יום שני, 5 בנובמבר 2012

בערך דקה

לפעמים, כדי לתת משנה תוקף לשטויות שאני פולטת, אני מתרה באצבעי כלפי מבטו הספקני של בן זוגי:
"מדע, צימו", אני מזכירה לו, "הוא נר לרגליי".
אבל זה באמת ככה.
יותר משזו בחירה רציונלית, אני מוקסמת מהרעיון שאפשר להסביר תופעות, גדולות כזניחות, ולדעת שההסבר הוא לפחות קצת נכון, כי ניתן להדגים קשר אמפירי של מִתאם.
אשלייה של בטחון בעולם הפכפך, זה מה שזה.

כחלק מתפיסת עולם זו, החל מבערך אמצע שנות ה-20 שלי התחלתי לחבב זן מסויים של ספרי עזרה עצמית.
מן הסתם, כל מה שהוא מיסטי והוליסטי ומרחף לא מצא חן בעיניי בכלל, אבל אהבתי את אלו הפרקטיים. האמנתי אז כי לתקן דפוסים בלתי רצויים של מחשבה או התנהגות לא שונה במאום מלתקן מכשיר מקולקל.
פשוט צריך לדעת איך.
ועל כן, אם מישהו מציג שיטה שלכל הפחות זכתה להצלחה רבה (ועל כן ניתן לה תיקוף סטטיסטי) ולפעמים אף מגדיל ומציג מחקרים מדעיים שתומכים בעצה כזו או אחרת - אדרבא, אני מוכנה להקשיב.

מאז חלפו מספר שנים.
מספרי העזרה העצמית רכשתי מגוון כלים מועילים. בחלוף הזמן גם הפכתי נינוחה יותר בעורי משהייתי. 
בעוד המדע עודנו נר לרגליי, אני מטילה יותר ספק ביכולתו של אדם לשרש מתוכו דפוסים מסויימים, ונלהבת פחות מספרי עזרה עצמית.
לכל הפחות, אני יודעת ששינוי אמיתי דורש תשומת לב ומודעות, ואיננו קורה מהיום למחר. 
היות שכך, כשראיתי בשעתו את הפרסומים ברכבת התחתית המכריזים על ספר עזרה עצמית חדש בשם: "59 שניות", בזתי לו מן היסוד.
שרלטן הוא מבין שמות התואר המעודנים יותר שאצמיד למישהו שמוכר לקהל טכניקות לשנות את חייהם תוך דקה.

אני לא יודעת אם תוכלו להזדהות עם המקום הזה, שבו אתם מרגישים מבפנים שאתם רוצים, אבל לא בדיוק יודעים מה אתם רוצים? 
הכוונה לא לחפץ, אלא לרעיון, למהות. שכאילו תדלק נורה איפהשהו ותרגישו שהנה, עכשיו כבר אין בפנים קונפליקט.
זה בסדר אם אתם לא מזדהים. אני עצמי מוצאת את עצמי במקום הזה בדרך כלל בשדות תעופה.
אני תולה מבט בערימות המגזינים מתוך תקווה למצוא את הדבר הזה שאני מחפשת. לפעמים אני קונה מגזין כזה או אחר, אבל תמיד יודעת בפנים שהתשובה לא שם.

בכל אופן, לפני כשבועיים מצאתי את עצמי שקועה בהרהורים, בחנות יד שניה. מתוך הרגל, תליתי מבט במדפי הספרים.
זאת למרות שאם יש משהו שאני מאוד משתדלת להגמל ממנו בימים אלו, זה לחפש תשובות בדברי דפוס.
והספר הזה, "59 שניות", הציץ אלי מתוך המדף, כאילו במתכוון לועג לי על חיפושי.
לקחתי אותו בידי מתוך כוונה ללעוג לו בחזרה.
להפתעתי גיליתי ששגיתי.
הסיפור שהוביל לשם האומלל של הספר הוא כדלקמן: יום אחד, ישב מחבר הספר לארוחת צהריים עם ידידתו סופי.
באותה ארוחת צהריים סיפרה לו ידידתו כי רכשה ספר עזרה עצמית, ושאלה לדעתו.
הסופר, פרופסור בפסיכולוגיה בעצמו, אמר לה שהוא חשדן ביותר כלפי ספרי עזרה עצמית, כי אלו לא פעם מטיפים עצות על בסיס רעיונות שהופרכו באופן חוזר ונשנה בניסויים התנהגותיים.
היא שאלה אותו, לפיכך, האם יש לו תובנות מניסויים בפסיכולוגיה שנותנים כלים פרקטיים לאנשים בחיי היומיום לשפר את חייהם.

עכשיו סופי, כך מתאר אותה המחבר, היא עובדת בכירה בחברת ייעוץ.
וכך, בעוד הוא החל לענות על שאלתה, היא קטעה אותו באיזשהו שלב, ואמרה לו שהיא מצטערת, אבל היא ואנשים שכמותה פשוט עסוקים מדי בשביל לשמוע את כל הבבל"ת.
כן, סופי היא ככל הנראה יועצת מהסוג הזה.
אז כשהוא שאל אותה כמה זמן יש לו, היא ענתה (באיזו מידה של זחיחות עצמית, אני יכולה רק לשער): "בערך דקה".

מחבר הספר נענה לאתגר. הוא הלך וסרק המוני  מאמרי מחקר (הביבליוגרפיה בסוף מכילה כמה מאות, ואלו רק המאמרים שזכו להיות מצוטטים), על מנת לזקק מהם ייעוץ עבור האדם מן הרחוב.
למותר לציין, האיבה שחשתי כלפי הספר קודם לכן נמוגה, משהסתבר שהמדע הוא גם נר לרגליו.
והספר אכן מלא וגדוש אנקדוטות מדעיות (עם הפניה נאותה), כמו גם תמצות שלהן למעשים.
במיוחד אציין לטובה את כשרונו החריג של הסופר לסכם ולזקק. נדיר מאוד להתקל בכתיבה עם כל כך מעט מלים מיותרות.

הספר עוסק במגוון נושאים: החל באושר, יכולת שכנוע ומוטיבציה, וכלה במערכות יחסים, יצירתיות ומשיכה מינית.
מטבע הדברים, יש בכל נושא מספיק בשר, אבל אין מה לצפות מספר בן 300 עמוד לחשוף את כל סודות הדינמיקה האנושית.
מה שהוא ללא ספק אינו טוען הוא שביצוע ההמלצות בפועל יקח 59 שניות, אלא רק שאת העצות ניתן למסור מהר ובתמצות.

מצאתי את הספר מעורר מחשבה. הוא לא פתר לי שום קונפליקט, ולפחות חלק מהדברים כבר ידעתי קודם.
אבל הוא גדוש בכלים פרקטיים, וגורם לך להרהר באופן רחב יותר בדברים הקטנים שאפשר לעשות על מנת לשפר את החיים.
בסיומו, הוא מזקק את דבריו לעשר עצות, כולן על בסיס מחקר מדעי שצוטט קודם לכן. הוא מדד זמנים כך שלו היה מייעץ את העצות האלו למישהו בשיחה, זה היה לוקח לו בערך דקה. סופי יכולה להיות מרוצה.
הנה שלוש עצות שבחרתי להביא מתוך העשירייה:

1. לפתח גישה של הכרת תודה:
הוכח כי כשאנשים עושים רשימה של 3 דברים בחייהם עליהם הם מכירים תודה, או לחילופין, 3 אירועים בשבוע האחרון שנתממשו באופן חיובי במיוחד, יש לכך השלכות על רמות האושר גם חודש אחר כך. לאורך זמן, גישה כזו משפיעה לא רק רמת האושר, אלא גם על אופטימיות לגבי העתיד וגם על הבריאות הפיזית.

2. דמיינו את עצמכם עושים, לא משיגים:
בניגוד לעצות שמחלקים ספרי עזרה עצמית מסויימים, לדמיין את "העתיד המושלם" לא הוכח כצעד שעוזר לקדם מעשים לקראת אותם יעדים. (מצד שני, דווקא כן הוכח שזה משפר את מצב הרוח).
לעומת זאת, לאנשים שמדמיינים את עצמם נוקטים בצעדים הקונקרטיים הדרושים כדי להגשים את מטרה, יש סיכוי גבוה הרבה יותר להגשים אותה.
טכניקה ספציפית שהוכחה כיעילה במיוחד היא לאמץ זווית ראייה בגוף שלישי: ישנם מחקרים שמראים כי אלו שמדמיינים את עצמם "מבחוץ" מצליחים בהשגת מטרות בכ- 20% מאלו שמאמצים זווית ראיה בגוף ראשון.
[אבל אל תתפסו למספרים. באופן כללי, עוד עצה טובה לחיים, הפעם ממני: היו חשדניים תמיד כלפי מספרים קונקרטיים במחקרים מעין אלו]

3. חישבו על המורשת שתותירו אחריכם:
דמיין במשך דקה חבר קרוב נושא דברים לזכרך בהלוויתך, ומתמקד במורשת האישית והמקצועית שהותרת אחריך.
מחקרים הראו שהתרגיל הזה עוזר לאנשים לזהות את המצפן הפנימי שלהם ואת מטרותיהם ארוכות הטווח, והוא גורם להערכה מחדש של איפה נמצאים ביחד להשגת אותן מטרות.

אני עצמי, בשונה מסופי, דווקא מאוד שמחה לשמוע על מחקר מדעי בענפי פסיכולוגיה והתנהגות אנושית.
אם אתם קצת כמוני, מלבד הספר, אני יכולה להמליץ (עבור אותם רגעים ריקים וחסרי מעש, אחרי שכבר ריפרשתם עשר פעמים את האתר החביב עליכם) על אתר המדע היומי.
נכון, חלק מהמחקרים שמדווחים שם גילו פעם נוספת שאנשים שיושבים הרבה על ספה גם אוכלים הרבה עוגיות.
אבל יש שם גם ניצוצות קטנים, שמאירים לרגע פינות חבויות של הקופסא השחורה שהיא אנחנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה