יום שלישי, 12 בפברואר 2013

בּרוּנו וקלאודיה

את בּרוּנו הכרתי כשלוש שנים. לפני כחודש, קיבלתי הודעה סתומה במייל: בּרוּנו נפטר.
במקור מפורטוגל, הוא היה קולגה ללימודי ה-MBA.
בשנה הראשונה, כשמחלקים את הקבוצה הגדולה לקבוצות מצומצמות יותר לטובת לימוד משותף, שובצנו יחד באותה קבוצה, ועל כן באותה שנה בילינו זמן רב ביחד.
לפעמים היה נח עליו מצב רוח וכחני, מהסוג שהיה יכול לייגע כי היה מאריך את זמן העבודה הנדרש. אבל מעבר לכך היה בחור נעים הליכות, פייסן, כריזמטי ומלא שמחת חיים.
וצעיר, צעיר מדי מכדי למוּת. לא ידעתי בדיוק בן כמה הוא, ולאחרונה נסתבר לי שהיה בן כ -38 במותו. 

ככל שהתקדמו הלימודים, וכל אחד פנה לכיוונים אחרים, ראיתי אותו פחות.
אני יודעת שבשנה השניה, היתה תקופה שבה לא היה בקו הבריאות, בעיקר כתוצאה מלחץ גדול בעבודה ואורח חיים לא בריא.
הוא ערך שינויים באורח חייו וכמה חודשים אחר כך כשנפגשנו בשנית, נראה צעיר, בריא וחיוּני.
כך שמותו הגיע בהפתעה גמורה: מה קרה?! איך זה קרה?!
מספר שבועות אחרי אותו מייל סתום הגיע עדכון נוסף: אמנם הקבורה היתה בפורטוגל, אבל בלונדון ייערך אירוע אזכרה.
לא הייתי מעודי באירוע אזכרה מקומי, ולא ידעתי למה לצפות: באיזה מן מקום זה ייערך? מה כללי הטקס המקובלים?
רק נמסר כי בת זוגתו מזה שנים ארוכות, קלאודיה, רוצה שהאירוע יהיה חגיגה של חייו, לא קינה על מותו.

את קלאודיה לא פגשתי מעולם קודם לאזכרה.
הלימודים ומפגשי העבודה המשותפים היו נערכים בערבים ובסופי השבוע, וזה משוּנה כשפתאום מבלים המון זמן (שפעם החשבת כזמנך הפנוי) עם אנשים חדשים.
מתוודעים לעולמם באינטנסיביות דרך הסיפורים, אבל לא ממש מתערבבים בחיי היומיום. כי אם כבר מתפנה זמן פנוי, מעדיפים להפנות אותו חזרה אל העולם האישי.
אז ידעתי עליה כל מיני דברים: שהם היו בני זוג כבר בפורטוגל, שבמשך תקופה ארוכה הוא שהה בלונדון והיא עוד היתה שם. היא עברה לעיר בתקופה הלימודים, והוא שמח על כך שמחה גדולה.

קלאודיה נסתברה כבחורה קטנטונת, הלוּמה מצער.
מה אומרים לאדם שאיבד את כל עולמו? זה כל כך מערער כשרואים את הסיוט הגדול ביותר מתממש לנגד עיניך בחייו של אדם אחר.
קולגה מהלימודים שעזר בארגון האירוע הציג אותי בפניה. היא זכרה שילדתי במהלך הלימודים ושאלה לשלומו של בּוּבּה. ליבי נתכווץ כשהנהנתי, כן, נכון, באמת ילדתי, הוא ילד נהדר, בן שנה וחצי.
אני לא יודעת אם הם רצו ילדים. אולי הם תכננו להגיע לזה בקרוב, עכשיו משהתבססו חייהם המשותפים באנגליה. איך קמים בבוקר לחלום כזה שנגוז?

קלאודיה סיפרה לי שזה היה התקף לב.
באותו ערב, הוא חש כאבים בחזה. כבר היו לו כאבים כאלו בעבר, והם הזמינו אמבולנס. אנשי האמבולנס (חובשים?) לא זיהו את מקור הבעיה, ועמדו לקחת אותו לבית החולים.
אז בּרוּנו הלך לחדר השינה להחליף בגדים, וקלאודיה הלכה לארגן לו את התיק. היא יצאה אל החובשים עם התיק, וכשחזרה לחדר לאסוף את בּרוּנו הוא אמר לה: "אני מרגיש מאוד סחרחר".
אז היא שוב יצאה מהחדר כדי לומר לחובשים שהוא מרגיש מאוד סחרחר, ואז חזרה אל החדר.
בּרוּנו כבר היה מוטל על הרצפה.
החובשים ניסו מה שניסו אבל הוא כבר נפטר. כך, פתאום, כמה שניות, היא רק יצאה וחזרה, והוא כבר לא היה שם.

קלאודיה הלכה לברך לשלום אדם נוסף שהגיע, ואני נותרתי הופכת בסיפור הזה. ישבתי בצד צופה באנשים המתקבצים, המחשבה מתמרדת כנגד הסופיות של עזיבה שכזו:
"מה זאת אומרת הוא מת? אבל הרגע, לפני שניה, רק יצאתי, מה זאת אומרת? איך זה ייתכן?! לא, הוא חייב לחזור, אבל הרגע הוא היה כאן, איך זה יכול להיות סופי?!...".
מסביב היו פזורות תמונות מוגדלות של פניו של בּרוּנו, ועל אחד הקירות מסך ובו ריצדה מצגת תמונות. באור המצגת  דברים נראו עוד פחות הגיוניים:
התמונות נבחרו ונערכו על ידי קלאודיה, וכולן היו של בּרוּנו מהשנים האחרונות. כמעט כולן צולמו בחופשות או אירועים חברתיים, רבות מהן היו תמונות זוגיות.
בּרוּנו נראה בהן עליז, מאושר, וכל כך צעיר. זה הרגיש כאילו הוא נעדר מחגיגת יום הולדתו.

המקום בו נערך האירוע הורכב מחללים מעוצבים למשעי. החלל הגדול משמש בימים כתיקונם כמועדון ריקודים קטן, וממוקם מעל פאב.
ככל שנתאספו יותר אנשים, כך נראתה הדינמיקה האופיינית כל כך למפגשי שתיה: קבוצות קבוצות עומדים ומשוחחים, עם כוס יין ביד. לאחר שהגיע גל גדול של קולגות מהעבודה, החלו בטקס.
ראשונה עלתה קלאודיה, והודתה לכולם על שבאו. היא סיפרה שבּרוּנו תמיד היה צוחק על הסתייגותה מהתנסויות חדשות: "אני מלח", היה אומר לה, "ואת חוואית".
בזכותו, כך סיפרה, זכתה לעשות דברים שלא חלמה שתעשה. בקול שבוּר מצער סיימה: "הייתי מכנה אותו בכינוי חיבה נסיך, כי הוא באמת היה הנסיך שלי".
איך בכלל מתחילים לדבר על מישהו כזה עבורך בלשון עבר?

אחר כך עלו חברים, קולגות, וסיפרו עליו עוד. על אהבתו הרבה לאוכל טוב, לשתיה, לצניחה חופשית, להרפתקה, ולפורטוגל ארצו. בשולחן קטן ישבתי עם עוד כמה מחברי ללימודים.
ראיתי את קלאודיה בוכה בצד, את החברים והקולגות מוחים דמעה. המבט נמשך חזרה אל תמונותיו של בּרוּנו, מיישיר מבטו למצלמה בקריצה שרמנטית ובדל חיוך.
לצידי ישבה אשה יפה בשנות הארבעים, בתלתליה ובעיניים כחולות עגולות וגדולות דמתה דימיון מרשים לטליה שפירא ז"ל.
אף היא היתה קולגה של בּרוּנו מהעבודה, אבל היא עצמה עובדת רק זמן קצר שם.
"זה כל כך מוזר, את יודעת?", היא אמרה ברגע של גילוי לב. "אמא שלי היתה חולה בסרטן, ואני זוכרת שדיברתי איתו עליה, על חיים ומוות. ואז היא נפטרה לפני חודש, וקצת אחר כך שמעתי שהוא נפטר."
ראיתי בה את הכאב שעודנו טרי מאובדן אימה, ורציתי לחבק אותה. אבל לא עושים כזה דבר לאנשים זרים.

בתום הנאומים, פוזרו על גבי השולחנות מגשים, לחגוג את אהבתו של בּרוּנו לאוכל טוב: נקניקים, גבינות, זיתים, פרוסות בגט.
אנשים חזרו לשוחח, קבוצות קבוצות. נפרדתי מקבוצתי הקטנה, נפרדתי בחיבוק מקלאודיה, וירדתי למטה אל הפאב.
כיאה לשעה ארבע אחר הצהריים הוא היה שומם, מלבד איש מבוגר שישב על ספסל בצד ומילא תשבץ.
רציתי לעזוב ועם זאת עדיין לא, כי במחשבתי עוד היו בּרוּנו על מבטו הקורץ וקלאודיה על דמעותיה. לא פייר, לא פייר, לא פייר, לא פייר.
אז צילמתי כמה תמונות מסביב, כולן נראו לי עצוּבות. ואז נסעתי הביתה.

זה לא מדוייק. לא מיהרתי לחזור. ירדתי כמה תחנות קודם והלכתי לאט ברחוב, קוברת את הבל הפה בצעיף הצמר.
לא חשבתי על שום דבר מלבד סיפורה של קלאודיה. רגע אחד היא יצאה, וברגע הבא הוא כבר היה מוטל על הרצפה.
ראיתי ברחוב אישה מבוגרת שנאבקת להרים קופסת קרטון. הקופסה היתה לא גדולה, אבל היה לאישה גם תיק, ולא היתה לה דרך נוחה להחזיק את שניהם.
התלבטתי רגע אחד, וחשבתי גם על טליה שפירא שלא חיבקתי. "את צריכה עזרה גבירתי?"
היא רצתה לקחת אוטובוס הביתה, והיתה צריכה להגיע עד לתחנה עם החבילה. "בואי נלך יחד, אקח את זה עבורך"
הקופסא היתה קלה להפתיע. כלי אידוי שהיא קנתה לבנה, שיוכל לאדות בו עוף וירקות. "הוא פשוט עשוי מזכוכית, ואני פוחדת שיישבר".

עלה בדעתי שאחרי שהיא תרד מהאוטובוס גם אז היא תתקשה לסחוב את הקופסא הביתה. לידנו היתה חנות יד שניה, והצעתי שנבקש מהם שקית גדולה. ממילא תמיד תורמים בשקיות גדולות.
כשהמתנו למוכרת שתתפנה, היא אמרה לי שוב ושוב: "אני ממש מעריכה את זה, אני לא רוצה לעכב אותך".
גם לו יכולתי להסביר לא הייתי יכולה לומר, עד כמה לעזור לה משכך את הכאב שלי. אז רק חייכתי אליה ואמרתי שהיא לא מעכבת אותי בכלל.
יצאנו את החנות כשהקופסא ארוזה בבטחה בשקית איקאה חסונה עם ידיות איתנות. עכשיו כבר יכלה לסחוב את החבילה בקלות.
היא הביטה בי בעיניים מלאות שמחה כשהודתה לי. "אנשים כבר לא עושים את מה שעשית, ככה סתם לעזור למישהו ברחוב".
"קוראים לי לין", היא אמרה. "את רוצה שאקנה לך כוס תה?" הודיתי לה על הצעתה הנדיבה, ונפרדתי ממנה לשלום.
רציתי הביתה, רציתי לראות את בּוּבּה, רציתי שצימו יחזור כבר גם הוא.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה