שעותי פנויות פחות לכתיבה אישית מאז שהחלטתי שאני מקימה עסק משל עצמי.
חלק מהעניין הוא שהחלטתי שאם זה הולך לקרות, אז לא למרוח את תהליך ההקמה. לא להתלבט, לא לחפור. אם עושים, אז עושים.
וכך, אני משתדלת, כל יום מחדש, לעשות כמה שיותר.
כשתיארתי את תהליך ההחלטה להקים עסק, לא סיפרתי מהי בדיוק מהותו. גם עכשיו לא אספר. מוקדם לי מדי כרגע.
במקום, אני רוצה לספר קצת על התהליך מאז אותה החלטה, כי עברו מאז חודשיים, וקרו כל מיני דברים.
במקום, אני רוצה לספר קצת על התהליך מאז אותה החלטה, כי עברו מאז חודשיים, וקרו כל מיני דברים.
ההתחלה כללה הרבה מחקר שוק, כדי לשקול אופציות שונות. בין היתר, התהליך הזה הוביל אותי לדבר קצת עם מספר בעלי עסקים בתחומים קרובים.
קצת חששתי מכך. חששתי שבּורותי היחסית תבלוט למרחקים, חששתי שהם יהיו לא נחמדים, חששתי שהשאלות שאשאל יתקבלו בעין לא יפה.
במציאות, זה היה בדיוק ההיפך: הם שמחו לשתף במידע, לספר על הלקוחות, ולהעריך מה מצליח יותר ופחות. הם הביעו עניין במיזם שלי באופן לגמרי פתוח וידידותי.
ואחד הדברים שחזרו על עצמם היה האיחול שאיחלו לי בסוף: "בהצלחה בפרוייקט שלך". למשך מן מה עוד חשבתי על האיחול הזה.
במחשבתי, אני עמדתי בפתחו של תהליך גדול ומאיים. אני מקימה עסק, מילה שיש לה עבורי קונוטציות של כבדוּת, של רצינוּת, של מורכבוּת. ומנגד, המילה הזו פרוייקט.
בניגוד לעסק, פרוייקטים היו לי המון. חלקם קטנים, חלקם גדולים. חלקם הצליחו יותר, חלקם הצליחו פחות, והיו גם כאלו שכשלו לגמרי.
ניהלתי פרוייקטים. עבדתי בצוותים על פרוייקטים. כתבתי תזות, הן היו פרוייקטים. הבלוג הזה הוא פרוייקט. היו פרוייקטים מסוגים שונים, שדורשים עבודה שונה, מיומנויות שונות. ועדיין -
היה במילה הזו משהו שהקליל את המחשבה על המיזם, וגרם לי לגשת לשלבים הבאים עם הרבה פחות חששות.
ברור כי התקדמות דורשת עבודה על כמה ערוצים במקביל: תהליך בניית המותג הוא תלוי-אך-נפרד מתהליך זיהוי לקוחות פוטנציאליים, ואלו בתורם תלויים-אך-נפרדים מההחלטה על המפרט הטכני של האתר.
כשיש כל כך הרבה חלקים נעים תלויים-לא תלויים שכאלו, לפעמים מלחיץ לקבל החלטה: "כן, זה טוב מספיק". אולי כדאי שזה יהיה טוב יותר? אולי כדאי לחכות?
מלחיץ עוד יותר, כשכבר קיבלת את ההחלטה, ואז נוספה אינפורמציה, להגיע למסקנה שבעצם צריך לעשות רברס ולחשוב על העניין מחדש.
אז יש אנשים, ואני בינהם, שעבורם אחד המכשולים הכי גדולים להתקדמות הוא החשש שמשהו הוא לא שלם.
בכוונה אני נמנעת משימוש במילה מוּשלם, כי מושלמות היא תכונה שהיא בו זמנית סובייקטיבית להחריד ובלתי מתפשרת. אי אפשר להיות פחות מוּשלם או יותר מוּשלם.
לעומת זאת, יש את התחושה כשמשהו הוא שלם. הרגשה של סף של איכות שהושג שמאפשר לשחרר, הרגשה שבהיעדרה מסיקים כי שחייבים לדבוק במשימה עד שתושלם.
זה לא אומר שזו הדרך היחידה שבה הוא היה יכול להיות שלם, זו רק הנקודה שבה מרגישים על משהו תחושה של "אוקיי, עכשיו אפשר באמת לסמן על זה וי, ולעבור הלאה לדבר הבא".
ומה שאני אומרת הוא, שהחיפוש אחר התחושה הזו הוא מלכודת, וזה אחד הדברים הראשונים שהייתי צריכה ללמוד לשחרר.
שוב ושוב אני רואה איך כדי לגלות אם משהו הוא מתאים או לא, קודם חייבת להתקבל איזושהי החלטה.
וכך יוצא במובן הפרקטי, שכל הזמן מתרגלים שתי מיומנויות נפרדות:
מה שמוזר הוא שאני מדברת על הקמת העסק הזה כאילו מה שהוא היה לפני חודשיים ומה שהוא היום זה אותו הדבר.
התחלתי
מרעיון גרעיני, שכלל דברים כמו אפיון מסויים של המוצרים שאני מתכננת
למכור, קהל היעד, סוגי הספקים, צדדים של איך העסק יופעל, החזון הויזואלי.
פחות
או יותר כל אחד מהמאפיינים האלו השתנה בדרך. לא באקראי, אלא כפועל יוצא של
בדיקת היתכנות מדוקדקת יותר כשהתחלתי ללכת מעבר לרעיון אל הבנת המספרים
הקונקרטיים.
אני
מאוד שמחה על תהליך הלימוד הזה, שהיה פשוט מרתק, ואני גם מאוד שמחה עם
המקום אליו העסק מתקדם, שנראה גם הרבה יותר מבטיח כלכלית, וגם הרבה יותר
מעניין רעיונית.
אבל בעודי מתעדת את ההתקדמות, חשבתי לעצמי עד כמה קל לשכוח את חבלי הלידה הללו, וכמה חשוב להקפיד ולזכור:
ברור כי התקדמות דורשת עבודה על כמה ערוצים במקביל: תהליך בניית המותג הוא תלוי-אך-נפרד מתהליך זיהוי לקוחות פוטנציאליים, ואלו בתורם תלויים-אך-נפרדים מההחלטה על המפרט הטכני של האתר.
כשיש כל כך הרבה חלקים נעים תלויים-לא תלויים שכאלו, לפעמים מלחיץ לקבל החלטה: "כן, זה טוב מספיק". אולי כדאי שזה יהיה טוב יותר? אולי כדאי לחכות?
מלחיץ עוד יותר, כשכבר קיבלת את ההחלטה, ואז נוספה אינפורמציה, להגיע למסקנה שבעצם צריך לעשות רברס ולחשוב על העניין מחדש.
אז יש אנשים, ואני בינהם, שעבורם אחד המכשולים הכי גדולים להתקדמות הוא החשש שמשהו הוא לא שלם.
בכוונה אני נמנעת משימוש במילה מוּשלם, כי מושלמות היא תכונה שהיא בו זמנית סובייקטיבית להחריד ובלתי מתפשרת. אי אפשר להיות פחות מוּשלם או יותר מוּשלם.
לעומת זאת, יש את התחושה כשמשהו הוא שלם. הרגשה של סף של איכות שהושג שמאפשר לשחרר, הרגשה שבהיעדרה מסיקים כי שחייבים לדבוק במשימה עד שתושלם.
זה לא אומר שזו הדרך היחידה שבה הוא היה יכול להיות שלם, זו רק הנקודה שבה מרגישים על משהו תחושה של "אוקיי, עכשיו אפשר באמת לסמן על זה וי, ולעבור הלאה לדבר הבא".
ומה שאני אומרת הוא, שהחיפוש אחר התחושה הזו הוא מלכודת, וזה אחד הדברים הראשונים שהייתי צריכה ללמוד לשחרר.
שוב ושוב אני רואה איך כדי לגלות אם משהו הוא מתאים או לא, קודם חייבת להתקבל איזושהי החלטה.
וכך יוצא במובן הפרקטי, שכל הזמן מתרגלים שתי מיומנויות נפרדות:
האחת, לקבל החלטות ולהרגיש איתן טוב, גם אם לא יודעים אם אלו ההחלטות הנכונות.
השניה, תמונה המראה של הראשונה, היא להשתדל להמנע מלהקשר לרעיונות, גם אם חשבתי בזמן אמת שהם הכי מעולים בעולם.
בקיצור, להיות מוכנה לטעות כל הזמן, ולהבין שטעויות לא שוות ערך לכישלון.
הזכרתי למעלה את התיעוד של ההתקדמות.
נדמה לי כי יהיו בין שלושת קוראיי אלו אשר לא יופתעו לגלות שיש לי מחברת, ואליה אני שופכת את בליל המשימות/רעיונות/ תכנים/מחשבות שסובבות סביב תהליך הבנייה.
לכאורה, אין מקום שבו אני מרגישה יותר בנוח מאשר לקחת משימה, ולפרק לה את הצורה לתת משימות יחד עם מטרות מוגדרות. זה השטאנץ שלי, לא?
מה שקרה מהר מאוד הוא שהסתחררתי מעומס המשימות. מה שהקשה עלי לא היה מספרן, כמו העובדה שהן היו בכיוונים שונים ומשונים.
הרגשתי כאילו רשימות יש לי הרבה, אבל אין לי עקביות. כאילו אני עושה את הדברים שעלו בדעתי, אבל לא יודעת אם פספסתי משהו, או שאולי כדאי שאעשה דברים אחרת.
הסיבה שאני מתעכבת על הנקודה הזו היא בגלל החשיבות של הצבת מטרות.
לא נייגע את כולנו בהתייחסות לשפע העדויות האמפיריות על הקשרים בין ניסוח והצבת מטרות לבין ההשגה שלהן. במקום, אפשר לסכם די הרבה באמצעות התמונות הבאות:
אז היה לי ברור שבשביל להיות אפקטיבית, אני צריכה להיות מסוגלת לראות את התמונה באופן רחב יותר. וכך התחלתי לחשוב רמה אחת מעל, וייצרתי מסגרת שתעזור לי לקטלג את תתי המשימות.
זה לא קרה מיד, אבל תוך בערך שלושה שבועות במקום לחשוב על רשימת מטרות כללית, היתה לי היררכיה:
יש אתר שצריך להקים, יש את הצדדים של השיווק, ויש את הצדדים של הלוגיסטיקה. בתוך האתר, יש את הצד של הפונקציונליות, את הצד של התוכן, ואת הצד של העיצוב.
כמובן שישנם יחסי תלות בין משימות שונות, אבל לפחות ככה, כל שבוע מחדש אני יכולה לבחון את ההתקדמות בכל אחת מהקטיגוריות, ולהציב מטרות שבועיות בנפרד.
עם כל הבנאליות, סכמה כזו, שבה מציבים מטרות לא תחת רשימה אחת אלא תחת כמה, וכל יום מחדש מקצים משימות ממגוון הרשימות, האיצה משמעותית את ההתקדמות.
נדמה לי כי יהיו בין שלושת קוראיי אלו אשר לא יופתעו לגלות שיש לי מחברת, ואליה אני שופכת את בליל המשימות/רעיונות/ תכנים/מחשבות שסובבות סביב תהליך הבנייה.
לכאורה, אין מקום שבו אני מרגישה יותר בנוח מאשר לקחת משימה, ולפרק לה את הצורה לתת משימות יחד עם מטרות מוגדרות. זה השטאנץ שלי, לא?
מה שקרה מהר מאוד הוא שהסתחררתי מעומס המשימות. מה שהקשה עלי לא היה מספרן, כמו העובדה שהן היו בכיוונים שונים ומשונים.
הרגשתי כאילו רשימות יש לי הרבה, אבל אין לי עקביות. כאילו אני עושה את הדברים שעלו בדעתי, אבל לא יודעת אם פספסתי משהו, או שאולי כדאי שאעשה דברים אחרת.
הסיבה שאני מתעכבת על הנקודה הזו היא בגלל החשיבות של הצבת מטרות.
לא נייגע את כולנו בהתייחסות לשפע העדויות האמפיריות על הקשרים בין ניסוח והצבת מטרות לבין ההשגה שלהן. במקום, אפשר לסכם די הרבה באמצעות התמונות הבאות:
אז היה לי ברור שבשביל להיות אפקטיבית, אני צריכה להיות מסוגלת לראות את התמונה באופן רחב יותר. וכך התחלתי לחשוב רמה אחת מעל, וייצרתי מסגרת שתעזור לי לקטלג את תתי המשימות.
זה לא קרה מיד, אבל תוך בערך שלושה שבועות במקום לחשוב על רשימת מטרות כללית, היתה לי היררכיה:
יש אתר שצריך להקים, יש את הצדדים של השיווק, ויש את הצדדים של הלוגיסטיקה. בתוך האתר, יש את הצד של הפונקציונליות, את הצד של התוכן, ואת הצד של העיצוב.
כמובן שישנם יחסי תלות בין משימות שונות, אבל לפחות ככה, כל שבוע מחדש אני יכולה לבחון את ההתקדמות בכל אחת מהקטיגוריות, ולהציב מטרות שבועיות בנפרד.
עם כל הבנאליות, סכמה כזו, שבה מציבים מטרות לא תחת רשימה אחת אלא תחת כמה, וכל יום מחדש מקצים משימות ממגוון הרשימות, האיצה משמעותית את ההתקדמות.
נהגתי לחשוב שאנשי העולם נחלקים לשני סוגים: אלו שיש בהם את הניצוץ שהופך אותם ליזמים, ואלו שלא. כי יש אנשים שיש להם את זה, וניתן לראות זאת למרחקים.
בהיותי בבסיסי שונאת סיכון, הייתי די בטוחה לאיזה צד של המפה אני שייכת, וזה קצת ציער אותי. לכן גם התבוננתי בהערכה באלו שדווקא כן מגלים יוזמה ומנסים לבנות משהו משלהם.
היות שכך, כשנרשמתי ללימודי ה-MBA הרגשתי שבמקום מסויים, יש כאן קצת הונאה עצמית, כי לכאורה אלו שמסוגלים להקים עסק, לא הולכים ללמוד תיאוריות באוניברסיטה.
טכנית זה כמובן לא נכון, המון בוגרי MBA מקימים עסקים משל עצמם, אבל בתוכי, לא חשבתי שאני אהיה מהבוגרים הללו.
אבל בהנתן שהנה אני כאן, מנסה להקים משהו עצמאי, עולה השאלה הטבעית: ה-MBA איכשהו עוזר?
אז יש לכך שתי תשובות. התשובה הראשונה היא כן, מאוד:
ראשית, עצם החשיפה החוזרת ונשנית בלימודים לעסקים שונים, לסוגיות שונות בהקמה והתפעול שלהם, לעולם המחשבה סביב ארגונים ומה גורם להם להצליח -
כל אלו הרגילו את המחשבה לרעיון שזה לא בהכרח מתת אל, זה לא בהכרח קסם, ויש מתודה בשגעון. אל הרעיון הזה גם נתלוו כלים פרקטיים וקונקרטיים:
איך לזהות אם אופציה לעסק היא אטרקטיבית, איך לזהות קהל יעד, איך להגדיר מוצר, איך לבנות מסרים שיווקיים. יש פשוט דרכים לעשות את כל הדברים האלו, ועכשיו אני יודעת איך.
התשובה השניה לשאלה אם ה-MBA עוזר היא בכלל לא.
ה-MBA לא מבטל את אלמנט הספקולציה. הלימודים לא מבטיחים לי שאצליח בנסיונותיי, או שהרעיון הוא טוב.
הלימודים גם לא באמת הופכים אותך למשהו שאתה לא. לפני כן, הייתי טובה בדברים מסויימים וטובה פחות באחרים. זה עדיין המצב.
נשמע טריוויאלי, אבל באמת שעבור הרבה אנשים שנכנסים למסלול שכזה יש תקווה (סמויה או מוּדעת) שבסוף הם יצאו אחרים. "מצליחנים טבעיים".
אולי חלק מהמחשבה הזו מבוססת על המסרים שמשמשים למכירת התואר, אבל בסיכום הכולל זה המטען שאנשים באו איתו שיקבע מה הם יבחרו לעשות עם הידע שהם צוברים.
חודש וקצת אל תוך העבודה על המיזם נתקלתי פתאום במהמורה רצינית. עד אותו שלב, הייתי מלאת תנופה מהתהליך, ופתאום חוויתי עצירה, ולמשך כמה ימים לא ממש התקדמתי.
שכן אחרי שבועות של בדיקה ותכנון, הגיע השלב שבו צריך להתחיל לבצע, ואפפה אותי תחושה משתקת. זה לא שחשתי רצון לוותר על כל הסיפור, רחוק מכך.
זו פשוט היתה נקודה שבה זה הרגיש שאני מתחייבת, לא רק כלפי עצמי, אלא גם כלפי חוץ, כשהכוונה שלי בלהתחייב הינה לקבל החלטות שכוללות השלכות כלכליות או יחסית ארוכות טווח.
אני לא יודעת להגיד בדיוק איך זה נפתר.
היו קצת שיחות עם צימו, אשר הקפיד להזכיר לי שלא רק שהכל הפיך, גם הסיכון שלוקחים הוא די מינימלי.
והיתה גם את ההסתגלות שלי להרגשת אי הודאות הזו, כמו רגע לפני שקופצים אל תוך הבריכה מהמקפצה. אחרי זמן מה, ממצים את רגש האי ודאות, ולוקחים צעד אחורה או פשוט קופצים.
אז קפצתי.
מאז חלפו ארבעה שבועות שהיו מלאים בהקלה גדולה, שנבעה מהחוויה של הרבה חלקים המשתבצים למקום.
אני לא יודעת למה בדיוק, אבל פתאום הרבה דברים שהרגישו קשים ומסובכים מקודם, כבר לא הרגישו ככה כעת.
לדוגמא, מהרגע שהייתי מוכנה לקחת על עצמי התחייבויות מסויימות, לקחת על עצמי התחייבויות אחרות הפך להיות קל יותר. זה רק היה עניין של לעבור את המחסום הראשוני.
עדיין נותרה עבודה רבה רק על מנת להגיע לנקודת ההשקה, כך שאני עוד לא שם, ויש להערכתי עוד מספר שבועות עד שאני יכולה לומר: "יש לי עסק עובד".
שכן אחרי שבועות של בדיקה ותכנון, הגיע השלב שבו צריך להתחיל לבצע, ואפפה אותי תחושה משתקת. זה לא שחשתי רצון לוותר על כל הסיפור, רחוק מכך.
זו פשוט היתה נקודה שבה זה הרגיש שאני מתחייבת, לא רק כלפי עצמי, אלא גם כלפי חוץ, כשהכוונה שלי בלהתחייב הינה לקבל החלטות שכוללות השלכות כלכליות או יחסית ארוכות טווח.
אני לא יודעת להגיד בדיוק איך זה נפתר.
היו קצת שיחות עם צימו, אשר הקפיד להזכיר לי שלא רק שהכל הפיך, גם הסיכון שלוקחים הוא די מינימלי.
והיתה גם את ההסתגלות שלי להרגשת אי הודאות הזו, כמו רגע לפני שקופצים אל תוך הבריכה מהמקפצה. אחרי זמן מה, ממצים את רגש האי ודאות, ולוקחים צעד אחורה או פשוט קופצים.
אז קפצתי.
מאז חלפו ארבעה שבועות שהיו מלאים בהקלה גדולה, שנבעה מהחוויה של הרבה חלקים המשתבצים למקום.
אני לא יודעת למה בדיוק, אבל פתאום הרבה דברים שהרגישו קשים ומסובכים מקודם, כבר לא הרגישו ככה כעת.
לדוגמא, מהרגע שהייתי מוכנה לקחת על עצמי התחייבויות מסויימות, לקחת על עצמי התחייבויות אחרות הפך להיות קל יותר. זה רק היה עניין של לעבור את המחסום הראשוני.
עדיין נותרה עבודה רבה רק על מנת להגיע לנקודת ההשקה, כך שאני עוד לא שם, ויש להערכתי עוד מספר שבועות עד שאני יכולה לומר: "יש לי עסק עובד".
אבל אני כן נמצאת במקום הזה שבו מספיק כברת דרך נעשתה בשבילי להרגיש שזה ממש קורה, ואלו לא רק הזיות בראשי הקטן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה