יום שישי, 9 בנובמבר 2012

דברים שבּוּבּה עדיין עושה - גיל שנה ורבע

כזכור, פינת "דברים שבּוּבּה עדיין עושה" נולדה בעקבות שאלותיה הקבועות של אימי על אילו דברים חדשים עושה הילד.
אני עצמי, שמרגישה לא פעם שהוא גדל לי קצת מהר מדי, חשתי צורך לתעד את הדברים שהוא עדיין עושה, רגע לפני שהוא עובר הלאה.
מים רבים חלפו באמבטיות של בּוּבּה מאז כתבתי רשומה כזו. בימים אלו, אני משתאה על בסיס יומיומי איך התינוק שלי כבר לא תינוק כי אם ילד, ילד קטן.
לא שכחתי לגמרי את עצמי של לפני הלידה, וברור לי שעבור מי שטרם שקע בהורוּת המשפט האחרון הוא תמצות ה-"ביג דיל": תינוק, ילד, הכל אותו דבר, מה זה משנה. 
אבל זה כל כך משנה.
כי התינוק הקטן וחסר הישע שהוא היה רק לפני כמה חודשים, קם והולך נמרצות לעגלה ומביא לאבא שלו את הכובע עם הפונפונים כדי לדחוק בו לצאת לטיול.


העניין הוא, שאמא שלי צודקת, באמת כל יום יש משהו חדש, וזו הבעיה, עכשיו דברים באים והולכים נורא מהר.
למשל, בּוּבּה עדיין אוהב להסתכל על עצמו בתנור.
לפני שבועות בודדים גילה פעוטי שזגוגית התנור הכהה היא מראת גוף המותאמת בדיוק לגודלו, ומאז הוא נהנה להיעמד לפניו ולנופף בצעצועים.
לרגל ההתלהבות ממראות לקחתי אותו לחדר השינה שלנו, שם יש מראת גוף אמיתית. מכיוון שהיא לא מתחילה מהרצפה, הוא יכול לראות בה רק את פניו. הוא מיהר להדביק לעצמו נשיקה, וחזר למטבח.

בּוּבּה עדיין כמעט נרדם עליי. כשהוא היה תינוק קטנטן (וקטנטן פחות) לא היתה שינה מתוקה ונעימה מכזו בה הוא נרדם וישן עלי.
משגדל קצת, היינו מתכרבלים על הספה ומשחקים משחקי אצבעות, עד שהוא היה שוקע בתנומה ואני אחריו.
ואז הוא גדל עוד קצת, ובעידודה של המטפלת הוא למד להירדם במיטה עם טפיחות על הגב. זו התפתחות חיובית בכללותה כי היא מקלה את טקס ההירדמות מאוד, אבל הוא כבר לא ישן עליי.
עם זאת, יש נחמה: הוא עדיין בערך קטן מספיק בשביל להתכרבל עלי עם ראשו על כתפי ולהאזין לשיר ערש לפני שאני מניחה אותו במיטה.
וכך, יכולה אני לחבק את גבו הקטן, ללטף את ישבנו ולהרגיש את קצב נשימותיו.

בּוּבּה עדיין נותן לי להלביש אותו בבגדים לבחירתי.
במשך רוב שנתו הראשונה של בּוּבּה הייתי די אדישה לבגדים לתינוקות. גם לו וגם לי היה הכי נוח עם חליפות שינה, וגם ממילא היו כל מיני פריטים שקיבלנו במתנה שסגרו את הפינה הזו.
רק לקראת גיל שנה משהו השתנה. אני לא יודעת להגיד אם זה בגלל שהבגדים הקודמים הפכו קטנים עליו ואז הייתי צריכה להתחיל לקנות ולחשוב מה יפה בעיניי,
או בגלל שהוא התחיל להרגיש יותר ויותר כמו איש קטן ולכן לא הגיוני שיסתובב בפיג'מות.

אני מאמינה שלילדים קטנים יש פריבילגיה להתלבש תמים וצבעוני ושמח. כחול, ירוק, צהוב, אדום. בימים שמחים במיוחד, בּוּבּה לובש את כל הצבעים ביחד.
"יפה שלי, אתה נראה כמו ליצן" הייתי אומרת לו כשהוא היה קצת יותר קטן ורציתי להחמיא לו על לבושו.
אני אוהבת עבורו בגדים פשוטים ונעימים.
בטח לא שום דבר עם קישקושי גרפיטי מכוערים, או כיתוביות וססמאות, או דמויות מסחריות מבית היוצר של דיסני וחבר מרעיו.
מה נשאר? בעיקר הרבה פסים. מה קרה ליתר הדוגמאות אני באמת לא יודעת.
מסתורין בעיני מדוע ריבועים או נקודות הם מוקצים או למה אין כמעט חולצות עם הדפס יחיד, גדול ומאיר עיניים, של חפץ מעולמו הילדותי של בּוּבּה.
בכל אופן, אני חושבת שהוא לבוש נורא יפה, וכל מה שחשוב לו זה שיהיה נוח. לעת עתה.
 
אם כבר מדברים על עולמו הפנימי של בּוּבּה, אני מעריכה שכרגע, כ-70% ממנו מלא באוטובוסים.
לפני הרבה חודשים, קניתי לבּוּבּה ספר שכריכתו מעוצבת כאוטובוס קומותיים, וזוג גלגלים מחוברים לכריכה בכל אחד מהצדדים.
כמו עם כל חפץ חדש שהוא מקבל, תגובתו בשבועות הראשונים היתה התעלמות מוחלטת. ואז הוא שם לב.
כריכת האוטובוסים נעקרה מהספר די מהר, וזמן קצר אחר כך, הם הפכו לשני אוטובוסים נפרדים. הם לא זהים לגמרי אבל דומים למדי ולכן זוהו כחפץ אחד (אם כי אחד מהם היה חביב עליו קצת יותר).
וזהו. מאותו הרגע, אין להפריד בין הילד לאוטובוסים מקרטון שלו:

הוא למד לגלגל את הגלגלים באצבעותיו, ואז להסיע את האוטובוס (הרבה יותר טוב ממכונית תלת מימדית, ברור), ואז הפלא הגדול:
כשהוא הבין שברחוב נוסעים אובייקטים גדולים שנראים מאוד דומה לאוטובוס שלו, ואפשר ואף רצוי לקרוא להם באותו שם:
בָּאס.
זו המלה היחידה באנגלית שהוא יודע. הוא למד אותה מהמטפלת ה-(כבר לא כל כך) חדשה, שאיננה דוברת עברית.
כפי שניתן לראות בתמונה, אחרי חודשים של התעמרות, גם אוטובוסים מקרטון נשברים. הוא עדיין אוהב אותם.

כל אימת שבּוּבּה לא בטוח במשהו, או כשהוא רוצה להתחיל שיחה חדשה, או סתם בלי שום סיבה נראית לעין, הוא אומר בָּאס. איזה עשרים פעם ברצף. אבל הוא אומר עוד כל כך הרבה דברים אחרים!
הוא עושה קולות של כלב וברווז (וגם של דג, אבל זה יותר פנטומימה). הוא יודע להגיד כוס ובקבוק (בָּא-בָּא), יודע שיוצאים לטיול בעגלה (אָה-גָּה) אבל שקודם צריך לשים נעליים (נָא-יים).
בשבילנו ובשביל המטפלת (שבקושי מוציאה מילה מהפה אבל התגלתה כבעלת כשרון חשוד לשפות כשהתחילה לשיר לו שירי ילדים מוכרים של ח.נ. ביאליק) תלינו על הארון במטבח רשימה של מלים בטבלה:
משמעות המלה באנגלית, כתיבה פונטית של איך אומרים את המלה בעברית, המלה בעברית, לבסוף - איך שבּוּבּה אומר אותה.

עוד בגזרת המטבח, בּוּבּה עדיין אוכל עם הידיים.
הוא רק מתחיל עכשיו להתעניין בלהחזיק כפיות וכוסות בעצמו, אבל אנחנו לא דוחקים בו, כי ממילא היכולות המוטוריות שלו לא שם עדיין, והוא מצליח ללכלך את רצפת המטבח יופי גם בלעדיהם.
האכילה עם הידיים גם עונה לו על צורך פנימי אחר, שמופיע בכל תחום של חייו: ההעדפה שיהיה שניים. לא משנה מה, עדיף להחזיק אחד כזה בכל יד.
בגזרת הרחצה, בּוּבּה כבר יכול בערך להגיד אמבטיה (אהמ-בָּה), ועדיין נהנה מהשהייה במים.
כמו כן, הוא גילה שיש לו בולבול, והוא נהנה מאוד לפשפש בו כשהוא עירום.
אבל החפיפה עדיין שנואה עליו מאוד ועכשיו כבר לא מרגיע אותו כששרים לו תוך כדי. גיליתי שעוזר לספור בקול עד 8.

יום אחד, לפני בערך חודשיים, שמנו לב שבּוּבּה עושה צליל חדש ולא מוסבר: "טטטצָה..טטטצָה...טטטצָה.."
רק כעבור מספר ימים, קישר צימו בין הצליל לבין סדרת הנישוקים שסיימתי להדביק לילד.
אם כן, בּוּבּה עדיין מרשה לי לנשק אותו, אבל כבר לא בלי סוף.
אני מנשקת אותו על לחי אחת ועל לחי שניה ועל האף ועל המצח ועל הקודקוד. ואז רצף נשיקות בבטן שגורמות לו להתגלגל מצחוק.
אני לא יכולה, זה חזק ממני.
אבל עכשיו, הוא קוצב את נשיקותיי ומשתחרר מאחיזתי ורץ חזרה למשחקיו. מצד שני, כעבור דקות הוא גם חוזר ומתרפק עלי, מניח את ראשו בחיקי, ומקבל עוד ממטר חיבוקים ונשיקות.

אהובים עלי ביותר הרגעים כשהוא יושב ומתעסק עם משהו, ואני שרועה לצדו, מלטפת את גבו, לחיי נוגעת בלחיו.
אני מריחה את עורו, שעודנו נודף ריח של חלב מתוק. אני מרגישה את עדינות מגעו.
ורגע לפני שהוא מתכופף קדימה כדי לשלוף עוד גזיר נייר מהערימה, אני עוצמת עיניים ומנסה חזק חזק לחרות את הרגע.
כמה מהר אתה גדל, יפה שלי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה