לי היה הכי נוח עם חליפות שינה, וגם ממילא היו כל מיני פריטים שקיבלנו במתנה שסגרו את הפינה הזו.
רק לקראת גיל שנה משהו השתנה. אני לא יודעת להגיד אם זה בגלל שהבגדים הקודמים הפכו קטנים עליו ואז הייתי צריכה להתחיל לקנות ולחשוב מה יפה בעיניי,
או בגלל שהוא התחיל להרגיש יותר ויותר כמו איש קטן ולכן לא הגיוני שיסתובב בפיג'מות.

אני מאמינה שלילדים קטנים יש פריבילגיה להתלבש תמים וצבעוני ושמח. כחול, ירוק, צהוב, אדום. בימים שמחים במיוחד, בּוּבּה לובש את כל הצבעים ביחד.
"יפה שלי, אתה נראה כמו ליצן" הייתי אומרת לו כשהוא היה קצת יותר קטן ורציתי להחמיא לו על לבושו.
אני אוהבת עבורו בגדים פשוטים ונעימים.
בטח לא שום דבר עם קישקושי גרפיטי מכוערים, או כיתוביות וססמאות, או דמויות מסחריות מבית היוצר של דיסני וחבר מרעיו.
מה נשאר? בעיקר הרבה פסים. מה קרה ליתר הדוגמאות אני באמת לא יודעת.
מסתורין בעיני מדוע ריבועים או נקודות הם מוקצים או למה אין כמעט חולצות עם הדפס יחיד, גדול ומאיר עיניים, של חפץ מעולמו הילדותי של בּוּבּה.
בכל אופן, אני חושבת שהוא לבוש נורא יפה, וכל מה שחשוב לו זה שיהיה נוח. לעת עתה.
 
אם כבר מדברים על עולמו הפנימי של בּוּבּה, אני מעריכה שכרגע, כ-70% ממנו מלא באוטובוסים.
לפני הרבה חודשים, קניתי לבּוּבּה ספר שכריכתו מעוצבת כאוטובוס קומותיים, וזוג גלגלים מחוברים לכריכה בכל אחד מהצדדים.
כמו עם כל חפץ חדש שהוא מקבל, תגובתו בשבועות הראשונים היתה התעלמות מוחלטת. ואז הוא שם לב.
כריכת האוטובוסים נעקרה מהספר די מהר, וזמן קצר אחר כך, הם הפכו לשני אוטובוסים נפרדים. הם לא זהים לגמרי אבל דומים למדי ולכן זוהו כחפץ אחד (אם כי אחד מהם היה חביב עליו קצת יותר).
וזהו. מאותו הרגע, אין להפריד בין הילד לאוטובוסים מקרטון שלו:

הוא למד לגלגל את הגלגלים באצבעותיו, ואז להסיע את האוטובוס (הרבה יותר טוב ממכונית תלת מימדית, ברור), ואז הפלא הגדול:
כשהוא הבין שברחוב נוסעים אובייקטים גדולים שנראים מאוד דומה לאוטובוס שלו, ואפשר ואף רצוי לקרוא להם באותו שם:
בָּאס.
זו המלה היחידה באנגלית שהוא יודע. הוא למד אותה מהמטפלת ה-(כבר לא כל כך) חדשה, שאיננה דוברת עברית.
כפי שניתן לראות בתמונה, אחרי חודשים של התעמרות, גם אוטובוסים מקרטון נשברים. הוא עדיין אוהב אותם.

כל אימת שבּוּבּה לא בטוח במשהו, או כשהוא רוצה להתחיל שיחה חדשה, או סתם בלי שום סיבה נראית לעין, הוא אומר בָּאס. איזה עשרים פעם ברצף. אבל הוא אומר עוד כל כך הרבה דברים אחרים!
הוא עושה קולות של כלב וברווז (וגם של דג, אבל זה יותר פנטומימה). הוא יודע להגיד כוס ובקבוק (בָּא-בָּא), יודע שיוצאים לטיול בעגלה (אָה-גָּה) אבל שקודם צריך לשים נעליים (נָא-יים).
בשבילנו ובשביל המטפלת (שבקושי מוציאה מילה מהפה אבל התגלתה כבעלת כשרון חשוד לשפות כשהתחילה לשיר לו שירי ילדים מוכרים של ח.נ. ביאליק) תלינו על הארון במטבח רשימה של מלים בטבלה:
משמעות המלה באנגלית, כתיבה פונטית של איך אומרים את המלה בעברית, המלה בעברית, לבסוף - איך שבּוּבּה אומר אותה.

עוד בגזרת המטבח, בּוּבּה עדיין אוכל עם הידיים.
הוא רק מתחיל עכשיו להתעניין בלהחזיק כפיות וכוסות בעצמו, אבל אנחנו לא דוחקים בו, כי ממילא היכולות המוטוריות שלו לא שם עדיין, והוא מצליח ללכלך את רצפת המטבח יופי גם בלעדיהם.
האכילה עם הידיים גם עונה לו על צורך פנימי אחר, שמופיע בכל תחום של חייו: ההעדפה שיהיה שניים. לא משנה מה, עדיף להחזיק אחד כזה בכל יד.
בגזרת הרחצה, בּוּבּה כבר יכול בערך להגיד אמבטיה (אהמ-בָּה), ועדיין נהנה מהשהייה במים.
כמו כן, הוא גילה שיש לו בולבול, והוא נהנה מאוד לפשפש בו כשהוא עירום.
אבל החפיפה עדיין שנואה עליו מאוד ועכשיו כבר לא מרגיע אותו כששרים לו תוך כדי. גיליתי שעוזר לספור בקול עד 8.

יום אחד, לפני בערך חודשיים, שמנו לב שבּוּבּה עושה צליל חדש ולא מוסבר: "טטטצָה..טטטצָה...טטטצָה.."
רק כעבור מספר ימים, קישר צימו בין הצליל לבין סדרת הנישוקים שסיימתי להדביק לילד.
אם כן, בּוּבּה עדיין מרשה לי לנשק אותו, אבל כבר לא בלי סוף.
אני מנשקת אותו על לחי אחת ועל לחי שניה ועל האף ועל המצח ועל הקודקוד. ואז רצף נשיקות בבטן שגורמות לו להתגלגל מצחוק.
אני לא יכולה, זה חזק ממני.
אבל עכשיו, הוא קוצב את נשיקותיי ומשתחרר מאחיזתי ורץ חזרה למשחקיו. מצד שני, כעבור דקות הוא גם חוזר ומתרפק עלי, מניח את ראשו בחיקי, ומקבל עוד ממטר חיבוקים ונשיקות.

אהובים עלי ביותר הרגעים כשהוא יושב ומתעסק עם משהו, ואני שרועה לצדו, מלטפת את גבו, לחיי נוגעת בלחיו.
אני מריחה את עורו, שעודנו נודף ריח של חלב מתוק. אני מרגישה את עדינות מגעו.
ורגע לפני שהוא מתכופף קדימה כדי לשלוף עוד גזיר נייר מהערימה, אני עוצמת עיניים ומנסה חזק חזק לחרות את הרגע.
כמה מהר אתה גדל, יפה שלי.

יום שני, 5 בנובמבר 2012

בערך דקה

לפעמים, כדי לתת משנה תוקף לשטויות שאני פולטת, אני מתרה באצבעי כלפי מבטו הספקני של בן זוגי:
"מדע, צימו", אני מזכירה לו, "הוא נר לרגליי".
אבל זה באמת ככה.
יותר משזו בחירה רציונלית, אני מוקסמת מהרעיון שאפשר להסביר תופעות, גדולות כזניחות, ולדעת שההסבר הוא לפחות קצת נכון, כי ניתן להדגים קשר אמפירי של מִתאם.
אשלייה של בטחון בעולם הפכפך, זה מה שזה.

כחלק מתפיסת עולם זו, החל מבערך אמצע שנות ה-20 שלי התחלתי לחבב זן מסויים של ספרי עזרה עצמית.
מן הסתם, כל מה שהוא מיסטי והוליסטי ומרחף לא מצא חן בעיניי בכלל, אבל אהבתי את אלו הפרקטיים. האמנתי אז כי לתקן דפוסים בלתי רצויים של מחשבה או התנהגות לא שונה במאום מלתקן מכשיר מקולקל.
פשוט צריך לדעת איך.
ועל כן, אם מישהו מציג שיטה שלכל הפחות זכתה להצלחה רבה (ועל כן ניתן לה תיקוף סטטיסטי) ולפעמים אף מגדיל ומציג מחקרים מדעיים שתומכים בעצה כזו או אחרת - אדרבא, אני מוכנה להקשיב.

מאז חלפו מספר שנים.
מספרי העזרה העצמית רכשתי מגוון כלים מועילים. בחלוף הזמן גם הפכתי נינוחה יותר בעורי משהייתי. 
בעוד המדע עודנו נר לרגליי, אני מטילה יותר ספק ביכולתו של אדם לשרש מתוכו דפוסים מסויימים, ונלהבת פחות מספרי עזרה עצמית.
לכל הפחות, אני יודעת ששינוי אמיתי דורש תשומת לב ומודעות, ואיננו קורה מהיום למחר. 
היות שכך, כשראיתי בשעתו את הפרסומים ברכבת התחתית המכריזים על ספר עזרה עצמית חדש בשם: "59 שניות", בזתי לו מן היסוד.
שרלטן הוא מבין שמות התואר המעודנים יותר שאצמיד למישהו שמוכר לקהל טכניקות לשנות את חייהם תוך דקה.

אני לא יודעת אם תוכלו להזדהות עם המקום הזה, שבו אתם מרגישים מבפנים שאתם רוצים, אבל לא בדיוק יודעים מה אתם רוצים? 
הכוונה לא לחפץ, אלא לרעיון, למהות. שכאילו תדלק נורה איפהשהו ותרגישו שהנה, עכשיו כבר אין בפנים קונפליקט.
זה בסדר אם אתם לא מזדהים. אני עצמי מוצאת את עצמי במקום הזה בדרך כלל בשדות תעופה.
אני תולה מבט בערימות המגזינים מתוך תקווה למצוא את הדבר הזה שאני מחפשת. לפעמים אני קונה מגזין כזה או אחר, אבל תמיד יודעת בפנים שהתשובה לא שם.

בכל אופן, לפני כשבועיים מצאתי את עצמי שקועה בהרהורים, בחנות יד שניה. מתוך הרגל, תליתי מבט במדפי הספרים.
זאת למרות שאם יש משהו שאני מאוד משתדלת להגמל ממנו בימים אלו, זה לחפש תשובות בדברי דפוס.
והספר הזה, "59 שניות", הציץ אלי מתוך המדף, כאילו במתכוון לועג לי על חיפושי.
לקחתי אותו בידי מתוך כוונה ללעוג לו בחזרה.
להפתעתי גיליתי ששגיתי.
הסיפור שהוביל לשם האומלל של הספר הוא כדלקמן: יום אחד, ישב מחבר הספר לארוחת צהריים עם ידידתו סופי.
באותה ארוחת צהריים סיפרה לו ידידתו כי רכשה ספר עזרה עצמית, ושאלה לדעתו.
הסופר, פרופסור בפסיכולוגיה בעצמו, אמר לה שהוא חשדן ביותר כלפי ספרי עזרה עצמית, כי אלו לא פעם מטיפים עצות על בסיס רעיונות שהופרכו באופן חוזר ונשנה בניסויים התנהגותיים.
היא שאלה אותו, לפיכך, האם יש לו תובנות מניסויים בפסיכולוגיה שנותנים כלים פרקטיים לאנשים בחיי היומיום לשפר את חייהם.

עכשיו סופי, כך מתאר אותה המחבר, היא עובדת בכירה בחברת ייעוץ.
וכך, בעוד הוא החל לענות על שאלתה, היא קטעה אותו באיזשהו שלב, ואמרה לו שהיא מצטערת, אבל היא ואנשים שכמותה פשוט עסוקים מדי בשביל לשמוע את כל הבבל"ת.
כן, סופי היא ככל הנראה יועצת מהסוג הזה.
אז כשהוא שאל אותה כמה זמן יש לו, היא ענתה (באיזו מידה של זחיחות עצמית, אני יכולה רק לשער): "בערך דקה".

מחבר הספר נענה לאתגר. הוא הלך וסרק המוני  מאמרי מחקר (הביבליוגרפיה בסוף מכילה כמה מאות, ואלו רק המאמרים שזכו להיות מצוטטים), על מנת לזקק מהם ייעוץ עבור האדם מן הרחוב.
למותר לציין, האיבה שחשתי כלפי הספר קודם לכן נמוגה, משהסתבר שהמדע הוא גם נר לרגליו.
והספר אכן מלא וגדוש אנקדוטות מדעיות (עם הפניה נאותה), כמו גם תמצות שלהן למעשים.
במיוחד אציין לטובה את כשרונו החריג של הסופר לסכם ולזקק. נדיר מאוד להתקל בכתיבה עם כל כך מעט מלים מיותרות.

הספר עוסק במגוון נושאים: החל באושר, יכולת שכנוע ומוטיבציה, וכלה במערכות יחסים, יצירתיות ומשיכה מינית.
מטבע הדברים, יש בכל נושא מספיק בשר, אבל אין מה לצפות מספר בן 300 עמוד לחשוף את כל סודות הדינמיקה האנושית.
מה שהוא ללא ספק אינו טוען הוא שביצוע ההמלצות בפועל יקח 59 שניות, אלא רק שאת העצות ניתן למסור מהר ובתמצות.

מצאתי את הספר מעורר מחשבה. הוא לא פתר לי שום קונפליקט, ולפחות חלק מהדברים כבר ידעתי קודם.
אבל הוא גדוש בכלים פרקטיים, וגורם לך להרהר באופן רחב יותר בדברים הקטנים שאפשר לעשות על מנת לשפר את החיים.
בסיומו, הוא מזקק את דבריו לעשר עצות, כולן על בסיס מחקר מדעי שצוטט קודם לכן. הוא מדד זמנים כך שלו היה מייעץ את העצות האלו למישהו בשיחה, זה היה לוקח לו בערך דקה. סופי יכולה להיות מרוצה.
הנה שלוש עצות שבחרתי להביא מתוך העשירייה:

1. לפתח גישה של הכרת תודה:
הוכח כי כשאנשים עושים רשימה של 3 דברים בחייהם עליהם הם מכירים תודה, או לחילופין, 3 אירועים בשבוע האחרון שנתממשו באופן חיובי במיוחד, יש לכך השלכות על רמות האושר גם חודש אחר כך. לאורך זמן, גישה כזו משפיעה לא רק רמת האושר, אלא גם על אופטימיות לגבי העתיד וגם על הבריאות הפיזית.

2. דמיינו את עצמכם עושים, לא משיגים:
בניגוד לעצות שמחלקים ספרי עזרה עצמית מסויימים, לדמיין את "העתיד המושלם" לא הוכח כצעד שעוזר לקדם מעשים לקראת אותם יעדים. (מצד שני, דווקא כן הוכח שזה משפר את מצב הרוח).
לעומת זאת, לאנשים שמדמיינים את עצמם נוקטים בצעדים הקונקרטיים הדרושים כדי להגשים את מטרה, יש סיכוי גבוה הרבה יותר להגשים אותה.
טכניקה ספציפית שהוכחה כיעילה במיוחד היא לאמץ זווית ראייה בגוף שלישי: ישנם מחקרים שמראים כי אלו שמדמיינים את עצמם "מבחוץ" מצליחים בהשגת מטרות בכ- 20% מאלו שמאמצים זווית ראיה בגוף ראשון.
[אבל אל תתפסו למספרים. באופן כללי, עוד עצה טובה לחיים, הפעם ממני: היו חשדניים תמיד כלפי מספרים קונקרטיים במחקרים מעין אלו]

3. חישבו על המורשת שתותירו אחריכם:
דמיין במשך דקה חבר קרוב נושא דברים לזכרך בהלוויתך, ומתמקד במורשת האישית והמקצועית שהותרת אחריך.
מחקרים הראו שהתרגיל הזה עוזר לאנשים לזהות את המצפן הפנימי שלהם ואת מטרותיהם ארוכות הטווח, והוא גורם להערכה מחדש של איפה נמצאים ביחד להשגת אותן מטרות.

אני עצמי, בשונה מסופי, דווקא מאוד שמחה לשמוע על מחקר מדעי בענפי פסיכולוגיה והתנהגות אנושית.
אם אתם קצת כמוני, מלבד הספר, אני יכולה להמליץ (עבור אותם רגעים ריקים וחסרי מעש, אחרי שכבר ריפרשתם עשר פעמים את האתר החביב עליכם) על אתר המדע היומי.
נכון, חלק מהמחקרים שמדווחים שם גילו פעם נוספת שאנשים שיושבים הרבה על ספה גם אוכלים הרבה עוגיות.
אבל יש שם גם ניצוצות קטנים, שמאירים לרגע פינות חבויות של הקופסא השחורה שהיא אנחנו.

יום חמישי, 1 בנובמבר 2012

שיניים

בנוסף לוירוס שבּוּבּה העניק לי, התחלתי לחוש כאב עמום באחת השיניים.
חיכיתי מספר ימים, והוא לא חלף. אם כבר, נראה שהוא מופיע לעתים תכופות יותר. 
בשיניים אני מעדיפה לטפל מהר, כי אני חוששת מתרחיש האימה, של כאבי תופת שפורצים באמצע הלילה או בסוף שבוע או ביום חג - ואין מה לעשות.
אז הלכתי לחפש את רופאת השיניים שלי, שראיתי לאחרונה ב-2008.


לפני שמצאתי את רופאת השיניים החביבה עלי, היה לי נסיון קצר ולא מוצלח עם אחד מרופאי המערכת הציבורית. לאחריו, החלטתי שבפעם הבאה אפנה למערכת הפרטית.
וכך, יום אחד, אכלתי ארוחת צהריים במשרד, סנדוויץ'. עם אבוקדו ועוף. הסיבה שאני זוכרת בדיוק איזה סנדוויץ' לעסתי באותו יום הוא כי אני זוכרת שחשבתי: "אין שום דבר קשה בסנדוויץ' הזה".
כי פתאום, הרגשתי בפי חתיכה שלא היתה לחם, ולא היתה עוף ולא היתה אבוקדו, אלא היתה מאוד קשה. חלק משן.
רציתי רופא שיניים ומהר.

נמצאה קליניקה סמוך למקום העבודה, והתייצבתי שם מיד אצל רופאת השיניים, שאיששה כי מדובר בשן בינה מתפוררת.
היא הפנתה אותי לטיפול אצל רופא מומחה לעניינים שכאלו (כי היה צריך לעבור ניתוח עקירה עם טשטוש, זה היה ממש סיפור).
בכל אופן, היא היתה ממש בסדר.

מקום העבודה המדובר היה ממוקם בלב הסיטי, היכן שאנשים עמלו וסחרו לפחות מהמאה ה-14. אז מצד אחד, האיזור מלא להתפקע במשרדים וחנויות ומסעדות. מצד שני, להסטוריה לא ניתן זמן להתאושש:
שיירים מכל התקופות מציצים באדישות מכל פינה, ולהיות בן 200 שנה נחשב מודרני.
עכשיו כשבאתי לשם, גיליתי שרופאת השיניים כבר לא עובדת שם יותר. אין לי מה לבוא בתלונות, הנה גם אני כבר לא עובדת באיזור. אז קבעתי תור לרופאת שיניים אחרת בקליניקה, ובינתיים, יצאתי לשוטט.

מראש ארזתי מצלמה.
יש לי המון זכרונות מתוקים מהתקופה הזו, וחשבתי לנצל את הזמן לצלם מספר פינות חמד מהאיזור אותו חשבתי שהכרתי.
זו היתה שעת צהריים, אז התחלתי מאיזור השוק של Leather Lane, שמתעורר לחיים בשעה הזו כדי לצוד את עובדי המשרדים הרעבים, ולפתות את עובדות המשרדים בשמלה חדשה.
למי שמזדמנת לאיזור, בהחלט אפשר למצוא שם מציאות, בעיקר פריטים עודפים של רשתות אופנה מובילות (כמו שמלות ומעילים) במחירים זולים משמעותית מהמחיר המקורי.

מתחם השוק מאוד קרוב לרחוב היהלומים ואבני החן של Hatton Gardens, ושם נתקלתי בחנות שמעולם לא ראיתי לפני כן, בשם bellore, שמתמחה באבנים וחומרים לתכשיטים בעבודת יד. מעולם לא ראיתי את החנות הזו קודם לכן, והיא מצאה חן בעיניי מאוד. במיוחד אהבתי את קיר הסלילים של השרשראות לסוגיהן. היו שם שרשראות חוליות רגילות, וגם כל מיני מיוחדות ויפות המורכבות  מטבעות או פרחים רקועים.

ברחוב השוק, נתקלתי לפתע בבית קפה. זאת עליכם לדעת, אין קפה טוב בלונדון, עניין שלקח לי זמן להסתגל אליו.
ופתאום, ריח מעלף של קפה הכה בי כשנכנסתי לחלל התעשייתי של המקום. לא טעמתי את הקפה עצמו, כי הוא מתומחר באופן לגמרי שערורייתי. ומאחר וטרם נתקלתי בקפה טוב בעיר, הייתי סקפטית מדי שהפעם זה ישתנה.
אבל המקום נורא חמוד. הייתי בטוחה שהוא חדש אבל לא, מסתבר שהוא שם שנתיים.

בסדר, אז יש חנויות חדשות, חשבתי. בכל זאת חלפו למעלה משלוש שנים מאז עבדתי כאן.
אבל אז נקלעתי למתחם בסמיכות לשוק, עשוי כולו אבן אדומה ועתיר קשתות וזכוכיות עדינות. בלב המתחם היתה רחבה גדולה, עם הרבה ספסלים.
זה כבר היה לי מוזר.
פשוט, בימים של שמש, הדבר הכי מבוקש על ידי עובדי הסביבה היה מקום נחמד לשבת ולאכול בו את ארוחת הצהריים. אין ממש פארק באיזור, והכל בנוי בערבוביה כך שפינות עם ספסלים הן כמו פנינים חבויות.
אבל איך ייתכן שהמקום הזה חדש? ואם הוא לא חדש, איך זה שלא שמתי לב אליו אף פעם? הוא עצום!
הוא לא חדש. שלט אחד, בישר לי ששם גר דיקנס בין השנים 1812-1870.
שלט שני, בישר לי שבאתר זה היה ממוקם Furnival's Inn (יהא זה אשר יהא), שנהרס ב- 1897.
שלט שלישי בישר לי שב-1996 האתר הזה זכה לפרס שימור.
הוא היה שם כל הזמן. ואני לא ראיתי.

בעודי הולכת לכיוון הקליניקה, סטיתי בסמטה צידית, בעקבות ערימת עורכי דין שזה עתה חזרו מדיון בבתי המשפט. אני מחבבת את העניבות הלבנות שהם עוטים בדיונים האלו.
שתי סמטאות אחר כך הם נעלמו מהעין, ואני מצאתי את עצמי במפתיע בעוד גינת חמד. זו חייבת להיות חדשה!
אך לא. היא זכתה בפרס לגינות ציבוריות קטנות כבר ב-2006. גם היא היתה שם כל הזמן.
כבר כמעט הגיע התור, אז המקום האחרון שהלכתי לצלם היה כנסיית St. Brides. אותה דווקא הכרתי.
יש בפתחה גינה קטנה עם מספר ספסלים, ובימים שמשיים היא מאוד פופולרית. באחר צהריים זה, היא היתה פופולרית בעיקר עבור ציפורים.

באתר הזה יש כנסייה, בגרסא כזו או אחרת, כבר 1500 שנה.
וכראוי למקום כל כך עתיק ועם זאת כל כך מרכזי, יש לה הסטוריה ענפה.
במנהרות המרתף (שנחשפו מחדש רק ב-1940 בעקבות הבליץ) יש תערוכה קטנה ומקסימה עם אוצרות שנחפרו שם מכל מיני תקופות.
אך כפי שהשלטים מקפידים לציין, ההישג הגדול שלה הוא שעד היום, היא כנסייה חיה ופעילה. יש שם אפילו לוח קטן ובו ניתן לרשום פתקים עבור אנשים או מטרות שיזכו לתפילות המתפללים.
ולקינוח, היתה רופאת שיניים שבדקה את עניין הכאב העמום.
המסקנה, כך מתחוור, היא או מאוד טובה או מאוד רעה: השן המדוברת היא כזו בה נעשה לי טיפול שורש.
לפיכך, או שמקור הכאב הוא בגלל חניכיים נרגזים (ואז צריך להקפיד יותר על ניקוי ההצטברויות), או במקור הכאב הוא באיזשהו זיהום מתחת (ואז צריך לפתוח את כל טיפול השורש ולעשות אותו מחדש, באסה שאין כדוגמתה).
איך יודעים?
מחכים שיעבור קצת זמן.