לֶלוֹ

קוריוז מעניין: לדוברי אלבנית יש 27 מלים שכל אחת מתארת סוג שונה של שפם.

קוריוזים מהסוג הזה יש בשפע, והמשותף לכולם הוא איך לפעמים בשפות מסויימות נטבעה מילה מדוייקת לרעיון או אובייקט שלא חשבת לקרוא לו בשם.

לפעמים זה עניין תלוי הקשר תרבותי, כמו נגיד עם המילה "עגוּנה". היא חלק מההקשר היהודי, ולכן אין לה מקבילה מיידית בשפות אחרות.

אבל לפעמים מתמזל מזלי, ואני נתקלת לא בקוריוז, אלא בקיומה של מילה בשפה אחרת, שמצליחה לקלוע לרעיון שלא היו לי מלים לתאר אותו. 

פעם אחת, למשל, זה קרה לי כשלמדתי שהסינים משתמשים במילה "צב" גם כדי לתאר מישהו שהלך ולמד או עבד בחו"ל, ואז חזר לבסס את חייו בסין.
מקור ההתייחסות בצבּות-ים שתמיד חוזרות לחוף על מנת להטיל ביצים, אבל המלה נחרתה בי כחלק מהחיים בעיר רב-לאומית כמו לונדון:

באותה מהירות שבה מכירים אנשים חדשים, נאלצים גם להיפרד מחברים שהחליטו שהספיק להם, והם חוזרים אל ארץ מולדתם לבנות את חייהם.  

לפני מספר חודשים, נתקלתי במילה שלא הכרתי. 

ההתוודעות למילה הזו הביאה אותי לחשוב מחדש על דברים שממילא כבר הפריעו לי, ובעקבותיה, התחלתי לחשוב אחרת על איך אני מעבירה את זמני הפנוי.

המילה הזו היא לֶלוֹ.

לֶלוֹ היא מילה בטיבטית, ומשמעותה היא "אדם חסר תנועה בכל הנוגע לטיפוח מידות טובות ולטיהור התודעה".

כמו עם המילה עגוּנה, גם כאן יש הקשר תרבותי. כי כמו שביהדות חשובה ההקפדה על מצוות, בבודהיזם (ובפרט גם בבודהיזם הטיבטי) יש חשיבות עליונה לטיהור התודעה.

אבל כשאני קראתי אותה לראשונה, היא לא הופיעה בהקשר דתי, אלא דווקא כתיאור של סוג מסויים של עצלנות.

רובנו לא חושבים על עצמנו כעצלנים, גם אם לפרקים אנחנו מכנים כך את עצמנו או אחרים בנסיון לדחוק לכיוון ביצוע פעילות מבאסת.

אחרי הכל, יש עבודה וקריירה, יש ילדים, יש בית שצריך להיות בערך נקי, ואוכל שצריך לבשל. אחרי שצונחים על הספה אחרי יום עמוס שכולל את הנ"ל, עצלנות היא לא בדיוק המילה שקופצת לראש.
ובכל זאת, כבר לא מעט זמן אני מסתובבת עם הרגשה שאני קצת ריקה מבפנים, וחלקתי קצת מההרגשה הזו גם כאן בבלוג:
אי שם באוגוסט סיפרתי על ההשראה שאני תמיד שואבת מהוריו של צימו, שאמנם משקיעים הרבה במקצועם, אבל חייהם מלאים גם ברוּח, ועל הניגוד עם איך שאני עצמי מרגישה.
ואז בדצמבר גם סיפרתי על הקושי האישי שלי בהשקעת זמן בפעילויות שונות, בגלל השאלה הדוקרנית שתמיד עולה: "אז מה?"
לדוגמא, התקשיתי מאוד "סתם" לקרוא ספר, כי צריכה להיות לכך מטרה. באופן כללי יותר, מאוד התקשיתי להשקיע בפעילויות ללא רווח קונקרטי ומיידי.

אז אף על פי שלא הייתי עצלנית במובן המקובל של המילה, הרגשתי שאיבדתי את היכולת לעסוק בפעילויות "לנפש" ולהינות מהן.

אבל רגע, האם יש בכלל זמן שפנוי לפעילויות אלו?
במשך תקופה ארוכה היה לי ברור שפשוט אין לי זמן: גם עבדתי, גם למדתי, גם בּוּבּה היה קטן יותר כך ששעות הערב לאחר הירדמותו לא באמת היו מובטחות.
בגניבה, כך הרגשתי, היו לי דקות פנאי: קצת זמן אינטרנט פה, קצת זיפזוּפּ טלוויזיוני שם. כל מה שעירב מחשבה או ריכוז נוספים הרגיש לי כבד עלי.
אין בכוונתי לומר שבדיעבד טעיתי. עובדתית, כך הרגשתי אז, ואין לי מה להתווכח עם זה.
מה שיותר חשוב הוא שלא אהבתי להרגיש ככה, ורציתי להרגיש אחרת.
רציתי להיות מסוגלת לחזור לכתוב. רציתי להיות מסוגלת להינות מהחיים ולא לחשוב רק על הדחוּף והבּהוּל. רציתי, ולא ידעתי איך.
אז כשנתקלתי במילה הזו לֶלוֹ, פתאום משהו באמירה הזו הרגיש לי מאוד אמיתי: עצלוּת רוחנית.

כמובן שהבעיה לכאורה עם המילה עצלוּת היא הנופך השיפּוטי שלה. כשאני כל כל עייפה ומותשת, מי אתה שתקרא לי עצלה?
אבל המניע לחפש דרך אחרת לנצל את זמני הגיע מתוכי, שהרי אף אחד מלבדי לא הרגיש את התחושה הנאחסית שהסתובבתי איתה. ובכך טמון העניין:
אני יכולה לראות איך את מעט הזמן הפנוי שהיה לי ניצלתי לא מתוך בחירה מודעת:
לבדוק על חצי-אוטומט את הטלפון, את האי-מייל. עוד פעם לרפרש פורומים בתפוז. עוד פעם לעבור על כל הערוצים בטלוויזיה. לצפות במשהו רק בקושי מעניין.
ללכת לפשפש עוד פעם בארונות המטבח ובמקרר. עוד פעם להיגרר למחשבות על טרדות היומיום, ואז לנסות להדחיק אותם מחדש על ידי פנייה לאמצעים המוכרים לעיל.
העברתי ככה לא מעט זמן בכלל. והזמן שפשוט העברתי ככה, האם הוא שימח אותי, האם הרגשתי טוב יותר במהלכו או בעקבותיו?
עבורי התשובה היתה לא, והתוודעות למילה לֶלוֹ היתה סמן שעורר אותי להכיר בכך. משהכרתי בכך, ניסיתי משהו חדש.
עצרתי וחשבתי על אנשים שונים שחייהם מעניקים לי השראה בהיותם מלאים ועשירים, ושאלתי את עצמי:

"כשאת מדמיינת את האדם שהיית רוצה להיות, אילו מן עיסוקים יש לה? אילו דברים היא עושה? מה מהווה חלק קבוע בחייה?"

על אף שהאינסטינקט המיידי שלי הוא תמיד לעשות רשימה, ישבתי וחשבתי עוד קצת על סוגי הדברים שצצו בתשובה לשאלה הזו.
כי לפעמים, מה שקופץ לראש זו פעילות ספציפית, אבל בעצם הכוונה רחבה יותר. הנה דוגמא (ובהיותי לא מוזיקלית לחלוטין, ברור שזו דוגמא היפותטית):
נניח שאחד הדברים שעלו היה "נגינה". אבל כשאני עוצרת חושבת על כך, הייתי רוצה שבנוסף, גם "האזנה למוזיקה" תהיה חלק מחיי. אז יש כאן שני רבדים של עיסוק במוזיקה.
מה שאני בעצם אומרת הוא שאני רוצה שהעיסוק במוזיקה יהיה חלק מחיי, ואלו שני ביטויים שלו שקופצים לי לראש. אולי ביום אחר יקפצו לי לראש ביטויים נוספים כמו, נגיד, "הליכה לקונצרטים".

אז במקום עריכת רשימה של כל האלמנטים האלו שאני תופסת כחלק מחייה של "אני עם חיים מלאים", ציירתי מפת חשיבה.
למי שטרם נתקל בהן, מפות חשיבה הן כלי מצויין לארגון היררכי של מידע, באופן שמאוד עוזר לזכירתו.
לא כל כך חיבבתי את הנחיות הרס"ר שניתנו בערך העברי שלהן בוויקיפדיה, אז במקום אני מביאה דוגמא ממחישה:
(הנושא כאן במקרה הוא שמירה על בריאות, אבל בחרתי בה בעיקר כי היא דוגמא טובה)
במרכז המפה כותבים את הנושא המרכזי, וממנו יוצאים ענפים. על כל ענף, כותבים מהו נושאו, ואז  משם מתפצלים הלאה לתתי רעיונות.
הנקודה המהותית במפות חשיבה (Mind Maps) היא לרתום לעיבוד מידע את הזכרון הויזואלי, שהינו ממילא חזק יותר מהזיכרון של טקסט.
לכן כדאי לשבץ את המפות בכמה שיותר איורים רלוונטיים ולהשתמש בצבעים כאמצעי עזר לחלוקה לקטיגוריות ונושאים.

על מפת החשיבה שציירתי בשביל הפעילויות שצצו בתשובה לשאלה למעלה, לא היו ציורים וגם לא צבעים, כי היא לא נועדה לשינון או לעיבוד מידע.
מטרתה להפוך את הפעילויות שרשמתי לבעלות ערך עבורי, לא רק תיאורטית (מתישהו, פעם...), אלא להעלות למודעוּת באופן יומיומי את הביצוע.
מצורפת דוגמא למפה דומה לזו שציירתי אני, אם כי לא זהה בפרטים ובענפים.
בכוונה כשציירתי אותה, ציירתי עיגולים ריקים בקצוות, כמו נוּריות כבויות:

את הגרסא שלי צילמתי במספר עותקים, ובחודשיים האחרונים, כל שבוע מתחיל עם מפה ריקה שכזו. במהלך השבוע, אני שואפת "להדליק" כמה שיותר נוּריות, ואני רושמת בצד מה כללה כל נורה שנדלקה.
אחד השיעורים החשובים ביותר עבורי מהתרגיל הזה הוא שלא מדובר בהספקים: גם אם כתבתי רק חצי רשומה בבלוג, או קראתי רק כמה עמודים בספר, אני עדיין מקפידה לומר לעצמי שעשיתי.
זהו תהליך מחשבתי שלא בא לי בקלות, כי אני מורגלת למדוד הכל ולשאול: כמה עשית? מה התוצרים?
פתאום, אלו לא השאלות החשובות, כי מה שחשוב הוא שהקפדתי להשקיע זמן בפעילויות הללו.
משקיבלה גם עשייה כזו  את אור הזרקורים, עכשיו כשמתפנה לי זמן (במיוחד בערב, אחרי שבּוּבּה הולך לישון), אני בוחרת כל פעם מחדש לנצל אותו למטרות שחשובות לי, במקום פשוט לשרוף אותו.
מן הסתם, לא כל רגע מנוצל ביעילות גרמנית, ולפעמים מתחשק סתם לרבוץ, אבל ההבדל בעיניי הוא שהפעם זה מגיע ממקום של בחירה.

אחת השאלות שעלו לי באופן טבעי כשהתחלתי עם התרגיל הזה הוא האם בכלל יש טעם: צפיתי שאתפזר לכל הכיוונים אבל לא באמת אדבוק במשהו לאורך זמן.
בפועל, אני יכולה לדווח שההיפך קרה. כשאני מתבוננת אחורה במפות מהחודשיים האחרונים, אני מגלה שלא רק שהספקתי יותר פעילויות שונות, קל לי יותר לשקע את עצמי בכל פעילות בנפרד.
הצלחתי לראשונה מזה זמן רב לקרוא ספרים שלמים, לאפות עוגות, לסיים פרוייקטים נושנים, לחזק קשרי חברות.
בנוסף, גיליתי שעם חלוף השבועות, המפה משתנה: מתוך מחשבה על הדברים שחשוב לי לעשות בחיי, נוספו סוגי פעילות נוספים.
כמובן שאין כזה דבר שבוע שבו הספקתי הכל. לא רק כי אין זמן, אלא כי  חלק מהפעילויות שסימנתי לעצמי באות במובהק אחת על חשבון השניה.

הדבר הנוסף שחששתי מפניו הוא שאני "אברח" לפעילויות הקלות יותר, אלו שאני מעדיפה ממילא לעסוק בהן, ובמיוחד הדבר נכון לאור העובדה שאני כעת גם עסוקה במציאת עבודה.
פעילות זו אמנם מהווה אחת הנוריות, אבל חששתי שמשהו כמו המפה "ימשוך" אותי לעבר פעילויות פנאי וירחיק אותי עוד יותר ממציאת משרה.
הפתיע אותי לגלות עד כמה ההיפך הוא הנכון. אמנם המטרה היא לסמן כמה שיותר נוריות, אבל מדי שבוע אני מגלה עד כמה יש גם שאיפה לאיזוּן, וכמה כוח מעניקה לי העשייה.
למשל, אחת הפעילויות שנוספו למפה היתה "התמודדוּת", וכל שבוע אני מנסה לעשות לפחות משהו אחד שאני נרתעת מעשייתו. זה עוזר מאוד גם בפנייה למשרות.
בנוסף, אני מגלה עד כמה יש זליגה מפעילות אחת לאחרת. הכתיבה המקצועית, למשל, מאוד עוזרת לי עם ראיונות העבודה.
כך שהדרך הכי טובה שיש לי לסכם את התוצאה היא שבעזרת המפות האלו אני לא שוכחת מה חשוב, אלא נזכרת מה גם חשוב.

מבחינתי, השאלה הגדולה היא מה יקרה כשאשוב לשוק העבודה, וזמני יחזור להפוך דחוּק יותר.
אבל אני כבר שמה לב שבערב הטלוויזיה דולקת פחות, שאני מבלה פחות זמן ריק מול המחשב והטלפון. שאני מנצלת את הערבים בצורה חיובית יותר עבורי, שנותנת סיום נעים ליום.
אני מקווה בכל מאודי שגם אם זמני יצטמצם, אני אשכיל עדיין לזכור את הערך שנותן לי התרגיל הזה.