בּוּבּה הוא ילד גדול. אם לדייק, הוא באחוזון 98 בגובה, ואחוזון 75 במשקל.
זה משעשע אותנו אנקדוטלית, לאור העובדה שאביו ממוצע בגובהו ואמו מאותגרת משהו בתחום.
בפגישת המעקב בה נמדדו הנתונים, בּוּבּה ישב על ברכיי. הוא מאוד לא אוהב את חדרי המרפאה, ופורץ בזעקות שבר למראה החיוך הראשון של האחות.
כדי לנחמו, נשקתי לו קלות: פעם על הקודקוד, פעם על הלחי. על הצוואר, על הרקה, ועוד שתיים-שלוש נשיקות פה ושם ליתר בטחון.
"אההמ", כחכחה האחות והתעניינה ביובש:
"ילד ראשון?"
אם כן, בּוּבּה עדיין מקבל נישוּקים בברכה ובהבנה, אם כי פעם אחת נרשם חשש שמא הגיע לקיצו תור הזהב:
שבת אחת, עת בּוּבּה היה על משטח ההחתלה וצימו החליף לו חיתול, אני עמדתי בצד ושוחחתי עם הילד, תוך הגנבת נשיקות פה ושם.
אחרי מטר אחד של שלוש-או-ארבע-לא-יותר, הרים פעוטי את ידו בהכרזה והודיע: "נוֹ מוֹ".
למרבה המזל, הוא שכח מהשביתה מיד:
כשאני ישובה עמו על השטיח, הוא לוקח את צעצועו בידו, ומתקרב אלי. או אז, הוא מסובב את גבו לעברי, ומתחיל לקחת רברס, עד שהוא צונח לתוכי.
ובעודו מסביר לי על מה שהוא מחזיק, הוא מכוון את ערפו, קודקודו או לחיו בציפיה לנישוּקים.
הוא עדיין מאוד אוהב לשבת בחיקי.
וכעת בּוּבּה מתעניין מאוד לא רק בחפציו, אלא גם בחפצי. אם אני מחזיקה את הטלפון הנייד או יושבת ומתקתקת על המחשב, הוא נורא רוצה גם, ודורש להתיישב עלי ולהשתתף.
ומה הפלא? הילד תחת הרושם שמה שעושים מול המכשירים הללו הוא להסתכל על תמונות שלו:
כשהוא מתיישב עלי אני פותחת את גלריית התמונות, ובּוּבּה מביט מרותק בתמונות והסרטונים, רובם המוחץ כמובן בכיכובו.
אני אוהבת להרגיש איך הוא מוצא תנוחת ישיבה נוחה ומרפה את שריריו, שרוע כולו בריכוז בתמונות שלפניו.
הוא נוקב בשמות החפצים, הוא נובח למראה הכלבים. אני תמיד מסוקרנת מתגובתו לעצמו כשהיה משמעותית קטן יותר, שנעה בין קנאה לזיהוי.
ואני חושבת לעצמי, כמה מוזרה היא החוויה הזו: הנה, רק לפני כמה חודשים, הוא היה משהו שהוא כבר לא. ועם זאת, זה מרגיש כאילו הוא יהיה ככה תמיד, גוזל קטן עם מוצץ שיושב על ברכי אמו.
גודלו של בּוּבּה איננו מכביד עלינו כי אנחנו לא נדרשים להחזיק אותו הרבה זמן על הידיים. אבל כשבכל זאת מרימים אותו, הוא איכשהו לא מרגיש כבד כמו שאולי הייתי מצפה.
אני חושבת שהסיבה היא שהוא אמנם שוקל יותר מששקל בקטנותו, אבל הוא גם יודע להצמד אלינו בחוזקה.
בּוּבּה שלי הוא פעוט חבּקן.
בּוּבּה עדיין מרבה להתרפק עלי, רץ מצידו השני של החדר לעברי על מנת להניח את ראשו עלי, או מסתער לעברי בעיניים צוהלות ובידיים פרושות ומחבק חזק.
מעולם לא חובּקתי ככה, באופן שגרם לי להרגיש עד כדי כך אהובה ורצויה בעולם הזה.
זה משעשע אותנו אנקדוטלית, לאור העובדה שאביו ממוצע בגובהו ואמו מאותגרת משהו בתחום.
בפגישת המעקב בה נמדדו הנתונים, בּוּבּה ישב על ברכיי. הוא מאוד לא אוהב את חדרי המרפאה, ופורץ בזעקות שבר למראה החיוך הראשון של האחות.
כדי לנחמו, נשקתי לו קלות: פעם על הקודקוד, פעם על הלחי. על הצוואר, על הרקה, ועוד שתיים-שלוש נשיקות פה ושם ליתר בטחון.
"אההמ", כחכחה האחות והתעניינה ביובש:
"ילד ראשון?"
אם כן, בּוּבּה עדיין מקבל נישוּקים בברכה ובהבנה, אם כי פעם אחת נרשם חשש שמא הגיע לקיצו תור הזהב:
שבת אחת, עת בּוּבּה היה על משטח ההחתלה וצימו החליף לו חיתול, אני עמדתי בצד ושוחחתי עם הילד, תוך הגנבת נשיקות פה ושם.
אחרי מטר אחד של שלוש-או-ארבע-לא-יותר, הרים פעוטי את ידו בהכרזה והודיע: "נוֹ מוֹ".
למרבה המזל, הוא שכח מהשביתה מיד:
כשאני ישובה עמו על השטיח, הוא לוקח את צעצועו בידו, ומתקרב אלי. או אז, הוא מסובב את גבו לעברי, ומתחיל לקחת רברס, עד שהוא צונח לתוכי.
ובעודו מסביר לי על מה שהוא מחזיק, הוא מכוון את ערפו, קודקודו או לחיו בציפיה לנישוּקים.
הוא עדיין מאוד אוהב לשבת בחיקי.
וכעת בּוּבּה מתעניין מאוד לא רק בחפציו, אלא גם בחפצי. אם אני מחזיקה את הטלפון הנייד או יושבת ומתקתקת על המחשב, הוא נורא רוצה גם, ודורש להתיישב עלי ולהשתתף.
ומה הפלא? הילד תחת הרושם שמה שעושים מול המכשירים הללו הוא להסתכל על תמונות שלו:
כשהוא מתיישב עלי אני פותחת את גלריית התמונות, ובּוּבּה מביט מרותק בתמונות והסרטונים, רובם המוחץ כמובן בכיכובו.
אני אוהבת להרגיש איך הוא מוצא תנוחת ישיבה נוחה ומרפה את שריריו, שרוע כולו בריכוז בתמונות שלפניו.
הוא נוקב בשמות החפצים, הוא נובח למראה הכלבים. אני תמיד מסוקרנת מתגובתו לעצמו כשהיה משמעותית קטן יותר, שנעה בין קנאה לזיהוי.
ואני חושבת לעצמי, כמה מוזרה היא החוויה הזו: הנה, רק לפני כמה חודשים, הוא היה משהו שהוא כבר לא. ועם זאת, זה מרגיש כאילו הוא יהיה ככה תמיד, גוזל קטן עם מוצץ שיושב על ברכי אמו.
גודלו של בּוּבּה איננו מכביד עלינו כי אנחנו לא נדרשים להחזיק אותו הרבה זמן על הידיים. אבל כשבכל זאת מרימים אותו, הוא איכשהו לא מרגיש כבד כמו שאולי הייתי מצפה.
אני חושבת שהסיבה היא שהוא אמנם שוקל יותר מששקל בקטנותו, אבל הוא גם יודע להצמד אלינו בחוזקה.
בּוּבּה שלי הוא פעוט חבּקן.
בּוּבּה עדיין מרבה להתרפק עלי, רץ מצידו השני של החדר לעברי על מנת להניח את ראשו עלי, או מסתער לעברי בעיניים צוהלות ובידיים פרושות ומחבק חזק.
מעולם לא חובּקתי ככה, באופן שגרם לי להרגיש עד כדי כך אהובה ורצויה בעולם הזה.
לא מזמן, אחרי שצימו החליט שכדאי שיהיה לו דוּבּי גדול או משהו להקשר אליו, חזרתי הביתה עם בובת קוף, אותו אימץ בּוּבּה בחדווה.
גּוֹק, כך הוא קורא לו, ומחבק אותו חזק חזק.
לפעמים הוא בא עם גּוֹק אלי ורוצה חיבוק: וכך הוא מחבק את הקוף, ואני מחבקת את שניהם. כפי שנאמר ב"מעשה בחמישה בּלונים": "...כמו שמחבקים בּוּבּה...כמו שמחבקים את אמא".
אמא, ז'תומרת AMA, היות ובּוּבּה עדיין לא קורא לי בחיריק. אישית, אני שמחה על קריאותיו הקמוּצות, עוד מעוז תינוקוּת שיעזוב בבוא העת.
בּוּבּה הוא גם פעוט צחקן. בגיל ההתבגרות הוא אולי יגלגל את עיניו נוכח בדיחותי אבל עכשיו הוא עדיין חושב שאני נורא מצחיקה:
הוא צוחק אם אני מנפחת את לחיי, אם אני פוערת את פי בתדהמה מעושה, אם אני נושפת עליו רוח.
הוא צוחק אם אני רודפת אחריו, צוחק כשאני מתחבאת, צוחק כשהוא מוצא אותי.
גם אביו מצחיק אותו, ולפעמים כשאני שומעת את צחוקו המתגלגל כשהם ביחד, אני מתגנבת מהצד ומצלמת סרטון וידאו. לא בשביל התמונות, בשביל הצלילים.
צעד אחר צעד, בּוּבּה תובע עצמאות על גופו.
כשאני מסדרת את צלחתו, אני מקפידה לשלב שם אוכל שהוא אוהב לקחת באצבעותיו: לרוב עגבניות (עליהן הוא משוגע), או פרחי ברוקולי, או חתיכות מלפפון חמוץ.
בדרך כלל, הוא יסכים לביסים מהאוכל הכבד יותר רק אחרי שהוא החליט, ובחר ולקח ואכל.
בנוסף, ממש לאחרונה הוא הגיע למסקנה שהוא בוגר מספיק, וכמו שאמא מאכילה אותו - הוא יאכיל את אמא. ביד בוטחת דוחף הוא לפי חתיכות עגבניה ושבבי פסטה.
ברוח דומה, כבר לא מפשיטים אותו סתם כך לאמבטיה: אחרי שאביו מודיע לו שהולכים להתרחץ, הוא שואל את הגוזל מה צריך להוריד.
וכך, מצביע בּוּבּה או אומר בקול את הפריט הבא שיש להוריד, ואביו מבצע בצייתנות.
צעד אחר צעד, בּוּבּה תובע עצמאות על גופו.
כשאני מסדרת את צלחתו, אני מקפידה לשלב שם אוכל שהוא אוהב לקחת באצבעותיו: לרוב עגבניות (עליהן הוא משוגע), או פרחי ברוקולי, או חתיכות מלפפון חמוץ.
בדרך כלל, הוא יסכים לביסים מהאוכל הכבד יותר רק אחרי שהוא החליט, ובחר ולקח ואכל.
בנוסף, ממש לאחרונה הוא הגיע למסקנה שהוא בוגר מספיק, וכמו שאמא מאכילה אותו - הוא יאכיל את אמא. ביד בוטחת דוחף הוא לפי חתיכות עגבניה ושבבי פסטה.
ברוח דומה, כבר לא מפשיטים אותו סתם כך לאמבטיה: אחרי שאביו מודיע לו שהולכים להתרחץ, הוא שואל את הגוזל מה צריך להוריד.
וכך, מצביע בּוּבּה או אומר בקול את הפריט הבא שיש להוריד, ואביו מבצע בצייתנות.
ליבּו עדיין נוהה אחר אוטובוסים, אבל עכשיו יש לו גם עניין גורף ברכבות.
השילוב של עניין באוטובוסים ואהבתו לגזירים המבותרים של "עשרה שירים ראשונים" הובילה אותנו לרכוש עבורו סט ובו שישיית פאזלים בני שני חלקים של כלי רכב שונים.
האוטובוס התחבב עליו, כמובן, אבל אהבתו ניתנה לפאזל הקטר של הרכבת, או בשפתו (אפרופו המאבק בין עברית לאנגלית): "טֵיין".
אביו ואני מנסים לעשות לו קולות של רכבת: "צ'וּוּוּ-צ'וּוּוּ", עושה אני, וחושבת שזה טיפשי לחקות קטר קיטור אחרי שהוציאו את כולם לפנסיה.
"צ'יק-צ'יק-צ'יק-צ'יק-צ'יק", מנסה אביו, למרות שאף רכבת לא מקרקשת ככה יותר. אוף עם המודרניזציה.
בכל אופן, הוא מבלה חלק ניכר מזמנו בלגלגל מכאן לשם רכב ארבע-גלגלי כזה או אחר, תוך השמעת קולות אָהנְנְנְנְ-אָהנְנְנְנְ.
הוא עדיין נהנה מאוד מספרים, אבל עכשיו הוא משחק בצעצועים הרבה יותר.
לכן, ובשונה מאורח חיינו לפני בואו, החיים במחיצתו משובצים משחק בינות הפעילויות השגרתיות:
אני שוטפת כוס - ובועטת לו חזרה בכדור. שולחת מייל - ואז מגלגלת רכבת. לובשת סוודר - ומתחבאת מאחורי דלת הארון.
והוא מתגלגל מצחוק.
חוץ מהם, חביבים עליו כדורים וכוסות, והוא מסתובב כמו פורפירה בסלון ומתזמר את עולמו. כשהוא יוצא מהבית הפזוּרה הזו נראית עצובה:
הספר פתוח, המכוניות בהיכון, הכדור מחכה. כאילו קפאו במקום, רק מחכים שבּוּבּה יחזור.
אני יכולה לראות מאיפה יכולה להגיע ההשראה ל"צעצוע של סיפור".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה