יום חמישי, 29 בנובמבר 2012

תכשיטים ובלאגן

דירתנו קטנה וארונות בה מעט, ולכן כשיש בלאגן - אין ממש איפה להחביא אותו.
עבור אנשים שאינם מבולגנים או אנשים שאינם צוברים חפצים לשווא או אנשים שמקפידים לסדר תדיר, זו לא צריכה להיות בעיה.
למרבה הצער, אנחנו לא האנשים האלו.
אבל אפילו כאשר אנחנו מצליחים להשתלט על הבלאגן בכל מקום אחר, יש פינה בבית שלנו שסופחת אליה ערימות ויהי מה.
העניין הוא, שאפילו כשראינו את הדירה, עת היתה מסודרת ומתוקתקת כמו עומדת למסדר, זה היה המקום היחיד שאיכשהו היה מבולגן.
הפינה שמתחפשת לשולחן כתיבה.
פסיפס מרהיב ממוזיאון השומרוני הטוב

יש בפינה שולחן כתיבה, ומישהו ללא ספק מאוד רצה שיהיה שם את השולחן הזה, כי הוא חיבר אותו היטב לקיר, שוב ושוב ושוב.
אבל בין אם זה כי האור מגיע מהכיוון הלא נכון, או כי צפוף וקלאסטרופובי לשבת בו, פרקטית זה לא עובד, ומה שקורה במקום הוא שמניחים עליו דברים.
ועל הדברים האלו עורמים עוד דברים. ועל הדרך מאפסנים דברים מתחתיו. 
צ'יק צ'ק, וכבר לא ניתן לראות שולחן, רק  ערימה גדולה של בגדים וחפצי יום-יום.

מזמן אנחנו כבר אומרים שניפטר מהשולחן ודי, אבל בין העבודה, ללימודים, לטיפול בבּוּבּה לא היה לנו כוח או תעצומות נפש לעניין.
יש שלוש סיבות שדרושות תעצומות נפש:
האחת, עליה כבר רמזנו, ממש צריך להבריג החוצה מיליון ברגים.
השניה, ועליה אני ארחיב בפעם אחרת, היא שנותרו עוד שני קרטונים מתחת לשולחן. בהיותי טיפוס סנטימנטלי להחריד, אני שומרת המון מזכרות, והארגזים גדושים בחפצים שאין לי לב לזרוק. 
והסיבה השלישית היא, שצריך למצוא מקום לכל הדברים ששוכנים עליו דרך קבע.
בפרט, מקום לתכשיטים.

אני מחבבת תכשיטים. לרוב זולים, לרוב עדינים, ויש לי מספיק מהם בשביל שהאחסון יהפוך לכאב ראש.
הצמידים, טבעות ושרשראות כרגע מאחוסנים בערבוביה של קופסאות קטנות וגדולות, או מונחים על השולחן מתחת לכל הדברים האחרים. 
אני מכירה כל מיני פתרונות בדמות לוחות שעם או מוטות אופקיים עם הרבה ווים קטנים לתליה, אבל מסיבות שונות, אלו לא פתרונות מהסוג שמתאים לי. 
לי נוח לשים תכשיטים בקופסא, אבל מעצבן אותי כשהשרשראות מסתבכות זו בזו ואני צריכה לקרוא לצימו להתיר אותן, כי לי אין סבלנות.

לפני מספר שנים, מצאתי מתקן תליה שנראה כמו מעמד קטנטן לכובעים, והייתי בטוחה שהוא המזור לכל צרותיי. 
בעוד שחשבתי שתכשיטיי יתלו עליו מעדנות באופן אסתטי (ראו השראה לדוגמא מימין) בפועל מה שקרה הוא שגם על המתקן הכל היה קצת ערימה (ראו הדגמה משמאל).
את השרשראות העדינות בכלל נמנעתי מלכתחילה לתלות, כדי שלא תסתבכנה בכל היתר.
החלטתי לעשות מעשה. 
מאחר ויש לנו כל כך מעט שטח אחסון בבית, כל פינה נישתית מנוצלת לעניין.
וכך, בתוך נישה שקועה בקיר מאחורי דלת, דחקנו שידת מגירות מאיקאה (שאני חושדת שעוצבה בדיוק למטרות כאלו, בגלל מימדיה הלא סטנדרטיים).
את אחת המגירות ייעדתי לתכשיטים. אבל איך אאחסן אותם?
יש לאיקאה מחלקי מגירות מפלסטיק, אבל לא הייתי בטוחה שהם יבואו במידות הלא סטנדרטיות של השידה, ובמקום, החלטתי להכין כאלו בעצמי.

חשוב לי להדגיש: אינני מרתה סטיוארט בזעיר אנפין.
אחת הסיבות שכבר אין לי תחביבי מלאכת יד היא שכבר אין לי את הסבלנות הדרושה לכך.
לכן אם יש משהו שמובטח לכם הוא שלא לקח הרבה זמן ב-כ-ל-ל לעשות את המתקן הקטן הזה, משהו כמו שעתיים וחצי.

זה הגיוני לומר שאני קצת מתביישת ששאבתי כל כך הרבה סיפוק מהעניין?
מעבר לעובדה שפיניתי עוד אחד ממוקדי הבלאגן בשולחן לקראת הפירוק הגדול, היה משהו מאוד נעים בלפתור בעיה עם הידיים.
נכון, בעיה קטנה ולא חשובה מאוד, אבל בכל זאת כזו שקצת הציקה לי.
אני לא אוהבת לצבור רכוש, ומעדיפה לתחזק מספר מצומצם של דברים שאני אוהבת. לכן מאוד מפריע לי כשחפציי זרוקים בערבוביה, זה מתפרש אצלי בראש כזלזול ברכוש, ולפיכך כחומרנות מיותרת.
הערימות על השולחן מציקות לי בעין בגלל הבלאגן, אבל מעיקות על הלב בגלל מה שאני מרגישה שהן אומרות עליי.
בכל אופן, ייתכן וגם אתם משייכים אמות מידה מוסריות לבלאגן שלכם. מצד שני, ייתכן וסתם אין לכם כוח לסוע עד איקאה בשביל מחיצות מגירה קטנות.
וכזכור, החלטתי להשקיע בדברים קטנים שאפשר לעשות כדי לשמח את הלב בחורף החשוך.  
אז לפיכך, הנה מטבע חנוכה בדמות קופסת אחסון לתכשיטים:
כדי ליצור את המחיצות, גזרתי מכסי קופסאות ישנים לרצועות בגודל הנכון.
הייתי די משוכנעת שהרובסטיות של הקרטון ביחד עם הלחץ שייצור המבנה יתנו שריג יציב למדי.
היופי הוא שלא צריך להתעסק עם דבק בכלל: כדי להרכיב את הרצועות, גזרתי בנקודות המפגש המיועדות כל אחת מהרצועות עד קצת מעבר לקו האמצע.
ברגע שמחברים אותם ביחד לאורך החתכים, הרצועות נשלבות זו בזו.
לא רציתי להשאיר את רצפת הקופסא ערומה. דה עקא, אין לי בבית ניירות עטיפה יפים.
במקום, צללתי לאחד הקרטונים שמתחבאים מתחת לשולחן ושליתי משם את אחת ממפות בייג'ין שאני שומרת מתוך סנטימנטים.
בתקופה שנסעתי הרבה, סין תמיד היתה היעד המועדף עלי, ויש לי המון המון זכרונות נהדרים מבייג'ין. בהתאמה, יש לי גם לא מעט מפות, כי תמיד היתה מועילה עוד אחת בתיק.
כיום, די הרבה מהמפות האלו נמצאות בתוך הקרטון. בוודאי אין לי צורך בכולן, ועדיין, אינני זורקת.
ובכן, הנה התוצאה הסופית:
הקופסא אוחסנה במגירה, יחד עם עוד שתי קופסאות קטנות יותר:
האחת, לאחסון שרשאות עבות, מהסוג שכל כך הכביד על מתקן הכובעים הקטן, והשניה, לאחסון צמידים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה