יום חמישי, 3 בינואר 2013

לעשות עוד יותר סדר בבית

זהו חלקה השני של הרשומה על מבצע ארגן-מחדש-חפצי-ביתך-כדי-שלא-תרגיש-שאתה-גר-בערימה.
אבל לפני כן, וידוי:
אני מודה שקצת הרגיז אותי להתחיל להתעסק עם סידור הבית.
האם זה לא הסטריאוטיפ האולטימטיבי לאשה הקטנה, מכרכרת בביתה ומזיזה חפצים מכאן לכאן?
זו לא מי שאני, או מי שאני רוצה להיות.
אבל אפילו אני לא יכולתי להתכחש לרווחים הממשיים שעלו מהפינוי והסידור.
כמעט כל פינה בבית פתאום מרגישה מרווחת יותר עקב חפצים שהתפנו. הבית כולו נעים יותר, נוח יותר, מחבק יותר.

תוצאה עיקרית היתה שסוף סוף ניתן היה להיפטר מהשולחן הארור: צימו עקר, שפיכטל וסייד.
ומהרגע שהוסר השולחן וניתן היה להשתמש במרחב אותו הוא מילא, ניתן היה להזיז ריהוט כך שהחדר הפך באחת להיות אוורירי ונעים הרבה יותר.
זה לא עניין מטאפורי: לפני כן, פשוט לא רצינו להיות בחדר.
אם לוקחים בחשבון את העובדה שמלכתחילה מדובר בדירה קטנה, הרווחים שפתאום הורגשו כשהחדר הפך למקום שאשכרה נהנים להיות בו הם מובהקים:
פתאום הדלת לחדר פתוחה לרווחה, עוד איזור בבית עבור בּוּבּה להתרוצץ בו, ההנאה מלהתגולל איתו במיטה, העובדה שעכשיו כיף להתלבש שם בבוקר, וההרגשה הנעימה של מ-ר-ח-ב.

בנוסף, אני מתעבת סידור של בית מבולגן.
זה אולי נשמע כמו אוקסימורון נוכח ההשקעה המתוארת, אבל בפועל המבצע הזה בדיוק משקף את הבלאגן הנוכח בחיינו כמועקת קבע.
מלכתחילה רק עכשיו התפניתי לחשוב על איך להפוך את המרחב שלנו לנעים יותר כי לפני כן לא היו לי את המשאבים הנפשיים, ובטח שלא את הזמן.
התקווה הגדולה, שלא לומר מטרה ממש, היא שכשאשוב לשוק העבודה, ההשקעה הנוכחית תתן פרי בדמות תחזוק קל יותר:
פחות זמן לדאוג מאיך הבית נראה, יותר זמן להינות מהשהות בו.

כפי שתיארתי ברשומה הקודמת, הגעתי למסקנה שיש לפחות שלושה סוגים של בלאגן. תיארתי מקצת מהפתרונות שנמצאו לשניים מהסוגים. 
אלו הובילו אותי להכרה המדהימה שבעצם, אנחנו בכלל לא אנשים מבולגנים. חלקתי את תובנתי עם צימו, ותגובתו על כך היתה: "פחחחחחחחחחחח".
"אבל תקשיב", התעקשתי, "נכון אומרים שלסדר זה להחזיר כל דבר למקום? אבל מה אם אין למשהו מקום ייעודי?"
כי זה המקור להמון מהבלאגן אצלנו, סוג הבלאגן השלישי:

בלאגן של דברים שאין להם מקום
כפי שהדגים המפוזר מכפר אז"ר , חפצים אפשר לשים בכל מיני מקומות, אפילו דרך קבע. זה עדיין לא אומר שיש להם מקום.
אין להם מקום אם כל פעם שניגשים לחפצים דברים נופלים, או אם דוחפים אותם למקום שכבר מלא בבלאגן, או אם יום למחרת שוב מוצאים אותם מנביטים ערימת בלאגן טריה.
אצלנו, רבות מספור היו הדוגמאות להמחיש את התופעה:

גומיות לשיער, למשל, הן עבורי עניין חיוני כי יש לי שיער מאוד ארוך, שאינני מעוניינת להצית באש הכיריים או לתת לבּוּבּה למשוך כאמצעי בידור.
במהלך תהליך הסידור הן צצו לעשרותיהן. הקציתי להן, איך לא, צנצנת מהקולקטיב, וצימו התבונן בערימה התופחת בתוכה בתמיהה:
"אֶהה, את בטוחה שאת צריכה כל כך הרבה גומיות לשיער?"
מובן שלא קניתי את כל גומיות השיער מהחנויות כדי שלא יהיה לאף אחת אחרת. פשוט אף פעם לא היה להן מקום ייעודי, וכך הן תמיד היו נאבדות, והייתי קונה חדשות. 

אותו סיפור עם משככי כאבים וטבליות מציצה לגרון. הם תמיד היו בערימה בארון הקוסמטיקה, ועל כן או שהיו נופלים על ראשי, או שלא יכולת למצוא כדור לרפואה דווקא כשהזדקקת לו.
להבדיל, אותו סיפור עם זיכרון USB. איף, איך מרגיז אותי שתמיד כשצריך אחד - אין. 
והרי אני יודעת בוודאות שיש לנו לפחות ארבעה איפהשהו, ועם זאת, תמיד מוצאים אותם רק כשלא צריך.
ציוד משרדי הוא דוגמא מצויינת נוספת, ולא להאמין כמה דברים בעצם נופלים לקטיגוריה הזו. גם כאן, התחילו לצוץ עוד ועוד מחברות, זוגות מספריים, שדכנים ונייר דבק.
ייתכן ותשימו לב כי לכל הדוגמאות הללו יש קו מאחד: בגלל שצריך, ובגלל שלא מוצאים, קונים עוד. ואלו הוצאות מיותרות לגמרי אם רק יודעים שיש לחפצים האלו מקום.
אחד הדברים שאני מצאתי מפליאים הוא שבסך הכל מדובר, פעם אחר פעם, בצבירים של חפצים קטנים.
זה לא מסתדר עם בלאגן שהוא רחב היקף ותופס שטח ונפח.
ואני חושבת שרק כשהתחלתי לתהות על הניגוד הזה, התחילו להתחבר לי יחדיו המחשבות לגבי בלאגן ואיך אולי פותרים אותו:

בעצם, בכל רגע נתון, אנחנו בכלל לא צריכים את הרוב המוחלט של החפצים שלנו. במקום, אנחנו רק צריכים את הסוודר ההוא, או את המטפחת ההיא, או את הזיכרון הנייד או זוג מספריים.
אבל בגלל שיש לנו לכל היותר רק ניחוש לגבי איפה הם נמצאים, אנחנו מתחילים להזיז חפצים אחרים. חפצים שמעולם לא היו אמורים לזוז, אם רק היינו יודעים איפה לחפש.
ובגלל  שכולנו בני אנוש, מהרגע שמצאנו את מה שחיפשנו (או התייאשנו, גם זה קורה), רובנו לא נחזיר חזרה את כל הדברים למקום.
מה שאומר שבפעם הבאה שנחפש משהו באיזור, יהיה אפילו עוד יותר בלאגן.

כמו שאמרתי ברשומה הראשונה, לדעתי רק אחרי שחיים במקום מסויים תקופה לומדים לדעת איפה "מתאים" שיהיה המקום של חפצים.
ונדמה לי שכאשר מקצים לחפצים מקום שהוא מתאים, מתקרבים חזרה למצב ההגיוני שבו רוב הבית נשאר סטטי, כי לא צריך להזיז מיליון חפצים בדרך.
וכשזה קורה, אז העצה המפורסמת ההיא, על כך שסידור הוא בסך הכל להחזיר דברים למקומם, מתחילה להישמע הרבה יותר רלוונטית.

המבצע המדובר כלל גם ביקור לא קצר באיקאה.
בפנטזיה, אני בוחרת עבור דירתי בעיקר פריטים מעודנים וייחודיים שנמצאו בשווקים או בחנויות יד שניה, עדיף כאלו עם סיפור מעניין מאחוריהם.
בפועל, אני שמחה לאמץ פריטים פה ושם, אבל כשיטה לדירה שלמה דרושה השקעה שאין לי רצון או יכולת לאפשר: 
ריהוט או חפצים גדולים ממילא אין לי דרך להעביר כי אנחנו לא מחזיקים רכב, והנבירה בחיפוש אחר פריטים לוקחת זמן ומאמץ, כשבסיכוי טוב קונים בדרך כל מיני דברים שלא צריכים.
אז כשזיהיתי את הצורך בפתרונות אחסון כאלה או אחרים, פניתי ישירות לענק השוודי.
עם זאת, בפעם הראשונה בחיי באתי לשם עם רשימה, אחרי חיפוש באתר וזיהוי הפריטים הרלוונטיים.

פריט אחד שדווקא לא מצאתי, היה כלי זכוכית יפה לבקבוקוני לק.
ראיתי את הצעת ההגשה בתמונה למטה בפינטרסט (ואיתרתי אותה חזרה לבלוג הזה), שמאוד מצאה חן בעיני, כי אהבתי את הקישור בין לקים לקופסת סוכריות צבעוניות.
זה לא מתאים אם יש המון בקבוקונים, אבל אצלי אין כל כך סיכון שזה יקרה: אני לא אוהבת לצבור הרבה ממשהו ספציפי.  
לבנתיים, שיכנתי את כולם במה שהוא במקור כלי לעציץ, אבל שבה את לבי בגלל השילוב בין מתכת לתחרה.

מחשבות של סוף דבר
קודם כל, וואו זו היתה רשומה ארוכה. אני ממש מתכוונת להמנע מכאלו בעתיד.
לקח לי די הרבה זמן לסדר את המחשבות שלי בנושא, ומן הסתם הראיתי רק מקבץ חלקי של הפתרונות שיישמתי בפועל.
כמו כן, התהליך עודנו נמשך, כל פעם למוקד אחר. עם זאת, אני שמחה לחלוק שעכשיו כבר מדובר במוקדים קטנים.
אני לא יודעת אם באמת קל יותר להביא את הבית למצב מסודר מדי ערב כמו שהייתי רוצה להאמין, אבל זה בטוח מרגיש ככה. ימים יגידו אם זה יחזיק.

הסריקה הזו גרמה לי להרגיש שיש לי המון המון חפצים, לרמה כזו שעלתה בי תחושת קבס למחשבה לקנות משהו.
למשל, עם סידור הסרטים בתיק הדיסקים, פתאום צצו סרטים שרכשתי בשעתו ובכלל לא צפינו בהם. יותר מכך: פתאום חשבתי שיהיה ממש נחמד לראות די הרבה סרטים שוב פעם.
על מדף הספרים, התגלו מספיק פריטים שתיכננתי בשלב כזה או אחר לקרוא, רק על מנת לשכוח מהם לגמרי.

יש משהו בחיים בחברת שפע שמוליד קהות מסויימת לערכם של חפצים.
כאילו חלק גדול של הקשב מוקצה ל"להשיג עוד חפצים" (אני צריך X, חסר לי Y, אני לגמרי שמחה כי קניתי עכשיו Z), וחלק מועט הולך להנאה מחפצים קיימים.
אז יש משהו מאוד מוזר ומענג בתוצאה הסופית:
מצד אחד, יש מדפים ריקים, ומגירות ריקות, ושפע מקום אחסון אחרי שכל מיני דברים סוננו החוצה בתהליך, לתרומה או לזבל.
מצד שני, את מה שנשאר אני מרגישה שאני מעריכה עכשיו הרבה הרבה יותר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה