יום שלישי, 26 בפברואר 2013

לֶלוֹ

קוריוז מעניין: לדוברי אלבנית יש 27 מלים שכל אחת מתארת סוג שונה של שפם.
קוריוזים מהסוג הזה יש בשפע, והמשותף לכולם הוא איך לפעמים בשפות מסויימות נטבעה מילה מדוייקת לרעיון או אובייקט שלא חשבת לקרוא לו בשם.
לפעמים זה עניין תלוי הקשר תרבותי, כמו נגיד עם המילה "עגוּנה". היא חלק מההקשר היהודי, ולכן אין לה מקבילה מיידית בשפות אחרות.
אבל לפעמים מתמזל מזלי, ואני נתקלת לא בקוריוז, אלא בקיומה של מילה בשפה אחרת, שמצליחה לקלוע לרעיון שלא היו לי מלים לתאר אותו. 
פעם אחת, למשל, זה קרה לי כשלמדתי שהסינים משתמשים במילה "צב" גם כדי לתאר מישהו שהלך ולמד או עבד בחו"ל, ואז חזר לבסס את חייו בסין.
מקור ההתייחסות בצבּות-ים שתמיד חוזרות לחוף על מנת להטיל ביצים, אבל המלה נחרתה בי כחלק מהחיים בעיר רב-לאומית כמו לונדון:
באותה מהירות שבה מכירים אנשים חדשים, נאלצים גם להיפרד מחברים שהחליטו שהספיק להם, והם חוזרים אל ארץ מולדתם לבנות את חייהם.  

לפני מספר חודשים, נתקלתי במילה שלא הכרתי. 
ההתוודעות למילה הזו הביאה אותי לחשוב מחדש על דברים שממילא כבר הפריעו לי, ובעקבותיה, התחלתי לחשוב אחרת על איך אני מעבירה את זמני הפנוי.
המילה הזו היא לֶלוֹ.

לֶלוֹ היא מילה בטיבטית, ומשמעותה היא "אדם חסר תנועה בכל הנוגע לטיפוח מידות טובות ולטיהור התודעה".
כמו עם המילה עגוּנה, גם כאן יש הקשר תרבותי. כי כמו שביהדות חשובה ההקפדה על מצוות, בבודהיזם (ובפרט גם בבודהיזם הטיבטי) יש חשיבות עליונה לטיהור התודעה.
אבל כשאני קראתי אותה לראשונה, היא לא הופיעה בהקשר דתי, אלא דווקא כתיאור של סוג מסויים של עצלנות.

רובנו לא חושבים על עצמנו כעצלנים, גם אם לפרקים אנחנו מכנים כך את עצמנו או אחרים בנסיון לדחוק לכיוון ביצוע פעילות מבאסת.
אחרי הכל, יש עבודה וקריירה, יש ילדים, יש בית שצריך להיות בערך נקי, ואוכל שצריך לבשל. אחרי שצונחים על הספה אחרי יום עמוס שכולל את הנ"ל, עצלנות היא לא בדיוק המילה שקופצת לראש.
ובכל זאת, כבר לא מעט זמן אני מסתובבת עם הרגשה שאני קצת ריקה מבפנים, וחלקתי קצת מההרגשה הזו גם כאן בבלוג:
אי שם באוגוסט סיפרתי על ההשראה שאני תמיד שואבת מהוריו של צימו, שאמנם משקיעים הרבה במקצועם, אבל חייהם מלאים גם ברוּח, ועל הניגוד עם איך שאני עצמי מרגישה.
ואז בדצמבר גם סיפרתי על הקושי האישי שלי בהשקעת זמן בפעילויות שונות, בגלל השאלה הדוקרנית שתמיד עולה: "אז מה?"
לדוגמא, התקשיתי מאוד "סתם" לקרוא ספר, כי צריכה להיות לכך מטרה. באופן כללי יותר, מאוד התקשיתי להשקיע בפעילויות ללא רווח קונקרטי ומיידי.
אז אף על פי שלא הייתי עצלנית במובן המקובל של המילה, הרגשתי שאיבדתי את היכולת לעסוק בפעילויות "לנפש" ולהינות מהן.

אבל רגע, האם יש בכלל זמן שפנוי לפעילויות אלו?
במשך תקופה ארוכה היה לי ברור שפשוט אין לי זמן: גם עבדתי, גם למדתי, גם בּוּבּה היה קטן יותר כך ששעות הערב לאחר הירדמותו לא באמת היו מובטחות.
בגניבה, כך הרגשתי, היו לי דקות פנאי: קצת זמן אינטרנט פה, קצת זיפזוּפּ טלוויזיוני שם. כל מה שעירב מחשבה או ריכוז נוספים הרגיש לי כבד עלי.
אין בכוונתי לומר שבדיעבד טעיתי. עובדתית, כך הרגשתי אז, ואין לי מה להתווכח עם זה.
מה שיותר חשוב הוא שלא אהבתי להרגיש ככה, ורציתי להרגיש אחרת.
רציתי להיות מסוגלת לחזור לכתוב. רציתי להיות מסוגלת להינות מהחיים ולא לחשוב רק על הדחוּף והבּהוּל. רציתי, ולא ידעתי איך.
אז כשנתקלתי במילה הזו לֶלוֹ, פתאום משהו באמירה הזו הרגיש לי מאוד אמיתי: עצלוּת רוחנית.

כמובן שהבעיה לכאורה עם המילה עצלוּת היא הנופך השיפּוטי שלה. כשאני כל כל עייפה ומותשת, מי אתה שתקרא לי עצלה?
אבל המניע לחפש דרך אחרת לנצל את זמני הגיע מתוכי, שהרי אף אחד מלבדי לא הרגיש את התחושה הנאחסית שהסתובבתי איתה. ובכך טמון העניין:
אני יכולה לראות איך את מעט הזמן הפנוי שהיה לי ניצלתי לא מתוך בחירה מודעת:
לבדוק על חצי-אוטומט את הטלפון, את האי-מייל. עוד פעם לרפרש פורומים בתפוז. עוד פעם לעבור על כל הערוצים בטלוויזיה. לצפות במשהו רק בקושי מעניין.
ללכת לפשפש עוד פעם בארונות המטבח ובמקרר. עוד פעם להיגרר למחשבות על טרדות היומיום, ואז לנסות להדחיק אותם מחדש על ידי פנייה לאמצעים המוכרים לעיל.
העברתי ככה לא מעט זמן בכלל. והזמן שפשוט העברתי ככה, האם הוא שימח אותי, האם הרגשתי טוב יותר במהלכו או בעקבותיו?
עבורי התשובה היתה לא, והתוודעות למילה לֶלוֹ היתה סמן שעורר אותי להכיר בכך. משהכרתי בכך, ניסיתי משהו חדש.
עצרתי וחשבתי על אנשים שונים שחייהם מעניקים לי השראה בהיותם מלאים ועשירים, ושאלתי את עצמי:
"כשאת מדמיינת את האדם שהיית רוצה להיות, אילו מן עיסוקים יש לה? אילו דברים היא עושה? מה מהווה חלק קבוע בחייה?"

על אף שהאינסטינקט המיידי שלי הוא תמיד לעשות רשימה, ישבתי וחשבתי עוד קצת על סוגי הדברים שצצו בתשובה לשאלה הזו.
כי לפעמים, מה שקופץ לראש זו פעילות ספציפית, אבל בעצם הכוונה רחבה יותר. הנה דוגמא (ובהיותי לא מוזיקלית לחלוטין, ברור שזו דוגמא היפותטית):
נניח שאחד הדברים שעלו היה "נגינה". אבל כשאני עוצרת חושבת על כך, הייתי רוצה שבנוסף, גם "האזנה למוזיקה" תהיה חלק מחיי. אז יש כאן שני רבדים של עיסוק במוזיקה.
מה שאני בעצם אומרת הוא שאני רוצה שהעיסוק במוזיקה יהיה חלק מחיי, ואלו שני ביטויים שלו שקופצים לי לראש. אולי ביום אחר יקפצו לי לראש ביטויים נוספים כמו, נגיד, "הליכה לקונצרטים".

אז במקום עריכת רשימה של כל האלמנטים האלו שאני תופסת כחלק מחייה של "אני עם חיים מלאים", ציירתי מפת חשיבה.
למי שטרם נתקל בהן, מפות חשיבה הן כלי מצויין לארגון היררכי של מידע, באופן שמאוד עוזר לזכירתו.
לא כל כך חיבבתי את הנחיות הרס"ר שניתנו בערך העברי שלהן בוויקיפדיה, אז במקום אני מביאה דוגמא ממחישה:
(הנושא כאן במקרה הוא שמירה על בריאות, אבל בחרתי בה בעיקר כי היא דוגמא טובה)
במרכז המפה כותבים את הנושא המרכזי, וממנו יוצאים ענפים. על כל ענף, כותבים מהו נושאו, ואז  משם מתפצלים הלאה לתתי רעיונות.
הנקודה המהותית במפות חשיבה (Mind Maps) היא לרתום לעיבוד מידע את הזכרון הויזואלי, שהינו ממילא חזק יותר מהזיכרון של טקסט.
לכן כדאי לשבץ את המפות בכמה שיותר איורים רלוונטיים ולהשתמש בצבעים כאמצעי עזר לחלוקה לקטיגוריות ונושאים.

על מפת החשיבה שציירתי בשביל הפעילויות שצצו בתשובה לשאלה למעלה, לא היו ציורים וגם לא צבעים, כי היא לא נועדה לשינון או לעיבוד מידע.
מטרתה להפוך את הפעילויות שרשמתי לבעלות ערך עבורי, לא רק תיאורטית (מתישהו, פעם...), אלא להעלות למודעוּת באופן יומיומי את הביצוע.
מצורפת דוגמא למפה דומה לזו שציירתי אני, אם כי לא זהה בפרטים ובענפים.
בכוונה כשציירתי אותה, ציירתי עיגולים ריקים בקצוות, כמו נוּריות כבויות:

את הגרסא שלי צילמתי במספר עותקים, ובחודשיים האחרונים, כל שבוע מתחיל עם מפה ריקה שכזו. במהלך השבוע, אני שואפת "להדליק" כמה שיותר נוּריות, ואני רושמת בצד מה כללה כל נורה שנדלקה.
אחד השיעורים החשובים ביותר עבורי מהתרגיל הזה הוא שלא מדובר בהספקים: גם אם כתבתי רק חצי רשומה בבלוג, או קראתי רק כמה עמודים בספר, אני עדיין מקפידה לומר לעצמי שעשיתי.
זהו תהליך מחשבתי שלא בא לי בקלות, כי אני מורגלת למדוד הכל ולשאול: כמה עשית? מה התוצרים?
פתאום, אלו לא השאלות החשובות, כי מה שחשוב הוא שהקפדתי להשקיע זמן בפעילויות הללו.
משקיבלה גם עשייה כזו  את אור הזרקורים, עכשיו כשמתפנה לי זמן (במיוחד בערב, אחרי שבּוּבּה הולך לישון), אני בוחרת כל פעם מחדש לנצל אותו למטרות שחשובות לי, במקום פשוט לשרוף אותו.
מן הסתם, לא כל רגע מנוצל ביעילות גרמנית, ולפעמים מתחשק סתם לרבוץ, אבל ההבדל בעיניי הוא שהפעם זה מגיע ממקום של בחירה.

אחת השאלות שעלו לי באופן טבעי כשהתחלתי עם התרגיל הזה הוא האם בכלל יש טעם: צפיתי שאתפזר לכל הכיוונים אבל לא באמת אדבוק במשהו לאורך זמן.
בפועל, אני יכולה לדווח שההיפך קרה. כשאני מתבוננת אחורה במפות מהחודשיים האחרונים, אני מגלה שלא רק שהספקתי יותר פעילויות שונות, קל לי יותר לשקע את עצמי בכל פעילות בנפרד.
הצלחתי לראשונה מזה זמן רב לקרוא ספרים שלמים, לאפות עוגות, לסיים פרוייקטים נושנים, לחזק קשרי חברות.
בנוסף, גיליתי שעם חלוף השבועות, המפה משתנה: מתוך מחשבה על הדברים שחשוב לי לעשות בחיי, נוספו סוגי פעילות נוספים.
כמובן שאין כזה דבר שבוע שבו הספקתי הכל. לא רק כי אין זמן, אלא כי  חלק מהפעילויות שסימנתי לעצמי באות במובהק אחת על חשבון השניה.

הדבר הנוסף שחששתי מפניו הוא שאני "אברח" לפעילויות הקלות יותר, אלו שאני מעדיפה ממילא לעסוק בהן, ובמיוחד הדבר נכון לאור העובדה שאני כעת גם עסוקה במציאת עבודה.
פעילות זו אמנם מהווה אחת הנוריות, אבל חששתי שמשהו כמו המפה "ימשוך" אותי לעבר פעילויות פנאי וירחיק אותי עוד יותר ממציאת משרה.
הפתיע אותי לגלות עד כמה ההיפך הוא הנכון. אמנם המטרה היא לסמן כמה שיותר נוריות, אבל מדי שבוע אני מגלה עד כמה יש גם שאיפה לאיזוּן, וכמה כוח מעניקה לי העשייה.
למשל, אחת הפעילויות שנוספו למפה היתה "התמודדוּת", וכל שבוע אני מנסה לעשות לפחות משהו אחד שאני נרתעת מעשייתו. זה עוזר מאוד גם בפנייה למשרות.
בנוסף, אני מגלה עד כמה יש זליגה מפעילות אחת לאחרת. הכתיבה המקצועית, למשל, מאוד עוזרת לי עם ראיונות העבודה.
כך שהדרך הכי טובה שיש לי לסכם את התוצאה היא שבעזרת המפות האלו אני לא שוכחת מה חשוב, אלא נזכרת מה גם חשוב.

מבחינתי, השאלה הגדולה היא מה יקרה כשאשוב לשוק העבודה, וזמני יחזור להפוך דחוּק יותר.
אבל אני כבר שמה לב שבערב הטלוויזיה דולקת פחות, שאני מבלה פחות זמן ריק מול המחשב והטלפון. שאני מנצלת את הערבים בצורה חיובית יותר עבורי, שנותנת סיום נעים ליום.
אני מקווה בכל מאודי שגם אם זמני יצטמצם, אני אשכיל עדיין לזכור את הערך שנותן לי התרגיל הזה.

יום ראשון, 24 בפברואר 2013

פּוּרים נוצתי

אולי זה עניין של גיל, אולי זה עניין של אופי. כך או כך, אני מתה על ההתעסקות של פורים.
בעצם, לפני בואו של בּוּבּה, החג נטה לעבור לנו מעל הראש: לא התחפשנו, לא הלכנו להקראות מגילה או מסיבות פורים.
אבל מרגע שהפציע תינוק בבית, פתאום תקף אותי דחף בל יסורב להלביש אותו בתחפושת ולחגוג את החג.
עם התחפושת, זה אפילו יותר מההלבשה עצמה. רציתי להכין לו תחפושת. ריגש אותי שתהיה לו תחפושת שאמא הכינה.

שנה שעברה היה קל. הוא היה בן פחות משנה ולא מאוד נייד, אז כל שנדרש היה תחפושת שלא תפריע לו יותר מדי.
השנה, מצד אחד בּוּבּה כבר הולך ומתרוצץ ולוקח דברים מפה לשם, אבל מצד שני עדיין לא ממש מודע לרעיון של תחפושת.
אז רציתי משהו שירגיש לו כמעט כמו בגדים רגילים, אבל שירגיש לי כמו צעצוע גדול.
חיפשתי השראה ברשת ומצאתי את התמונה של האפרוחית המקסימה הזו.
לא היו הוראות אבל הקונספט נשמע פשוט:
קחו צעיף נוצות ענקי, וחברו אותו לבגדים רגילים. אחרי עוד קצת מחשבה הגעתי למסקנה שמהיכרותי עם בובה יידרשו שני שינויים:
אחד, עדיף שזה יהיה סווטשירט עם רוכסן, כדי שלא להכניס את הראש דרך המוני נוצות; ושתיים, כנראה עדיף להשאיר את השרוולים נטולי נוצות מהחשש שהן יפריעו.
משמאל, ההשראה. מימין, התחפושת באמצע הדרך ובסופה
הזמנתי מאיביי שני צעיפי נוצות עבים אך זולים, וחיברתי אותם לסוודר ממנו הוסר הכובע, כי אינני חושקת באפרוח גיבן.
כמעט ולא נדרשתי לגזור את הצעיף עצמו, רק לפתל אותו, ולחבר עם מספר תפרים בודדים. לא מסובך, אבל כן דרש קצת התעסקות. 
מה שכן, זה בעיקר מילא את הבית באינסוף נוצות צהובות. ייתכן שהיו נושרות פחות נוצות אם הצעיפים היו מאיכות קצת יותר טובה, אבל אין לי באמת דרך לדעת.
החשש הגדול היה כמובן שהנוצות יעצבנו אותו, והוא לחלוטין יסרב להפוך לאפרוח זעיר ומתוק.  
לכן כדי לצמצם עוד יותר את ההפרעה, תפרתי לו צווארון אחרי שנתפרו צעיפי הנוצות, כדי להרחיק את הנוצות מהפנים.
זה עבד. בבוקרו של יום ראשון הוא עטה את נוצותיו כאילו זה הדבר ההגיוני ביותר בעולם לעשות, וחזר לעסוק בענייני מכוניות.
השינוי המרכזי נחווה על ידי אביו, אשר לאורך היום ייעד את אחד מכיסיו אך ורק לאיסוף הנוצות שהשיל אחריו הגוזל המשוחרר.

אם כבר רוח החג השתלטה עלי, החלטתי גם לאפות אזני המן. אבל הנה הבעיה שלי עם אזני המן:
בכל ימות השנה שאינם פורים, זה מאפה שלא באמת הייתי רוצה לאכול אותו. 
הבצק הפריך הוא כבד ומתפורר, וזה עוד לפני שהזכרנו את המילויים. מי לא זוכר את הבאסה של לקחת ביס מאוזן המן שנראית ממולאת בשוקולד ולגלות שזה בעצם פרג?
אז החלטתי לעשות מעשה אשר לרוב מסתבר כלא משתלם, ולהיות הרפתקנית בענייני אפייה.

שבוע קודם לכן אפיתי את עוגת התפוזים מהבלוג של שירלי נמש. זו עוגת שושנים שמתחפשת לעוגת שמרים אבל עשויה מבצק קל מאוד להכנה עם המרכיב הסודי קוטג'.
מהעוגה עצמה לא מאוד התלהבתי, אבל אולי זה בגלל שאני הייתי זו שמכינה אותה:
זיגוג התפוזים עשוי כמעט לגמרי מסוכר, כמו גם המילוי שלה. היא היתה בסדר, לא יותר, ובסוף צימו אכל את רובה.
מה שכן, הבצק היה מאוד מוצלח, רך וכיפי. אז ברוח ההרפתקנות, החלטתי להכין אזני המן רכים.
הייתי גם קצת הרפתקנית עם המילויים, אבל לא נכנס לזה כי לא הכל עלה יפה, שזו דרך עדינה לספר שחלק מאזני ההמן התפוצצו בתנור. 
המסקנה הסופית היא שיש סיבה שהרפתקנות באפיה לרוב לא משתלמת: איכשהו, זה לא לגמרי עובד. 
נכון שכיף יותר לקחת ביס באוזן המן רכה ולא פריכה, אבל הבצק הזה נותן מאפה שיותר מזכיר לחמניה מאשר אוזן המן.
בכל אופן, בערך שליש מאזני ההמן הענקתי בתשורה במשלוחי מנות, ואת המכוערים יותר השארתי בבית. 
את אלו שהתפוצצו שמרתי בצלחת בצד לצימו.

בבוקרו של יום ראשון צעדנו כמשפחת תרנגולים גאה להקראת מגילה בבית הכנסת.
הילדים בבית הכנסת היו מחופשים במידה מגוונת של השקעה, אבל בעיקר על טהרת התחפושות תוצרת בית.
הם עסקו בפעילויות כמו הכנת אזני המן וחלקם גם לקחו חלק פעיל בהקראת המגילה. לילדים הגדולים יותר אפילו היתה הפעלה נוספת בנפרד.
פעוטי עוד זעיר מכדי להינות מכל אלו או אפילו לשבת בסבלנות לאורך הקראת המגילה, אבל מעת לעת הוא נהנה מהרעשת הרעשנים.
מטבע הדברים, זה לא אותו הדבר כמו לחגוג בישראל.
אני זוכרת היטב מילדותי ומנעוריי את אווירת ההפנינג השמחה שמתלווה לפורים. כאן לעומת זאת, בבוקר יום ראשון ישנוני, הרחובות היו ברובם ריקים גם כשחזרנו מבית הכנסת.
ובכל זאת, בשובנו הביתה עם כרבולותינו לראשנו, עצרנו באחת הצמתים לחציית הכביש, וחלון נפתח במכונית אשר עמדה בצומת.
"חג שמח!" קראה לנו בעברית אישה מחוייכת.
"חג שמח!" קראנו לה בשמחה בחזרה.

יום שלישי, 12 בפברואר 2013

בּרוּנו וקלאודיה

את בּרוּנו הכרתי כשלוש שנים. לפני כחודש, קיבלתי הודעה סתומה במייל: בּרוּנו נפטר.
במקור מפורטוגל, הוא היה קולגה ללימודי ה-MBA.
בשנה הראשונה, כשמחלקים את הקבוצה הגדולה לקבוצות מצומצמות יותר לטובת לימוד משותף, שובצנו יחד באותה קבוצה, ועל כן באותה שנה בילינו זמן רב ביחד.
לפעמים היה נח עליו מצב רוח וכחני, מהסוג שהיה יכול לייגע כי היה מאריך את זמן העבודה הנדרש. אבל מעבר לכך היה בחור נעים הליכות, פייסן, כריזמטי ומלא שמחת חיים.
וצעיר, צעיר מדי מכדי למוּת. לא ידעתי בדיוק בן כמה הוא, ולאחרונה נסתבר לי שהיה בן כ -38 במותו. 

ככל שהתקדמו הלימודים, וכל אחד פנה לכיוונים אחרים, ראיתי אותו פחות.
אני יודעת שבשנה השניה, היתה תקופה שבה לא היה בקו הבריאות, בעיקר כתוצאה מלחץ גדול בעבודה ואורח חיים לא בריא.
הוא ערך שינויים באורח חייו וכמה חודשים אחר כך כשנפגשנו בשנית, נראה צעיר, בריא וחיוּני.
כך שמותו הגיע בהפתעה גמורה: מה קרה?! איך זה קרה?!
מספר שבועות אחרי אותו מייל סתום הגיע עדכון נוסף: אמנם הקבורה היתה בפורטוגל, אבל בלונדון ייערך אירוע אזכרה.
לא הייתי מעודי באירוע אזכרה מקומי, ולא ידעתי למה לצפות: באיזה מן מקום זה ייערך? מה כללי הטקס המקובלים?
רק נמסר כי בת זוגתו מזה שנים ארוכות, קלאודיה, רוצה שהאירוע יהיה חגיגה של חייו, לא קינה על מותו.

את קלאודיה לא פגשתי מעולם קודם לאזכרה.
הלימודים ומפגשי העבודה המשותפים היו נערכים בערבים ובסופי השבוע, וזה משוּנה כשפתאום מבלים המון זמן (שפעם החשבת כזמנך הפנוי) עם אנשים חדשים.
מתוודעים לעולמם באינטנסיביות דרך הסיפורים, אבל לא ממש מתערבבים בחיי היומיום. כי אם כבר מתפנה זמן פנוי, מעדיפים להפנות אותו חזרה אל העולם האישי.
אז ידעתי עליה כל מיני דברים: שהם היו בני זוג כבר בפורטוגל, שבמשך תקופה ארוכה הוא שהה בלונדון והיא עוד היתה שם. היא עברה לעיר בתקופה הלימודים, והוא שמח על כך שמחה גדולה.

קלאודיה נסתברה כבחורה קטנטונת, הלוּמה מצער.
מה אומרים לאדם שאיבד את כל עולמו? זה כל כך מערער כשרואים את הסיוט הגדול ביותר מתממש לנגד עיניך בחייו של אדם אחר.
קולגה מהלימודים שעזר בארגון האירוע הציג אותי בפניה. היא זכרה שילדתי במהלך הלימודים ושאלה לשלומו של בּוּבּה. ליבי נתכווץ כשהנהנתי, כן, נכון, באמת ילדתי, הוא ילד נהדר, בן שנה וחצי.
אני לא יודעת אם הם רצו ילדים. אולי הם תכננו להגיע לזה בקרוב, עכשיו משהתבססו חייהם המשותפים באנגליה. איך קמים בבוקר לחלום כזה שנגוז?

קלאודיה סיפרה לי שזה היה התקף לב.
באותו ערב, הוא חש כאבים בחזה. כבר היו לו כאבים כאלו בעבר, והם הזמינו אמבולנס. אנשי האמבולנס (חובשים?) לא זיהו את מקור הבעיה, ועמדו לקחת אותו לבית החולים.
אז בּרוּנו הלך לחדר השינה להחליף בגדים, וקלאודיה הלכה לארגן לו את התיק. היא יצאה אל החובשים עם התיק, וכשחזרה לחדר לאסוף את בּרוּנו הוא אמר לה: "אני מרגיש מאוד סחרחר".
אז היא שוב יצאה מהחדר כדי לומר לחובשים שהוא מרגיש מאוד סחרחר, ואז חזרה אל החדר.
בּרוּנו כבר היה מוטל על הרצפה.
החובשים ניסו מה שניסו אבל הוא כבר נפטר. כך, פתאום, כמה שניות, היא רק יצאה וחזרה, והוא כבר לא היה שם.

קלאודיה הלכה לברך לשלום אדם נוסף שהגיע, ואני נותרתי הופכת בסיפור הזה. ישבתי בצד צופה באנשים המתקבצים, המחשבה מתמרדת כנגד הסופיות של עזיבה שכזו:
"מה זאת אומרת הוא מת? אבל הרגע, לפני שניה, רק יצאתי, מה זאת אומרת? איך זה ייתכן?! לא, הוא חייב לחזור, אבל הרגע הוא היה כאן, איך זה יכול להיות סופי?!...".
מסביב היו פזורות תמונות מוגדלות של פניו של בּרוּנו, ועל אחד הקירות מסך ובו ריצדה מצגת תמונות. באור המצגת  דברים נראו עוד פחות הגיוניים:
התמונות נבחרו ונערכו על ידי קלאודיה, וכולן היו של בּרוּנו מהשנים האחרונות. כמעט כולן צולמו בחופשות או אירועים חברתיים, רבות מהן היו תמונות זוגיות.
בּרוּנו נראה בהן עליז, מאושר, וכל כך צעיר. זה הרגיש כאילו הוא נעדר מחגיגת יום הולדתו.

המקום בו נערך האירוע הורכב מחללים מעוצבים למשעי. החלל הגדול משמש בימים כתיקונם כמועדון ריקודים קטן, וממוקם מעל פאב.
ככל שנתאספו יותר אנשים, כך נראתה הדינמיקה האופיינית כל כך למפגשי שתיה: קבוצות קבוצות עומדים ומשוחחים, עם כוס יין ביד. לאחר שהגיע גל גדול של קולגות מהעבודה, החלו בטקס.
ראשונה עלתה קלאודיה, והודתה לכולם על שבאו. היא סיפרה שבּרוּנו תמיד היה צוחק על הסתייגותה מהתנסויות חדשות: "אני מלח", היה אומר לה, "ואת חוואית".
בזכותו, כך סיפרה, זכתה לעשות דברים שלא חלמה שתעשה. בקול שבוּר מצער סיימה: "הייתי מכנה אותו בכינוי חיבה נסיך, כי הוא באמת היה הנסיך שלי".
איך בכלל מתחילים לדבר על מישהו כזה עבורך בלשון עבר?

אחר כך עלו חברים, קולגות, וסיפרו עליו עוד. על אהבתו הרבה לאוכל טוב, לשתיה, לצניחה חופשית, להרפתקה, ולפורטוגל ארצו. בשולחן קטן ישבתי עם עוד כמה מחברי ללימודים.
ראיתי את קלאודיה בוכה בצד, את החברים והקולגות מוחים דמעה. המבט נמשך חזרה אל תמונותיו של בּרוּנו, מיישיר מבטו למצלמה בקריצה שרמנטית ובדל חיוך.
לצידי ישבה אשה יפה בשנות הארבעים, בתלתליה ובעיניים כחולות עגולות וגדולות דמתה דימיון מרשים לטליה שפירא ז"ל.
אף היא היתה קולגה של בּרוּנו מהעבודה, אבל היא עצמה עובדת רק זמן קצר שם.
"זה כל כך מוזר, את יודעת?", היא אמרה ברגע של גילוי לב. "אמא שלי היתה חולה בסרטן, ואני זוכרת שדיברתי איתו עליה, על חיים ומוות. ואז היא נפטרה לפני חודש, וקצת אחר כך שמעתי שהוא נפטר."
ראיתי בה את הכאב שעודנו טרי מאובדן אימה, ורציתי לחבק אותה. אבל לא עושים כזה דבר לאנשים זרים.

בתום הנאומים, פוזרו על גבי השולחנות מגשים, לחגוג את אהבתו של בּרוּנו לאוכל טוב: נקניקים, גבינות, זיתים, פרוסות בגט.
אנשים חזרו לשוחח, קבוצות קבוצות. נפרדתי מקבוצתי הקטנה, נפרדתי בחיבוק מקלאודיה, וירדתי למטה אל הפאב.
כיאה לשעה ארבע אחר הצהריים הוא היה שומם, מלבד איש מבוגר שישב על ספסל בצד ומילא תשבץ.
רציתי לעזוב ועם זאת עדיין לא, כי במחשבתי עוד היו בּרוּנו על מבטו הקורץ וקלאודיה על דמעותיה. לא פייר, לא פייר, לא פייר, לא פייר.
אז צילמתי כמה תמונות מסביב, כולן נראו לי עצוּבות. ואז נסעתי הביתה.

זה לא מדוייק. לא מיהרתי לחזור. ירדתי כמה תחנות קודם והלכתי לאט ברחוב, קוברת את הבל הפה בצעיף הצמר.
לא חשבתי על שום דבר מלבד סיפורה של קלאודיה. רגע אחד היא יצאה, וברגע הבא הוא כבר היה מוטל על הרצפה.
ראיתי ברחוב אישה מבוגרת שנאבקת להרים קופסת קרטון. הקופסה היתה לא גדולה, אבל היה לאישה גם תיק, ולא היתה לה דרך נוחה להחזיק את שניהם.
התלבטתי רגע אחד, וחשבתי גם על טליה שפירא שלא חיבקתי. "את צריכה עזרה גבירתי?"
היא רצתה לקחת אוטובוס הביתה, והיתה צריכה להגיע עד לתחנה עם החבילה. "בואי נלך יחד, אקח את זה עבורך"
הקופסא היתה קלה להפתיע. כלי אידוי שהיא קנתה לבנה, שיוכל לאדות בו עוף וירקות. "הוא פשוט עשוי מזכוכית, ואני פוחדת שיישבר".

עלה בדעתי שאחרי שהיא תרד מהאוטובוס גם אז היא תתקשה לסחוב את הקופסא הביתה. לידנו היתה חנות יד שניה, והצעתי שנבקש מהם שקית גדולה. ממילא תמיד תורמים בשקיות גדולות.
כשהמתנו למוכרת שתתפנה, היא אמרה לי שוב ושוב: "אני ממש מעריכה את זה, אני לא רוצה לעכב אותך".
גם לו יכולתי להסביר לא הייתי יכולה לומר, עד כמה לעזור לה משכך את הכאב שלי. אז רק חייכתי אליה ואמרתי שהיא לא מעכבת אותי בכלל.
יצאנו את החנות כשהקופסא ארוזה בבטחה בשקית איקאה חסונה עם ידיות איתנות. עכשיו כבר יכלה לסחוב את החבילה בקלות.
היא הביטה בי בעיניים מלאות שמחה כשהודתה לי. "אנשים כבר לא עושים את מה שעשית, ככה סתם לעזור למישהו ברחוב".
"קוראים לי לין", היא אמרה. "את רוצה שאקנה לך כוס תה?" הודיתי לה על הצעתה הנדיבה, ונפרדתי ממנה לשלום.
רציתי הביתה, רציתי לראות את בּוּבּה, רציתי שצימו יחזור כבר גם הוא.

יום שישי, 1 בפברואר 2013

לאן פונים עכשיו?

לפני כשלושה שבועות הרגשתי שאני מסוגלת להתחיל לחפש עבודה, מכיוןן שעד אותו שלב לא באמת הייתי פתוחה לרעיון. 
אמנם ידעתי שבבוא העת אני אחזור למעגל, אבל הייתי תשושה לגמרי מהחודשים שקדמו להתפטרות ולסיום הלימודים.
ואז עלתה השאלה הטבעית:
מה לחפש?

העולם המקצועי שבו אני חיה איננו עולם של קביעוּת. 
החלפת תפקידים אחת למספר שנים (לפעמים באותו מקום, לרוב במקומות עבודה שונים) היא לא רק נורמה חברתית, אלא מסלול מקובל לפיתוח קריירה.
ובעולם כזה, אחד הדברים העיקריים שמבדילים בעיני בין קריירה לעבודה הוא צבירת נסיון שנותן כל פעם יותר חופש לבחור את הצעד הבא. 
מוקדם למדי במהלך הקריירה האישית שלי שמתי לב שצבירת נסיון מהסוג המדובר מורכבת משני סוגים שונים של התמקצעות: פיתוח מיומנויות, ופיתוח ידע.
את פיתוח המיומנויות היה קל לי יותר לראות: כשעברתי ללונדון, שמחתי מאוד לגלות שהסינון למקצועות שמשכו אותי נעשה בעיקר על פי מה אתה מסוגל לעשות,
ופחות על פי האם יש לך תואר ספציפי או נסיון קודם ספציפי.
נסיון קודם היה כמובן רלוונטי, אבל הרלוונטיות היתה רק על מנת להדגים יכולות, כמו כישורי תקשורת או יכולת לנתח מידע.

חשיבות פיתוח הידע הפכה להיות מובהקת ככל שעבדתי יותר. 
מצד אחד, בהחלט ניתן להקדיש קריירה שלמה לעיסוקים שמתבססים על מיומנויות. 
רוב העיתונאים, למשל, יכולים לכתוב על טווח רחב של נושאים, מבלי להתמחות בתחום ספציפי. פוליטיקאים יכולים לעבוד במשרד ממשלתי אחד, ואז לעבור לאחר.
אבל עם רוב המקצועות מגיע השלב שבו עולה השאלה, מה היתרון שנותן הנסיון שלך על פני מישהו כשרוני עם פחות נסיון?
סביבי ראיתי איך אנשים שמתקדמים הם כאלו שלא רק פיתחו את המיומנויות להם נדרשו במקצועותיהם, אלא התמידו בתחום מסויים והעמיקו את הידע שלהם בו.

עבור אנשים רבים, פיתוח הידע והמיומנויות הולכים יד ביד: לומדים באוניברסיטה משהו מקצועי, הולכים לעבוד במקצוע, ומפתחים התמחות.
שלא יהיה לכם ספק, זו גם היתה התוכנית שלי.
למדתי תואר דו-חוגי, והדואליות הזו המשיכה גם בתואר השני. הלימודים היו מעניינים, ותיאורטית הייתי יכולה להעמיק בכל אחד מהתחומים ולמצוא את עצמי מתמקצעת בהם.
שני אפיקי קריירה מאוד שונים. כפי שגיליתי כשעשיתי את צעדיי המקצועיים הראשונים - שניהם לא מתאימים לי במידה שווה.
ההתנסויות הללו הובילו אותי לשנות כיוון כשעברנו ללונדון, ומאוד התאים לי לחפש עבודות לפי כישורים ולפי סוגי עשייה שנראו לי מעניינים.

אבל די מהר הבנתי שאני לא אוכל להסתפק בכיוון שמבוסס על כישורים ומיומנויות, כי בער בי הרצון לדעת משהו לעומק.
רציתי תחום שיציע רעיונות שימשיכו לעניין אותי כשאני קמה בבוקר גם בעוד שנה וגם בעוד חמש שנים וגם בעוד עשר. אפילו הרגיש לי שמצאתי כזה.
כבר חמש שנים שאני עוסקת במגזר תעשייתי ספציפי. התפקידים שמילאתי במהלך הזמן הזה היו שונים ומגוונים, והיתרון המשותף לכולם הוא שהם העמיקו את
עולם הידע שלי במגזר. אני נהנית מעולם התוכן, לרמה כזו שבשנים האחרונות את עיקר הפנאי שלי הקדשתי ללמידה נוספת.
נכון, בסוף זה הפך מוגזם לגמרי כשעולם העבודה התנפח לתפוס כל מקום פנוי על חשבון דברים אחרים חשובים, והחלטתי שכדאי קצת יותר איזון בחיים. 
אבל לצרכי הדיון על מיומנויות וידע, הנה - עכשיו היו שניהם. לא ככה?

יש תופעה כזו שקוראים לה תסמונת המתחזה. אני מכירה שפע אקדמאיים שיודו בפה מלא שהם לוקים בה, אבל בקרב אנשי מקצוע במגזר הפרטי קשה יותר למצוא מי שירים את ידו.
נדמה לי שזה קשור לחשש תחרותי: אם אתה עצמך לא מסוגל להאמין בשווי הידע שלך, למה שמישהו ירצה להעסיק אותך על פני אחרים? הם אולי יודעים פחות, אבל בטוחים יותר.
החשש האישי שלי שנופל תחת התסמונת הוא מן הרגשה שלא עשיתי מספיק, שאין לי איזה חותם מאשר, שאומר: "זה בסדר, היא שייכת". ובמידה רבה, זה מה שהוביל ללימודי ה-MBA:
רציתי לרכוש מיומנויות קונקרטיות כדי להתקדם לתפקידים אחרים במגזר התעשייתי שלי, תפקידים אשר הייתי בטוחה שיגרמו לי להרגיש אחרת.

קיבלתי את המיומנויות הללו, אין ספק. אבל מהתואר גם יצאתי עם ההבנה שהתפקידים הללו שחשבתי שכל כך רציתי, בעצם לא יתאימו לי בכלל. לרדוף אחריהם יהיה
לחזור אחורה כמה שנים טובות ולעשות את אותן טעויות של תחילת הקריירה. ממש לא כל הנוצץ זהב, ובהתבוננות קרובה זה אפילו לא נוצץ.
במקביל, הלימודים מעניקים לי פתח פוטנציאלי להחלפת כיוון.
הנסיון המצטבר שלי בשילוב עם התואר יכולים להדגים מסוגלוּת לשורה חדשה של תפקידים, גם מחוץ למגזר התעשייתי שלי.
וכך נראה שעשיתי סיבוב שלם, ועלתה השאלה במה לבחור: משהו מבוסס מיומנויות או משהו מבוסס ידע?

כמובן שזה לא חייב להיות אחד במקום השני. 
אבל חשבתי שאולי יהיה לי קל יותר למצוא עבודה טובה אם אני לא בהכרח אגביל את עצמי לעולם הידע שצברתי עד כה.
אולי יהיו יותר אופציות, אולי זה יקח פחות זמן. אולי זה יפתח בפני הזדמנויות חדשות ולא צפויות. 
אחרי הכל, לפני שעברנו ללונדון לא יכולתי לדמיין שככה יתפתחו החיים המקצועיים שלי. אם הייתי מגבילה את עצמי לתחומים שהכרתי עד אז, כנראה היה הרבה פחות דיסקו.

בפועל, הרגשתי שלפתוח לגמרי את האופציות שיתק אותי. אם ברמה מסויימת זה יאמר להתחיל מחדש, אז מה המשמעות של כל מה שעשיתי עד עכשיו? 
לא הרגשתי אופטימית יותר, הרגשתי מיואשת מראש. לא הרגשה טובה לחפש מתוכה עבודה. מתוך ההתלבטויות האלו גם לא מצאתי את הכוחות
להשקיע בפרוייקט הכתיבה המקצועית-פופולרית שהתחלתי. מה הטעם? במילא הכל כנראה יזנח  לטובת עולם תוכן אחר עם העבודה הבאה.
רציתי מאוד להרגיש מחוייבת לעולם הידע שרכשתי בעמל רב, אבל פחדתי. פחדתי שאני אף פעם לא אמצא עבודה. 
לא כי התחום זניח. אלא כי תמיד יבוא מישהו אחר, עם חותם אישור.

ההארה הגיע מכיוון לא צפוי. פנתה אלי מגייסת דרך לינקדאין לתפקיד אותו היא מנסה לאייש בחברת ייעוץ.
מתוך ההתחבטויות שלי, לא דמיינתי שייצא מזה הרבה, אבל שמחתי לשוחח איתה. היתה שיחה ארוכה וטובה, גם סביב הדברים שעשיתי וגם על הדברים שיעניינו את הלקוחות שלה.
וזו היתה פעם ראשונה מזה שבועות רבים ששוחחתי עם מישהו ספציפית על עולם התוכן המקצועי שלי. נזכרתי עד כמה העולם הזה מעניין אותי. זה היה כל כך מרענן,
כאילו מישהו פתח את הוילונות ונכנס פתאום המון אור הביתה.
בעקבות השיחה הזו, משהו בי הפך שלם יותר. גם אם זה יקח יותר זמן, אמרתי לעצמי, אני רוצה להשאר בתוך העולם הזה.
הוא גדול ורחב, איפהשהו בו בטח אמצא את מקומי הבא.
אולי זה קשור, אולי זה סתם צירוף מקרים, אבל השבוע קיבלתי שתי בקשות לקביעת ראיונות.