יום שני, 9 בדצמבר 2013

תנור סלילים

בבלוגים ישנים, אף אחד לא מסתכל על התאריכים. 
בעוד שנתיים, שלוש, חמש, מי שיתגלגל לכאן בכלל לא ישים לב שלא כתבתי מספר חודשים. ובסופו של דבר, טוב שכך.
הזמן החולף מזכיר ללא הרף, שחשוב להתמקד בחיוּבי.
אספר על מה שקרה בחודשים שחלפו, אבל לא היום. היום אחמם את ליבכם.

ככלל, צימו ואני איננו צופי טלוויזיה אדוקים.
אין ספק, אנחנו עדיין מבזבזים המון זמן מול מסכים, אבל הטקס הזה, של להתיישב ולצפות בתכניות טלוויזיה מתחילתן ועד סופן, שמור רק למתי מעט, שבאות וחולפות.
בשבועות האחרונים לא יעלה על הדעת שאעשה משהו בימי רביעי שאיננו לצפות בסדרת טלוויזיה מקומית חדשה יחסית, בסך הכל בעונתה השניה.
לא, זו אינה דרמה תקופתית אנינה, גם לא קומדיית מצבים אירונית. אני צופה באנשים צופים בטלוויזיה.

לכולנו יש את השיחות האלו, מול ועם מסך הטלוויזיה.
אני תמיד מדמיינת שיוצרי תכניות טלוויזיה חושבים על הקהל בבית כסוג של עציצים מסתוריים עם העדפות חמקמקות שצריך לפענח.
אבל עבור רובנו, צפייה משותפת היא יותר כמו המצע שעליו מאווררים את מה שעובר לנו בראש. ממקום מושבנו על הספה אנחנו צוחקים ביחד על מה שאנחנו רואים, מתעצבנים ביחד, מתווכחים, דומעים.
לפעמים אנחנו מפהקים בתמיהה ושואלים זה את זה:" מי חשב שזה יהיה רעיון טוב? זו התכנית הכי אדיוטית שצפיתי בה".

GoggleBox מצלמת אנשים עושים בדיוק את זה. שבוע אחרי שבוע יושבים אנשים סימפטיים, סדוּרים במגוון תצורות של משפחתיות מודרנית, ומלהגים זה לזה על תכניות נבחרות.
האמנות האמיתית היא כמובן בעריכה, שממצה ממכלול התגובות איזו קשת של הלך רוח כלפי מה שהקרינה הטלוויזיה.
והכל נעשה בחמימות משפחתית אוהבת, אף פעם לא מתוך רשעות, אף פעם לא מכוון כנגד הדוברים.
הנה הן, בעיניי, שלושת הדקות הכיפיות ביותר שראיתי בטלוויזיה בשנה האחרונה:


לקראת סוף הסרטון גער אחד הצופים המצולמים בטלוויזיה: "לא מוצלח כמו בשנה שעברה", שכן הפרסומת בה צפו האנשים היא לא סנונית בודדה.
בשנים האחרונות בית הכלבו ג'ון לואיס מנפק מדי שנה לכבוד חג המולד פרסומות מופתיות, כך שכל שנה צריך להתעלות על כל מה שעשית קודם לכן.
צימו ואני משוכנעים שיש בארגון לפחות מישהו אחד שתפקידו במשרה מלאה כל השנה הוא לתאם ספציפית את הפרסום לחג המולד.
אז מה היה שנה שעברה?


עבורי, הפעם הראשונה שפרסומת מקומית הריצה אותי לטלוויזיה כל פעם שהיא שודרה היתה הפרסומת של ג'ון לואיס לחג המולד ב-2008.
חמש שנים אחר כך, ואחת לכמה חודשים אני עדיין רצה לחפש את הפרסומת הזו מחדש.



את הכי מוצלחת בעיני שמרתי לסוף.
היא שודרה ב-2011, ואז בכלל לא ראיתי אותה. בּוּבּה היה עוד קטנטן ומדי ערב, מיד אחרי שהוא היה הולך לישון צימו ואני היינו נרדמים מעייפות בעצמנו.
הדקדקנות בכל צל של פסיק של חצי העוויה בפרסומת הזו הופכת אותה למשהו שהוא כל כך מופתי בעיניי שבאמת אין לי איך לתאר אותה. פשוט תצפו בעצמכם:


שיהיה לכם יום נהדר וחורף שמח.

יום שבת, 10 באוגוסט 2013

מחזיר אהבות קודמות

בעיר נעוריי האהוּבה אנשים נפגשים ברחוב. על ככרות תנועה, בצמתים, בדרך מכאן לשם. או לפחות, כך אני תמיד הייתי פוגשת אנשים.
וכל עוד גרתי בה, נדמה היה שזה עובד מצויין: אם הייתי קובעת עם חברים, ממילא בצומת היינו פוגשים במכרים נוספים.
אם הייתי הולכת לסידורים, בדרך הייתי נתקלת במכרים מהעבר. בקולנוע, בחנויות הספרים, בבתי הקפה.
הפיזיקה הזו החלה להיפרם כשעברתי מהעיר, ובביקוריי, פחות ופחות פגשתי פנים מוכרות. העיר החלה להרגיש לי ריקה, על אף היותה מלאה באנשים.
ועם זאת, במשך שנים המשכתי להאמין שבגדול, אין צורך בהתערבות יזומה: אפגוש את מי שאפגוש, ויהיה בסדר.

יותר מכך, האגו עבד שעות נוספות. שהרי, מי לא מסתכל על עצמו הצעיר כגרסא קצת עקומה ולא אפוּיה של עצמו הבוגר?
ברוח זו, נתחלחלתי מהאפשרות שאראה אנשים מסויימים טרם העת הנכונה, בה סוף סוף יצאתי מהתנור:
שנפגש במקרה לפני שאהיה יפה מספיק או חתיכה מספיק. לפני שאהיה מצליחה מספיק. לפני שאהיה בוגרת מספיק. בקיצור, לפני שאהיה מספיק שווה.
אבל זה היה בסדר, כי היה לי את כל הזמן בעולם. את מי שלא פגשתי הפעם, אפגוש בעתיד. לא עם סימן שאלה, בוודאות: כי ככה עובדת עירי.
ובכן, שגיתי. ומחיר השגיאה הזו הוא שיש אנשים שלא אראה יותר לעולם.
וזה אמנם לקח חודשים ארוכים, אבל הפעם, החלטתי שאני בוחרת אחרת. והדבר הראשון שנדרש ממני על מנת לבחור אחרת, הוא להניח את האגו בצד.

כמובן, "להניח את האגו בצד" הוא מן משפט נונסנס שכזה, כי אגו הוא לא איזו כוס פלסטיק שאפשר להזיז הצידה, משהו שפשוט עושים מתוך החלטה וזהו.
המחשבות שתיארתי למעלה חילחלו במשך שנים, ומלכתחילה נבנו על בסיס מערכות יחסים שלכל אחת היו המורכבוּיות וההיסטוריה שלה.
ולכן היה חשוב לי לכתוב את הרשומה הקודמת, על כך שאימצתי לליבי בחום את יצר הפקפקנוּת. כי הבנתי שאיך שאני תופסת את האנשים הללו מכאיבה לי פעמיים:
כבר עכשיו, כי אני חושבת שאני לא מספיק "טובה" בשביל להעז לפנות לאנשים, וגם בעתיד, כשאני אצטער על הזדמנויות שפוספסו.
וכך, הגעתי למסקנה שלעולם לא יגיע הרגע שבו אני אהיה "מוכנה" או "מספיק שווה" (על פי אותם קריטריונים עלוּמים שהמציא האגו שלי),
ובעיקר, שאני מרגישה מספיק בטוחה על מנת לקחת את הסיכון שבהתפדחות ולהציע להפגש.  

זה בטוח לא תהליך שקרה מהיום למחר. מצד שני, תוך כמה חודשים חוש הפיקפוּק הביא אותי, בין היתר, למצב שאני מסוגלת לומר:
"אתם יודעים מה? אולי. אולי להציע להפגש עם אנשים ייתקל בשתיקה רועמת או סירוב. ואולי המפגש יתברר כמבאס או מפדח. אין לי דרך לדעת.
אולי גם לא. אולי הם דווקא ישמחו להפגש, מסיבותיהם שלהם. אולי אני אזהה בהם מחדש את מה שגרם לי לחבב אותם מלכתחילה. לא יודעת.
בכל אופן, מה שאני כן יודעת הוא שאם מחר יוודע לי שמי מהאנשים הללו נפטר במפתיע, אני אסתובב עם צער של אובדן וכאב של החמצה.
סתם, בגלל שהייתי יהירה, או מלאה בחששות, או סבורה שילעגו לי.
אז מה אכפת לי לנסות?"
ומה שקרה הוא, שלמרות החששות, כל האנשים אליהם פניתי הגיבו בחיבה ובשמחה. זה לא אומר שהחששות פגו מהפגישות עצמן, או שהייתי מלאה בוודאות שעשיתי את הדבר הנכון.
אבל זמן התקרב וזמן חלף, והגיע מועדן של תאריך ושעה שנקבעו, אז הולכים ורואים מה קורה. ומה קרה?
ובכן, נתחיל מלומר שזה היה אחד השיעורים המעניינים בחיי.
ומצד אחד אני אומרת, למה לקח לך כל כך הרבה שנים לעשות את זה? מצד שני, אני יודעת שלטוב ולרע, זה הזמן שלקח להיות מסוגלת להיות שם ולהבין.

עכשיו תראו, קבעתי עם שלושה אנשים, שני גברים ואשה.
כלפי כולם היתה בי בעבר חיבה גדולה, כמובן בגוונים שונים, כי מן הסתם אופי מערכת היחסים בכל אחד מהמקרים היה אחר.
אז גם מטעמי פרטיות ובעיקר כי תשתעממו עד עפר, אני לא אתמקד באיך היה דווקא עם ההוא או ההיא.
במקום, אני אדבר על פגישה אחת, שלא באמת קרתה, בהיותה הכלאה של כל השלוש. מטעמי דמוקרטיה, אדבר על פגישה עם בחור.

בתור התחלה, בכלל לא ידעתי אם יש משמעות לפגוש אותו אחרי שעברו כל כך הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שדיברנו. כי אני מסתכלת על עצמי וחושבת:
בסדר, חיצונית אני נראית בערך אותו הדבר (אם כי, לטוב ולרע, ברור שרואים שחלף זמן). אבל מבפנים אני מרגישה שהשתניתי לגמרי! אולי גם הוא השתנה נורא?
מתי עובר כל כך הרבה זמן שבכלל מדובר במישהו שונה לגמרי, שאולי רק נראה קצת דומה?
עכשיו מילא, לו באמת הייתי משווה את האדם מולי לאדם שלכאורה הכרתי פעם, זה כבר היה די הרבה שינוי.
אבל אז עוד נוסף רובד שלם, של איך זכרתי את האדם, ומה זיקקתי מכל החוויות ההן, ואיך דימיתי אותו להיות. 
כשעוברות כל כך הרבה שנים בלי "כיול למציאות" זה פשוט לא להאמין אילו דימויים המוח בונה!
למשל, הוא היה נמוך יותר ממה שזכרתי, באופן שהיה משמעותי מספיק על מנת באמת ובתמים להפתיע אותי.
באופן כללי, זכרתי  אותו כגדול יותר פיזית, וזאת למרות שברגע שנפגשנו זיהיתי שהוא עצמו לא השתנה הרבה.

מה שיותר חשוב הוא, שעם השנים בניתי על בסיס אותה היכרות נושנה גם מודל של האופי: 
הוא תמיד היה כל כך משוחרר ומלא בטחון עצמי, ובבירור מרוצה מהאופן בו הותוותה דרכו בחיים. התכונות האלו רק התעצמו בזכרוני ככל שחלף הזמן.
כל כך התעצמו, שהיעדים שהצבתי לעצמי על מנת להרגיש "טובה מספיק" תפחו בהתמדה, שאחרת הייתי בטוחה שאצטייר בעיניו כעכברוש מסכן ונלעג. 
תמיד ידעתי שאלו תעתועים נבזיים של מחשבותיי שלי, אבל לא היתה לי שום מציאות חלופית להתעמת איתה. ופתאום ראיתי פגיעוּת. 
ראיתי ספקות והשלמה עם דברים שהיו ולא היו.  מי שישב מולי לא היה איזו דמות  מצליחנית-תמידית, אלא אדם אמיתי, בשר ודם.
והדרך היחידה שבכלל התאפשר לי לראות את כל הדברים האלו, היא כי מראש כשהחלטתי להפגש, כבר ויתרתי על הנסיון לעשות רושם.
לא רציתי להיות יפה יותר או מוצלחת יותר, גם אם זה אומר שאצא נלעגת. ובדיוק כפי שאני הייתי רחוקה מלהיות אידאלית, כך גם הוא.
כמה טוב להיות לא אידאליים בוזמנית!
יותר מכך, דברים שהייתי בטוחה שהם נכונים, על סמך שברי זכרונות מפה ומשם, הסתברו פשוט כמוטעים.
זה לא מה שהוא חושב, זה לא מה שהוא רוצה, זה לא מה שהוא אוהב. כל הזמן הזה אולי חששתי לפגוש מכר ותיק, אבל זה בכלל לא היה הוא.

ועדיין, אנשים משתנים פחות ממה שחשבתי. 
זה מתעתע, כי דברים רבים אינם כשהיו, אבל אותו חן וקסם אישי שגרמו לי לחבב מישהו בזכות פשוט היותו הוא - אלו עוד היו שם.
באופן טבעי עולה השאלה, האם גם זו ראייה מעוותת, ואולי אני רק רואה את מה שאני רוצה לראות.
אבל זה העניין המשוּנה עם פגישות כאלו, וזו לא הפעם הראשונה שראיתי את זה קורה:
פעם, מזמן מזמן, הכרתם. ולהיכרות הזו היו כללי משחק וגבולות גיזרה של מה מותר ומה אסור, מה אומרים ומה לא אומרים.
אלא שאז עבר המון זמן. כך שמי בגלל זוכר מה היו הכללים אז? במקום, נוצרת אשלייה של עומק להיכרות, והאשלייה הזו יוצרת תחושה של קירבה.
בדרך כלל, אני לא בעד אשליות. אבל הפעם, רק הפעם, נגד ההגיון הבריא, העדפתי את זה ככה.
כי רק ככה יכולתי לשאול שאלות שלא הייתי מעזה אחרת.
כי רק ככה יכולתי לומר דברים שלא הייתי מעזה אחרת.
ושמחתי לגלות שגם הוא שמח להשתתף באשלייה הזו (תזכרו, מדובר בשלושה אנשים שונים).
ויכולתי לשמוע ממנו דברים שמעולם לא סיפר לי, שלא היה מספר לי בעבר. יכולתי להתבונן ישירות בעיניו ולראות את האדם נכוחה.
ומתוך השיחה הזו, לומר לעצמי בלב שלם - לא סתם חיבבתי אותך, ולא סתם עודני מחבבת אותך. בעיניי, אתה מוּפלא.

ומה הלאה? 
האם נשמור על קשר? האם נמשיך להפגש?
זו שאלה מעניינת, כי היא בעצם מתייחסת לשני אנשים שונים, הדמות בראשי, והאדם איתו נפגשתי. כל כך שונים הם היו, שאני לא יכולה יותר לראות בהם את אותו אדם.
בסתר ליבי, כמה התביישתי ברצוני לשאת חן בעיני אותם אנשים, כי בכנות, לא יכולתי לראות למה מישהו כמותם בכלל יחבב אותי מלכתחילה. 
ועכשיו כשנפגשנו, אין יותר טעם לטחון. אז בתור התחלה, אני מקווה מאוד להשתחרר מהדמות בראשי.
היא אולי היתה גבוהה, ויפת תואר, ותמיד אמרה את הדבר הנכון, אבל היא גם תמיד התבוננה בי מלמעלה וגרמה לי להרגיש עצוּבה ולא יוצלחית.
ועם האדם האמיתי, נראה. או שכן או שלא. בעיקר יש שחרור גדול בכך שאין יותר מה להוכיח ומה לדמיין ומה לחשוש ממנו.
מה שבטוח, כולם עדיין יקרים לי, ואני חושבת שעכשיו הם יודעים את זה. אני, מצידי, שלמה עם האופן שבו הם התבוננו בי.

ובדרך מוזרה, עיר נעוריי אותתה לי שעשיתי את הדבר הנכון.
בפגישה האחרונה מבין השלוש, יצאנו לחלץ רגלינו בסיבוב קצר במרכז העיר. ופתאום, בצומת, פגשתי מכר ותיק. הוא במקרה עמד שם, כנראה בדרך מכאן לשם.
"את יודעת איך אני יודע שאת כבר לא גרה כאן יותר? כי אחרת בטוח היינו נפגשים ככה הרבה קודם".
החלפנו חיבוקים ופרטים וקבענו לשוחח בטלפון ולהפגש בשנית בפעם הבאה שאני שם. לרגע אחד, עירי חזרה לתקתק כמנגנון נושן ואהוּב.


יום שלישי, 6 באוגוסט 2013

פּוּק פּוּק פּוּק, מי פה גר?

יש משל מוכר שהולך בערך ככה:
איש עני הולך לשוק ובכיסו שני מטבעות. בשוק הוא קונה כיכר לחם ופרח. שואלים אותו בתמיהה: איש עני, למה קנית פרח ולא, נגיד, עוד כיכר לחם?
והוא עונה: קניתי את הלחם בשביל שאוכל לחיות, ואת הפרח בשביל שיהיה מה לחיות עבורו.
לכאורה, זה סיפור נחמד. שהרי הנה איש, שזוכר לא לשקוע לטרדות היומיום, ולראות באופן רחב יותר את יופי העולם. 
שלושת קוראיי, יודעים אתם כי אני אוהבת להתבונן בפרחים. ובכל זאת, למרות מוסר ההשכל היפה, אני רואה בסיפור הזה אחיזת עיניים.

הרשומה הזו, אני חשה צורך להתריע, אינה מהקלילות. אני חושבת שלמרות זאת, יהיו מכם שאולי ימצאו בה תועלת. 
גם אם לא, לי מאוד חשוב לכתוב אותה, כי יש לה קשר הדוק לדברים שקרו ועתידים לקרות בעתיד הנראה לעין, עליהם כנראה ארצה לספר.
אז אחרי האזהרה המפוצצת הזו, נחזור למשל. מה רע באיש העני שקונה פרח כדי להינות ממנו?

ובכן, לכשלעצמו, כמובן, אין בו שום דבר רע.
במשל יש לכל רכיב תפקיד מאוד ברור: הכסף הוא בשביל לקנות. הלחם הוא בשביל לאכול. הפרח הוא בשביל יופיו. כל דבר משובץ במקום "שלו".
וכמו כשברומיאו וג'ולייט שייקספיר כותב: A rose by any other name would smell as sweet , מקובל להתייחס להנאת האדם מפרחים בהקשר של ראייה מפוכחת של המציאות.
רק תקלה אחת יש בכל הסיפור והיא, שאנחנו אף פעם לא רואים פרחים כפי שהם אמורים להיראות, או מריחים אותם כפי שהם אמורים להריח.
אנחנו הולכים מרוצים מהחיים מכך שאנחנו מסניפים שושנה או מתפעלים מצבע הכלנית, ושוכחים לגמרי שהאדם מעולם לא היה הקליינט של פרחים.
יופיים וריחם המשכר הם בכלל לא עבורנו, הם עבור חרקים, ואלו חווים אותם אחרת לגמרי. 
כך שהרעיון שלנו, שחוויית הפרחים שלנו היא היא החיים האמיתיים, הגיונית בערך כמו להגיש לאורחים לקינוח תמונות של עוגת שוקולד.

זה לא סתם שחרקים רואים פרח מקרוב יותר, ובהגדלה. העיניים של חרקים עובדות אחרת. 
במקום זוג העדשות שלנו, יש להם אלפים. אין להם יכולת להבחין טוב בפרטים מדוייקים, אבל יש להם יכולת להבחין בתזוזה במהירות, וראיית הצבע שלהם מצויינת.
התמונה משמאל לא ממחישה איך הם רואים, כי אין לנו מושג איך המוח שלהם מנתח את כל מה שנקלט. לכל היותר, זו הפשטה גסה של מה אנחנו היינו רואים, לו היו לנו יותר עדשות פחות רגישות.
לכאורה ביומיום, מה אכפת לנו מכל זה? מה זה משנה אם חרקים רואים פרח אחרת. בעיננו הוא יפה, וזהו. למה להסתבך?
בואו באמת נעזוב פרחים, ונחשוב על סיטואציה יומיומית, כמו קניית עגבניות. מה קורה שם? ובכן, הנה מה שאנחנו בדרך כלל חושבים שקורה שם: 
יש מציאוּת: עגבניות לבחור, קופאי, כסף בתוך הארנק.
אנחנו קולטים את המציאות בחושינו ובהסתמך על ידע קודם, ופועלים בהתאם אליה: בוחרים עגבניות, מוציאים כסף, משלמים.
למרבה הצער, זה לא מה שקורה. בפועל, מה שקורה נראה יותר ככה:

אנחנו מראש נכנסים לסיטואציה עם מטען כבד, שכולל ידע שיש לנו, מצב רגשי, זכרונות מהעבר.
בתוך הסיטואציה, אנחנו חווים באופן מאוד סלקטיבי קלטים שונים של אינפורמציה, ומסננים באופן לא מודע רק את מה שכנראה רלוונטי.
כדי לעשות סדר בתוך כל הקלטים, אנחנו בונים איזה סיפור על מה שקורה שם (למשל, שהאיש שעומד ליד המכונה מצפה לקבל מאיתנו כסף כדי שנוכל לצאת עם העגבניות).
בניית הסיפור כוללת בתוכה גיבוש דיעה רגשית, באופן שתלוי במצב הרגשי שאיתו נכנסנו לסיטואציה, (העגבניות גרועות או טובות, המוכר נחמד או אנטיפת, החנות נעימה או שלא).
ואת המישמש הסופי שכולל את הסיפור והתיוג הרגשי (הם לא מופרדים), אנחנו תופסים בתור "האמת". מקסימום, "האמת שלנו".
אני לא מציגה כאן איזה מודל תיאורטי מופשט. התהליך הזה כולו מגובה מדעית, כולל היכולת להבחין בזמן בין תפיסת הקלטים לבין תחילת חווית העיבוד.
וזה קורה כל כך מהר (סדרי גודל של אלפיות השניה), שאנחנו בדרך כלל אפילו לא מודעים לכל התהליך. 

הבעיה מצויה בכך שרוב הזמן המציאות האמיתית לא תואמת את התוצר הסופי שקיבלנו, כמו שדוגמנית בחיים האמיתיים לא נראית כמו לאחר איפור, הלבשה וסבב פוטושופ מקיף.
והפער הזה, בין המציאות בפועל והנסיון שלנו לכפות עליה איזשהו דימוי שבנינו, מסב על בסיס יומיומי המון המון סבל. רוצים להרגיש בעצמכם? יאללה:

תחשבו על מישהו מתקופת בית הספר שאתם לא סובלים, כי הם עשו לכם משהו מאוד לא נחמד, משהו שהותיר אצלכם כעס וטעם רע.
רוב הסיכויים שברגע שחשבתם עליו או עליה, צף ועלה בכם זיכרון מהם, יחד עם מחשבה בנוסח "איזה אדם מגעיל".
ויחד עם אלו, כשחשבתם עליהם עלה לרגע אחד גם הכעס על אותו מעשה, או תחושת איבה על כך שהם נהגו בכם כפי שנהגו.
לפעמים גם עולה תחושה של שמחה לאיד ("ותראו מה יצא ממנו" ) או של רתיעה ("טוב שאני לא צריך לפגוש אותו יותר אף פעם").
ותרגישו איך להרף עין הגוף נמתח, אתכם מרגישים את הכעס בגוף.

עכשיו, האדם הזה, גם הוא היה ילד פעם, אם הוא בן גילכם אז אפילו בערך באותו זמן. תדמיינו אותו רגע כילד. ממש את אותם הפנים, ובמיוחד העיניים, רק בגוף קטן.
עכשיו תדמיינו את הילד הזה חוטף מכות. תדמיינו אותו בוכה נורא, מרים את הידיים הקטנות שלו על הראש כדי להתגונן.
תדמיינו את הילד הזה מאבד או שובר פתאום חפץ יקר. תרגישו את צניחת הלב שלו, את החשש "מה אמא תגיד?!", את הצער על האובדן.
תדמיינו אותו כאיש מבוגר, על ערש דווי. החיים שלו עתידים להגמר בקרוב, הוא פוחד. הוא חושב על המשפחה שלו, הוא חושב על הסופיות שבפרידה הזו, וכואב לו הלב.
הוא חושב על איך הוא היה פעם ילד, ואז נער. על שגיאות שעשה בחייו. על אמא שלו שנפטרה וזכרונות יקרים שיש לו ממנה.

ותענו לעצמכם מהר: איזו הרגשה יש בגוף שלכם עכשיו? נכון הוא מרגיש נינוח יותר? נכון הרגש שאופף אתכם הוא שונה, מרוכך?
האם יהיה נכון להגיד שברגע זה ממש, אתם לא מסתכלים על הבן אדם הזה בשנאה כל כך יוקדת כמו מקודם? שאתם רואים אותו לרגע אחרת, באופן מאוזן יותר?
בהחלט ייתכן שהמעשה שנעשה היה מעשה רע ומכוער. אבל ברגע שהוטל ספק בכך שהאדם עצמו הוא רע ושנוא, יכולתם לרגע לראות אותו באנושיותו.
כל התרגיל הזה רק לקח כמה שניות, וכל מה שהשתנה כאן הוא התחושה הפנימית בתוככם. ברגע אחד, עברתם מכעס לקצת יותר רגיעה.
לרגע אחד, היתה מציאות אחרת, בה חשבתם על הבן אדם הזה, ולא בערה בכם חימה או רגש שלילי אחר. איכשהו התמסמס הכעס שאפף אתכם קודם.
ומה שזה אומר הוא שהכעס הזה הוא לא הכרחי או בלתי נמנע. הוא לא יכול להיות "המציאות האמיתית", כי אז איך תתכן מציאות בלעדיו, אפילו לרגע?


הרעיון הזה - שבראש נבנה סיפור שלא תואם את המציאות וגורם לנו להגיב ולחשוב באופן שבסופו של דבר מסב הרבה סבל - הוא לא רעיון חדש לי.
לפני כמה וכמה שנים נחתה עלי ההבנה שאני תוקעת לעצמי מקלות בגלגלים, בדיוק בגלל כל המטען והפרשנות שאני מביאה לסיטואציות כמו ראיונות עבודה או מפגשים חברתיים.
אפעס, לא ידעתי מה לעשות עם התובנה הזו, כי פשוט להגיד לעצמך: "תחשבי אחרת!" לא עובד. מה עושים? איך עושים?
וזה היה אז כשהתעמקתי לראשונה בשיטת העבודה של ביירון קייטי, שראיתי שיש דרך פרקטית ופשוטה לסנן החוצה הרבה מהפרשנות שמועמסת על תפיסת המציאות.
הרווחים שלי מתפעול השיטה הזו היו באותה העת גם קונקרטיים וגם מיידיים, ואימצתי אותה לליבי בחום.
למי שלא מכיר, או שרוצה לרענן את זכרונו, אני ממליצה מאוד על הסרטון הזה, שמדגים באופן מרגש את יישום השיטה.

הבעיה שלי עם שיטת העבודה היתה בכך שעבורי, היא לא מספקת פתרון שהוא מספיק "בזמן אמת".
כי היא דורשת התעמקות בסיטואציה, היא דורשת עיבוד מסויים, והיא דורשת להיות ברורים בניסוח המחשבות: "אני כועסת עליו כי X", "היא צריכה לעשות Y", "אני רוצה Z".
חיי היומיום מרגישים לי מהירים יותר. קשה לי בזמן אמת לעשות פאוזות ולהיות עד כדי כך קשובה על מנת לערוך תיקון מתמיד של הסיפור הפנימי למציאות.
במובן הזה חיפשתי כלי שאני יכולה מצד אחד להפעיל אותו מיד, אבל מצד שני שיהיה סוג של קל להפעיל אותו כל הזמן "על אש קטנה".
ובחודשים האחרונים הבנתי שכל מה שצריך (ובעצם מופיע ביסודה של שיטת העבודה), זה בסך הכל פּיקפּוּק.
פּיקפּוּק מלא, בכל דבר.

אני אסביר למה אני מתכוונת עם המילה פּיקפּוּק, כי בשיח יומיומי הפעולה איכשהו מתקשרת אסוציאטיביות לווכחנות, וזו ממש לא הנקודה.
ביומיום אנחנו מתהלכים עם תחושה שאנחנו מבינים עניין. משתמשים בביטויים כמו: "קליטת סיטואציות", "אינסטינקט", "תחושת בטן", "הבנה של איך דברים עובדים".
הפקפקנות שאני משתדלת ליישם הולכת בגישה הפוכה. אני אומרת לעצמי: נדמה לי שזה מה שאני חווה. אבל מה אני מפספסת? איך אפשר לחוות את הסיטואציה אחרת?
בפועל, זה אומר להסתכל מחדש על דברים וסיטואציות בדרכים שלא היה עולה על הדעת להסתכל דרכן, כי הן לכאורה לא רלוונטיות.
כמו עם הפרח, אנחנו לרוב מסתכלים על פרח בדרך מאוד מסויימת. לא עולה בדעתנו לנסות לחשוב על איך הוא או מה הוא מהזווית של חרק. ולא רק של חרק:
מהזווית של אטום בפרח, מהזווית של הפרח עצמו. מזווית הציפור, מהזווית של אדם עיוור.
וכמו מקודם, לא רק על הפרח, גם על סיטואציות.

בואו נניח שאני נכנסת לסוּפּר לעשות קניה קטנה. אני לחוצה בזמן, אבל חייבת לקנות חלב, ויש תור ארוך בקופות.
דרך אחת להסתכל על כל הסיטואציה היא להסתכל על האמירה "אני חייב לקנות חלב" או על האמירה "זה גרוע שאני אאחר" ולחקור אותן.
אלא שלפעמים, כשהראש עובד על טורבו, מאוד קשה לפרק מחשבות באופן צלול ואפקטיבי, כי הכעס והלחץ מתגנבים פנימה תוך כדי.
אז דרך אחרת להשיג את אותה מטרה בדיוק (שהיא הפירוק של ה"אמיתות" האלו שרק מכניסות אותי ללחץ עכשיו), היא למשל:

לשים לב ללחץ. למקד את תשומת הלב בתחושה הפיזית של הלחץ. אני מרגישה לחוצה, אבל מה בדיוק אני מרגישה? איפה אני מרגישה את זה?
ואז להפנות את תשומת הלב, למשל, למסטיקים שעומדים בצד בקופות. כמה זמן ועבודה לקח להגיע ממצב שאין מסטיקים למצב שהם ארוזים ככה ויושבים איפה שהם?
אני מדמיינת את כל האנשים בשרשרת הייצור והשינוע שלהם, פועלים במרץ על מנת שהחפיסות יהיו שם, סתם ככה, מונחות מול עיני.
אני מדמיינת את נהג משאית ההובלה חוזר הביתה רעב לאכול ארוחת ערב עם משפחתו. את אחראי הייצור במפעל מתכופף וקושר שרוכים בנעליו בבוקר.
לעצום עיניים ולהקשיב בקשב מלא, איזה רעש יש עכשיו באוויר? זמזום של מזגן? שיפוצים בבניין ליד? לחשוב על הרעש הזה בשביל מישהו שעומד מחוץ לסופר. חזק או חלש יותר?
ואז להפנות את המחשבה, נגיד, לאותו מטוס בשמיים. איך הסוּפּר הזה, על האנשים שעומדים בתור, נראה מהזווית הזו?
ולראות שמהזווית של המטוס, אני וכל האנשים האחרים הם סתם דמויות קטנטנות, אקראיות, בקושי קיימות. כל הבניין הענק ייראה כקופסא קטנטונת.
ופתאום לחשוב שכל אחד מהאנשים בתור, הוא גם עם הסיפור שלו, עם מה שמזמזם לו בראש, ומהמטוס שום דבר מזה בכלל לא נתפס.
כל הקלטים האלו אמיתיים לפחות כמו מה שקלטתי מלכתחילה.

כן, גם אני רואה שהברז היה אז קצת מלוכלך. אני לא יודעת מה החיפושית ראתה.
לכאורה, אף אחת מהזוויות האלו לא רלוונטיות לסיטואציה. מה עניין שמיטה לאיחור שלי ולחלב?
אבל תראו מה קורה בפועל, על פי אותו מודל שתיארנו מקודם: אמנם נכנסתי לסופר עם כל המטען, אבל עכשיו אני כבר לא מסתמכת על הקלטים והסינון הרגשי הסלטיבי.
להיפך, אני מפגיזה את המחשבה בכל מיני קלטים נוספים, מרובי פרספקטיבה. וכתוצאה מאימוץ של זוויות ראייה שונות לאלו "הטבעיות", נבנה סיפור אחר.
שהרי, אם מקודם הייתי חושבת "זה איום ונורא, נורא חשוב שהתור יתקדם, ובמקום הוא איטי נורא, ולא נראה שלקופאי אכפת, ואני מתה לעזוב את החלב אבל חייבת שיהיה בבית..."
עכשיו, אחרי המטוס, וארוחת הערב של נהג המשאית, וכל האנשים של המסטיקים, ההתמרכזות הזו בסיפור שלי כאילו העולם ייפול תיכף ומיד - פשוט לא נוצרת באופן אוטומטי.
קשה לה הרבה יותר להיווצר - היא לא תואמת את כל המידע שתפסתי, על בסיסו אני בונה את הסיפור. במובן מסויים, כל תהליך בניית הסיפור הופך להיות אירוני יותר.
אז במקום, נוצרת תפיסה אחרת של הסיטואציה, פחות מנופחת. רגועה יותר. והגוף, שמגיב רגשית לתפיסה, הוא פיזית רגוע יותר.

לכן כאשר אני שמה לב שאני מתעצבנת, או נטרדת או נלחצת,אני משתדלת לקבל את זה כאיתות לפתוח את שדה הקליטה להיות רחב ככל הניתן.
במובן הזה, זה כלי מיידי, לא מסובך, שלא דורש התעמקות "לעומק", אלא דווקא "לרוחב".
הרגש הוא איתות לחפש זוויות חלופיות, משונות לכאורה ככל שיהיו.
ומתוך ויתור אמיתי על ההנחה שכבר קלטתי את כל מה שדרוש בכדי להבין, מגיעה תפיסת מציאות שהיא הרבה יותר מאוזנת, בהיותה כל כך רבת פנים. התוצאה?
גיליתי שהרבה פחות דברים מרגיזים או מאכזבים קורים. שאני מתחילה לשים לב יותר למה שקורה סביבי, כולל דברים שלא הייתי שמה לב אליהם בעבר.
וזה בתורו מוליד עוד פקפוק: מה עוד אני לא רואה, מה עוד חשבתי שידעתי ובעצם אני טועה?


יום שני, 5 באוגוסט 2013

דברים שבּוּבּה עדיין עושה - שנתיים ודקה

אחרי הרשומה הקודמת על בּוּבּה הרגשתי אי נוחות מסויימת. אמנם תיארתי אותו, אבל בעצם, קצת תיארתי ילד גנרי.
ילדים אוהבים מכוניות. הם אוהבים לשיר. יש להם שיבושי לשון מתוּקים. אבל איפה בכל זה הילד הקטנטן הספציפי הזה?
אז הפעם, החלטתי להקפיד שלא לחזור על השגיאה הזו. למשל, המשפטים שלו מפעימים אותי.
אני מוצאת שהתינוק שלי, שהבאתי הביתה לפני לא כל כך הרבה זמן בסלקל, עטוף בסוודר עם אוזני חתול, בא אלי להתייעץ: "אמא, איפה הסולם של האוטו כיבוי אש?" 
אבל כולם לומדים לדבר בסופו של דבר, ועד כמה שההתפתחות הזו מרגשת אותי, אני רוצה להיות ערה לדברים הקטנטנים והאיזוטריים שבּוּבּה עושה, מסיבות שידועות רק לו.

למשל, כשבּוּבּה משחק על הרצפה במכוניות או רכבות, הוא, כזכור, אוהב להניח את ראשו כך שהוא רואה את הצעצועים בגובה העיניים. במקביל, הוא חייב ללחוץ את כף רגלו כנגד משהו:
נגיד, רגל השולחן או הספה או השידה או הקיר. משהו חייב להיות שם. גם כשהוא הולך לישון, מרגיע אותו ללחוץ את רגלו כנגד סורגי המיטה.
ככל הנראה, יש לו מידה של רגישות תחושתית.
היום קוראים לזה ככה ויש לזה אבחונים וכולי, אבל כשאני הייתי ילדה קטנה, כל מה שידעתי זה שאני לא יכולה לסבול את המגע של החול ושעושה לי צמרמורת רק להסתכל על מתכת עם קצת חלודה.
כפי שאתם יכולים לדמיין, לא הייתי כוכב גדול בגינות המשחקים, והעדפתי להשאר בבית. בּוּבּה, לעומת זאת, נהנה בלי סוף מלהתגלש במגלשה, אבל הוא לא יכול לסבול מגע של פירורים או לכלוך על ידיו.
בכניסה לביתנו יש כמה מדרגות לצידו של קיר לבנים. כשבּוּבּה עולה ויורד בעצמו, הוא לא מוכן להניח את כף ידו על הקיר, ונשען רק עם קצה המרפק.
עם הרגליים, אין בכלל על מה לדבר: מכירים את הדימוי של תינוק שמתהלך בחופשיות כשרק חיתול לגופו? בּוּבּה איננו התינוק הזה.
גם בשיא החום, בּוּבּה תובע להסתובב בבית עם גרביים ומכנסיים. "לא יחף, לא יחף" הוא מדגיש, רק למקרה שאשכח.

למשך זמן מה, הוא ניסה להחיל את אותם כללים עלינו. למשל, כשהיה מבחין באביו מתהלך בהנאה יחף, היה מתייצב מולו וקובע: "אבא לשים דָבּיים".
באופן כללי, הוא נהנה לגלות שהוא יכול לתפעל אותנו.
הוא במובהק מעדיף את הגרביים עם הנקודות על פני הגרביים עם הפסים. בערב, אחרי האמבטיה כשלובשים פיג'מה, הוא אוהב שניתנת לו הבחירה בינהן, למרות שברור מה יבחר.
כשהוא יוצא מהבית עם המטפלת, הוא מאוד היה רוצה שאבוא איתם: "תן לי יד אמא" הוא אומר באסרטיביות ומושיט את ידו.
אני כמובן נמסה כל פעם מחדש, ואנחנו הולכים בידיים שלובות עד הדלת, לפעמים במעלה המדרגות, לפעמים אפילו קצת ברחוב.
צימו לימד אותו לפני כמה חודשים את הביטוי : "אבא, תעזור לי", ומאז הוא יודע לפנות לעזרה כשהוא צריך משהו (הוא גם יודע לעדכן את הביטוי כשהוא צריך את עזרתי).
צימו מאוד גאה בכך, ובצדק. במקום שהוא יהיה מתוסכל מבעיה שאיננו יודע כיצד לפתור, הוא לא מרגיש נטול יכולת, כי יש לו כלי לבקש עזרה.
 
כפי שכבר סיפרתי בעבר, בּוּבּה מאוד אוהב לצייר.
ממש בימים האחרונים הציורים שלו מתחילים להכיל צורות מורכבות יותר, אבל באופן כללי בתקופה האחרונה, רובם נראו יותר מבוססי עיגולים, בערך כמו הדוגמא למטה.
הוא אוהב שאנחנו מציירים עבורו דברים שונים, אבל מצייר בעצמו בעיקר כלי רכב. כשראיתי שקל לו יותר עם עיגולים ונקודות, הראיתי לו איך בעזרתם אפשר לצייר גם דג, והוא גם ניסה את כוחו.

הוא גם עדיין מאוד אוהב לשיר. כשהוא שר לי, אני מעודדת אותו בחיוך רחב ומלא שמחה, ומשבחת את זמרתו, לא משנה הזיופים.
אני רק מקווה שהתשבוחות הללו לא יובילו אותו ביום מן הימים להבחן לתחרויות זמרה טלוויזיוניות. 
כרגע בעיקר מצחיק אותו כשמחליפים מילים בשירים למילים אחרות:
-"האוטו שלנו גדול ו...אדום"
-"לללאאאאאאאא!"
-"אה, נכון, התבלבלתי. גדול וירוק. האוטו שלנו נוסע...קרוב"
-"לללללאאאאאאאאאאא!"
הוא בעצמו התחיל להחליף מילים בשירים גם מבלי ששמע אותנו עושים זאת, וערב אחת שמענו אותו מתחיל לשיר במקום על מלפפון: "עגבניה צמחה בגן, עגבניה אדוּמה". 
חלק מהשיבושים זכו למעמד משלהם. בעבר, כשהיה שר את השיר "רכבת ארוכה", והיה מגיע לקטע של ההרים והגבעות שאצים לקראתה, הוא היה שר אותו משובש.
מאז הוא למד לשיר את מילות השיר נכונה, אבל ככה מעת לעת, אני שרה לו כפי שהיה שר: "אההה-מיייי-מה-מו", והוא עונה בשחוק "אהההה-ציייייי-קה-תה".

יום הולדת שנתיים של בּוּבּה נחגג באורח בינלאומי ולאורך מספר שבועות. זאת לומר, שחגגנו לו בישראל אצל סבא וסבתא, ואז אצל עוד סבא וסבתא, ואז בחזרה בלונדון, עם החברים שלו.
המטפלת שלו, שאוהבת אותו עד מאוד, לקחה אותו לחנות של דיסני לקנות לו בובת בָּאז מ"צעצוע של סיפור".
מסתבר שלחברו הטוב רודריגו יש שתי בובות כאלו, וגם בובה של וודי, והוא מאוד אוהב לשחק בהן ולדובב אותן, דבר שהוא לא עשה עד כה בבית כמעט בכלל.
בחנות לא נמצאו הבובות הקטנות, אז היא חזרה עם דגם מוגדל, שגם משמיע קולות כשלוחצים על כפתורים. בדרך כלל אני מיד מוציאה את הבטריות מכל צעצוע מזמר.
אבל הפעם, כנראה כי הצעצוע קורץ גם למבוגרים, השארתי אותו להכריז את סדרת אימרות השפר שלו. במיוחד חביבה על בּוּבּה ההכרזה:
I am Buzz Lightyear. I come in Peace
בחדווה הוא חוזר על החלק השני של האמרה, וכמו כל דבר שנעים לו, מבקש עודָפָּעם. אוף, כמה מתוק צליל הבקשה הזו.

לכל גיל יש את הטקסים שלו, גם לפעילויות יומיומיות כמו ארוחת ערב ואמבטיה.
למשל עכשיו בּוּבּה נותן שיפשיטו אותו, אבל אחרי שמוציאים את הזרועות מהשרוולים, הוא אוהב להוריד את החולצה בעצמו.
כשהוא ערום לגמרי, צימו (שלרוב עושה אמבטיות) לוקח אותו בידיים, ולבקשת פעוטי מתבצע "טיול קצר בבית". מאחוריהם משתרכת אמא, ומדביקה לבּוּבּה נשיקות על הטוסיק.

כמובן שאיננו יודע לקרוא שעון, אבל תפיסת הזמן שלו מתעצבת על ידי סדר הפעולות של דברים. אנחנו אומרים לו דברים כמו:
"קווווודם נחליף חיתול ואאאאאזזזז ננעל נעליים ואאאאזזז נצא לטיול ואאאאזזז נראה רכבת ואוטובוס".
והוא מזהה את הדפוס, כך שאם הוא נמהר לעשות משהו, ואני אומרת לו "רגע, בּוּבּה", הוא כבר פוצח: "קווווודם..." ומחכה להמשך.
כשהוא חוזר הביתה הדבר הראשון שהוא אומר לי הוא משהו שהוא עשה או מישהו שהוא ראה. אף פעם אי אפשר לנחש מראש מה זה יהיה.
לפעמים הוא יגיד דברים סטנדרטיים, כמו חבר שהוא פגש, אבל לפעמים מאמצע השום מקום "ראיתָּ דבורה. שלום דבורה!".

כאמא שלו, אני מתבוננת בו באהבה וגאווה, וכמובן שנחמד לי לראות אותו מגלה ומתרגל את יכולותיו.
אבל מה שמשמח אותי יותר מכל לראות אותו עושה זה לא ה"מה" אלא ה"איך": בּוּבּה הוא פעוט מלא חדווה.
את מה שהוא עושה, הוא עושה מתוך הנאה שלמה כזו, מתוך שמחת חיים. הוא משחק בהתלהבות, הוא צוהל מרכבותיו.
כשהוא נזכר בספר שהוא רוצה, הוא רץ לכוננית הספרים. כשהוא נשכב על הרצפה לצייר הוא עושה את זה בהתמסרות ובריכוז.
הוא צוחק צחוק מתגלגל ושר בקול רם ומחלק לעצמו מחמאות מעת לעת. הוא אוכל בתיאבון בביסים גדולים ואומר "טעים!"
כשאני מתבוננת בו אני רואה איזו צהלה פנימית בתוכו שנדמית פחות תלויה בדברים מבחוץ, וזה מרחיב לי את הלב.


יום שני, 22 ביולי 2013

המפסטד פינת בצלאל

לפני מספר שבועות היה סופשבוע שמשי ונעים, ובו נערך יריד נחמד במרכז שכונת המפסטד.
אז הלכנו. הצירוף של התקהלות, איזור יפה ואור שמש בדרך כלל מבטיח לפחות כמה תמונות טובות, אז לקחתי איתי מצלמה.
באמת יצאו כמה תמונות יפות, וחשבתי לשתף בהן כאן בבלוג, אבל אז נמלכתי בדעתי:
בדיוק כפי שלא כל התל אביבים גרים בנווה צדק, ולא לכל הפאריזאים דירה שצופה אל מגדל האייפל, המפסטד רחוקה מלהיות שכונה ממוצעת, ויום שמש כזה גם הוא מחזה די נדיר.
אבל מנסיון עבר, לפעמים שיתוף מהסוג הזה מעורר בקרב חלק מהקוראים גם דוק של קנאה על מה שנתפס כייצוג של חייהם הפוטוגניים של אחרים.
ואז במן הפוך על הפוך, באתי לשמח ויצאתי מבאסת.  
במקום, החלטתי שבביקור הבא בישראל, אצא חמושה במצלמה לרחובות, ואעלה תמונות יפות לא פחות, של יום שמשי  באיזור יפה.
לא היה לי ספק שייצאו תמונות לא פחות יפות, וככה, חישבתי לעצמי, עדיין תהיה ההנאה מהצילום והשמחה בשיתוף, רק בלי שארית של רגשות שליליים.
אז בביקור הארון, בילינו זמן מה בטיול בירושלים ויום שישי שמשי אחד יצאתי לצלם במרכז העיר, סביב יריד בצלאל.
מעבר להתקהלות הנעימה של בוקר יום שישי, נוצר גם מוקד עניין נוסף בדמות תערוכת הסיום של המחלקה לארכיטקטורה של האקדמיה לאמנות בצלאל.
מה שהפתיע אותי כשהתבוננתי אחר כך בתמונות, הוא שהן לא היו כל כך שונות.
יש עוד הרבה מקום לשיפור בכל מה שנוגע ללתפוס אנשים ברגע.

אני מסתכלת על התמונות האלו ותוהה אם הן קשורות לכל השנים שחשבתי דרך ניירות משובצים.
 
ואנשים יפים שלובשים כחול כהה ולבן. הבחורה המצולמת, אגב, היתה מרהיבה שאין מילים לתאר, והתמונה היא צל חיוור של מה שהיתה באותו היום.
שלושת קוראיי אולי זוכרים שזו לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה. הוא כל כך מוזר, תהליך הסינון הזה, וייחודי לכל אדם.
אני מצלמת את מה שאני רואה, ואני רואה, כך נדמה, את מה שאני מחפשת לראות. אבל למה אני מחפשת דווקא את זה, אני לא יודעת.
אז כשאני מסתכלת על התמונות האלו אני בעיקר חושבת עד כמה אין לי מושג איך העולם נראה באמת.
 
בכל אופן, היה תענוג לראות את היצירות שנמכרו ביריד. באופן אישי, נזלתי לרצפה מחדווה כשנתקלתי בכרטיסי הברכה של ערן אגת הנמכרים תחת חברה בשם lapapel. 
מדובר בכרטיסים שכאשר פותחים אותם, נפתח גזיר נייר תלת מימדי עדין ומרהיב:
אני רק רוצה לציין שהיה כיף חיים בירושלים, ואני ממליצה עליה בחום כיעד לחופשה קצרה.
אם לשפוט על פי השילוט, הולך להיות קיץ עתיר פעילויות בעיר, עם כל מיני פסטיבלים שנשמעים מאוד נחמדים.
בפרט, לרגל פתיחתו של מתחם התחנה בירושלים (ששואף, אני מתארת לעצמי, להפוך למוקד עניין באופן דומה למתחם התחנה בתל אביב), הולכת להפתח שם תערוכה של רכבות חשמליות.
למעשה, היא כבר היתה אמורה להפתח וחיכינו בשקיקה לקחת את בּוּבּה לשם, אבל מועד הפתיחה נדחה. גם שם יש יריד יוצרים בחלק מהימים, וגם כל מיני הופעות.
גן החיות התנ"כי היה לא פחות ממופלא (ואם בענייני השוואות, הרבה יותר מוצלח בעיני מגן החיות הלונדוני).
קשה היה לשפוט מי נהנה ממנו יותר, אנחנו או בּוּבּה. כנראה שאנחנו, כי אלמלא  בּוּבּה שהיה כבר שפוך, היינו יכולים להסתובב שם עוד שעות.


יום שבת, 29 ביוני 2013

אין תפוח

מראש אני אומרת, ככל הנראה זו תהיה רשומה משוּנה.
אני אסביר קצת על מה עומד מאחוריה, אבל אני לוקחת בחשבון שזה בכל זאת משהו שלא כל אחד יתחבר אליו, וזה בסדר.
צימו, למשל, אולי מסכים איתי בנקודות מסויימות של הסוגיה הזו, אבל חולק על חלק מהמסקנות.
אבל עבורי, זה משהו שמעסיק אותי באופן הולך וגובר בזמן האחרון, ואני מרגישה שככל שאני אבין יותר את המחשבה הזו, יהיה לי קל יותר לסנן החוצה דברים לא חשובים.

כשהייתי ילדה קטנה, אם נפלתי או כאב לי, היו אומרים לי "אחרי החתונה זה יעבור". והרעיון ברור:
רצו לנחם אותי בכך שמה שמרגיש כל כך כואב עכשיו לא ימשיך לכאוב לאורך זמן. כי דברים משתנים, ומה שנראה והרגיש כל כך מוחשי פעם, נדמה היום כמו חלום רחוק.
וגם כמבוגרים, במובן רציונלי אנחנו יודעים שהכל משתנה (למעט סייג עצוב אחד): כך שאם מישהו יצביע על משהו, כל דבר, וישאל אותנו בתום: "זה תמיד היה ככה?" נדע להגיד לו שלא.
כבר בגן למדנו שבאביב יש פריחה ובסתיו יש שלכת. קולה תוססת תהפוך מתישהו ללא מוּגזת. אנחנו יודעים שאהבותינו משתנות, שהמקום הפיזי של דברים משתנה, שזכרונות דוהים.
אנחנו רואים את עצמנו במראה, ושמים לב לקמטים שמתווספים, לשיער המאפיר, לסימני הזמן.
אז כאן אין שום דבר חדש.

אבל אם לשפוט על פי התנהגותינו, יש מעט מאוד סימנים לידיעה שהכל משתנה. וכל הדוגמאות שאני מביאה להלן, הן דברים שאני עצמי עשיתי ועושה:
חשוב לי לשמר במידה כזו או אחרת את המראה שלי. יש לי בארון מכנסיים שאני כבר לא אלבש, אבל מעת לעת אני בכל זאת בודקת אם הם עדיין עולים עלי, והתשובה משנה לי.
אני יודעת שקרובי משפחה מבוגרים לא תמיד יהיו בחיים, ובכל זאת אני דוחה את שיחות ההתעניינות בהם כל פעם מחדש למועד עתידי ערטילאי.
אני יודעת היטב שהצלחה היא דבר דינאמי שכרוך בעליות ומורדות, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מקנאת מעת לעת באנשים בהצלחותיהם.
תגידו: "אבל מה רע? בסדר, אז אולי כדאי שתתקשרי יותר לקרובים, אבל מה רע בלרצות להיראות טוב? מה רע בלהסתכל על מה שיש לאחרים ולרצות גם?"
אז אני אענה על השאלה הזו אחר כך, אבל קודם כל, תנו לי לשאול אתכם משהו אחר. מה אתם רואים בתמונה?
ובכן, כפי שכולנו יודעים, זה תפוח.
אבל איך אנחנו יודעים שזה תפוח? מהי התכונה של הדבר הזה שקובעת שהוא תפוח? מהי התפּוּחיוּת שלו?
טוב, תאמרו, אז הוא עגול, ויש לו מן קליפה כזו. אבל זה לא נכון: כל הנ"ל הם גם תפוח. למעשה, אותו תפוח:
וזה גם לא הצבע או הגודל שלו, כי גם על דברים בצבעים ובגדלים אחרים אומרים שהם תפוח:
למעלה משמאל, תפוח מהונדס כך שגם הבפנוכו אדום
וזה גם לא הטעם או הריח או הצורה או המגע, וזה גם לא ההרכב הכימי או אפילו ה-DNA:
מסביב לשעון: זרע תפוח, תפוחים בוסריים, תפוח מפוחם לאחר ששהה במיקרוגל שתי דקות, ותפוח מגורר שהתחמצן קצת,
אנחנו מסתכלים על כל הדברים הנ"ל, ועל כולם אומרים שהם תפוח, במצבים שונים, בנקודות שונות בזמן.
התפּוּחיוּת המסתורית של התפוח אינה נמדדת בחושינו, ובכל זאת, משהו בנו אומר ללא ספק וללא עוררין - זה, אין מה לעשות, הוא תפוח. 
בעיקשוּת, יש לו קיום מוּשגי עצמאי בתוכנו, גם אם אין לנו דרך להגדיר את המושג הזה בדיוק.
אבל אני אומרת, נניח, רק נניח, רק לשניה אחת, שאף אחד לא היה מלמד אותנו אף פעם מה זה תפוח, ולא היינו רואים אף פעם תפוח או משהו שקשור לתפוחים.
ואז מישהו היה מציג בפנינו את התמונה הבאה, ושואל אותנו מה אנחנו רואים:

האם באמת זה עד כדי כך מובן מאליו שהיינו מזהים את כל הדברים הללו כמופעים שונים של עצם אחד?
ואם לא בהכרח היינו חושבים שזה עצם אחד, אז מה זה אומר?

השאלה הזו רחוקה מלהיות חדשה. אפלטון, למשל, הפך בה:
הדרך שלו לראות את הדברים היתה לדבר על עולם האידאות, שבו קיימים דברים בהווייתם האמיתית, כך שמה שאנחנו תמיד רואים בעולם האמיתי הוא צדדים שונים של ההוויה האמיתית, האידאלית.
במשל המערה המפורסם שלו, הוא מדגים כיצד הפער בין תפיסה שגויה לאמת יכול להוביל אנשים לא רק לחיים מלאי סבל, אלא גם לבחירה המטורפת להשאר כלואים בסבל.
בעולם האידאות של אפלטון, כל התמונות שהבאתי יהיו סוג של צללים של הדבר האמיתי שהוא תפוח, של התפּוּחיוּת עצמה.

בשלב הזה, אם לא קודם לכן, אני צופה שתגידו משהו כמו: "זה?! זה מה שמטריד אותך? תפוח? אלו הצרות שלך בחיים?!"
והתשובה היא: כן, בין היתר. ותיכף תבינו למה:

ברור שמבחינה פרקטית, צריך לעשות איזשהו סדר בעולם המבולגן, אז כמו מדענים טובים, אנחנו בונים מודל. העולם האמיתי מורכב מדי, אז יש לנו תיאור קצת יותר כללי שלו.
ובתיאור מצמידים לדברים שונים תווית אחת, שמאחדת את אופציות הקיום של עצם כזה או אחר. כמו בדוגמא, "תפוח" בשביל לתאר את כל השלבים של העצם המשתנה תמידית הזה.
וכשאנחנו בונים את המודל, משייכים לנקודה מסויימת בזמן את "המצב האמיתי" שלו. כמו בתמונות למעלה:
התמונה הראשונה היא "תפוח" וכל היתר הן תפוח בנקודות זמן לפני או אחרי שהוא "רשמית תפוח".
אלא שעם הזמן, אני שוכחת שמדובר במודל שנותן תגית קבועה למשהו שמשתנה תמידית, ואני מתרגלת לחשוב עליו כאילו הקיום שלו צריך להיראות כמו משהו קבוע.
וכך, בחושבי עליו בהכללה בתור משהו קבוע אני חושבת עליו כעל משהו שהוא לא.
כי בסך הכל, תפוח נראה "רגיל" רק זמן קצר יחסית במעגל החיים שלו, בין ההבשלה לרקבון או העיבוד או האכילה.

אז אני אחזור לשאלה "מה רע?" מלמעלה.
מה רע שאני מקנאת באנשים מצליחים? ובכן, בואו נניח שבאמת הקנאה הזו מובילה אותי להתקדמות שמביאה שמחה אל חיי.
אבל האם כנגד השמחה הזו אני גם אוספת יחד את כל הבכי שנשפך לאורך השנים, את כל התסכול, את ההלקאה העצמית? לא בטוח.
וכל הזמן הזה, בעודי מקנאת, אני לא חושבת על ההצלחות של האנשים הללו, וההצלחות שלי, בצורה האמיתית:
על איבוד טעמה של הצלחה מהרגע שהושגה. זו באסה שגם לא סופרים.
על החשש שתיעלם יום אחד, על הצורך לעמוד בציפיות שנבנות, על מה קורה כשפתאום לא מצליחים וצריכים לשמור על פאסון מול כל העולם.
על היחסיוּת של הצלחה. עבור אנשים מסויימים, נדמה שבעינינו שום דבר לעולם לא מרגיש כאילו הוא הצלחה מרשימה מספיק.
אני שוכחת לראות את טבעה של הצלחה כמשהו יחסי עם עליות ומורדות שיכול להסב לא מעט צער, אלא נוצרת אותה רק ברגע הזוהר שלה, קצר הימים.
וכך אני מבקשת אותה לעצמי. אני סובלת בדרך כשאין לי אותה, ולא פעם סובלת גם כשקיבלתי אותה. וכמה אני מופתעת מהסבל הזה!
או אז אני משוכנעת שהבנתי לא נכון, אני מזיזה את היעד, וחושבת שאולי ההצלחה ההיא, המטרה הבאה, היא מה שאני צריכה להשיג. וחוזר חלילה.

הלאה. מה רע שאני שואפת לשמר את מראה נעוריי?
ובכן, אני מבינה שהתבגרות היא בלתי נמנעת. אני יודעת שגם אם מידת המכנסיים לא משתנה, גילם של אנשים ניכר בהם בסופו של דבר. ועדיין, אני מתעקשת.
מה הרווח המתמשך של כל המאמץ הזה? ובכן, אני נחשבת נאה, או לפחות קבילה, בסטנדרטים המקובלים.
מה המחיר המתמשך של כל המאמץ הזה? ובכן, אני עושה מה שנשים מערביות עושות לעצמן כל הזמן.
אני בוחנת את עצמי במראה, אני מחפשת בי פגמים. אני מלקה את עצמי שלא התעמלתי מספיק. אני מודדת את עצמי כנגד סרגלים בלתי אפשריים, ומייחלת למשהו שלא יקרה.
וזו אשליה לחשוב שזה לא משפיע על היומיום. כמו עם המרדף אחר צורות שונות של הצלחה, איך אני נמדדת בעיני עצמי ביום כזה או אחר משפיע באלף ואחת דרכים קטנות על אותו היום.
אני בטוחה שאם תחשבו על כך לגביכם, תגלו שזה נכון גם עבורכם. אילו דברים אתם עושים אחרת כשאתם מרגישים קצת שפוּפים בגלל מראה חיצוני? 
כמובן, לו עד כדי כך היתי רוצה ריבועים בבטן, הייתי הולכת ועובדת עבורם, אבל לא בכך העניין. כי אני נראית די אותו הדבר כבר שנים, ועדיין אי שם מאחורה חושבת שאני צריכה להיראות אחרת.
איך אחרת אני לא בדיוק יודעת להגיד, אבל הרעיון שאני לא אנסה להיראות צעירה ומושכת הוא כל כך משוּנה בעיניי, על גבול הבלתי נתפס.

ואותו רעיון תקף גם ליחסי עם אנשים סביבי.
כשאני חושבת על עצמי, אני מגדירה את עצמי בין היתר על פי הקשרים שקושרים אותי לאחרים. אני אם לבּוּבּה. אני אשה לצימו. יש לי הורים. יש לי אח.
אבל הנה: פעם, היתה לי דודה. ואז, בילדותי, היא נפטרה, וכבר לא היתה לי הדודה הזו. ואז, לפני כמה שנים, נפטר דודי, וכבר לא היה לי גם הדוד.
ביום יום אני לא הולכת וחושבת עד כמה איך שאני מגדירה את מי שאני, תלוי בהמצאותם של אנשים אחרים.
ומפאת הכאב אני לא רוצה אפילו להעלות על דעתי מה ייוותר בי, אם בכלל, אם היקרים לי לא יהיו עימי. אז אני מניחה שהם קבועים.
כך שעל אף שאני יודעת שכולנו בני תמותה, אני איכשהו מניחה שמעצם זה שהם כל כך מהותיים בחיי, הם פשוט שם, תמיד.
האם לא היה טוב יותר לו הייתי מסוגלת איכשהו, באופן שאינני יכולה כעת להעלות על דעתי, באמת לקבל את עובדת היותם, היותי, בני תמותה?
האם לכל הפחות זה לא היה גורם לי כל כך להעריך את הזמן שיש לי עם יקיריי?

על דברים רבים אחרים אני אומרת "מחר", "בהזדמנות", "מתישהו בעתיד", מחר כך. כי בנתיים אין כל כך זמן:
אני עסוקה בלבנות את חיי על פי המושגים שאני כל כך משוכנעת בהם של הצלחה. ואני עושה זאת על אף שאני יודעת שהפרמטרים הללו השתנו כבר מספר פעמים בחיי הקצרים.
ועדיין, כל פעם, בנחישות גמורה, אני בטוחה שאני יודעת מה נכון לרצות, ומחפשת מה צריך לעשות או לא לעשות כדי להיות אדם מצליח, אהוּב, חכם, יפה, שמח, בריא וכן הלאה.
למשל, במשך שנים היה לי שכנוע עמוק, בלתי ניתן לערעור, שחשוב שיהיה לי תחום מומחיות מקצועי, שאחרת אהיה שווה כקליפת השום.
שבלעדיו, לא אמצא סיפוק מקצועי. שבלעדיו, נדונתי להיות מובטלת בשנים מאוחרות. שבלעדיו, אני לא מגשימה את הפוטנציאל הכל כך מבטיח שלי. שבלעדיו, אהיה כשלון.
אז הלכתי לבנות אותו. וזה כמובן כלל לעבוד דרך קבע אל תוך הלילה, להרגיש דרך קבע לא מספיק טובה, לדאוג בלי סוף דאגות שממרחק הזמן נראות מגוחכות, אבל אז הרגישו הכי חשובות בעולם.

איך אפשר, מתוך ההמוּלה של החיים, לזכור את המשמעות המלאה של דברים, ולא רק את התיוג של רגע קצר בקיומם?
מאיפה הגיע השכנוע העמוק הזה שאני כל כך יודעת מה נכון, מהם אמות המידה הראויות לחיות על פיהם את חיי?
ההתנהלות הבוטחת הזו, כעיוור שצועד בצעד קל לתוך כביש סואן.
אני, שלא יכולה אפילו להגיד מהו תפוח.
זה קשה, כל כך קשה.

יום רביעי, 26 ביוני 2013

לעקוב אחר הרצף

שעותי פנויות פחות לכתיבה אישית מאז שהחלטתי שאני מקימה עסק משל עצמי.
חלק מהעניין הוא שהחלטתי שאם זה הולך לקרות, אז לא למרוח את תהליך ההקמה. לא להתלבט, לא לחפור. אם עושים, אז עושים.
וכך, אני משתדלת, כל יום מחדש, לעשות כמה שיותר.
כשתיארתי את תהליך ההחלטה להקים עסק, לא סיפרתי מהי בדיוק מהותו. גם עכשיו לא אספר. מוקדם לי מדי כרגע.
במקום, אני רוצה לספר קצת על התהליך מאז אותה החלטה, כי עברו מאז חודשיים, וקרו כל מיני דברים.


ההתחלה כללה הרבה מחקר שוק, כדי לשקול אופציות שונות. בין היתר, התהליך הזה הוביל אותי לדבר קצת עם מספר בעלי עסקים בתחומים קרובים.
קצת חששתי מכך. חששתי שבּורותי היחסית תבלוט למרחקים, חששתי שהם יהיו לא נחמדים, חששתי שהשאלות שאשאל יתקבלו בעין לא יפה.
במציאות, זה היה בדיוק ההיפך: הם שמחו לשתף במידע, לספר על הלקוחות, ולהעריך מה מצליח יותר ופחות. הם הביעו עניין במיזם שלי באופן לגמרי פתוח וידידותי. 
ואחד הדברים שחזרו על עצמם היה האיחול שאיחלו לי בסוף: "בהצלחה בפרוייקט שלך". למשך מן מה עוד חשבתי על האיחול הזה.

במחשבתי, אני עמדתי בפתחו של תהליך גדול ומאיים. אני מקימה עסק, מילה שיש לה עבורי קונוטציות של כבדוּת, של רצינוּת, של מורכבוּת. ומנגד, המילה הזו פרוייקט.
בניגוד לעסק, פרוייקטים היו לי המון. חלקם קטנים, חלקם גדולים. חלקם הצליחו יותר, חלקם הצליחו פחות, והיו גם כאלו שכשלו לגמרי.
ניהלתי פרוייקטים. עבדתי בצוותים על פרוייקטים. כתבתי תזות, הן היו פרוייקטים. הבלוג הזה הוא פרוייקט. היו פרוייקטים מסוגים שונים, שדורשים עבודה שונה, מיומנויות שונות. ועדיין -
היה במילה הזו משהו שהקליל את המחשבה על המיזם, וגרם לי לגשת לשלבים הבאים עם הרבה פחות חששות.

מה שמוזר הוא שאני מדברת על הקמת העסק הזה כאילו מה שהוא היה לפני חודשיים ומה שהוא היום זה אותו הדבר.
התחלתי מרעיון גרעיני, שכלל דברים כמו אפיון מסויים של המוצרים שאני מתכננת למכור, קהל היעד, סוגי הספקים, צדדים של איך העסק יופעל, החזון הויזואלי.
פחות או יותר כל אחד מהמאפיינים האלו השתנה בדרך. לא באקראי, אלא כפועל יוצא של בדיקת היתכנות מדוקדקת יותר כשהתחלתי ללכת מעבר לרעיון אל הבנת המספרים הקונקרטיים.
אני מאוד שמחה על תהליך הלימוד הזה, שהיה פשוט מרתק, ואני גם מאוד שמחה עם המקום אליו העסק מתקדם, שנראה גם הרבה יותר מבטיח כלכלית, וגם הרבה יותר מעניין רעיונית.
אבל בעודי מתעדת את ההתקדמות, חשבתי לעצמי עד כמה קל לשכוח את חבלי הלידה הללו, וכמה חשוב להקפיד ולזכור:

ברור כי התקדמות דורשת עבודה על כמה ערוצים במקביל: תהליך בניית המותג הוא תלוי-אך-נפרד מתהליך זיהוי לקוחות פוטנציאליים, ואלו בתורם תלויים-אך-נפרדים מההחלטה על המפרט הטכני של האתר.
כשיש כל כך הרבה חלקים נעים תלויים-לא תלויים שכאלו, לפעמים מלחיץ לקבל החלטה: "כן, זה טוב מספיק". אולי כדאי שזה יהיה טוב יותר? אולי כדאי לחכות? 
מלחיץ עוד יותר, כשכבר קיבלת את ההחלטה, ואז נוספה אינפורמציה, להגיע למסקנה שבעצם צריך לעשות רברס ולחשוב על העניין מחדש. 
אז יש אנשים, ואני בינהם, שעבורם אחד המכשולים הכי גדולים להתקדמות הוא החשש שמשהו הוא לא שלם.
בכוונה אני נמנעת משימוש במילה מוּשלם, כי מושלמות היא תכונה שהיא בו זמנית סובייקטיבית להחריד ובלתי מתפשרת. אי אפשר להיות פחות מוּשלם או יותר מוּשלם.
לעומת זאת, יש את התחושה כשמשהו הוא שלם. הרגשה של סף של איכות שהושג שמאפשר לשחרר, הרגשה שבהיעדרה מסיקים כי שחייבים לדבוק במשימה עד שתושלם.
זה לא אומר שזו הדרך היחידה שבה הוא היה יכול להיות שלם, זו רק הנקודה שבה מרגישים על משהו תחושה של "אוקיי, עכשיו אפשר באמת לסמן על זה וי, ולעבור הלאה לדבר הבא".
ומה שאני אומרת הוא, שהחיפוש אחר התחושה הזו הוא מלכודת, וזה אחד הדברים הראשונים שהייתי צריכה ללמוד לשחרר.

שוב ושוב אני רואה איך כדי לגלות אם משהו הוא מתאים או לא, קודם חייבת להתקבל איזושהי החלטה. 
וכך יוצא במובן הפרקטי, שכל הזמן מתרגלים שתי מיומנויות נפרדות:
האחת, לקבל החלטות ולהרגיש איתן טוב, גם אם לא יודעים אם אלו ההחלטות הנכונות. 
השניה, תמונה המראה של הראשונה, היא להשתדל להמנע מלהקשר לרעיונות, גם אם חשבתי בזמן אמת שהם הכי מעולים בעולם. 
בקיצור, להיות מוכנה לטעות כל הזמן, ולהבין שטעויות לא שוות ערך לכישלון. 


הזכרתי למעלה את התיעוד של ההתקדמות.
נדמה לי כי יהיו בין שלושת קוראיי אלו אשר לא יופתעו לגלות שיש לי מחברת, ואליה אני שופכת את בליל המשימות/רעיונות/ תכנים/מחשבות שסובבות סביב תהליך הבנייה.
לכאורה, אין מקום שבו אני מרגישה יותר בנוח מאשר לקחת משימה, ולפרק לה את הצורה לתת משימות יחד עם מטרות מוגדרות. זה השטאנץ שלי, לא?

מה שקרה מהר מאוד הוא שהסתחררתי מעומס המשימות. מה שהקשה עלי לא היה מספרן, כמו העובדה שהן היו בכיוונים שונים ומשונים.
הרגשתי כאילו רשימות יש לי הרבה, אבל אין לי עקביות. כאילו אני עושה את הדברים שעלו בדעתי, אבל לא יודעת אם פספסתי משהו, או שאולי כדאי שאעשה דברים אחרת.
הסיבה שאני מתעכבת על הנקודה הזו היא בגלל החשיבות של הצבת מטרות.
לא נייגע את כולנו בהתייחסות לשפע העדויות האמפיריות על הקשרים בין ניסוח והצבת מטרות  לבין ההשגה שלהן. במקום, אפשר לסכם די הרבה באמצעות התמונות הבאות:

אז היה לי ברור שבשביל להיות אפקטיבית, אני צריכה להיות מסוגלת לראות את התמונה באופן רחב יותר.  וכך התחלתי לחשוב רמה אחת מעל, וייצרתי מסגרת שתעזור לי לקטלג את תתי המשימות.
זה לא קרה מיד, אבל תוך בערך שלושה שבועות במקום לחשוב על רשימת מטרות כללית, היתה לי היררכיה:
יש אתר שצריך להקים, יש את הצדדים של השיווק, ויש את הצדדים של הלוגיסטיקה. בתוך האתר, יש את הצד של הפונקציונליות, את הצד של התוכן, ואת הצד של העיצוב.
כמובן שישנם יחסי תלות בין משימות שונות, אבל לפחות ככה, כל שבוע מחדש אני יכולה לבחון את ההתקדמות בכל אחת מהקטיגוריות, ולהציב מטרות שבועיות בנפרד.
עם כל הבנאליות, סכמה כזו, שבה מציבים מטרות לא תחת רשימה אחת אלא תחת כמה, וכל יום מחדש מקצים משימות ממגוון הרשימות, האיצה משמעותית את ההתקדמות.

נהגתי לחשוב שאנשי העולם נחלקים לשני סוגים: אלו שיש בהם את הניצוץ שהופך אותם ליזמים, ואלו שלא. כי יש אנשים שיש להם את זה, וניתן לראות זאת למרחקים.
בהיותי בבסיסי שונאת סיכון, הייתי די בטוחה לאיזה צד של המפה אני שייכת, וזה קצת ציער אותי. לכן גם התבוננתי בהערכה באלו שדווקא כן מגלים יוזמה ומנסים לבנות משהו משלהם.
היות שכך, כשנרשמתי ללימודי ה-MBA הרגשתי שבמקום מסויים, יש כאן קצת הונאה עצמית, כי לכאורה אלו שמסוגלים להקים עסק, לא הולכים ללמוד תיאוריות באוניברסיטה.
טכנית זה כמובן לא נכון, המון בוגרי MBA מקימים עסקים משל עצמם, אבל בתוכי, לא חשבתי שאני אהיה מהבוגרים הללו.

אבל בהנתן שהנה אני כאן, מנסה להקים משהו עצמאי, עולה השאלה הטבעית: ה-MBA איכשהו עוזר?
אז יש לכך שתי תשובות. התשובה הראשונה היא כן, מאוד:
ראשית, עצם החשיפה החוזרת ונשנית בלימודים לעסקים שונים, לסוגיות שונות בהקמה והתפעול שלהם, לעולם המחשבה סביב ארגונים ומה גורם להם להצליח -
כל אלו הרגילו את המחשבה לרעיון שזה לא בהכרח מתת אל, זה לא בהכרח קסם, ויש מתודה בשגעון. אל הרעיון הזה גם נתלוו כלים פרקטיים וקונקרטיים:
איך לזהות אם אופציה לעסק היא אטרקטיבית, איך לזהות קהל יעד, איך להגדיר מוצר, איך לבנות מסרים שיווקיים. יש פשוט דרכים לעשות את כל הדברים האלו, ועכשיו אני יודעת איך.

התשובה השניה לשאלה אם ה-MBA עוזר היא בכלל לא.
ה-MBA לא מבטל את אלמנט הספקולציה. הלימודים לא מבטיחים לי שאצליח בנסיונותיי, או שהרעיון הוא טוב.
הלימודים גם לא באמת הופכים אותך למשהו שאתה לא. לפני כן, הייתי טובה בדברים מסויימים וטובה פחות באחרים. זה עדיין המצב.
נשמע טריוויאלי, אבל באמת שעבור הרבה אנשים שנכנסים למסלול שכזה יש תקווה (סמויה או מוּדעת) שבסוף הם יצאו אחרים. "מצליחנים טבעיים".
אולי חלק מהמחשבה הזו מבוססת על המסרים שמשמשים למכירת התואר, אבל בסיכום הכולל זה המטען שאנשים באו איתו שיקבע מה הם יבחרו לעשות עם הידע שהם צוברים.


חודש וקצת אל תוך העבודה על המיזם נתקלתי פתאום במהמורה רצינית. עד אותו שלב, הייתי מלאת תנופה מהתהליך, ופתאום חוויתי עצירה, ולמשך כמה ימים לא ממש התקדמתי.
שכן אחרי שבועות של בדיקה ותכנון, הגיע השלב שבו צריך להתחיל לבצע, ואפפה אותי תחושה משתקת. זה לא שחשתי רצון לוותר על כל הסיפור, רחוק מכך.
זו פשוט היתה נקודה שבה זה הרגיש שאני מתחייבת, לא רק כלפי עצמי, אלא גם כלפי חוץ, כשהכוונה שלי בלהתחייב הינה לקבל החלטות שכוללות השלכות כלכליות או יחסית ארוכות טווח.
אני לא יודעת להגיד בדיוק איך זה נפתר.
היו קצת שיחות עם צימו, אשר הקפיד להזכיר לי שלא רק שהכל הפיך, גם הסיכון שלוקחים הוא די מינימלי.
והיתה גם את ההסתגלות שלי להרגשת אי הודאות הזו, כמו רגע לפני שקופצים אל תוך הבריכה מהמקפצה. אחרי זמן מה, ממצים את רגש האי ודאות, ולוקחים צעד אחורה או פשוט קופצים.
אז קפצתי.

מאז חלפו ארבעה שבועות שהיו מלאים בהקלה גדולה, שנבעה מהחוויה של הרבה חלקים המשתבצים למקום.
אני לא יודעת למה בדיוק, אבל פתאום הרבה דברים שהרגישו קשים ומסובכים מקודם, כבר לא הרגישו ככה כעת. 
לדוגמא, מהרגע שהייתי מוכנה לקחת על עצמי התחייבויות מסויימות, לקחת על עצמי התחייבויות אחרות הפך להיות קל יותר. זה רק היה עניין של לעבור את המחסום הראשוני.
עדיין נותרה עבודה רבה רק על מנת להגיע לנקודת ההשקה, כך שאני עוד לא שם, ויש להערכתי עוד מספר שבועות עד שאני יכולה לומר: "יש לי עסק עובד".
אבל אני כן נמצאת במקום הזה שבו מספיק כברת דרך נעשתה בשבילי להרגיש שזה ממש קורה, ואלו לא רק הזיות בראשי הקטן.

יום שבת, 22 ביוני 2013

אוכל דיסקרטי

לפני כך וכך זמן פרסמתי רשומה בשם הרזיית עוּגיות, ובה ניסיתי להעביר רעיון אשר שיחרר אותי מהרבה סבל ותחושות אשם סביב אוכל, ובו זמנית עזר לי להוריד שאריות של משקל עודף.
אם איכשהו הגעתם לפה במקרה, ולא נתקלתם בעבר ברשומה ההיא, אני מציעה לקרוא אותה קודם, כי זו תיראה הרבה יותר הגיונית לאחר מכן.  
בכל אופן, בסיומה של אותה רשומה כתבתי שאשוב מעת ולעת ואציע מחשבות נוספות שעלו בי עקב ההתנסות שלי עם הרעיון של אכילה מוּדעת.
כי גם הרעיונות הכי טובים יכולים להבלע בהמולת היום-יום. קצת כמו חיסון, אנחנו מאמצים רעיונות לאחר שהם זוכים לחיזוק מכך שהם צצים מחדש פה, וצצים מחדש שם.

כמובן, אין לי אינטרסים בנוגע למה שמכניסים לפה שלושת קוראיי. אינני כאן למכור.
אבל קיבלתי תגובות על הרשומה ההיא (גם ישירות בבלוג וגם באפיקים אחרים) ששימחו אותי עד מאוד. נראה שבדרך קטנה, דבריי חסכו קצת סבל גם לאחרים.
היות שכך, חשבתי להציע מספר מחשבות שעשויות להיות בעלות ערך גם לאחרים, ואפילו אם אין למישהו צורך או רצון לשנות דפוסי אכילה.

ביסים
תנו לי לשאול אתכם משהו.
אם הייתי שואלת אתכם כמה שעות בערך אתם ישנים בלילה, הייתם מסוגלים לתת מספר, נכון? אולי הייתם אומרים שבע ובעצם זה יוצא שש וחצי, אבל ככה בערך, הייתם יודעים להעריך.
ואם הייתי שואלת אתכם כמה פעמים נסעתם באוטובוס השבוע, או בכמה סרטים צפיתם החודש, או כמה ספרים קראתם לאחרונה, גם אז, הייתם מסוגלים לתת הערכה סבירה, נכון? 
הידע הזה קיים בכם. אתם לא חושבים עליו, אבל אם הייתם נדרשים לשאלה, הייתם יכולים לתת תשובה. לא כי ניחשתם, אלא כי אתם יודעים מה בערך המספר.
אז עכשיו אשאל אתכם את הדבר הבא:
כמה ביסים אתם צריכים לאכול עד שאתם הופכים שבעים בארוחת הצהריים? וכמה יוצא המספר בארוחות אחרות?

יפתיע אותי מאוד אם תהיה לכם תשובה. באופן אישי, גם אני לא בדיוק יודעת לענות.
כמובן, חלק מהקושי לענות הוא כי מן הסתם כל יום הוא קצת אחרת, וגם האוכל משתנה, אז ביס של סלט וביס של סטייק הם לא אותו הדבר.
אבל תחשבו רגע עד כמה זה מפתיע: אתם אוכלים כל יום, כמה פעמים ביום. ועדיין, נסיונות לענות על השאלה הזו יסתכמו לרוב בניחוש. אולי הוא קרוב, אולי לא. מי יודע?
עבור רוב האנשים, הידע הזה לא קיים בהם, למרות האכילה היומיומית. לא כי הם עשו משהו לא בסדר. לא כי הם היו אמורים לספור ועכשיו התגלו במערומיהם.
מי בכלל חושב על דברים כאלו?
המטרה של השאלה הזו היא בדיוק לעורר את המחשבה לכך. כי בפעם הבאה שתשבו לאכול, מתוך סקרנות, תנסו אולי לגלות כמה ביסים לוקח לכם להפוך לשבעים.
ואם תספרו, אתם יודעים מה תגלו?

למשל, תגלו שכדי לספור ביסים, צריך לשים לב מתי ביס אחד נגמר, וביס אחר מתחיל. 
זה נשמע טריוויאלי כשאומרים את זה, אבל רוב הזמן, כשאוכלים בהיסח הדעת, מכניסים לפה עוד מזון, עוד לפני שנבלע זה הלעוס. לספור ביסים עוזר לשים לב להרגל הזה.
עוד משהו שתגלו, הוא שהמספר הזה כנראה קטן משמעותית ממה שניחשתם שיהיה. אני מאוד הופתעתי כשניסיתי מדי פעם לספור.
והתוצאה של כך היתה, שלמדתי להעריך את הביסים שלי. אם ייקח לי יחסית מעט ביסים כדי לשבוע, לא חבל לי לבזבז אותם על אוכל לא טעים? כי אז אני מפסידה פעמיים:
מצד אחד, אני לא נהנית כפי שיכולתי מהאכילה כשאני רעבה. ומצד שני, אני מתבאסת כי יש לפניי אוכל טעים, אבל הוא כבר לא כזה טעים, כי אני מתחילה להרגיש מפוצצת. 
בדיוק ההבדל בין עוגה אחרי ארוחה כבדה ועוגה שמוגשת  עם קפה כמנה בפני עצמה.

לבסוף, אתם גם תגלו שמספר הביסים הוא לא שרירותי. עבור ארוחות שונות ביום הוא יהיה שונה, אבל רוב הימים, הוא יהיה בערך אותו הדבר בזמני רעב שונים.
אבל בסופו של דבר, המספר עצמו, התשובה, הוא בכלל לא רלוונטי. מה שיותר רלוונטי הוא לשים לב עד כמה בקלות המחשבה נודדת, ועד כמה קל לאבד את הספירה. 
לא כי הספירה בפני עצמה היא חשובה, אלא כי זה לקח על עד כמה דעתנו מוסחת בקלות בזמן האוכל. הספירה היא פשוט דרך למקד אותה מחדש בפרקי זמן יחסית קבועים.

אצבעות
עיצרו וחישבו לרגע על קערת ספגטי מהבּילה. בבירור, לפנינו בעיה לוגיסטית: הספגטי ארוכים ומעורבבים זה בזה, אז לדחוף אותם לפה בדרך תרבותית זה לא עניין טריוויאלי.
יש את אלו באסכולת המזלג המסתובב על הכף, או אלו באסכולת המזלג המסתובב והספגטי שנשאבים לפה.
(נעמה: צימו, איך קוראים לפעולה הזו שיש ספגטי שיוצאים מהפה ועושים פחחחשש והם נשאבים פנימה? צימו: גועל נפש.)
עכשיו חישבו לרגע על אכילה של סושי, או של מתאבנים קטנים באירועים. 
נכון זו אכילה שונה לגמרי? עם קערת הספגטי, לרוב מדובר בפה עמוס וגדוּש, באכילה קצת אגרסיבית. 
עם מאכלי האצבע, לרוב הביסים מעודנים יותר, ובדרך כלל לא דוחפים שתיים שלוש חתיכות בבת אחת.

זו לא שאלה של מה טעים יותר. כמובן בתלות בביצוע, פסטה זה טעים, וגם סושי זה טעים. אבל חווית האכילה היא שונה.
ובסופו של דבר, מידת ההנאה שלנו ממזון היא ממש לא רק פונקציה של הטעם: 
היא פונקציה של הסביבה בה אוכלים והאנשים בחברתנו, של הריחות והמראות, של מצבנו הרגשי. היא פונקציה של עד כמה נוח לנו.
ולאכול עם אצבעות זו אכילה מאוד נינוחה. 
אכילה באצבעות היא שונה מאוד מאכילה עם הידיים: לאכול פיתה עם פלאפל טרי שדולפת מטחינה שונה מאוד מלאכול פרלינים איכותיים. 
שניהם אולי טעימים, אבל עם השני נוח יותר לנגוס. לשחרר את הידיים. להינות מהטעם. ואז לחזור לעוד.

אז אין בכוונתי להציע שתתרמו את כל הסכינים והמזלגות בבית. אבל אפשר לשלב את התובנה לעיל גם בארוחות יומיומיות יותר.
למשל, בספר שעליו המלצתי ברשומה הקודמת, מוצע הרעיון של ארוחת טעימות:
ממש לסדר צלחת עם חתיכות קטנות של כל מיני מאכלים שאתם מאוד אוהבים. ועם כל ביס, להתענג על המאפיינים הספציפיים שהופכים כך המזון לכל כך טעים בעינכם.
בעותק שלי, בשולי העמוד שבו מופיעה ההמלצה, שירבטתי רשימה (ארוכה למדי, אני מודה) של כל מיני מזונות אהובים עלי, ומעת לעת אני מרכיבה צלחת דוגמיות.
בין היתר מופיעים שם לחם טרי, מג'דרה, מרציפן, רוקט, אבוקדו, פאי דובדבנים, שוקולד תפוז, ברוקולי מבושל. זה אוכל של בית, אבל אין שום סיבה לא לאכול אותו כמו אוכל של חתונות.

כמה זה אחד
מכיוון שבכל רגע ורגע אנחנו מופגזים בכמויות עצומות של אינפורמציה, באופן בלתי נמנע אנחנו מסווגים דברים מסויימים בלי לחשוב פעמיים:
אנחנו לא חושבים על מכונית בתור משהו שהוא אוסף של חמישה גלגלים (ארבעה על הכביש ועוד אחד ספייר), קצת פח, מנוע, מושבים, מיכל של דלק...
אנחנו חושבים עליה כעל מכונית. 
כשחולפים על פני תמרור עצור, לא חושבים על כך שהוא בעצם חתיכה של פח שמתישהו רוּקע, ואז נחתך לצורת מתומן שאחר כך נצבעה עם צבע, 
ואז החתיכה הזו הוברגה בעזרת ברגים שגם הם הגיעו מאיפהשהו, לעמוד מתכת שגם אותו היה צריך לייצר, 
ולהעמיד בתוך בור שהיה צריך לחפור, ואז למלא בבטון שהיה צריך לערבב עם מים.
לא, זה בסך הכל תמרור עצור.

באופן דומה, אנחנו מקבלים כמובן מאליו מה זו יחידה של אוכל. 
פרוסת לחם, היא יחידה אחת. אבל למה, בעצם? אין שום דבר בפרוסה שיש לו קיום אובייקטיבי: מצרכים עורבבו, ואז הלחם נאפה, ואז נקבע עובי הפרוסה, והלחם נחתך ונארז.
הפרוסה היא לא יותר "אמיתית" מאשר חצי פרוסה. אין שום דבר שאומר שעוגיה היא יחידה אחת, שרבע עגבנייה הגיונית פחות מעגבנייה שלמה.
במבה אולי נמכרת בשקית, אבל שקית במבה היא לא יחידה, וגם לא חצי שקית במבה. 
האמת הפשוטה היא, שיחידה של מזון היא כל מה שנוח לאכול בביס אחד. מעבר לכך, זה פשוט עוד ביס, שאו שרוצים לאכול או שלא.

ברשומה ההיא הזכרתי את ההתרגלות לרעיון של להשאיר אוכל על הצלחת. ההתנייה "לסיים את מה שעל הצלחת" גורמת לניתוק גדול בין כמה אוכל שאוכלים, לבין כמה שהגוף מבקש. 
וממילא כשעורמים על הצלחת אין שום סיכוי לקלוע לכמות המדוייקת, כך שכמעט 100% מהזמן שמים יותר. הרבה יותר.
כאן אני מציעה לקחת את זה עוד שלב קדימה. 
כשאתם לוקחים לעצמכם יחידה של משהו, תנסו לפקפק מעת לעת ברעיון שזו יחידה. 
זה בכלל לא משנה אם בסוף תאכלו 15 מאותו הדבר, תנסו לחשוב לרגע על כל יחידה כאילו היא בעצמה מורכבת מחלקים, שהם בערך ביס אחד או שניים שלכם.
תחשבו על כך שהאוכל שאתם מחזיקים לא היה מה שהוא מאז ומתמיד, והוא יפסיק להיות מה שהוא ברגע שתביאו בו ביס.
אז אין שום הגיון בלהסתכל דווקא על איך שהוא בשניה זו ממש ולהגיד: "ככה זה". זה ככה רק אם אתם בוחרים לחשוב עליו ככה.

יום חמישי, 13 ביוני 2013

תמר

על הרבה מהדברים שקורים ביומיום אני חושבת: למה בעצם שאכתוב עליהם? לא קרה בהם משהו מסעיר. לא הרגשתי מאוד שונה לאחריהם.
ואני לא מדברת רק על הקנייה השבועית בסופר, אלא באופן יותר רחב: מקומות, אנשים, תקריות כאלו או אחרות.
בוודאי, היה נחמד לעשות כך או ללכת לשם, אני חושבת. אבל ממש לכתוב רשומה? ובכלל, אפילו אם הרגשתי משהו, לא כל דבר מתומלל בהצלחה.
ואני משערת שבין השורות יש הנחה חבויה, על כך שהדברים שראוי לציין הם כאלו שחוללו איזשהו שינוי, מפני שבכל יתר הזמן "אני נשאר אני" - אז מה כבר חדש?

הנה דוגמא: לפני שבוע ביקרה אותי חברה ותיקה ויקרה. היא באה להרצות בכנס, והתארחה בביתי לזמן קצרצר.
התמזל מזלנו, והביקור היה ארוך מספיק על מנת לאפשר לצאת יחד לארוחת ערב, ויצאנו שתינו למסעדה נחמדת.
שוחחנו ארוכות על כל מיני דברים.
וכמו כל המפגשים שלנו, זה הרגיש קצר, ושהיה יכול להיות נחמד לבלות יותר זמן יחד . יום וחצי, והיא כבר היתה על המטוס חזרה.
אז מה כבר יש לספר?

את תמר אני מכירה כבר המון שנים, הכרנו רגע לפני סוף התיכון. ישבנו יחד, בחדר המתנה, והתחלנו לקשקש.
כשסיימנו עם ענייננו, יצאנו והמשכנו לקשקש. וכך כל הדרך עד תחנת האוטובוס, שם החלפנו מספרי טלפון.

תחומי העניין העיקריים שלנו בזמנו היו שונים לגמרי, כך שיכולנו לחלוק אותם זו עם זו, אבל לא על בסיסם נוצר הקשר.
אני לא סבורה שאנחנו דומות, אני בספק אם היא סוברת כך. הרבה מהחיבור המיידי נבע מכך שהיינו במקום דומה בחיים, וחלקנו זוויות ראייה דומות. 
היה לנו מושג ברור מה אנחנו רוצות. מקצועית, היה ברור בוודאות נחרצת שהמטרה היא אקדמיה, כל אחת בתחומה היא.
חברתית, שתינו מצאנו את עצמנו באוניברסיטה בגיל צעיר מהממוצע. בהתאם, היתה שפה משותפת בעיסוק בסוגיות הבחורים סביבנו.
ובעיקר, היה פשוט מעניין. דיברנו ש-ע-ו-ת בטלפון, כי התגוררנו ולמדנו בערים נפרדות. אני זוכרת שהיינו צוחקות המון.
למשך תקופה ארוכה היא היתה החברה הכי קרובה שלי, ואז, כפי שלפעמים קורה, נפרדו דרכינו, מסיבות שונות.
כמה שנים לאחר מכן חודש הקשר. כשאני חושבת על כך כיום, הקלות שבה יכולנו לדבר מחדש, ולהבין אחת את השניה גם כשלכאורה שתינו זזנו עם הזמן, היא יותר מאשר בונוס נחמד. 

ברבות השנים, אני מצאתי את צימו, היא מצאה את בן זוגה. "האם הוא חושב על המשך קריירה אקדמית?" שאלתי אותה עכשיו בביקורהּ האחרון.
הוא לא בטוח, היא אמרה. "וזה נורא קשה, לעזוב את האקדמיה ולהתחיל מחדש". הנהנתי, כי אני יודעת, וכי גם היא יודעת:
אני סיימתי עם התואר השני, היא סיימה עם הדוקטורט.
אני כבר בשלב הזה החלטתי שהספיקה לי האקדמיה, היא המשיכה עוד קצת, והגיעה להחלטה דומה.
אנחנו עברנו להתגורר בלונדון, הם עברו מתוקף עבודתם האקדמית לעיר קוסמופוליטית אחרת.
שתינו נאבקנו עם הצורך להמציא את עצמך מחדש, לגלות מה אתה רוצה לעשות, להתמודד עם חוסר בטחון, ולמצוא עבודות טובות בשוק שאיננו ישראלי.

 
לפני כשנה הם חזרו לישראל, וכך פגשתי בה שם בביקורינו האחרונים. כתמיד, המפגשים הרגישו קצרים, אבל לפחות התאפשרו, לאחר שנים של מרחק גיאוגרפי שלרוב לא גוּשר.
במיוחד בגלל אופי השנה האחרונה, השמחה והציפיה לפגוש בה היו מהולות בחששות. אני מרגישה שבסיטואציות האלו, יש איזו ציפיה לפגוש את האדם אותו אתה מכיר.
כשמישהו שואל אותך: "אז מה חדש?" אפשר כמובן לספר לו על הא ועל דא שקרו מאז הפעם האחרונ.
אבל אם הא ודא כולם נובעים ממשהו עמוק יותר, ואם אתה סופר את השואל כמישהו קרוב, אתה רוצה להיות מסוגל לחלוק איתו את שורש העניין.
אז אמנם לתחושתי זה לא בדיוק שהשתניתי, אבל הרגשתי שהקרקע רועדת מתחת לרגליי. שמכל מיני בחינות אני כבר לא יכולה ולא רוצה לבחור כפי שבחרתי עד עכשיו, אבל אני לא לגמרי בטוחה מה כן.

מילא אם מדובר באדם שלכם קשר שהוא קרוב ורציף, שעמו אתה חולק את התהליך בצעדים קטנים. אבל בבת אחת להנחית סיפור שלם זה קצת יותר מסובך.
כאן בבלוג, למשל, אולי לא הכל חשתי בנוח לחשוף, אבל חלקתי שבבים מהתהליך בזמן אמת:
על החרדה, על ההרגשה המשתקת ששום דבר הוא לא בעל ערך, על הרעיון של הליכה במעגלים אשר לפרקים מרגישה חסרת תוחלת אבל אולי היא לא כזו.
הרבה מהדברים הללו לא חלקתי בכלל עם חברים, כי זה הרגיש מאוד פרטי, ותמיד יש החשש שאולי לא יבינו, שאולי לא יקבלו.
גם עם תמר אני תמיד חוששת, במיוחד כאשר מדובר בהיכרות כל כך ארוכה, ועם זאת כזו עם מפגשים מוּעטים. ומצד שני, אני לא יכולתי לדמיין לא לספר לה על דברים משמעותיים.
ובכל פעם מחדש כשאנחנו נפגשות, אני מופתעת לטובה.
החיים מובילים אותנו במסלולים שונים, ועם זאת, תמיד נותר בסיס של הבנה, שנובעת מכך שאיכשהו אנחנו עדיין חוות דברים דומים.

השנה האחרונה הציפה בי את עניין המוות והסופיוּת. זה לא שבעבר לא הכרתי אנשים שנפטרו, אבל השנה היתה שונה:
ראשית, היה את עניין הגילאים. בכל חיי, האדם הכי מבוגר שהכרתי אשר נפטר היה בן 64 וחצי. הוא נפטר השנה, וגם זה לא היה הגיוני, כי הוא תמיד היה כל כך דינאמי וחיוני וצעיר.
מכרות וירטואליות נפטרו, והן כולן נעו בין גיל 30 ל-40. סיפרתי גם על ידיד שנפטר מהתקף לב, והוא היה בן 38 במותו.
שנית, היה את אופי המוות. ברוב המוחלט של המקרים מדובר היה בסרטן. אבל בחלק מהמקרים, בכלל לא ידעתי על המחלה.
כך שלפחות בשלושה מקרים נפרדים, לא היה תהליך: הדרך שבה גיליתי שאדם איננו עוד היתה ברגע אחד של הפתעה, שלווה ברגעים רבים של הלם וצער.
כל העניין גרם לי לחוש ריקנות גדולה ביחס לביטוי "תוחלת חיים גדלה".
אולי יש אנשים שמגיעים לשנות ה-80 וה-90, אבל כל מה שאני ראיתי סביבי זה אנשים שמתים צעירים.
אני בת 34. אני לא יודעת עד מתי אני אחיה. אבל השנה, הרגשתי באופן מוחשי את הרעיון שהסוף יכול להתקרב במהירות, להתגנב עליך בהפתעה ופוּף, זהו. נגמר ודי.
ומנגד, היה את בּוּבּה, משתנה במהירות הבזק, וקם בכל בוקר קצת שונה מאשר היה ביום שלפניו. הזמן נוזל, דולף, חומק.
מדוע קל כל כך לשקוע בטרדות היומיום, ולא לשים לב שמשהו כל כך יקר קורה בינתיים? איך זה הגיוני?

מבלי להשמע נפוּחה, השנה הזו גרמה לי לעשות הערכה מחדש, ובפרט לבחון מחדש למי ולמה אני מעניקה חשיבות. יש לכך השלכות ישירות על הבחירות שאני עושה כיום:
למשל, איך אני משתדלת לנתב את המחשבות שלי: מה אני מודדת כהצלחה ומה ככשלון. איך אני חושבת על אחרים, ומה אני חושבת עליהם. אילו מחשבות אני משתדלת לטפח.
כמו כן, איך אני משתדלת לדבר. המעשים שאני בוחרת ליזום. ובעיקר, המודעות שלי להשתדל לחיות את החיים בכאן ועכשיו, ולמצות מהם את המירב.
אפילו לצימו, שהיה איתי השנה באבלי ונמצא איתי מדי יום, אני משתדלת להסביר את כל הבחירות הללו מהזווית הרציונלית על מנת שלא להבהיל.

תמר לא נבהלה. בעודי הולכת במסלול שלי, המסלול שלה הביא אותה בשנתיים האחרונות לעבוד ישירות מול חולים במחלות ניווניות קשות. 
לראות מול העיניים אנשים שתוך שנים ספורות מהגילוי בוודאות יכמשו וימותו היה ועודנו חוויה מטלטלת עבורה, לא פחות מהחוויות שלי. 
יכולנו לשבת ולדבר על האופן שבו אנשים בוחרים לראות סיטואציות מסויימות, ועל מה אפשר ללמוד מכך.
על הדברים שהיא משתדלת לעשות אחרת בחייה, על המחשבות שהיא מנסה לווסת מחדש.
אז היא אולי מגיעה לבחירות שלה ממקום רוחני קצת שונה, אבל גם בה התעצמה בכל העת הזו אותה הבנה בדיוק שעליה דיברתי. היא הבינה, לא רק מהמקום הרציונלי, אלא מהמקום הרגשי.
וזה היה מאוד משמעותי עבורי.

תמר הינה צמחונית מילדוּת. בפעם האחרונה שנפגשנו, היא סיפרה לי שהיא מנסה לעבור לטבעונות, ומגלה שהיא מוצאת את זה קשה יותר משחשבה.
היות שכך, רציתי לבחור מקום שבו היא לא תצטרך לדוג מן התפריט מנה צדדית מתוך חוסר ברירה, והתעניינתי בהעדפות שלה.
"אה, ודרך אגב באותו עניין", כתבתי לה כששוחחנו בעניין, "שכחתי לומר לך, לפני חודש וחצי גם אני עברתי לצמחונות."

אני עצמי קצת מופתעת כשאני חושבת על התווית "צמחוני" בהקשר הפרטי שלי. זה לא בדיוק משהו שהתלבטתי בו רבות בחיי, או שאי פעם בעבר דגדג לי לנסות.
בחודשים האחרונים, בעודי מבלה את עיקר זמני בבית, הרבה פעמים העדפתי פשוט לוותר על בשר, ולאכול קל יותר. זו היתה יותר בחירה של סגנון חיים, ועדיין אכלתי בשר מעת לעת.
אבל מתוך התהליך שעודני עוברת, הגעתי למסקנה שבעצם, אין לי צורך או רצון באכילת בשר. זה לא עד כדי כך טעים לי, ואני פחות ופחות נהנית מהחוויה, אז בשביל מה?
במחשבתי, צמחונות תמיד התקשרה לאיזו אג'נדה, חשבתי על הבחירה הזו במונחים דוגמטיים, של הקרבת קורבן בשם עיקרון מוסרי.
ואמנם יש עקרון מוסרי מאחורי הבחירה שלי בצמחונות, אבל המעבר עצמו לא כלל קשיים או תסכולים או ויתורים מיוחדים.
"זה לא כל כך שאני צמחונית", ציינתי לצימו, "כמו שאני לא אוכלת בשר".

מה שכן, כשליוויתי אותה לתחנת הרכבת בבוקר הכנס, רציתי לקנות סנדוויץ' בחנות, ופתאום הפתיע אותי שרבות מהבחירות הטבעיות שלי כבר לא רלוונטיות לאור השינוי.
"את מבינה, זה בדיוק ככה אצלי עם הטבעונות" היא אמרה. "כשאת מוצאת את עצמך במפתיע בסיטואציה יומיומית פתאום צריכה לחשוב מחדש על ההרגלים שלך."
"שפתאום את חושבת, רגע, אז אני כבר לא יכולה לאכול את זה. שפתאום, בתור אדם מבוגר, צריך לחשוב מה בעצם כן אפשר לאכול".
ויכולתי להבין. לא באופן תיאורטי, אלא מתוך חוויה אישית.

לאחר ארוחת הערב, שוחחנו ארוכות אל תוך הלילה על הספה בבית.
שוחחנו על נושאים שונים, החל מבחירות מקצועיות וכלה בקושי של איתור זוג מכנסיים שיושב יפה. אבל בעצם הרבה מהשיחה היתה ואריאציות שונות על אותו נושא:
על להיות בנקודה הזו בחיים שבה, אחרי שהיית משוכנע, ואחרי שהתבלבלת, ואחרי שמצאת את עצמך שוב פעם, ואחרי שהתחלת להרגיש בנוח והתחילו לצוף שאלות מסוג שונה,
אחרי שעברת את כל אלו, ולמדת מכל אלו, מה בוחרים הלאה?
 

המסעדה שנבחרה בסוף, אגב, קרויה tibits.
זו מסעדה צמחונית וטבעונית חמודה ביותר, שהפרינציפ שלה הוא בחירה של מזון מתוך מזנון במרכז המסעדה, כשהתמחור הולך לפי משקל.
האוכל היה טעים ומגוון, וכלל בנוסף לסלטים גם מיני נשנושים כמו כדורי פלאפל וצ'יפס מתובלים, מיני מאפים קטנים עם מילויים, ומבחר של מספר תבשילים.
בגזרת הקינוחים, היו שם מגוון אופציות טעימות, ולאור שיטת התמחור, יכולנו לדגום בשמחה את כולם.
המסעדה ממוקמת בעוד אחד מהכּוּכים הפלאיים האלו בלונדון: מצד אחד, מגיעים אליה מתוך רחוב צדדי של ריג'נט סטריט, כך שהמיקום הוא מרכזי לעילא. 
מצד שני, זה רחוב קטן שמוביל למתחם מסעדות קטן וחבוי שלא הייתי מצליחה להתגלגל אליו במקרה. ביום שמשי, נראה לי כיף גדול לשבת או בשולחנות בחוץ או לצד החלונות ולספוג את האווירה.
יש גם קומה נוספת למטה, כולל איזור לילדים עם קצת צעצועים ופינת ציור. מאוד חמוד.