יום שישי, 1 בפברואר 2013

לאן פונים עכשיו?

לפני כשלושה שבועות הרגשתי שאני מסוגלת להתחיל לחפש עבודה, מכיוןן שעד אותו שלב לא באמת הייתי פתוחה לרעיון. 
אמנם ידעתי שבבוא העת אני אחזור למעגל, אבל הייתי תשושה לגמרי מהחודשים שקדמו להתפטרות ולסיום הלימודים.
ואז עלתה השאלה הטבעית:
מה לחפש?

העולם המקצועי שבו אני חיה איננו עולם של קביעוּת. 
החלפת תפקידים אחת למספר שנים (לפעמים באותו מקום, לרוב במקומות עבודה שונים) היא לא רק נורמה חברתית, אלא מסלול מקובל לפיתוח קריירה.
ובעולם כזה, אחד הדברים העיקריים שמבדילים בעיני בין קריירה לעבודה הוא צבירת נסיון שנותן כל פעם יותר חופש לבחור את הצעד הבא. 
מוקדם למדי במהלך הקריירה האישית שלי שמתי לב שצבירת נסיון מהסוג המדובר מורכבת משני סוגים שונים של התמקצעות: פיתוח מיומנויות, ופיתוח ידע.
את פיתוח המיומנויות היה קל לי יותר לראות: כשעברתי ללונדון, שמחתי מאוד לגלות שהסינון למקצועות שמשכו אותי נעשה בעיקר על פי מה אתה מסוגל לעשות,
ופחות על פי האם יש לך תואר ספציפי או נסיון קודם ספציפי.
נסיון קודם היה כמובן רלוונטי, אבל הרלוונטיות היתה רק על מנת להדגים יכולות, כמו כישורי תקשורת או יכולת לנתח מידע.

חשיבות פיתוח הידע הפכה להיות מובהקת ככל שעבדתי יותר. 
מצד אחד, בהחלט ניתן להקדיש קריירה שלמה לעיסוקים שמתבססים על מיומנויות. 
רוב העיתונאים, למשל, יכולים לכתוב על טווח רחב של נושאים, מבלי להתמחות בתחום ספציפי. פוליטיקאים יכולים לעבוד במשרד ממשלתי אחד, ואז לעבור לאחר.
אבל עם רוב המקצועות מגיע השלב שבו עולה השאלה, מה היתרון שנותן הנסיון שלך על פני מישהו כשרוני עם פחות נסיון?
סביבי ראיתי איך אנשים שמתקדמים הם כאלו שלא רק פיתחו את המיומנויות להם נדרשו במקצועותיהם, אלא התמידו בתחום מסויים והעמיקו את הידע שלהם בו.

עבור אנשים רבים, פיתוח הידע והמיומנויות הולכים יד ביד: לומדים באוניברסיטה משהו מקצועי, הולכים לעבוד במקצוע, ומפתחים התמחות.
שלא יהיה לכם ספק, זו גם היתה התוכנית שלי.
למדתי תואר דו-חוגי, והדואליות הזו המשיכה גם בתואר השני. הלימודים היו מעניינים, ותיאורטית הייתי יכולה להעמיק בכל אחד מהתחומים ולמצוא את עצמי מתמקצעת בהם.
שני אפיקי קריירה מאוד שונים. כפי שגיליתי כשעשיתי את צעדיי המקצועיים הראשונים - שניהם לא מתאימים לי במידה שווה.
ההתנסויות הללו הובילו אותי לשנות כיוון כשעברנו ללונדון, ומאוד התאים לי לחפש עבודות לפי כישורים ולפי סוגי עשייה שנראו לי מעניינים.

אבל די מהר הבנתי שאני לא אוכל להסתפק בכיוון שמבוסס על כישורים ומיומנויות, כי בער בי הרצון לדעת משהו לעומק.
רציתי תחום שיציע רעיונות שימשיכו לעניין אותי כשאני קמה בבוקר גם בעוד שנה וגם בעוד חמש שנים וגם בעוד עשר. אפילו הרגיש לי שמצאתי כזה.
כבר חמש שנים שאני עוסקת במגזר תעשייתי ספציפי. התפקידים שמילאתי במהלך הזמן הזה היו שונים ומגוונים, והיתרון המשותף לכולם הוא שהם העמיקו את
עולם הידע שלי במגזר. אני נהנית מעולם התוכן, לרמה כזו שבשנים האחרונות את עיקר הפנאי שלי הקדשתי ללמידה נוספת.
נכון, בסוף זה הפך מוגזם לגמרי כשעולם העבודה התנפח לתפוס כל מקום פנוי על חשבון דברים אחרים חשובים, והחלטתי שכדאי קצת יותר איזון בחיים. 
אבל לצרכי הדיון על מיומנויות וידע, הנה - עכשיו היו שניהם. לא ככה?

יש תופעה כזו שקוראים לה תסמונת המתחזה. אני מכירה שפע אקדמאיים שיודו בפה מלא שהם לוקים בה, אבל בקרב אנשי מקצוע במגזר הפרטי קשה יותר למצוא מי שירים את ידו.
נדמה לי שזה קשור לחשש תחרותי: אם אתה עצמך לא מסוגל להאמין בשווי הידע שלך, למה שמישהו ירצה להעסיק אותך על פני אחרים? הם אולי יודעים פחות, אבל בטוחים יותר.
החשש האישי שלי שנופל תחת התסמונת הוא מן הרגשה שלא עשיתי מספיק, שאין לי איזה חותם מאשר, שאומר: "זה בסדר, היא שייכת". ובמידה רבה, זה מה שהוביל ללימודי ה-MBA:
רציתי לרכוש מיומנויות קונקרטיות כדי להתקדם לתפקידים אחרים במגזר התעשייתי שלי, תפקידים אשר הייתי בטוחה שיגרמו לי להרגיש אחרת.

קיבלתי את המיומנויות הללו, אין ספק. אבל מהתואר גם יצאתי עם ההבנה שהתפקידים הללו שחשבתי שכל כך רציתי, בעצם לא יתאימו לי בכלל. לרדוף אחריהם יהיה
לחזור אחורה כמה שנים טובות ולעשות את אותן טעויות של תחילת הקריירה. ממש לא כל הנוצץ זהב, ובהתבוננות קרובה זה אפילו לא נוצץ.
במקביל, הלימודים מעניקים לי פתח פוטנציאלי להחלפת כיוון.
הנסיון המצטבר שלי בשילוב עם התואר יכולים להדגים מסוגלוּת לשורה חדשה של תפקידים, גם מחוץ למגזר התעשייתי שלי.
וכך נראה שעשיתי סיבוב שלם, ועלתה השאלה במה לבחור: משהו מבוסס מיומנויות או משהו מבוסס ידע?

כמובן שזה לא חייב להיות אחד במקום השני. 
אבל חשבתי שאולי יהיה לי קל יותר למצוא עבודה טובה אם אני לא בהכרח אגביל את עצמי לעולם הידע שצברתי עד כה.
אולי יהיו יותר אופציות, אולי זה יקח פחות זמן. אולי זה יפתח בפני הזדמנויות חדשות ולא צפויות. 
אחרי הכל, לפני שעברנו ללונדון לא יכולתי לדמיין שככה יתפתחו החיים המקצועיים שלי. אם הייתי מגבילה את עצמי לתחומים שהכרתי עד אז, כנראה היה הרבה פחות דיסקו.

בפועל, הרגשתי שלפתוח לגמרי את האופציות שיתק אותי. אם ברמה מסויימת זה יאמר להתחיל מחדש, אז מה המשמעות של כל מה שעשיתי עד עכשיו? 
לא הרגשתי אופטימית יותר, הרגשתי מיואשת מראש. לא הרגשה טובה לחפש מתוכה עבודה. מתוך ההתלבטויות האלו גם לא מצאתי את הכוחות
להשקיע בפרוייקט הכתיבה המקצועית-פופולרית שהתחלתי. מה הטעם? במילא הכל כנראה יזנח  לטובת עולם תוכן אחר עם העבודה הבאה.
רציתי מאוד להרגיש מחוייבת לעולם הידע שרכשתי בעמל רב, אבל פחדתי. פחדתי שאני אף פעם לא אמצא עבודה. 
לא כי התחום זניח. אלא כי תמיד יבוא מישהו אחר, עם חותם אישור.

ההארה הגיע מכיוון לא צפוי. פנתה אלי מגייסת דרך לינקדאין לתפקיד אותו היא מנסה לאייש בחברת ייעוץ.
מתוך ההתחבטויות שלי, לא דמיינתי שייצא מזה הרבה, אבל שמחתי לשוחח איתה. היתה שיחה ארוכה וטובה, גם סביב הדברים שעשיתי וגם על הדברים שיעניינו את הלקוחות שלה.
וזו היתה פעם ראשונה מזה שבועות רבים ששוחחתי עם מישהו ספציפית על עולם התוכן המקצועי שלי. נזכרתי עד כמה העולם הזה מעניין אותי. זה היה כל כך מרענן,
כאילו מישהו פתח את הוילונות ונכנס פתאום המון אור הביתה.
בעקבות השיחה הזו, משהו בי הפך שלם יותר. גם אם זה יקח יותר זמן, אמרתי לעצמי, אני רוצה להשאר בתוך העולם הזה.
הוא גדול ורחב, איפהשהו בו בטח אמצא את מקומי הבא.
אולי זה קשור, אולי זה סתם צירוף מקרים, אבל השבוע קיבלתי שתי בקשות לקביעת ראיונות.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה