קופסא שגרים בה: תרגיל באסתטיקה

אתמול היה אחד מהבקרים האלו.
אני נמצאת בתהליכים עם כמה מקומות, וכרגע בשלב שאני מחכה לתשובות באם עברתי לשלבים הבאים, ובמיוחד הדברים אמורים בתפקיד מסויים שמאוד מצא חן בעיניי.
אז על אף שייעדתי את היום לחיפוש עוד משרות ומשלוח קורות חיים, התקשיתי להניח לניתוח העבר, ובאמצע הבוקר ויתרתי.
להתנער ממצב שבו המוח "טוחן על ריק" הוא לא תמיד עניין פשוט עבורי, ואחד הדברים שעובדים לפעמים הוא להפעיל במתכוון סוגים אחרים של חשיבה.
כך שבמקום להתעסק בקריאה או בכתיבה או במחשבות אנליטיות, אני כופה על המחשבה להתמקד, למשל, בדברים יפים.

אמנם אופנה עילית לא מעניינת אותי, אבל אני מאוד אוהבת סיפורים על תהליכי יצירה.
מהסיבה הזו, אני מאוד אוהבת סרטים על מאחורי הקלעים של תעשיית האופנה (כמו ההוא על גיליון ספטמבר של מגזין ווג, או הסרט התיעודי על ביל קאנינגהם).
אחת מהבלוגריות שאני קוראת סיפרה על סרט קצרצר ומרתק (בסך הכל 10 דקות) על בלוגרי אופנה הצובאים בפתח תצוגות ומצלמים אופנת רחוב במהלך שבועות האופנה של הערים הגדולות.
בתור מישהי שרק רואה מעת לעת את התמונות, היה משהו מאוד פוקח עיניים בתיאור הדינמיקה בין המצלמים והמצטלמים.

לי עצמי אין בעיות כאלו, שכן עדשת המצלמה הדיגיטלית הענתיקה שלי מכוונת בדרך כלל אל צמחים או עצמים דוממים.
הצילום של עצמים נייחים מזווית כזו וזווית אחרת הוא הדרך שלי להפוך בשאלה: מה הופך דבר מה ליפה?
מה גורם למשהו לצבוט אותך להתבונן בו שוב ושוב?
אבל הבוקר היה מן בוקר כזה, ולא חשבתי שעוד צמחים זה מה שיגרום לי להרגיש טוב יותר.
במקום, הלכתי להתבונן בפרפרים ותצלומי זוהר.

על הפרפרים אין הרבה מה להרחיב. בית הפרפרים של מוזיאון ההסטוריה של הטבע נפתח מחדש, כפי שקורה מדי שנה בשנים האחרונות עם בוא האביב ועונת התיירות.
תמורת תשלום צנוע ניתן להכנס לחלל חם ולח, ובו פרפרים לרוב, שמתעופפים בחופשיות, נחים על צמחים, ואינם חוששים במיוחד מבני האדם.
כל שנה אני אומרת שאני אלך, וכל שנה לא יוצא. אז היום הלכתי.
הם כל כך יפים, פרפרים. במעופם, במנוחתם. הם יפים כשכנפיהם סגורות, ומופלאים כשהן פתוחות. הם טבעיים לגמרי, אבל יופיים נראה כמעט לא אמיתי.
התמונה למעלה, למשל, לא עברה שום עיבוד. בזוויות מסויימות, אלו באמת הצבעים של הפרפר!
תצלומי זוהר, לעומת זאת, הם קצת האשלייה ההפוכה: יופי מתוכנן לפרטים, על מנת להיראות מפעים בטבעיותו.

הכוונה שלי בתצלומי זוהר היא תמונות שצולמו מתוך מסורת הזוהר ההוליוודית של שנות ה-30 עד סוף שנות ה-50.
כשהקולנוע עצמו הפך ריאליסטי יותר, תעשיית האופנה פיתחה לעצמה זוהר עצמאי, נפרד מעולם הקולנוע. וכך התפתח עולם המגזינים, צלמי האופנה, הדוגמניות.
אלא שאת מושג הזוהר והיופי הצלמים שאבו מתוך המסורת הקודמת, היינו שנות הזוהר של הקולנוע.
רובנו, בין אם במודע ובין אם לא, עד היום מזהות את האסתטיקה הזו כזוהרת, כקלאסית, כעל-זמנית.
ואלו שצילמו כך, אמנם התקדמו עם הזמן, אבל אפילו בשיא הכיעור של שנות השמונים הצליחו לשמר משהו מאותו גוון אסתטי.

נורמן פרקינסון הוא אחד מהצלמים האלו, וכרגע מוצגת במבואה של התיאטרון הלאומי רטרוספקטיבה של עבודתו.
זו התמונה שקידמה את התערוכה, ונראתה לי כל כך יפה, שרציתי לראות גם את האחרות.

כמו עם כל תערוכה, בעודי חולפת על פני תמונות מסויימות ומתעכבת על תמונות אחרות, שבה ועולה אותה שאלה מוכרת:
מה גורם לדווקא לתמונה הזו, היא ולא זו שלידה, לצבוט אותך להתבונן בה שוב ושוב?
ודבר מוזר קרה.

נכון כשמצלמים תמונות, יש הרבה תמונות שהן פּסדר, אבל פה ושם יש תמונה שיודעים שהיא תמונה טובה?
אז בעודי מתבוננת בתמונות שמצאו חן בעיניי במיוחד, פה ושם נזכרתי בתמונות מסויימות שצילמתי של הפרפרים. בעיקר באלו שכבר כשצילמתי אותן, ידעתי שהן יפות.

אז אחר כך, ישבתי עם התמונות ובדקתי מה קפץ לראשי.
נפלאות דרכי המוח האנושי.

למעלה, תמונה מ 1953 של אווה גרדנר (כוכבת הוליוודית גדולה שהיתה גם נשואה לפרנק סינטרה). כמו כן, תמונה של פרפר.
למטה, תמונת אופנה מווג משנת 1952 של דוגמנית חובשת כובע, ועוד פרפר.