יום שישי, 25 בינואר 2013

הרזיית עוּגיות

לפני מספר ימים חלפתי על פני חלון הראווה של חנות לכלי בית, והיתה שם תצוגה שלמה של מִשקלים.
קל לראות את ההגיון: השנה האזרחית רק החלה, וההחלטה הפופולרית ביותר בקרב האנשים לרגל השנה החדשה היא לרדת במשקל.
משהבחנתי במשקלים, הרגשתי צער: צער על כל המאבקים שיבואו, כל האכזבות שיביאו מספרים לא רצויים, כל ההלקאות על ביסים שלא היו אמורים להיאכל. 
הסתכלתי על המשקלים וראיתי בעיני רוחי הרבה אנשים שמרגישים לא שמחים.

אולי הייתי רוצה להיות מישהי שמקבלת את עצמה בכל משקל, אבל האמת היא שחשוב לי להיות רזה.
רוב הזמן אני אכן כזו, אבל בפירוש היו תקופות שהייתי עגלגלה יותר, בדרך כלל תקופות שלוו בלחץ, דאגה או חוסר שמחה.
מובן שגם בתקופות האלו רציתי להיות רזה, שלא לומר, במיוחד בתקופות האלו.
ואחת לכמה זמן, הייתי מחליטה שזהו, אי אפשר ככה יותר, אני מרגישה פיכס, דיאטה ומיד.

אז הייתי זורקת את כל האוכל ה"טעים ומשמין" מהבית.
הייתי קונה במקום אוכל "נכון" (גבינות, יוגורטים, פירות וירקות. לא בהכרח דברים דיאטטיים על פי הגדרה, אלא דברים של "תזונה נכונה").
הייתי מתכננת בקפידה מה אני אוכל מתי.
ואז, כמעט תמיד, מה שהיה קורה הוא שהייתי נשברת. וזה תמיד היה מתחיל ממשהו קטן:
כמו להיות רעבה נורא, ואז לאכול דברים "לא נכונים" במקום או בנוסף לארוחה. כמו לאכול משהו טעים קטן, ואז עוד הרבה אחריו.
לפעמים היה בולמוס, לפעמים לא. ולרוב הייתי אומרת לעצמי: "לא נורא, מחר יום חדש".
די מהר, היה חוזר עוד יום כזה, ואז עוד יום כזה אחריו. ובסופו של דבר, זה היה חזרה לשגרה של פריקת כל עול, כי מה זה כבר משנה.
כמובן, זה שינה לי המון, ואחרי תקופת פיצוי כזו או אחרת, היתה גומלת בי ההחלטה שוב.
 
עבור רוב האנשים, אני חושבת שהתסריט הזה מוכר להפליא.
כפי שרובנו כבר למדנו מאינסוף כתבות בעיתון משמעות המילה "דיאטה" ביוונית עתיקה היא "אורח חיים".
אז חלק מהאנשים נאבקים על 3-5 קילו, חלק על 10-15 קילו, חלק על יותר, אבל במין הפוך על הפוך, דיאטה במשמעות המודרנית אכן הפכה לאורח חיים. אורח חיים מאמלל.

בסופו של דבר, בתקופות שונות עבדו בשבילי דברים שונים על מנת להוריד את המשקל.
זה תמיד היה חייב להסתדר עם אורח החיים שלי באותה העת, וזה תמיד כלל איכשהו להיכנס למין מוד מחשבה קסוּם שבו הדיאטה מרגישה לא קשה.
אני חושבת שגם זה  משהו שמוכר לאנשים, אותה השראה מסתורית שמעלה אותך על הגל ומיישרת אותך ל"אכילה נכונה".
תגידו, אתם שמים לב שהשתמשתי בהרבה מאוד מרכאות כפולות עד כה? במיוחד סביב כל מה שאמור להיות נכון.

הרשומה הזו לא תהיה רשומה מטיפנית. לא גיליתי את האור, לא באתי לספר לכם כמה אתם טועים, ולומר לכם מה אתם בעצם צריכים לעשות.
אבל רציתי לספר לכם על משהו שקרה לי לפני כמה שנים, בדיוק בתקופה הזו של השנה.
אני רוצה לספר לכם משהו, כי אני חושבת שהוא יעניין אתכם. אני חושבת שתמצאו בו ערך. אני יודעת שלי הוא הביא ערך עצום, שנשאר איתי מאז.
בגלל המשהו הזה הייתי מסוגלת לחלוף על פני המשקלים בחלון הראווה, ולא לחשוב על סבל שנגרם לי, אלא כזה שנגרם לאחרים.

אז לפני כמה שנים, בדיוק בתקופה הזו, גם אני נורא רציתי להכריז על ירידה במשקל, אבל ידעתי שכלום לא ישתנה.
אורח החיים שלי היה אינטנסיבי, ולא מצאתי בי את הכוחות או החשק "לאכול נכון". כמובן שלא הייתי מרוצה מהתקיעות, אבל גם הכרתי בכך שכל נסיון הרזיה נוסף רק מביא לי עוד תסכול.
סופשבוע אחד, זיפזפתי בטלוויזיה ונפלתי על תכנית ספיישל של אחד, פּול מק'קנה.
לא היה מסובך לזהות את הפרצוף, הוא מרוח בשביעות רצון מחשידה על כל אחד מספריו, ספרי עזרה עצמית. המצליח שבהם נקרא: I Can Make You Thin.
ספר עם שם כזה, ופרצוף מרוצה שכזה, לא האמנתי לו לרגע. אבל צפיתי בתכנית, ובסיומה, קמתי והזמנתי את הספר.
אני לא מתכוונת לסכם את הספר, או לתת עליו ביקורת. אני ממליצה בחום לאלו שדיאטות הם חלק מעולמם לקרוא אותו.
הוא זול, הוא לא ארוך, ולדעתי הוא אפילו תורגם לעברית. יש עליו מיליון ביקורות באמאזון, רובן המוחץ חיוביות.

פול מק'קנה הוא נגד דיאטות, הוא חושב שהן רשע טהור.
במקום, הוא מקדם רעיון פשוט, שכולל ארבעה כללים ותו לא. יישמו את ארבעת הכללים האלו, הוא אומר, והחיים יראו הרבה יותר יפים, ורזים:
1. כשאת רעבה - תאכלי.
2. תאכלי מה שאת רוצה, לא מה שאת חושבת שצריך.
3. תאכלי לאט, ותתענגי על כל ביס.
4. כשנדמה לך שאת שבעה - תפסיקי.

נשמע כמעט פשוט מדי, לא? כמו איך שהיינו צריכים לאכול אלמלא היינו מקולקלים וזקוקים לדיאטות.
וגם, איך זה יעבוד? הרי ברור שאם אני אתחיל את השיטה, אז כל החיים אני אוכל עוּגיות, איך אפשר לרזות ככה?
אבל הוא אמר: "תראו, ניסיתם כבר הרבה דברים, והנה אתם עדיין פה. תנסו את זה שבועיים. מה אכפת לכם?"
אז אמרתי, פּסדר, ננסה שבועיים בתור התחלה, נראה מה קורה.
אגב, יש למחבר הספר קטע שלם עם NLP, וכל אחד מהספרים שלו בא עם דיסק שאמור להטמיע מסרים.
אני לא מתחברת, אז אחרי פעמיים שלוש ויתרתי עליו לחלוטין, ופשוט נצמדתי לכללים. עבד יופי.

אחד הדברים הראשונים שקורים הוא שלומדים להקשיב מחדש לאיתותי הרעב של הגוף.
לפעמים נדמה שאיבדנו את היכולת להרגיש רעב אמיתי בגלל ההרגל המגונה של אכילה רגשית: כדי להשקיט לחץ, להמנע מעבודה משעממת, להדחיק רגש לא נעים.
לא איבדנו. ההבדל בין רעב אמיתי לרגשי מאוד פשוט, הוא אומר:
רעב אמיתי נבנה לאט, ומתגבר לאט עם חלוף הזמן. רעב רגשי הוא חזק ומגיע מיד. פתאום רעבים נורא, חייבים אוכל דחוף, עדיף כזה מנחם.
כמו כן, אנשים הרבה פעמים מחליפים רעב בצמא, ולכן חשוב להגיב לאיתותי רעב גם בשתיה.

בעיקר, הוא מדגיש, חשוב לאכול לפני שהופכים מורעבים, כי ככל שהופכים רעבים יותר מופרשים הורמונים שמאותתים על מצוקה ותובעים אכילה בהולה יותר לשחרור ההורמונים המרגיעים שבאים עם השובע.
אגב, על אף היותו של הספר כתוב בשפה נטולת מונחים, מה שתפס אותי היה כמה כמעט כל אחד ואחד מהטיעונים שלו הודגם בניסויים אמפיריים (כזכור, אנוכי סאקרית של מדע).
בכל אופן, המשמעות הישירה היא שמפסיקים לאכול ב"זמנים הנכונים לארוחה", ואוכלים מתי שרעבים, גם אם זה אומר לאכול ארוחת צהריים ב-11:30 או ארוחת ערב ב-21:00.
הוא נותן שם כלים שונים להתמודד עם אכילה רגשית, אבל אני מצאתי שכשדבקתי בשיטה, פשוט לא נזקקתי להם.
רוב הזמן הייתי שבעה, הייתי מרוצה, והייתי מסוגלת להתמודד יותר בקלות עם מה שבא לעברי, גם אם היה לא נעים.

הסיבה העיקרית שהייתי מרוצה היתה, כמובן, כי אכלתי רק מה שהתחשק לי.
למרות שעברו כמה שנים מאז, אני עדיין זוכרת את החדווה והשחרור.
אחד הדברים שהוא מעודד להם, הוא לזרוק את כל האוכל שמבאס אתכם מהבית, ולקנות בסופר אך ורק מה שמעורר בכם השראה לאכול אותו.
אז למשל, הפסקתי עם מיני לחמים קלים, והתחלתי לקנות לחמים טעימים ודחוסים, עשירים בגרעינים. קניתי עוגיות אהובות. קניתי גם אבוקדו ועגבניות וברוקולי, אבל גם שוקולד ועוגת גבינה.
כל הדאגות סביב אוכל התאדו: כשהייתי רעבה, פשוט חשבתי מה הכי בא לי לאכול, ואכלתי מה שרציתי.
ובניגוד לחשש שארצה רק דברי מתיקה, בפועל הסתבר שהלב נוטה בתמונה הכוללת אחר תזונה מלאה, שכוללת גם חלבונים, פירות וירקות. אבל רק את הטעימים.

העניין עם האכילה האיטית הוא מהותי כאן, והוא שב ומדגיש עד כמה אנשים פשוט לא שמים לב למה הם דוחפים לפה.
תחשבו על הפעלים שבדרך כלל מלווים תיאורים של אכילת מאכלים טעימים: בלסתי, תקעתי, טחנתי, התחזרתי, התחרעתי. אלו לא פעלים של הנאה.
אם תסתכלו מסביב, אנשים לרוב לא מסתכלים על האוכל שלהם, אוכלים אותו מהר וכמעט שלא נראים נהנים ממנו.
הוא מציע בספר כלים שונים להאט את האכילה, אבל בסופו של דבר הכי חשוב שתהיה מוּדעות, וזה אומר להתרכז בזמן האכילה אך ורק באוכל.
זה החלק הכי קשה:
לא לאכול מול מחשב, מול ספר או מול טלוויזיה. לא לתקוע את האוכל ולמהר לחזור לשולחן העבודה. לא לחטוף על הדרך ולדחוף מהר לפה.
לקחת ביס. להניח את המזלג או את הסנדוויץ' כך שהידיים לא מחזיקות אוכל. ללעוס לאט, להתרכז בטעם.
לגלגל אותו בהנאה בפה, להינות ממנו עד הסוף.

מצד אחד, פתאום הופכים נורא מודעים לעצמנו. יש הרגשה שכל העולם יסתכל על החייזר הזה שאוכל ככה בריכוז.
אז בהקשר הזה, תנו לי לומר לכם שבשנים שחלפו מאז, אף אחד לא שם לב. הדבר היחיד שנשאלתי היה אם האוכל לא טעים לי כשנשאר הרבה ממנו בצלחת.
מהצד השני, וואו, איך האוכל הופך להיות טעים יותר! רק ליתר בטחון, אני אגיד שוב פעם: וואו!
לא כל אוכל, כי על חלק מהדברים (ובמיוחד זבל תעשייתי) מגלים שבלעיסה איטית הוא כבר לא ממש טעים.
אגב, אל תתנו לתחושה שזמן הארוחה מתארך להטעות אתכם: נדהמתי לגלות כמה ארוכות 10 דקות יכולות להיות כשממש מתרכזים באוכל, ואיך 15 דקות הופכות לנצח. אלו בערך הזמנים בהם מדובר. 

ואז יש את העניין עם העצירה.
כשהופכים שבעים, בהתחלה מתתפשטת בגוף תחושה נעימה. ככל שממשיכים, התחושה הזו מתחלפת בתחושת כבדות, שהופכת למחנק והתפוצצות. 
הנקודה היא, להפסיק כשנעים. גם אם נורא טעים. גם אם נשאר אוכל על הצלחת. למעשה, במיוחד אם נשאר אוכל על הצלחת.
כי לא חסר לנו אוכל, והמנות שאנחנו עורמים או שעורמים עבורנו הן בלי פרופורציה בכלל. אבל זה שם, וחבל לזרוק, ובעיקר: מה אם אני אהיה שוב רעבה עוד 10 דקות?
לא, הוא מתעקש. להפסיק לאכול. אם תהיי רעבה עוד 10 דקות, תאכלי אז.
מנסיון מצטבר אני יכולה לומר - לרוב זה לא קורה. האיתותים האלו של שובע הם אמיתיים.
והכמויות שכן אוכלים הן שבריר ממה שאכלתי קודם. נדהמתי לגלות כמה אוכל הייתי אוכלת שלא לצורך, ואפילו לא בהנאה.

אז הנה מה שקרה לי לפני כמה שנים, בדיוק בתקופה הזו של השנה:
התחלתי למשך שבועיים, שרק בסופם נשקלתי. הוא מאוד מדגיש עד כמה חשוב לא להישקל לעתים תכופות, ובטח שלא מדי יום.
מבחינתי זה בסדר גמור, אני ממילא עובדת עם שקילות חודשיות.
ירדתי במשקל כשני קילו. אבל לא רק זה:
הרגשתי אופטימית יותר, הרגשתי שמחה. הרגשתי כאילו הוסר ממני איזשהו נטל וזה הפתיע אותי כי מעולם, גם בעת דיאטה, לא הייתי בחורה אובססיבית.
היתה לי הרבה יותר אנרגיה. היה לי הרבה יותר רצון לזוז. היה לי פשוט טוב, והמכנסיים שלי החלו להתרופף.

עכשיו אני חייבת לכם שני דברים: האחד הוא הסייגים. השני הוא למה בכלל כתבתי על כל זה. נתחיל מהראשון:
מאז שהתחלתי לצעוד בדרך הזו, האכילה שלי הפכה לאיטית יותר משהיתה דרך קבע, אבל עדיין, היו לי תקופות של עליות במשקל, בהן פשוט לא התאים לי ליישם את השיטה.
עם ההריון וכל ההקאות והבחילות, למשל, זה היה עניין די אבוד. 
כמו שאמרתי, לא גיליתי את האור, אין כאן נס. גם כאן יש איזשהו מחיר, ועל אף שהוא פעוט בתמונה הגדולה, לא תמיד מתאים לשלם אותו. 
כשכן התאים לי - זה חזר לעבוד. חוץ מפעם אחת, וזה היה אחרי לידה.

גיליתי בעת ההנקה רעב מהסוג שפשוט לא הכרתי, רעב מפלצתי מהסוג שמטריף את החושים, לא משנה יום או לילה. לא יכולתי להתרכז, וגם הייתי על רכבת הרים של סוכר.
מאחר וגם התאמנתי באותה עת לחצי מרתון ולא רציתי לפגוע בהנקה, נועצתי בדיאטנית שהרכיבה לי תפריט ייעודי, ובו השתמשתי אחר כך עוד מספר חודשים.
כמו שאמרתי, אני לכשלעצמי לא נגד דיאטות, כל עוד הן מגיעות ממקום נטול סבל.
ובאיזשהו שלב, הדיאטה שהרכיבה הדיאטנית הפסיקה להתאים לי. חזרתי אל ארבעת הכללים הללו, וירדתי עוד שני קילו בחודש הראשון.

אני משתדלת לתרגל את המודעות הזו על בסיס יומיומי, ועם הזמן, צברתי כל מיני כלים שעוזרים לי ליישם בפועל.
כמובן, לא תמיד בהצלחה, ובהחלט יש ימים שבהם אני אוכלת יותר ממה שאני צריכה, מעבר לנקודת השובע.
לפעמים מסיבות רגשיות שליליות אבל לפעמים גם כי פשוט כיף לאכול, כי החברה נעימה, כי מתחשק.
מה שלשמחתי נעדר כמעט לחלוטין הוא ההלקאה, או המחשבה שאיכשהו משהו התפקשש.
עם זאת רוב הזמן, אני מרגישה שנשמר האיזון, ואני שמחה שחזרתי אליו אחרי הבלאגן של ההריון והלידה.
והנה הסיבה שכתבתי את הרשומה הזו:

התחלתי את הרשומה עם המשקלים בחלון הראווה של החנות לכלי בית והצער שחשתי על כל הדיאטות של תחילת השנה.
חשבתי אז לעצמי: בדיוק עכשיו, לפני כמה שנים ולגמרי במקרה, נתקלת במשהו שחסך לך הרבה סבל, שעדיין חוסך לך סבל.
אולי את יכולה, לגמרי במקרה, לחסוך סבל לאנשים אחרים?
ואז חשבתי עוד קצת, על כך שלפעמים מה שבאמת עוזר הוא לא רק לשמוע על משהו בשיטת הזבנג וגמרנו, כמו עוד כתבה שטחית בעיתון.
אולי בשביל מישהו אחר, דווקא חוויה אחרת שנגזרת מתרגול השיטה תגרום להם לחשוב: "וואללה, שווה לנסות" , ובסופו של דבר תחסוך סבל.
זה לא חייב להיות הרעיון הגדול, זה יכול להיות גם רעיון בקטן, כמו החוויה של ארוחה אחת, או של עוגה של אחר צהריים.
בכל אופן, זה בטוח כבר לא מוכרח להיות סבל.

יום שלישי, 22 בינואר 2013

חידה תוצרת בּוּבּה

מאז שחזרנו מישראל זה מרגיש כאילו בּוּבּה הפך חכם יותר משהיה.
כאילו בבת אחת איפהשהו בראשו נדלקו עוד כמה נוּרות, והוא עכשיו מבין יותר, יודע יותר, ותופס מהר הרבה יותר.
עיקר ההתקדמות הורגשה בכישורי השפה: אוצר המילים שלו מתרחב מדי יום גם באנגלית וגם בעברית.
בעיקר, נדמה שאיזשהו פקק השתחרר כך שאם הוא יודע מילה בשפה אחת, קל לו יותר ללמוד אותה בשפה השניה.

אני  גאה בו ושמחה בשמחתו על המילים החדשות שהוא מגלגל בלשונו בהנאה גלויה.
עם זאת, אני מוצאת את עצמי שואלת אותו: "מה? למה אתה מתכוון?" יותר פעמים מבעבר. כי פתאום, למשל, הוא יכול לתלות בי מבט עגול ולומר לי: בָּא-גִּי.
לא שמעתי אותו אומר זאת בעבר, ואני בודקת סביבי בתמיהה ומנסה לחשוב כמו איזו מילה בעברית זה נשמע.
"מה? למה אתה מתכוון?"
והוא מורה באצבעו כלפי העגלה ומסביר לי: "אָ-גָּה". והוא צודק: עגלת תינוקות באמת מכונה כאן buggy. בָּא-גִּי.
הגיוני.

אז הילד לא בודה דברים מליבו, כל מילותיו מעוגנות במציאות.
על כן, שלושת קוראיי, הנה החידה:
אמש ישבנו לאכול ארוחת ערב, ובּוּבּה התאמן באכילת גבינה לבנה מהגביע בעזרת כפית.
אין כאן ממש גבינה לבנה כמו בישראל, אבל הדבר הקרוב ביותר שמצאנו (והוא באמת מאוד קרוב), הוא משהו שמכונה יוגורט יווני, והאריזה שלו נראית ככה:
פעוטי, שפניו בשלב הזה היו מרוחות באחידות בגבינה, הצביע בנחישות על הגביע וקבע: "טֵיין".
למילה הזו, עד כמה שידוע לי, יש פרשנות אחת בלבד: רכבת.
בשבועות האחרונים  בּוּבּה הפך חובב רכבות נלהב, והמילה הזו מופיעה בפיו כשהוא מצביע על ציורי רכבות, על צעצועי רכבות, וגם על חתיכות מגה-בלוקס שהוא מסדר כרכבת.
התמונה לעיל מציגה מספר דוגמאות שכיחות:
אבל בהן צדקי, על גביע הגבינה לא הופיע שום דבר שיכול להיראות כמו קטר או רכבת.
למרות זאת, התעקש בּוּבּה ופעם אחר פעם הצביע על הגבינה והכריז: "טֵיין".
למה התכוון הילד? האם אתם רואים מה העלה במחשבתו רכבות?
זה ממש בסדר אם לא.

אני מודה שלקח לי כמה שניות להבין.
וכשהבנתי, כל מה שיכולתי לומר היה: "לא יכול להיות! אין מצב!"
כדי לבדוק את ההשערה, הבאתי מהסלון ספרון קטן, אשר גם עליו אין שום סימן לרכבות. למעשה, זהו ספרון שירה.
הצעתי אותו לבּוּבּה ושאלתי אותו מה הוא רואה. לא היה ספק בליבו של פעוטי: "טֵיין".
אז אם לאסוף את העדויות, הנה מה שבּוּבּה ראה:

או בקיצור, הסמל של הגבינה נראה לו בדיוק כמו סמל הרכבת התחתית, והוא בעצמו למד לקשר בין סמל התחתית והרכבות שעליהן הוא מודפס.
זה מפליא במיוחד לאור העובדה שגם אנחנו וגם המטפלת (בדקתי) מעולם לא הסבנו את תשומת ליבו של בּוּבּה אל הסמל, או ייחסנו אותו איכשהו לרכבת.
כי אחרי שחיים כאן תקופה הסמל הזה נבלע בשפת הרחוב, כמו תמרורי עצור, כמו שלט לשירותים.
אתה מבין מה הוא אומר, אבל לא חושב על הסימן בפני עצמו. מרוב שהוא שם, הסימן הופך שקוף לך.
ועם זאת, הוא שם לב.

על פניו, זה אולי לא נראה כמו עניין גדול.
אבל כשחשבתי על התקרית הזו ועל הפליאה שאחזה בי, עלה בדעתי שזו הפעם הראשונה שבה בּוּבּה הסביר לי משהו שאני לא ראיתי קודם.
עד עכשיו, חלוקת התפקידים היתה ברורה: אנחנו יודעים, אנחנו מלמדים את בּוּבּה, בּוּבּה לומד מאיתנו.
ופתאום, רגע לפני גיל שנה וחצי, נדלקה עוד נוּרה אצל בּוּבּה. גם לו יש דברים להראות לנו.

יום רביעי, 16 בינואר 2013

שלג השוואתי

הבוקר ביום לאחר חזרתנו מהחופשה בישראל נראה במבט ראשון אופייני לעונה: בחוץ חושך מצרים, אי אפשר לראות כלום.
משעלה השחר, ככה ברבע לשמונה בבוקר, נתגלה שהכל מכוסה בשלג דק.
לא שמחתי.
זה היה דבר אחד להינות מיום שלג היסטורי ולהיות נעולים מרצון בבית, אוכלים עוגות בהנאה עם בני המשפחה שלא הלכו לעבודה.
זה דבר אחר לגמרי להתמודד עם קרח שלא מפשיר, מדרכות חלקלקות ורכבות תקועות.
מה שכן, היה מאוד יפה בחוץ, אז יצאנו לגינה לכמה דקות לצלם.

במהרה נתחוור שמדובר היה בשלג אוורירי, רך ודקיק, שהחל להנמס באורהּ המפציע של השמש.
זאת בניגוד לשלג הארצישראלי העבות, שהצטבר על הקרקע באותו יום בשכבה הגונה.
כשהתבוננתי בתמונות, שמתי לב שבהתאמה, האיכויות שלהן היו שונות: בגינה מאחורי הבית של צימו בישראל התמקדתי באיך השלג השתלב בסביבה. 
בגדול ניתן לסכם שהוא הפך כל דבר ליפה יותר, גם אם הקקטוסים נראו קצת תמהים על הדקורציה החדשה.

אצלנו בגינה, היה הרבה יותר מעניין להתמקד קרוב יותר, בפתיתי השלג, בכיסוי הפלומתי שלהם את הסביבה.
כל כך קיוויתי לתפוס פורטרטים יפים כאלו, אבל הצירוף של בוקר חשוך ומצלמה בינונית הקשה מאוד על הפוקוס, ולא עזרה היד לא יציבה שלי. 
רוב התמונות יצאו מטושטשות, אבל את המעט שיצאו ראויות אני מצרפת כאן, יחד עם תמונות מישראל.
נכון זה משונה שדווקא השלג הכבד יותר הוא מישראל?
"סליחה, דומני שחלה כאן טעות"

בִּרכּת הארץ הטובה

ישנן הסכמות הנוגעות לחיי משפחתנו הקטנה שאנחנו מקבלים על עצמנו מבלי לדוּש או לבחון מחדש. 
אחת מהן היא, שכל חופשותינו הן ליעד אחד: ישראל.
כמובן, אף אחד לא מכריח אותנו לנהוג כך. ועדיין, אנחנו מרגישים שאמנם ההחלטה לעבור היתה שלנו, אבל המשפחה והקרובים משלמים איזשהו מחיר כתוצאה.
היות שכך, מרגיש לנו הוגן שאת הזמן שכן ניתן לבלות בישראל באמת נבלה שם.

זה נכון שלא תמיד קל עם ההסכמה הזו.
כמעט כל ימי החופש שלנו מוקדשים לעניין, ולכן לנסוע למקום אחר די יורד מהפרק. דווקא זה לא נתפס בעיני כמחיר גדול, כי בתקופה הנוכחית פחות בוער בי לנסוע לחו"ל אחר.
אבל כן ישנה אי-הנוחות המובנית שמתלווה לנסיעה כזו: אנחנו שוהים בבית ההורים, שבאמת מארחים בנדיבות גדולה.
בכל זאת, אין לגמרי פרטיות, וכמו בכל סיטואציה שהיא בעלת מרכיב חברתי משמעותי, ההחלטה מה כן או לא לעשות מערבת משמעותית גם את שיקוליהם של אחרים.

אפילו בהנתן כל האילוצים הללו, אתם יודעים מה? 
אני שמחה על ההסכמה הזו מאוד.

זה עתה חזרנו מחופשה בישראל, שהיתה פשוט נהדרת, והותירה אותי מלאה בהכרת תודה. 
לא רק כלפי מעשיהם הספציפיים של קרובים נדיבים, אלא באופן רחב יותר, הכרת תודה על כל הטוּב שאני מרגישה שאני מקבלת מהחופשות בארצישראל.
לצערי, הקולות בראשי רוחשים בארס את מה שאני סבורה שאנשים בוודאי חושבים: 
"בטח שנהנית. בסך הכל קפצת לקפה ועוגה, מבלי לסבול את תלאות היומיום של החיים במדינה, ועכשיו את חוזרת לשגרת היומיום נטולת הדאגות שלך בחו"ל."
זה בסדר לחשוב ככה, אבל הייתי מציעה לחזור לנקודה הזו אולי בסוף הרשומה.
בנתיים, אני רוצה למנות כמה מהדברים שאיתם אני חוזרת, מלאה באותה הכרת תודה.

אני חוזרת עם כשני קילו עודפים.
אמת, כלפיהם אני דווקא לא מלאת הערכה, אבל יודעת שהם יתמוססו במהרה כפי שבדרך כלל קורה כשאנחנו חוזרים.
אין מה לעשות, בישראל יש אוכל טעים, שלא לומר יותר מדי אוכל טעים:
הקפה הוא מעולה (ועכשיו עם מכונות קפה ביתיות גם נגיש בבית), תמיד יש עוגיות או עוגות טעימות ליד, ובעיקר - הרבה בישולים ביתיים טעימים עם אנשים שכיף לאכול איתם.

אני חוזרת עם מזוודות כבדות, תוצר של שופינג איכותי.
במקצתו, זה שופינג סטנדרטי מחנויות. למשל, לא ידעתי שישראל הפכה למעצמת לקים:
בכל סופרפארם פושטי ישנם מדפים על מדפים של בקבוקונים בכל הצבעים, מסודרים כאילו מדובר בקטלוג זואולוגי.
לרגע נחרדתי כשראיתי את המחירים התיאורטיים על הבקבוקים, אבל מהר מאוד מסתבר שאלו מספרים אקראיים לגמרי, ובפועל, המחירים זולים להפליא.
מרבית השופינג, זאת ראוי לציין, נעשה במחסן:
ברוב טובם שומרים ההורים מזה מספר שנים כמה וכמה ארגזים כבדים של חפצים שארזנו טרום העזיבה.
דברים כמו כלי מטבח נתרמו כבר מזמן, אבל נותרו עוד קרטונים כרסתנים של ספרים וחפצי בית. ועכשיו כשיש בית שאיננו בגודל ארגז חתולים, יש מה לחשוב על להתחיל לקחת את הדברים חזרה אלינו.
שמחתי לגלות אוצרות אבודים. למרבה המזל, לקים לא תופסים הרבה מקום, אז יכולתי לדחוס הביתה כמה אוצרות יקרים במיוחד.

אני מלאת הכרת תודה על הגירוי המחשבתי שמספקות לי הנסיעות האלו.
בטוח שחלק מהעניין הוא פשוט הנסיעה למקום אחר, אבל המקום האחר הספציפי הזה יש תמיד שיחות מעניינות, ספרים חדשים, אובייקטים טריים לצלם, מחשבות צלולות לחשוב.
כל ביקור מחדש, אני מרגישה שאני מקבלת הזדמנות לקחת צעד אחורה ולבחון את חיי. אני תמיד חוזרת מלאת שיעורים ומחשבות, עם כל הרצון הטוב ליישם.
חלק מצליח לי, חלק פחות, אבל הבאזז הזה בראש הוא מתנה כל פעם מחדש.

שופינג, אוכל, מחשבות חדשות, הן משהו שיכולה להציע חופשה טובה גם במקומות אחרים.
אבל בישראל יש לנו משפחה וחברים:
יש את המשפחה הגרעינית, של אמהות ואבות ואחים. עם ארוחות משפחתיות, וצחוק מסביב לשולחן. אפשר לשבת ביחד בסלון, לשתות תה ולשוחח. אפשר ללכת יחדיו לטיול.
יש מי שישמור על בּוּבּה לפרקי זמן קצרים של התאווררות זוגית.
יש גם  את המשפחה המורחבת: דודים, דודות, בני דודים. אלו שהיו הילדים איתם שיחקנו, מצאו בני זוג מקסימים, והופכים כמונו להורים בעצמם. נולד מימד נוסף ומחמם לב למערכת היחסים.
אז יש ביקורים הדדיים, וילדים שמשחקים (עדיין לא ביחד ממש, אבל גם זה יבוא), ועוד ארוחות משפחתיות, וצחוק מסביב לשולחן.
בישראל יש גם חברים, ואני בוזמנית מלאת הכרת תודה על כך שיש רבים יותר ממה שמתאפשר לנו לפגוש בכל ביקור, וקצת באסה מאותה סיבה בדיוק.

בּוּבּה חזר עם אוצר מלים נרחב משמעותית, תוצר של זמן האיכות עם הסבים והסבתות.
אין לי ספק שמורעפת עלינו המון אהבה, כפי שהיא מתבטאת במעשיהם של אחרים. אבל כמבוגרים, נדמה לי שחושבים על אהבה כזו במונחים מופשטים, או רק בדיעבד ובגעגועים כשהיא איננה.
עם ילדים, לעומת זאת, האהבה שמורעפת הופכת להיות משהו גשמי, כמעט מוצק: זה האגס שנחתך וקולף בזהירות, העלעול בספרים עם סבא, החיבוקים של סבתא.
במשך שבועיים הורעפה עליו תשומת לב והתמוגגות כמעט בלתי פוסקת.
זה לא אומר שפינקו אותו עד זרא (אם כי הוא אכן אכל יותר סוכר מבדרך כלל), אלא שעולמו התרחב, והוא זכה להכיר יותר לעומק עוד כמה אנשים שאוהבים אותו מאוד.

בשבוע השני של ביקורנו, נחת גשם עז ואז שלג על עירו ההררית של צימו.
"בטח נורא התבאסתם שנפלתם על מזג אוויר כזה", אמרה אימו של צימו באמפתיה מספר פעמים. אני לא חושבת שהיא לגמרי האמינה לי כשאמרתי שהיה מושלם:
בבוקר, יצאתי עם אביו של צימו לצלם את השלג. אחר הצהריים, מצאתי ספרים שבכלל שכחתי שהיו לי.
אחרי שבוע של התרוצצות שמשית וכיפית היינו ספוּנים בבית כולנו, בסוודר עבה, עם תה ועוּגות, חברה נעימה וארוחת צהריים טרייה ומהבילה.
שבוע ראשון
שבוע שני
חיי אינם חסרי דאגות בלונדון, אבל כמו בחופשה טובה באמת, הם כמעט חסרי דאגות בישראל.  בכך אני חושבת שאינני שונה מנופשים ביעדים אחרים, רק הפרטים שונים.
בכל אופן, בערב האחרון לפני הטיסה, הצטערנו כולנו שכבר נגמר.
כמו הורי שבוע קודם, הוריו של צימו נראו עגוּמים למחשבה שעכשיו לא יראו את בּוּבּה למשך מספר חודשים.
גם אני הייתי עצובה מכך, היה לו ולנו כל כך שמח איתם.
"זה נורא קשה", חלקתי עם אימו של צימו, "כי יש כאן כל כך הרבה שאנחנו אוהבים ומפסידים כשאנחנו לא נמצאים."
ניסיתי להסביר שגם בלונדון יש הרבה שעושה לנו טוב באופן אחר, שלא מצאנו בישראל, אבל באותו ערב אני לא חושבת שעשיתי עבודה טובה. 

יום שני, 14 בינואר 2013

גלויות מעיר הולדתי

עיר הולדתי, עיר נעורי, עיר בגרותי המוקדמת. תמיד אהבתי אותה.
אין זאת לומר שתמיד הייתי מאושרת בה, אבל היא עצמה מעולם לא היתה מקור לחוסר שביעות רצון עבורי. 
נהפוך הוא: אני אוהבת את האינטימיות שבה, את נופיה היפים, את אור השמש הרך, את כיכרותיה, מרכזי הקניות הצנועים, האווירה הנינוחה.
באותו אופן שהעיר ניו יורק מגלמת דמות חמישית נוכחת תמידית באותה סדרת טלוויזיה, כך גם עירי תמיד היתה נוכחת בחיי לא כתפאורת רקע, אלא כהוויה נושמת.

את עיר הולדתי עזבתי מכורח נסיבות, ובאותה עת לונדון עוד היתה שאיפה כמוסה ורחוקה מתמיד.
ואז במקום אחר שכרתי חדר בדירה, ואז חדרים אחרים, בדירות אחרות.
אינני מצרה על הנסיבות, ובטח שלא על המגורים כיום בעיר בה סוף סוף מצאתי את מקומי.
אבל את עירי לעולם אינני מבקרת לגמרי בהווה. 
כשאני חוזרת אליה לביקור, אני מרגישה שבעל כורחי החוויה שלי מעורבבת עמוקות עם העבר.
בכל ביקור הייתי מוצפת בגעגועים עזים למקומות ולאנשים, לא כפי שהם כיום, אלא לכפי שהיו פעם: לחברים שהיו קרובים, לגברים שהיו מושכים, לחיוכים רחבים.
את האנשים אליהם אני מתגעגעת, אינני רוצה כמעט לפגוש.
אין עוד רלוונטיות בקשרים הללו מן העבר. רוב חברי ממילא התפזרו לכל עבר, אבל מרחק החל להפער ביננו גם כשאי אפשר היה למודדו בקילומטרים.
ובכל זאת, הזכרונות צצים ועולים בכל מקום, בכל פינה. רבים מהם מתוקים. חלקם היו מרים יותר בזמן אמת, אבל רוככו והומתקו עם חלוף הזמן. ואת אלו העצובים - מי בכלל רוצה להיזכר בהם?
מכאן, שעל אף שתחושת הגעגוע היא אמיתית לגמרי, מושא הגעגועים הוא פתייני ולא מציאותי.
אני יודעת זאת בראשי, אבל הלב עדיין נצבט. 
כשאני מתארת את הדינמיקה הזו היא נשמעת כמו סבל, והיא אכן כזו במובן מסויים. ועדיין, אני אוהבת את העיר אהבה גדולה.

בספרו "בעיקר על אהבה" כתב מאיר שלו על ספרים וסיפורים שהשפיעו עליו. מתוך הספר הזה למדתי על סיפור בשם "נמרו של טרייסי".
את הסיפור לא קראתי, ולכן אני יודעת רק מה נכתב אודותיו. 
מה שנחרת בי היה שהנמר הולך לאיבוד, והדרך למצוא אותו היתה לשחזר במדויק את המציאות ברגע האובדן. 
שהרי אם הכל יעמוד באותו מקום, באותה שעה, בדיוק כפי שהיה באותו רגע ממש שנעלם הנמר, לא תהיה לנמר ברירה אלא להופיע גם הוא.

כשעזבתי את עירי, הרגשת הערך העצמי שלי (שלא היתה משהו באותה נקודה בזמן) היתה תלויה בכל מיני דברים. היתה לי מן מחשבה שכזו שאם רק יקרה כך וכך, או אז ארגיש סוף סוף טוב.
בבואי חזרה לעירי אני מרגישה שאני חוזרת לעסוק באותן סוגיות, כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן
כמובן, זוהי פיקציה גמורה: לא רק שאני מרגישה מצויין רוב הזמן גם מבלי שקרו הדברים, כיום אני יודעת שלו היו קורים לא הייתי אדם מאושר יותר.
כמעט בכל תחום, מה שחשבתי שאני צריכה ורוצה בגיל 20 הסתבר כשונה ממה שבפועל עושה לי טוב. לונדון היא אחד הסייגים הבודדים.  
ועם זאת בכל ביקור, מכה בי הזמן שחולף ובוזמנית אני קצת חוזרת להרגיש קצת כמו שהרגשתי אז.  

לפגוש אנשים חדשים
הביקור בעיר מעמת אותי עם מי שהייתי ומי שחשבתי שאהיה. לרע ואז לטוב, חיי הפכו להיות מאוד שונים ממה שדמיינתי אותם טרם עזיבתי. 
כיום אני אוהבת את חיי מאוד, אבל הביקורים בעיר איכשהו לא הפכו קלים יותר. 
עם השנים, החלה להתפוגג ההנאה שלי מרחובות עירי כי, עם כל ביקור נוסף, היא הרגישה לי עוד יותר עצובה, עוד יותר עיר רפאים.
היא כמובן מלאה באנשים, ורובם ודאי שמחים למדי. אבל לי היא הרגישה ריקה, מאוכלסת בעיקר בעבר.
בביקור האחרון החלטתי שקצתי בתחושות הללו.
אני שמחה על כך שזכיתי לכל כך הרבה זכרונות נעימים, אבל הגיעה העת לחיות בה בהווה, גם אם לתקופה קצרה בכל פעם.

וכך, בעוד בפעמים קודמות הביקורים נשאו אופי של בטלה שעיקרה רביצה בבית בחיק המשפחה, הפעם אזרתי עוז לצאת אל עירי של הכאן ועכשיו, ולנסות ליצור חברויות חדשות:
ישנן דמויות אותן אני מכירה וירטואלית כבר שנים, ועם זאת, מעולם לא דגדג לי לעשות את הקפיצה ולפגוש אנשים פנים מול פנים.
חלקית זה מתוך קנאות להפרדה בין חיים וירטואליים למציאות, וחלק זה סתם ביישנות.
בכל אופן, ערכתי נסיון בו זרקתי את שניהם לפח, עם תוצאות נפלאות. לחיי חברויות חדשות, ורחובות פחות ריקים.

עירו של בּוּבּה
וכמובן ישנו אדם חדש נוסף בעיר, בּוּבּה. הוא כבר היה בה בעבר מספר פעמים, אבל הפעם לראשונה הוא יודע לרוץ.
לכן אם בעבר מרחבי הבית וטיולים קצרים בשכונה סיפקו אותו, כעת הוא גם דורש וגם מסוגל לחוות הרבה יותר.
"היום דווקא יפה", שמענו ביום הראשון של ביקורנו, "אבל מחר צפוי להיות אפור וגשוּם". אז מיהרנו לנסוע לים.
למחרת אמנם היה קריר יותר, אבל השמש זרחה בעוז. "תנצלו את היום, כי מחר יבוא הגשם" שמענו, ונזדרזנו לקחת אותו אל הפארק.
למחרת לא רק שהיה שמש, הפך להיות גם חמים, ויום לאחר מכן אפילו עוד יותר.
בקיצור, נתמזל מזלנו ליפול על שבוע חמים ושמשי  וכך זכה בּוּבּה לחוות שלל נופים חדשים, במקום שבוודאי מרגיש עבורו עיר קיט אידאלית:
בחוץ שמש ומרחבים ירוקים, בפנים סבא וסבתא ודגים באקווריום וצעצועים לא מוכרים.

עוגת ביסקוויטים
לחזור לעירי אומר לחזור לבית הורי, ובו חדר נעורי, אשר הפך להיות חדר משפחתי הקטנה.
דווקא בבית הורי אינני מהלכת שבויה בזכרונות, הוא מצוי בכאן ועכשיו. אבל בישוליה של אימי טעימים כפי שתמיד היו.
המבשלת שהפכתי להיות מזכירה את אימי: מבשלת מעט דברים, אבל עושה אותם טעים. כוחם אינו במורכבותם, הוא בכך שהם יוצאים בדיוק ככה טעים פעם אחר פעם.
לכל בית יש את השניצלים שלו ואת הלביבות שלו, אבל, כצפוי, אלו של אימי הכי טעימים.
כשאנחנו באים, היא מקפידה להכין דברים שאנחנו אוהבים. העוגה שאני הכי אוהבת שהיא מכינה, היא עוגת ביסקוויטים:

1. טובלים פתי-בר שוקו בחלב ובו קצת ליקר דובדבנים. את הביסקוויטים הטבולים מסדרים בתבנית.
2. מורחים על השכבה שליש מתערובת הקרם, שמכינים על ידי הקצפה של: 1 גביע גבינה לבנה, 1 מיכל שמנת מתוקה, 1 קופסת אינסטנט וניל ו-1 כוס חלב.
3. מסדרים עוד שכבה של ביסקוויטים, ועוד שכבה של קרם, ועוד שכבה של ביסקוויטים, ועוד שכבה של קרם.
4. שופכים על העוגה את ציפוי השוקולד, שנוצר על ידי המסת 100 גרם שוקולד מריר בחצי מיכל שמנת מתוקה.
5. מכניסים למקרר לכמה שעות, ואז זוללים כאילו אין קלוריות בעולם.

ספר מעורר
בבית הורי יש חדר ספריה. בכל ביקור מופיעים שם מספר ספרים חדשים, אותם אני סוקרת, אבל לרוב איני קוראת מפאת חוסר סבלנות.
ועם זאת, הפעם, דווקא קראתי אחד, ודווקא הוא הרעיד את עולמי.
אני חושבת על כמה בקלות יכולתי לא לקרוא אותו, או שהייתי נתקלת בו בזמן אחר במקום אחר, ולא הייתי מבינה אותו כפי שהייתי מסוגלת בזכות הלך הרוח המשונה ששורה עלי כשאני מבקרת בעירי.
פעם נוספת, היכתה בי בעוז ההכרה עד כמה, גם כשנדמה לי שאני לומדת דברים חדשים, אני מסתובבת סביב אותם זרעי רעיונות.
כל פעם מחדש הם צצים ועולים באופן לא צפוי, בזווית אחרת, ממקום אחר. הידע משתנה אבל הרעיונות אשר מכים שורש, הם מרגישים מוכרים וביתיים, כי קצת הייתי שם כבר.
במתכוון אני לא מציינת את שם הספר או תוכנו.  בבוא העת, אני מאמינה שאני אמצא דרך להעביר את הערך שקיבלתי ממנו גם דרך הבלוג.

בוקר גשום
ערב עזיבתנו הגיע הגשם המובטח. הוא ניתך על רחובות עירי בשצפון אותו אינני חווה כלל בלונדון, על אף כל הדיבורים על גשם.
בעיקשות הוא התמיד כל הערב וכל הלילה וכל הבוקר, כספתח לשבוע חזוי של סערה.
בשנים האחרונות חשבתי שתמיד ארגיש קצת מדוכדכת כשאבוא לבקר את הורי בגלל העימות הצפוי עם מחשבות מן העבר. האמנתי שדפוסים מסויימים מתקבעים, ולא יהיה ניתן עוד לשנות אותם.
אני חושבת שעכשיו בפעם הראשונה הרגשתי שזה לא חייב להיות ככה. 
ובתזמון משונה, קיבלתי באותו בוקר כאפה מצלצלת על ערכו של זמן, והחשיבות של לחיות בהווה.

"יש לי חדשות רעות" כך פתח את המייל קולגה מלימודי ה-MBA שזה עתה סיימתי.
"ברוּנו נפטר ברביעי לינואר. אני אשלח לכם פרטים נוספים ברגע שיוודעו לי."
ברונו היה בחור פורטוגזי נעים הליכות שלמד איתנו, בן כ-40.
נכון לכתיבת שורות אלו, אני עדיין לא יודעת מה קרה ואיך. "פגשתי אותו רק לפני 3 שבועות" מחה אחד הקולגות, "כזה בחור נחמד".
הרי יש לי מייל שלו, ומספר טלפון בנייד, וקישורים ברשתות חברתיות. האיש קיים. מה זאת אומרת לא קיים יותר?

אין לי זמן לרוחות רפאים מן העבר.

יום שני, 7 בינואר 2013

דברים שבּוּבּה עדיין עושה - גיל שנה וחמישה חודשים

בּוּבּה הוא ילד גדול. אם לדייק, הוא באחוזון 98 בגובה, ואחוזון 75 במשקל.
זה משעשע אותנו אנקדוטלית, לאור העובדה שאביו ממוצע בגובהו ואמו מאותגרת משהו בתחום.
בפגישת המעקב בה נמדדו הנתונים, בּוּבּה ישב על ברכיי. הוא מאוד לא אוהב את חדרי המרפאה, ופורץ בזעקות שבר למראה החיוך הראשון של האחות.
כדי לנחמו, נשקתי לו קלות: פעם על הקודקוד, פעם על הלחי. על הצוואר, על הרקה, ועוד שתיים-שלוש נשיקות פה ושם ליתר בטחון.
"אההמ", כחכחה האחות והתעניינה ביובש:
"ילד ראשון?"

אם כן, בּוּבּה עדיין מקבל נישוּקים בברכה ובהבנה, אם כי פעם אחת נרשם חשש שמא הגיע לקיצו תור הזהב:
שבת אחת, עת בּוּבּה היה על משטח ההחתלה וצימו החליף לו חיתול, אני עמדתי בצד ושוחחתי עם הילד, תוך הגנבת נשיקות פה ושם.
אחרי מטר אחד של שלוש-או-ארבע-לא-יותר, הרים פעוטי את ידו בהכרזה והודיע: "נוֹ מוֹ".
למרבה המזל, הוא שכח מהשביתה מיד:
כשאני ישובה עמו על השטיח, הוא לוקח את צעצועו בידו, ומתקרב אלי. או אז, הוא מסובב את גבו לעברי, ומתחיל לקחת רברס, עד שהוא צונח לתוכי.
ובעודו מסביר לי על מה שהוא מחזיק, הוא מכוון את ערפו, קודקודו או לחיו בציפיה לנישוּקים.

הוא עדיין מאוד אוהב לשבת בחיקי.
וכעת בּוּבּה מתעניין מאוד לא רק בחפציו, אלא גם בחפצי. אם אני מחזיקה את הטלפון הנייד או יושבת ומתקתקת על המחשב, הוא נורא רוצה גם, ודורש להתיישב עלי ולהשתתף.
ומה הפלא? הילד תחת הרושם שמה שעושים מול המכשירים הללו הוא להסתכל על תמונות שלו:
כשהוא מתיישב עלי אני פותחת את גלריית התמונות, ובּוּבּה מביט מרותק בתמונות והסרטונים, רובם המוחץ כמובן בכיכובו.
אני אוהבת להרגיש איך הוא מוצא תנוחת ישיבה נוחה ומרפה את שריריו, שרוע כולו בריכוז בתמונות שלפניו.
הוא נוקב בשמות החפצים, הוא נובח למראה הכלבים. אני תמיד מסוקרנת מתגובתו לעצמו כשהיה משמעותית קטן יותר, שנעה בין קנאה לזיהוי.
ואני חושבת לעצמי, כמה מוזרה היא החוויה הזו: הנה, רק לפני כמה חודשים, הוא היה משהו שהוא כבר לא. ועם זאת, זה מרגיש כאילו הוא יהיה ככה תמיד, גוזל קטן עם מוצץ שיושב על ברכי אמו.

גודלו של בּוּבּה איננו מכביד עלינו כי אנחנו לא נדרשים להחזיק אותו הרבה זמן על הידיים. אבל כשבכל זאת מרימים אותו, הוא איכשהו לא מרגיש כבד כמו שאולי הייתי מצפה.
אני חושבת שהסיבה היא שהוא אמנם שוקל יותר מששקל בקטנותו, אבל הוא גם יודע להצמד אלינו בחוזקה.
בּוּבּה שלי הוא פעוט חבּקן.
בּוּבּה עדיין מרבה להתרפק עלי, רץ מצידו השני של החדר לעברי על מנת להניח את ראשו עלי, או מסתער לעברי בעיניים צוהלות ובידיים פרושות ומחבק חזק.
מעולם לא חובּקתי ככה, באופן שגרם לי להרגיש עד כדי כך אהובה ורצויה בעולם הזה.
לא מזמן, אחרי שצימו החליט שכדאי שיהיה לו דוּבּי גדול או משהו להקשר אליו, חזרתי הביתה עם בובת קוף, אותו אימץ בּוּבּה בחדווה.
גּוֹק, כך הוא קורא לו, ומחבק אותו חזק חזק.
לפעמים הוא בא עם גּוֹק אלי ורוצה חיבוק: וכך הוא מחבק את הקוף, ואני מחבקת את שניהם. כפי שנאמר ב"מעשה בחמישה בּלונים": "...כמו שמחבקים בּוּבּה...כמו שמחבקים את אמא".
אמא, ז'תומרת AMA, היות ובּוּבּה עדיין לא קורא לי בחיריק. אישית, אני שמחה על קריאותיו הקמוּצות, עוד מעוז תינוקוּת שיעזוב בבוא העת.
 
בּוּבּה הוא גם פעוט צחקן. בגיל ההתבגרות הוא אולי יגלגל את עיניו נוכח בדיחותי אבל עכשיו הוא עדיין חושב שאני נורא מצחיקה:
הוא צוחק אם אני מנפחת את לחיי, אם אני פוערת את פי בתדהמה מעושה, אם אני נושפת עליו רוח.
הוא צוחק אם אני רודפת אחריו, צוחק כשאני מתחבאת, צוחק כשהוא מוצא אותי.
גם אביו מצחיק אותו, ולפעמים כשאני שומעת את צחוקו המתגלגל כשהם ביחד, אני מתגנבת מהצד ומצלמת סרטון וידאו. לא בשביל התמונות, בשביל הצלילים.

צעד אחר צעד, בּוּבּה תובע עצמאות על גופו.
כשאני מסדרת את צלחתו, אני מקפידה לשלב שם אוכל שהוא אוהב לקחת באצבעותיו: לרוב עגבניות (עליהן הוא משוגע), או פרחי ברוקולי, או חתיכות מלפפון חמוץ.
בדרך כלל, הוא יסכים לביסים מהאוכל הכבד יותר רק אחרי שהוא החליט, ובחר ולקח ואכל.
בנוסף, ממש לאחרונה הוא הגיע למסקנה שהוא בוגר מספיק, וכמו שאמא מאכילה אותו - הוא יאכיל את אמא. ביד בוטחת דוחף הוא לפי חתיכות עגבניה ושבבי פסטה.
ברוח דומה, כבר לא מפשיטים אותו סתם כך לאמבטיה: אחרי שאביו מודיע לו שהולכים להתרחץ, הוא שואל את הגוזל מה צריך להוריד.
וכך, מצביע בּוּבּה או אומר בקול את הפריט הבא שיש להוריד, ואביו מבצע בצייתנות.

ליבּו עדיין נוהה אחר אוטובוסים, אבל עכשיו יש לו גם עניין גורף ברכבות.
השילוב של עניין באוטובוסים ואהבתו לגזירים המבותרים של "עשרה שירים ראשונים" הובילה אותנו לרכוש עבורו סט ובו שישיית פאזלים בני שני חלקים של כלי רכב שונים.
האוטובוס התחבב עליו, כמובן, אבל אהבתו ניתנה לפאזל הקטר של הרכבת, או בשפתו (אפרופו המאבק בין עברית לאנגלית): "טֵיין".
אביו ואני מנסים לעשות לו קולות של רכבת: "צ'וּוּוּ-צ'וּוּוּ", עושה אני, וחושבת שזה טיפשי לחקות קטר קיטור אחרי שהוציאו את כולם לפנסיה.
"צ'יק-צ'יק-צ'יק-צ'יק-צ'יק", מנסה אביו, למרות שאף רכבת לא מקרקשת ככה יותר. אוף עם המודרניזציה.
בכל אופן, הוא מבלה חלק ניכר מזמנו בלגלגל מכאן לשם רכב ארבע-גלגלי כזה או אחר, תוך השמעת קולות אָהנְנְנְנְ-אָהנְנְנְנְ.

הוא עדיין נהנה מאוד מספרים, אבל עכשיו הוא משחק בצעצועים הרבה יותר.
לכן, ובשונה מאורח חיינו לפני בואו, החיים במחיצתו משובצים משחק בינות הפעילויות השגרתיות:
אני שוטפת כוס - ובועטת לו חזרה בכדור. שולחת מייל - ואז מגלגלת רכבת. לובשת סוודר - ומתחבאת מאחורי דלת הארון.
והוא מתגלגל מצחוק.
חוץ מהם, חביבים עליו כדורים וכוסות, והוא מסתובב כמו פורפירה בסלון ומתזמר את עולמו. כשהוא יוצא מהבית הפזוּרה הזו נראית עצובה:
הספר פתוח, המכוניות בהיכון, הכדור מחכה. כאילו קפאו במקום, רק מחכים שבּוּבּה יחזור.
אני יכולה לראות מאיפה יכולה להגיע ההשראה ל"צעצוע של סיפור".

יום חמישי, 3 בינואר 2013

לעשות עוד יותר סדר בבית

זהו חלקה השני של הרשומה על מבצע ארגן-מחדש-חפצי-ביתך-כדי-שלא-תרגיש-שאתה-גר-בערימה.
אבל לפני כן, וידוי:
אני מודה שקצת הרגיז אותי להתחיל להתעסק עם סידור הבית.
האם זה לא הסטריאוטיפ האולטימטיבי לאשה הקטנה, מכרכרת בביתה ומזיזה חפצים מכאן לכאן?
זו לא מי שאני, או מי שאני רוצה להיות.
אבל אפילו אני לא יכולתי להתכחש לרווחים הממשיים שעלו מהפינוי והסידור.
כמעט כל פינה בבית פתאום מרגישה מרווחת יותר עקב חפצים שהתפנו. הבית כולו נעים יותר, נוח יותר, מחבק יותר.

תוצאה עיקרית היתה שסוף סוף ניתן היה להיפטר מהשולחן הארור: צימו עקר, שפיכטל וסייד.
ומהרגע שהוסר השולחן וניתן היה להשתמש במרחב אותו הוא מילא, ניתן היה להזיז ריהוט כך שהחדר הפך באחת להיות אוורירי ונעים הרבה יותר.
זה לא עניין מטאפורי: לפני כן, פשוט לא רצינו להיות בחדר.
אם לוקחים בחשבון את העובדה שמלכתחילה מדובר בדירה קטנה, הרווחים שפתאום הורגשו כשהחדר הפך למקום שאשכרה נהנים להיות בו הם מובהקים:
פתאום הדלת לחדר פתוחה לרווחה, עוד איזור בבית עבור בּוּבּה להתרוצץ בו, ההנאה מלהתגולל איתו במיטה, העובדה שעכשיו כיף להתלבש שם בבוקר, וההרגשה הנעימה של מ-ר-ח-ב.

בנוסף, אני מתעבת סידור של בית מבולגן.
זה אולי נשמע כמו אוקסימורון נוכח ההשקעה המתוארת, אבל בפועל המבצע הזה בדיוק משקף את הבלאגן הנוכח בחיינו כמועקת קבע.
מלכתחילה רק עכשיו התפניתי לחשוב על איך להפוך את המרחב שלנו לנעים יותר כי לפני כן לא היו לי את המשאבים הנפשיים, ובטח שלא את הזמן.
התקווה הגדולה, שלא לומר מטרה ממש, היא שכשאשוב לשוק העבודה, ההשקעה הנוכחית תתן פרי בדמות תחזוק קל יותר:
פחות זמן לדאוג מאיך הבית נראה, יותר זמן להינות מהשהות בו.

כפי שתיארתי ברשומה הקודמת, הגעתי למסקנה שיש לפחות שלושה סוגים של בלאגן. תיארתי מקצת מהפתרונות שנמצאו לשניים מהסוגים. 
אלו הובילו אותי להכרה המדהימה שבעצם, אנחנו בכלל לא אנשים מבולגנים. חלקתי את תובנתי עם צימו, ותגובתו על כך היתה: "פחחחחחחחחחחח".
"אבל תקשיב", התעקשתי, "נכון אומרים שלסדר זה להחזיר כל דבר למקום? אבל מה אם אין למשהו מקום ייעודי?"
כי זה המקור להמון מהבלאגן אצלנו, סוג הבלאגן השלישי:

בלאגן של דברים שאין להם מקום
כפי שהדגים המפוזר מכפר אז"ר , חפצים אפשר לשים בכל מיני מקומות, אפילו דרך קבע. זה עדיין לא אומר שיש להם מקום.
אין להם מקום אם כל פעם שניגשים לחפצים דברים נופלים, או אם דוחפים אותם למקום שכבר מלא בבלאגן, או אם יום למחרת שוב מוצאים אותם מנביטים ערימת בלאגן טריה.
אצלנו, רבות מספור היו הדוגמאות להמחיש את התופעה:

גומיות לשיער, למשל, הן עבורי עניין חיוני כי יש לי שיער מאוד ארוך, שאינני מעוניינת להצית באש הכיריים או לתת לבּוּבּה למשוך כאמצעי בידור.
במהלך תהליך הסידור הן צצו לעשרותיהן. הקציתי להן, איך לא, צנצנת מהקולקטיב, וצימו התבונן בערימה התופחת בתוכה בתמיהה:
"אֶהה, את בטוחה שאת צריכה כל כך הרבה גומיות לשיער?"
מובן שלא קניתי את כל גומיות השיער מהחנויות כדי שלא יהיה לאף אחת אחרת. פשוט אף פעם לא היה להן מקום ייעודי, וכך הן תמיד היו נאבדות, והייתי קונה חדשות. 

אותו סיפור עם משככי כאבים וטבליות מציצה לגרון. הם תמיד היו בערימה בארון הקוסמטיקה, ועל כן או שהיו נופלים על ראשי, או שלא יכולת למצוא כדור לרפואה דווקא כשהזדקקת לו.
להבדיל, אותו סיפור עם זיכרון USB. איף, איך מרגיז אותי שתמיד כשצריך אחד - אין. 
והרי אני יודעת בוודאות שיש לנו לפחות ארבעה איפהשהו, ועם זאת, תמיד מוצאים אותם רק כשלא צריך.
ציוד משרדי הוא דוגמא מצויינת נוספת, ולא להאמין כמה דברים בעצם נופלים לקטיגוריה הזו. גם כאן, התחילו לצוץ עוד ועוד מחברות, זוגות מספריים, שדכנים ונייר דבק.
ייתכן ותשימו לב כי לכל הדוגמאות הללו יש קו מאחד: בגלל שצריך, ובגלל שלא מוצאים, קונים עוד. ואלו הוצאות מיותרות לגמרי אם רק יודעים שיש לחפצים האלו מקום.
אחד הדברים שאני מצאתי מפליאים הוא שבסך הכל מדובר, פעם אחר פעם, בצבירים של חפצים קטנים.
זה לא מסתדר עם בלאגן שהוא רחב היקף ותופס שטח ונפח.
ואני חושבת שרק כשהתחלתי לתהות על הניגוד הזה, התחילו להתחבר לי יחדיו המחשבות לגבי בלאגן ואיך אולי פותרים אותו:

בעצם, בכל רגע נתון, אנחנו בכלל לא צריכים את הרוב המוחלט של החפצים שלנו. במקום, אנחנו רק צריכים את הסוודר ההוא, או את המטפחת ההיא, או את הזיכרון הנייד או זוג מספריים.
אבל בגלל שיש לנו לכל היותר רק ניחוש לגבי איפה הם נמצאים, אנחנו מתחילים להזיז חפצים אחרים. חפצים שמעולם לא היו אמורים לזוז, אם רק היינו יודעים איפה לחפש.
ובגלל  שכולנו בני אנוש, מהרגע שמצאנו את מה שחיפשנו (או התייאשנו, גם זה קורה), רובנו לא נחזיר חזרה את כל הדברים למקום.
מה שאומר שבפעם הבאה שנחפש משהו באיזור, יהיה אפילו עוד יותר בלאגן.

כמו שאמרתי ברשומה הראשונה, לדעתי רק אחרי שחיים במקום מסויים תקופה לומדים לדעת איפה "מתאים" שיהיה המקום של חפצים.
ונדמה לי שכאשר מקצים לחפצים מקום שהוא מתאים, מתקרבים חזרה למצב ההגיוני שבו רוב הבית נשאר סטטי, כי לא צריך להזיז מיליון חפצים בדרך.
וכשזה קורה, אז העצה המפורסמת ההיא, על כך שסידור הוא בסך הכל להחזיר דברים למקומם, מתחילה להישמע הרבה יותר רלוונטית.

המבצע המדובר כלל גם ביקור לא קצר באיקאה.
בפנטזיה, אני בוחרת עבור דירתי בעיקר פריטים מעודנים וייחודיים שנמצאו בשווקים או בחנויות יד שניה, עדיף כאלו עם סיפור מעניין מאחוריהם.
בפועל, אני שמחה לאמץ פריטים פה ושם, אבל כשיטה לדירה שלמה דרושה השקעה שאין לי רצון או יכולת לאפשר: 
ריהוט או חפצים גדולים ממילא אין לי דרך להעביר כי אנחנו לא מחזיקים רכב, והנבירה בחיפוש אחר פריטים לוקחת זמן ומאמץ, כשבסיכוי טוב קונים בדרך כל מיני דברים שלא צריכים.
אז כשזיהיתי את הצורך בפתרונות אחסון כאלה או אחרים, פניתי ישירות לענק השוודי.
עם זאת, בפעם הראשונה בחיי באתי לשם עם רשימה, אחרי חיפוש באתר וזיהוי הפריטים הרלוונטיים.

פריט אחד שדווקא לא מצאתי, היה כלי זכוכית יפה לבקבוקוני לק.
ראיתי את הצעת ההגשה בתמונה למטה בפינטרסט (ואיתרתי אותה חזרה לבלוג הזה), שמאוד מצאה חן בעיני, כי אהבתי את הקישור בין לקים לקופסת סוכריות צבעוניות.
זה לא מתאים אם יש המון בקבוקונים, אבל אצלי אין כל כך סיכון שזה יקרה: אני לא אוהבת לצבור הרבה ממשהו ספציפי.  
לבנתיים, שיכנתי את כולם במה שהוא במקור כלי לעציץ, אבל שבה את לבי בגלל השילוב בין מתכת לתחרה.

מחשבות של סוף דבר
קודם כל, וואו זו היתה רשומה ארוכה. אני ממש מתכוונת להמנע מכאלו בעתיד.
לקח לי די הרבה זמן לסדר את המחשבות שלי בנושא, ומן הסתם הראיתי רק מקבץ חלקי של הפתרונות שיישמתי בפועל.
כמו כן, התהליך עודנו נמשך, כל פעם למוקד אחר. עם זאת, אני שמחה לחלוק שעכשיו כבר מדובר במוקדים קטנים.
אני לא יודעת אם באמת קל יותר להביא את הבית למצב מסודר מדי ערב כמו שהייתי רוצה להאמין, אבל זה בטוח מרגיש ככה. ימים יגידו אם זה יחזיק.

הסריקה הזו גרמה לי להרגיש שיש לי המון המון חפצים, לרמה כזו שעלתה בי תחושת קבס למחשבה לקנות משהו.
למשל, עם סידור הסרטים בתיק הדיסקים, פתאום צצו סרטים שרכשתי בשעתו ובכלל לא צפינו בהם. יותר מכך: פתאום חשבתי שיהיה ממש נחמד לראות די הרבה סרטים שוב פעם.
על מדף הספרים, התגלו מספיק פריטים שתיכננתי בשלב כזה או אחר לקרוא, רק על מנת לשכוח מהם לגמרי.

יש משהו בחיים בחברת שפע שמוליד קהות מסויימת לערכם של חפצים.
כאילו חלק גדול של הקשב מוקצה ל"להשיג עוד חפצים" (אני צריך X, חסר לי Y, אני לגמרי שמחה כי קניתי עכשיו Z), וחלק מועט הולך להנאה מחפצים קיימים.
אז יש משהו מאוד מוזר ומענג בתוצאה הסופית:
מצד אחד, יש מדפים ריקים, ומגירות ריקות, ושפע מקום אחסון אחרי שכל מיני דברים סוננו החוצה בתהליך, לתרומה או לזבל.
מצד שני, את מה שנשאר אני מרגישה שאני מעריכה עכשיו הרבה הרבה יותר.