יום רביעי, 10 באפריל 2013

שביל פירורים: ווס אנדרסון

כשאני קמה בבוקר, מגששת לקפה ועודני קצת מטושטשת, לפעמים אני מתנגשת בקירות.
למראית עין, השלוּמיאליות המתנודדת נעלמת ברגע שהתעוררתי סופית. בפועל, ככה אני רוכשת הרבה מידיעותיי על העולם: בהתנגשות מקרית.
אני אקרא מאמר איפהשהו, והוא יזכיר אתר. באתר אני אראה תמונה יפה, ובהקשרה יזכירו סרט, שבפסקול שלו יהיה שיר שאהבתי, והדמות בסרט תקרא ספר שנראה לי מעניין.
אני תמיד מרגישה שזו לא הדרך לעשות דברים. איפה הסדר? היכן המתודה?
וכך לפעמים, בעודי נהנית מיצירה כזו או אחרת, אני עוצרת לרגע ושואלת: "רגע, איך בכלל הגעתי לכאן?" ורוב הזמן אני כבר לא זוכרת יותר מצעד או שניים אחורה.
זה במיוחד נכון כשמתגלגלים ברשת: התחלת ממקום אחד, ודבר הוביל לדבר, ופתאום יש לך חלון שמנגן שיר איטלקי ישן, אתר של טחנות רוח, ועמוד ויקיפדיה עלוּם.
מכאן הגיע הרעיון לרשומות שביל פירורים, על מסעות גילוי שערכתי לאורכו ולרוחבו של חדר המגורים.

התמונה הזו  צולמה ביום קיץ חם לפני כשלוש שנים. כי כשראיתי את הדלת הזו, האסוציאציה הפרטית שלי היתה:
זה כל כך ווס אנדרסון.


ווס אנדרסון הוא במאי קולנוע מצליח.
ואם העולם התרבותי הפנימי שלי ממויין בערך כמו ערימות הצעצועים של בּוּבּה, למתבונן מן החוץ עולמו התרבותי של ווס אנדרסון ממויין בקפדנות של אוסף הכרטיסיות בקטלוג ספריה ישן.
ממש אין לי כוונה לסקור את ההשפעות על ווס אנדרסון, זה יהיה חסר טעם: קודם כל, הרדיפה אחרי השפעות הפכה לספורט אולימפי בקרב חובבים כבדים.
אבל יותר מכך, הנסיון לרפרנס עד עפר את הבמאי וסרטיו לא מקרב אותך להבנת שורש היצירתיות שלו, שמאפשרת לו ליצור עולמות כל כך מושכים מבחינת הויזואליות וההגיון הפנימי.
 
במקום, אני רוצה לספר קצת על כמה מהדברים שהתנגשו בי חזיתית בעקבות ווס אנדרסון.
צעיפי זברות, למשל, היו להיט עצבני קיץ שעבר, ונדמה שהם לא הולכים לשום מקום גם השנה.
התאפקתי מאוד לא לקנות דווקא את זה האדום, אם כי כל פעם שאני רואה אותו, אני תוהה אם לשקול מחדש.
מקורם של הצעיפים האלו הוא קצת קודם, כשחברת טפטים הוציאה מחדש טפט ישן, שנראה בדיוק כמו בצעיף בתמונה, חוץ מכך שהיו גם חיצים לכיוון הזברות.
מקור הטפט היה במסעדה איטלקית מיתולוגית בניו יורק בשם Gino's, שסגרה את שעריה ב-2010 עקב המיתון.
אבל כל זה ספתח לא כל כך מעניין לדבר האמיתי:

הטפטים במסעדה היוו השראה עבור אחיו של ווס אנדרסון, אריק צ'ייס אנדרסון, אשר תרם משמעותית לגיבוש השפה העיצובית בכמה מהסרטים המצליחים ביותר של הבמאי.
בפרט, עבור הסרט The Royal Tenenbaums, שוחררו סדרת תרשימים הבונים את עיצוב בית המשפחה הלא-מתפקדת לפרטי פרטים.

כשגיליתי את סדרת האיורים הללו הוקסמתי מהם, ורציתי לגלות עוד על אותו אח קצת-פחות-מפורסם.
ככל הנראה פדנט לפחות כמו הבמאי עצמו, נראה כי הוא נוהג לענוב עניבות פפיון, וליצור איורים עדינים, עשירים בפרטים, המספרים בתמונה אחת סיפור שלם.
בפרט, נחרת בי האיור למטה משמאל, שעוצב לעטיפת הוצאה מיוחדת של הסרט The Darjeeling Limited, שבו שלושה אחים של משפחה לא מתפקדת יוצאים למסע רכבת משותף בהודו.
לכן צהלתי לגלות שאריק כתב ספר בעצמו, בו העלילה היא בעיקר תירוץ בשביל איורים מלאי חן.
אין באיורים בספר את העושר של האיורים לסרטים, אבל אותו קסם משוּנה שמאפיין את הסרטים ללא ספק שורה על היצירה, ושמחתי בה מאוד.


אז אמנם ראיתי בזמנו את The Royal Tenenbaums בקולנוע ונהניתי ממנו, אבל זה היה דווקא סרטו הבא של ווס אנדרסון, The Life Aquatic with Steve Zissou, שהותיר אותי מנוערת לגמרי.
ישבתי צופה בו פעורת פה על המסך הגדול, נפעמת מהיופי. כל כך נפעמת, שכמה שבועות אחר כך צימו ואני חזרנו לעוד סיבוב.
אני מודה בהכנעה שגם אני באותו שלב התחלתי לחפש תובנות לעולמות הפנימי של הבמאי: "מי אתה, ווס אנדרסון, ומה אתה ראית בעולם שאיפשר לך לברוא כזו מציאות?"
כפי שאמרתי, לא יעזרו כל הראיונות בעולם, זו קופסתו השחורה, והיא רק שלו.

אבל בכל זאת, מאז כל פעם שיוצא לי לראות סרט שלו, בין אם לראשונה או פעם נוספת, יום או יומיים אחר כך עודני יוצאת למסעות חיפוש בעקבות השראותיו.
לא מתוך מטרה לפענח אותו, אלא רק לזכות בהצצה קצרה לדברים המקוטלגים באותה ארונית עץ מנטלית שלו.
אחד מהם, למשל, בטח הייתי מכירה אם הייתי קוראת בזמנו נכסי צאן ברזל באנגלית לנוער.
אבל לא הכרתי, והתוודעתי אליו רק כשלמדתי שממנו נלקחת ההשראה לסיפור הקטן בו הטננבאומים הצעירים מרגו וריצ'י בורחים יחדיו מהבית אל הספריה הציבורית בניו יורק.
בספר מדובר בילדה על סף גיל ההתבגרות ואחיה הצעיר שבורחים מהבית ומשתכנים במוזיאון המטרופוליטן הניו-יורקי.
היעד נבחר על ידי הילדה העירנית כי הוא מספק תנאי מחיה נוחים, והאח הקטן מצורף בזכות כספו, אותו הוא נוהג לחסוך באופן מחושב במקום לבזבז על גלידה.
זה ספר מקסים, נבון ומלא הומור על אחאוּת ואמנות, על ילדוּת והתבגרות, ועל מה הופך משהו לאוצר.


ואז יש את התגליות הויזואליות.
באותם חיפושים שלאחר הצפיה הראשונה בעלילותיו של סטיב זיסוּ, נתקלתי בתמונה שווס אנדרסון ציין כאהוּבה עליו במיוחד.
התמונה צויירה סביב 1550. ואיכשהו הנער בתמונה, עם המבט האדיש בהתרסה, וצבעי השחור-לבן על כנגד הירוק המרהיב, נראים כולם כאילו היו משתלבים יופי בכל אחד מהסרטים שלו.
וכך חוזרים אל שורש הפליאה: האם התמונה מראש הדהדת קונספט אסתטי שכבר קיים ביוצר, או שיש בו היכולת לקחת מתוך התמונה את המהות עצמה, ולהציג אותה בסרטיו דרך תמונות אחרות?

נדמה לי שהתשובה ברורה יותר במקרה של התמונה השניה.
בהזדמנויות שונות ווס אנדרסון ציין כי אחד הצלמים שהשפיעו עליו רבות הוא Jacques-Henri Lartigue.
האיש בתמונה הוא אחיו של הצלם. בתנוחתו, במבע שעל פניו, באדישות שבה הוא ישוּב בסירתו הקטנה, הוא נראה בדיוק כמו סטיב זיסוּ כפי שמגלם אותו ביל מאריי.
מסתמן שלא במקרה.
לאיש קראו מוריס לאר'טיג, או כפי שכולם כינו אותו, זיסוּ. הוא היה הרפתקן שניסה לעוף, והסירה עשויית הצמיג בתמונה היא פרי המצאתו.


וכך אני ממשיכה להתגלגל.
אוסף הקרייטריון הוא אוסף של הוצאות מחודשות של סרטים, באיכות גבוהה במיוחד.
רוב סרטיו של ווס אנדרסון זכו להכלל באוסף עד כה, ובכתיבת הרשומה הזו, שם חיפשתי מחדש את האיור של העטיפה שצורף למעלה. בנוסף לה, מצאתי שם גם המלצות מתוך האוסף לפי קטגוריות.
וכך נוספו עוד שני סרטים לעץ האסוציאטיבי שלי. יותר פרקטית, הם גם נוספו לרשימת המשאלות של באמאזון (אם כי לא בהוצאה הזו, כל סרט שלהם עולה הון תועפות).


שלושת קוראיי, האם משהו מכל אלו עורר בכם אסוציאציות לדברים שראיתם ואהבתם? אשמח אם תשתפו!

יום שישי, 5 באפריל 2013

תקרית קטנה

ביום ראשון לפני מספר שבועות, בהבזק של שבריר שניה זיהיתי מישהו, ומישהו זיהה אותי.
כך סתם, בתור למלתחות המעילים.
כל כך קצרצר היה רגע הזיהוי, שיכולתי לקבור את מבטי ישירות בתכניה מבלי להיראות כאילו איבדתי פאסון. 
ומדי פעם, כשהרמתי מבט אדיש לראות איך מתקדם התור, בזווית העין יכלתי לראות אותו, עומד ונועץ בי מבט ישירות, עם אותו חיוך אירוני.
בעודי מממקדת מחדש את מבטי בטקסט מבלי לקרוא אף מילה, תהיתי לעצמי: אז למה, בעצם, ובמיוחד אחרי כל כך הרבה שנים, אני לא מעיזה להישיר מבט?
הנה חמישה דברים שאני אוהבת בלונדון:
1. מעניין פה: החושים מוצפים בגירוי מעורר מחשבה ועניין. העושר התרבותי הוא מסנוור, ולי לפחות יש הרגשה של חיים במרכז העולם. זה אולי לא עושר חומרי, אבל זה עושר.
2. יש כאן עושר של הזדמנויות: אני תמיד מצאתי שהעיר מציעה מגוון מטורף של אופציות: מקצועיות, חברתיות, תרבותיות. ולתחושתי, השאלה העיקרית היא רק עד כמה מוכנים להגיד "כן" .
3. מזג האוויר נוח: מזג האוויר פושר עד קריר. לא חם כאן נורא כמעט אף פעם. לא קר כאן נורא אף פעם. אז שמש חסרה לי מעת לעת, אבל רוב הזמן פשוט נעים.
4. קל לחיות חיי בּוּעה: המרחק מהווה מסננת יעילה לביקורת ובחישה בעניינים פרטיים. ואם פוליטיקה היא לא כוס התה שלך, קל לסנן אותה החוצה.
5. אני מרגישה בנוח כאן: נוח לי באנגלית, אני אוהבת את ההומור, קל לי להתחבר עם האנשים, הפנמתי את הקודים החברתיים. כדגיגון, נוח לי בשלוּלית הזו.
[זה לא אומר, כמובן, שהכל מושלם. תמיד חשוב לי להדגיש את זה, כי הבחירה שלי להתמקד דווקא בטוב עלולה ליצור את רושם ורוד מוּטה.
אני מכירה את התחושה מהצד השני, בעודי קוראת על חייהם המצוחצחים של אחרים, ותמיד צריכה להזכיר לעצמי שאת הפנטזיה על החיים שלהם אני בונה אצלי בראש.]

אז אנחנו מתגוררים כאן כבר שבע שנים. הרצון לעבור לכאן כזוג התפתח ביננו במשך כמה שנים קודם לכן.
והכמיהה שלי אל העיר התחילה עוד לפני שבכלל הכרתי את צימו.
למעשה, בדיוק לפני שהכרתי את צימו.

כשסיימתי את הלימודים נסעתי לטיול של כמה שבועות באנגליה והולנד. זה לא שרציתי במיוחד לנסוע דווקא לשם. אם כבר, לא רציתי במיוחד שום דבר.
באותה נקודה בזמן הייתי אפוּפה באי-וודאות (במה אעבוד? איפה אגור?) וטרוּדה מפרידה עתידית שהגיע זמנה.
מי בכלל המציא את השקר הזה שתחילת שנות ה-20 זו התקופה הנהדרת ביותר בחיים?
אז בלונדון כבר הייתי בטיול בת מצווה וזכרתי אותה בחיבה, וחשבתי שיהיה נחמד לראות קצת יותר מאנגליה. והורי הבטיחו שהולנד נחמדת, ומאמסטרדם אפשר בקלות לקחת רכבות לכל מיני יעדים.
כך נראה תכנון תכנון הטיול: ערכתי רשימה של דברים שרציתי לראות, ואמרתי לעצמי שכשאגיע, כבר אראה מי נגד מי.
כמו כן, בחירת האטרקציות היתה משונה ברמת העקרון: סיננתי החוצה כל יעד תיירותי עיקרי, וחיפשתי מוזיאונים איזוטריים, חנויות אקצנטריות, שווקים נידחים.
והפעם הראשונה שהתרגשתי לקראת הנסיעה הזו היתה במונית הלילה שאספה אנשים אל שדה התעוּפה.
הייתי לבדי, היתה לי מזוודה קטנה, ולא ידעתי מה הולך לקרות.

נחתתי בלונדון בבוקר המוקדם. אני זוכרת את הרעננות של הקור באוויר, ואת הירוק העז של הצמחיה שנראתה מבעד לחלונות הרכבת התחתית, לפני שנכנסנו אל מתחת לאדמה.
החדר ששכרתי היה גדול, מואר, עם טפט פרחוני וריהוט ישן. לא היתה כלולה בו ארוחה משום סוג, הוא היה בתוך בית פרטי, בתוך שכונת מגורים, באמצע רחוב רגיל בתכלית.
באמצע הבוקר כבר הייתי בחוץ, עם מפתח ותיק גב, ונדמה לי שהדבר הראשון שהלכתי לראות היה תערוכת גלויות ישנות.
זה היה יום קדחתני, ממנו אני לא זוכרת הרבה, מלבד עד כמה נהניתי במהלך היום מלשוטט לבד.  עם זאת, כשהערב החל לרדת, התחלתי לעכל תחושה מסויימת של בדידוּת.
נדמה לי שעמוק בתוכי היתה איזו ציפייה שאתיידד עם אנשים בשיטוטיי, ובאותו ערב שקעה התחושה שייתכן ובאמת אהיה לגמרי לבדי למשך כל הטיול.
אז הלכתי ושתיתי שוקו בבית קפה של חנות ספרים גדולה. זו היתה הנקודה שבה הרגשתי הכי לבד, ואני זוכרת שלאחריה חשבתי: "בעצם, אז מה?"
יצאתי את בית הקפה ברוח מרוממת ובצעד קל כיוונתי את דרכי הביתה. לא עברו עשר דקות, ופגשתי את סטיוארט.

זה היה ברחוב אוקספורד, והוא עמד וחילק פלאיירים. זה מוזר, היום אני מכירה את רחוב אוקספורד בעל פה, אבל להגיד איפה בדיוק זה היה אני לא יכולה.
לא עניינו אותי פלאיירים, וסירבתי קצרות בנימוס. מה שלא ציפיתי לו הוא שהוא השיב לי תשובה מתחכמת בחזרה.
זה הפתיע אותי, ולרגע לא ידעתי מה לענות. ככה התפתחה שיחה, והסתיימה כשלקחתי את מספר הטלפון שלו.
כמה ימים מאוחר יותר הוא סיפר לי שכשראה אותי מתקרבת, הוא כבר התחיל לתכנן מה לומר.
למחרת, המשכתי לחרוש את העיר ברגליי, ובערב היה הדייט הראשון שלנו, והוא היה מקסים. טיילנו וצחקנו ודיברנו, זה היה קל, ומבעבע ונעים מאוד.

וכך המשיכו ימיי באנגליה: טיילתי בקדחתנות בלונדון או מחוצה לה. גדשתי את יומי באמנות, בארכיטקטורה, במדע, בשופינג דל תקציב. לא יכולתי להעלות על הדעת שעמום מהו.
ובערב או בסוף השבוע, הייתי פוגשת בסטיוארט והיינו מטיילים. בפאב ישבנו רק פעם אחת (לבקשתי, בשביל החוויה). מעולם לא הלכתי לביתו וכמובן שלא הבאתי אותו לחדרי.
שני בקרים זכורים לי במיוחד. הראשון, בו קמתי, והאור היה רך, והסתכלתי על עצמי במראה. אהבתי את מה שראיתי שם. לא חיפשתי פגמים ולא ראיתי אותם.
ואני זוכרת שחשבתי: "זה יכול להיות ככה. החיים באמת יכולים להיות ככה". הרגשתי נוח בעורי, והייתי מאושרת כפי שלא הייתי מזה זמן רב.
השני היה פחות פסטורלי: קמתי מורעבת. חלשה מרוב רעב, היה לי קשה לקום מהמיטה. אוכל לא היה לי, ועצרתי לתהות: "מתי בפעם האחרונה אכלתי?"
הדבר האחרון שהצלחתי להזכר בו היה ארוחת הבוקר יום לפני כן. היה כל כך עמוס ומהנה, ששכחתי לגמרי לאכול.

האם הייתי מאוהבת? ללא ספק. אבל במי, או במה, הייתי מאוהבת?
העיר עצמה היממה אותי עד כלות, בכך לא היה ספק. וסטיוארט היה קסוּם בדרכו: הוא היה מבוגר ממני בשמונה שנים, אבל חי חיים של צעיר שאני מעולם לא יכולתי לחיות:
מלבד לחלק פלאיירים הוא עבד כבאריסטה בפטיסרי ואלרי בסוהו (ואף פרגן לי פאי דובדבנים כשבאתי פעם לבקר), ותקלט לעת מצוא. הוא לא דאג מקריירה, או תכנן את חייו שנים קדימה.
האנגליוּת שבו היתה אותנטית וזרה במידה שווה: הוא לימד אותי ש-bird זה הסלנג לבחורה, ש-loo, זה שירותים, ש-fancy, זה לחשוק במישהו. אם הקשבתי בחצי אוזן, לא תמיד הבנתי, בגלל המבטא.

עזבתי את לונדון בצער גדול.
כשהגעתי למלון באמסטרדם, ביממה הראשונה הסתגרתי בחדר, בעיקר כותבת את כל מה שקרה אל תוך מחברת, מהחשש פן אשכח מה זה להרגיש ככה.
ואז הרהבתי עוז לצאת ולהכיר את הולנד, והיא היתה מקסימה בדרכה.
כמו עם לונדון, לא נשארתי באמסטרדם, ונסעתי לטייל גם מחוצה לה. וכמו עם לונדון, ראיתי והלכתי ולמדתי. ואפילו, כמו עם לונדון, הכרתי שם בחור.
ההיכרות הזו היתה אפילו יותר רומנטית מקודמתה:
ראיתי אותו רוכב על אופניו לכיווני, ומבטנו התלכד. ואז סובבתי את הראש אחריו, ובדיוק באותו הרגע הוא סובב את ראשו, ומבטנו התלכד בשנית, וחייכנו.
ואז אחרי עוד שניה, הסתובבתי להסתכל פעם אחרונה, ובדיוק הוא גם הסתובב, אז חייכנו עוד יותר. והוא הפנה את אופניו לכיווני ובא להגיד שלום.

בשם ההגינות, חשוב לי להסביר שאינני בחורה יפהפייה בצורה בלתי רגילה שמפילה גברים שדוּדים לרגליה. אני נאה במידה, וזהו בערך.
לפני כמה שנים, כשהייתי בניו יורק בנסיעת עבודה, הארכתי את שהותי כדי לבלות זמן עם חברה. כשנסעתי אליה ברכבת התחתית, התעטשתי.
כמעט התעלפתי מרוב הפתעה כשהגברת שישבה לצידי אמרה לי "לבריאות", והתחלנו לקשקש. הרעיון שמשהו כזה יקרה ברכבת התחתית בלונדון נראה לי מופרך.
אצל חברתי, סיפרתי לה ולבן זוגה בהשתאות על התקרית, ומה שהסקתי כפתיחות גדולה יותר במרחב הציבורי הניו-יורקי.
בן זוגה אמר בהרהור שהוא חושב שזה יותר קשור באיזה תום או פגיעוּת שמשדרים אנשים שאינם בני המקום, שמעורר אנשים להוריד את המגננות.
ואני חושבת שזה מה שתמיד קרה לי במסעותיי, גם באותה נסיעה ראשונה, וגם באלו שאחריה. כתיירת מבחוץ, הקודים החברתיים לא חלו עלי.
אז הלכתי בצעד קל, חייכתי ישירות לאנשים, ולא חששתי להביט בפניהם. וכנראה לכך הם הגיבו.

לבחור ההולנדי קראו פרנק. הוא היה מהנדס אזרחי שחי חיים שלווים באמסטרדם. הדייט הראשון שלנו היה מקסים:
הוא הסיע אותי ברכיבת צד על אופניו, הלכנו לארוחת ערב, ואחר כך לסרט. גיליתי בקולנוע שבהולנד מוכרים גם טוויקס בגודל כפול, וחלקנו אותו.
אני חושבת שנפגשנו עוד פעם אחת, וגם זה היה ערב נעים. נעים, ולא יותר. כמו הולנד עצמה. פרווה.
וכך, חזרתי לישראל, עמוסה בחוויות, רשמים, ובור של געגועים ללונדון. וזה היה אז כשהחלטתי, ביני ובין עצמי, שלשם אני חוזרת. ולו כדי לגלות אם באמת אפשר לחיות ולהרגיש ככה.

עם סטיוארט שמרתי על קשר, למשך זמן לא מבוטל. היו שיחות טלפון ארוכות, והיו מיילים.
ככל שעבר הזמן היה לי ברור שאני שומרת על קשר איתו לא בזכותו ממש, אלא כמן קו חיים שמזכיר לי שלונדון היא ממשית. שאם יתנתק הקשר, היא תחזור להיות בלתי מושגת.
יותר מכך, אפילו נפגשנו בשנית, שנתיים וחצי לאחר מכן. תכננו לבלות יחד שבוע בפריז. באותה עת, צימו כבר היה חלק חשוב מחיי, והקפדתי להדגיש שהפעם, זה יהיה כידידים.
זה לא היה כידידים בכלל.
לא הסתדרנו. הוא השתנה, והפך לקוּטר חסר מנוחה שהכל רע בעיניו. אני בטוחה שגם אני השתניתי, ובדרכים שהוא לא אהב.
ושם זה נגמר. כשהוא עזב חזרה ללונדון, לא היו דמעות ולא היה צער. היתה בעיקר הקלה. לא עניין אותי לראות אותו מאז.

גם לא חשבתי שאראה אותו יותר.
עיר כל כך גדולה כמו לונדון, מה הסיכוי? ובכן, צימו חישב בזריזוּת אומדן באותו הערב. סיכוי קטן, זה יצא, אך לא כ-ז-ה קטן.
אבל ההסתברות לכשלעצמה עניינה אותי פחות מאשר המחשבה אחורה. ממרחק הזמן, ברורה לי התשובה לשאלה במי באמת הייתי מאוהבת.
ולמה לא העזתי להישיר מבט?
נדמה לי שאם הייתי מישירה מבט, היה צורך להכיר הדדית בזיהוי. והיינו אומרים שלום, ומה נשמע. והרגשתי שאדרש, כך או אחרת, לספר איך התגלגלתי לכאן.
להרף עין, הרגשתי שוב זרה, הרגשתי שוב ההיא מבחוץ, שעוזבת עם המזוודה הקטנה, שעורגת לחזור פנימה, יום אחד, אולי.
ולא רציתי לחזור לשם.

יום רביעי, 3 באפריל 2013

תרגיל באסתטיקה

אתמול היה אחד מהבקרים האלו.
אני נמצאת בתהליכים עם כמה מקומות, וכרגע בשלב שאני מחכה לתשובות באם עברתי לשלבים הבאים, ובמיוחד הדברים אמורים בתפקיד מסויים שמאוד מצא חן בעיניי.
אז על אף שייעדתי את היום לחיפוש עוד משרות ומשלוח קורות חיים, התקשיתי להניח לניתוח העבר, ובאמצע הבוקר ויתרתי.
להתנער ממצב שבו המוח "טוחן על ריק" הוא לא תמיד עניין פשוט עבורי, ואחד הדברים שעובדים לפעמים הוא להפעיל במתכוון סוגים אחרים של חשיבה.
כך שבמקום להתעסק בקריאה או בכתיבה או במחשבות אנליטיות, אני כופה על המחשבה להתמקד, למשל, בדברים יפים.


אמנם אופנה עילית לא מעניינת אותי, אבל אני מאוד אוהבת סיפורים על תהליכי יצירה.
מהסיבה הזו, אני מאוד אוהבת סרטים על מאחורי הקלעים של תעשיית האופנה (כמו ההוא על גיליון ספטמבר של מגזין ווג, או הסרט התיעודי על ביל קאנינגהם).
אחת מהבלוגריות שאני קוראת סיפרה על סרט קצרצר ומרתק (בסך הכל 10 דקות) על בלוגרי אופנה הצובאים בפתח תצוגות ומצלמים אופנת רחוב במהלך שבועות האופנה של הערים הגדולות.
בתור מישהי שרק רואה מעת לעת את התמונות, היה משהו מאוד פוקח עיניים בתיאור הדינמיקה בין המצלמים והמצטלמים.

לי עצמי אין בעיות כאלו, שכן עדשת המצלמה הדיגיטלית הענתיקה שלי מכוונת בדרך כלל אל צמחים או עצמים דוממים.
הצילום של עצמים נייחים מזווית כזו וזווית אחרת הוא הדרך שלי להפוך בשאלה: מה הופך דבר מה ליפה?
מה גורם למשהו לצבוט אותך להתבונן בו שוב ושוב?
אבל הבוקר היה מן בוקר כזה, ולא חשבתי שעוד צמחים זה מה שיגרום לי להרגיש טוב יותר.
במקום, הלכתי להתבונן בפרפרים ותצלומי זוהר.

על הפרפרים אין הרבה מה להרחיב. בית הפרפרים של מוזיאון ההסטוריה של הטבע נפתח מחדש, כפי שקורה מדי שנה בשנים האחרונות עם בוא האביב ועונת התיירות.
תמורת תשלום צנוע ניתן להכנס לחלל חם ולח, ובו פרפרים לרוב, שמתעופפים בחופשיות, נחים על צמחים, ואינם חוששים במיוחד מבני האדם.
כל שנה אני אומרת שאני אלך, וכל שנה לא יוצא. אז היום הלכתי.
הם כל כך יפים, פרפרים. במעופם, במנוחתם. הם יפים כשכנפיהם סגורות, ומופלאים כשהן פתוחות. הם טבעיים לגמרי, אבל יופיים נראה כמעט לא אמיתי.
התמונה למעלה, למשל, לא עברה שום עיבוד. בזוויות מסויימות, אלו באמת הצבעים של הפרפר!
תצלומי זוהר, לעומת זאת, הם קצת האשלייה ההפוכה: יופי מתוכנן לפרטים, על מנת להיראות מפעים בטבעיותו.

הכוונה שלי בתצלומי זוהר היא תמונות שצולמו מתוך מסורת הזוהר ההוליוודית של שנות ה-30 עד סוף שנות ה-50.
כשהקולנוע עצמו הפך ריאליסטי יותר, תעשיית האופנה פיתחה לעצמה זוהר עצמאי, נפרד מעולם הקולנוע. וכך התפתח עולם המגזינים, צלמי האופנה, הדוגמניות.
אלא שאת מושג הזוהר והיופי הצלמים שאבו מתוך המסורת הקודמת, היינו שנות הזוהר של הקולנוע.
רובנו, בין אם במודע ובין אם לא, עד היום מזהות את האסתטיקה הזו כזוהרת, כקלאסית, כעל-זמנית.
ואלו שצילמו כך, אמנם התקדמו עם הזמן, אבל אפילו בשיא הכיעור של שנות השמונים הצליחו לשמר משהו מאותו גוון אסתטי.

נורמן פרקינסון הוא אחד מהצלמים האלו, וכרגע מוצגת במבואה של התיאטרון הלאומי רטרוספקטיבה של עבודתו.
זו התמונה שקידמה את התערוכה, ונראתה לי כל כך יפה, שרציתי לראות גם את האחרות.

כמו עם כל תערוכה, בעודי חולפת על פני תמונות מסויימות ומתעכבת על תמונות אחרות, שבה ועולה אותה שאלה מוכרת:
מה גורם לדווקא לתמונה הזו, היא ולא זו שלידה, לצבוט אותך להתבונן בה שוב ושוב?
ודבר מוזר קרה.

נכון כשמצלמים תמונות, יש הרבה תמונות שהן פּסדר, אבל פה ושם יש תמונה שיודעים שהיא תמונה טובה?
אז בעודי מתבוננת בתמונות שמצאו חן בעיניי במיוחד, פה ושם נזכרתי בתמונות מסויימות שצילמתי של הפרפרים. בעיקר באלו שכבר כשצילמתי אותן, ידעתי שהן יפות.
אז אחר כך, ישבתי עם התמונות ובדקתי מה קפץ לראשי.
נפלאות דרכי המוח האנושי.


למעלה, תמונה מ 1953 של אווה גרדנר (כוכבת הוליוודית גדולה שהיתה גם נשואה לפרנק סינטרה). כמו כן, תמונה של פרפר.
למטה, תמונת אופנה מווג משנת 1952 של דוגמנית חובשת כובע, ועוד פרפר.

זהו אלטון ג'ון, כפי שצולם ב-1983.
אני פשוט אניח שמכאן ואילך תוכלו לזהות בעצמיכם מה מצולם בתמונות שאינן של נורמן פרקינסון.


למטה, איזבלה רוסליני אשר צולמה ב-1982.

התמונה למטה קרויה "Greeced Lightning", והיא מ-1963. השמלה היתה משתלבת יופי הקיץ עם טרנד השחור-לבן שאופף אותנו עכשיו.


ולמטה מימין, תמונה מווג משנת 1970.