יום שבת, 10 באוגוסט 2013

מחזיר אהבות קודמות

בעיר נעוריי האהוּבה אנשים נפגשים ברחוב. על ככרות תנועה, בצמתים, בדרך מכאן לשם. או לפחות, כך אני תמיד הייתי פוגשת אנשים.
וכל עוד גרתי בה, נדמה היה שזה עובד מצויין: אם הייתי קובעת עם חברים, ממילא בצומת היינו פוגשים במכרים נוספים.
אם הייתי הולכת לסידורים, בדרך הייתי נתקלת במכרים מהעבר. בקולנוע, בחנויות הספרים, בבתי הקפה.
הפיזיקה הזו החלה להיפרם כשעברתי מהעיר, ובביקוריי, פחות ופחות פגשתי פנים מוכרות. העיר החלה להרגיש לי ריקה, על אף היותה מלאה באנשים.
ועם זאת, במשך שנים המשכתי להאמין שבגדול, אין צורך בהתערבות יזומה: אפגוש את מי שאפגוש, ויהיה בסדר.

יותר מכך, האגו עבד שעות נוספות. שהרי, מי לא מסתכל על עצמו הצעיר כגרסא קצת עקומה ולא אפוּיה של עצמו הבוגר?
ברוח זו, נתחלחלתי מהאפשרות שאראה אנשים מסויימים טרם העת הנכונה, בה סוף סוף יצאתי מהתנור:
שנפגש במקרה לפני שאהיה יפה מספיק או חתיכה מספיק. לפני שאהיה מצליחה מספיק. לפני שאהיה בוגרת מספיק. בקיצור, לפני שאהיה מספיק שווה.
אבל זה היה בסדר, כי היה לי את כל הזמן בעולם. את מי שלא פגשתי הפעם, אפגוש בעתיד. לא עם סימן שאלה, בוודאות: כי ככה עובדת עירי.
ובכן, שגיתי. ומחיר השגיאה הזו הוא שיש אנשים שלא אראה יותר לעולם.
וזה אמנם לקח חודשים ארוכים, אבל הפעם, החלטתי שאני בוחרת אחרת. והדבר הראשון שנדרש ממני על מנת לבחור אחרת, הוא להניח את האגו בצד.

כמובן, "להניח את האגו בצד" הוא מן משפט נונסנס שכזה, כי אגו הוא לא איזו כוס פלסטיק שאפשר להזיז הצידה, משהו שפשוט עושים מתוך החלטה וזהו.
המחשבות שתיארתי למעלה חילחלו במשך שנים, ומלכתחילה נבנו על בסיס מערכות יחסים שלכל אחת היו המורכבוּיות וההיסטוריה שלה.
ולכן היה חשוב לי לכתוב את הרשומה הקודמת, על כך שאימצתי לליבי בחום את יצר הפקפקנוּת. כי הבנתי שאיך שאני תופסת את האנשים הללו מכאיבה לי פעמיים:
כבר עכשיו, כי אני חושבת שאני לא מספיק "טובה" בשביל להעז לפנות לאנשים, וגם בעתיד, כשאני אצטער על הזדמנויות שפוספסו.
וכך, הגעתי למסקנה שלעולם לא יגיע הרגע שבו אני אהיה "מוכנה" או "מספיק שווה" (על פי אותם קריטריונים עלוּמים שהמציא האגו שלי),
ובעיקר, שאני מרגישה מספיק בטוחה על מנת לקחת את הסיכון שבהתפדחות ולהציע להפגש.  

זה בטוח לא תהליך שקרה מהיום למחר. מצד שני, תוך כמה חודשים חוש הפיקפוּק הביא אותי, בין היתר, למצב שאני מסוגלת לומר:
"אתם יודעים מה? אולי. אולי להציע להפגש עם אנשים ייתקל בשתיקה רועמת או סירוב. ואולי המפגש יתברר כמבאס או מפדח. אין לי דרך לדעת.
אולי גם לא. אולי הם דווקא ישמחו להפגש, מסיבותיהם שלהם. אולי אני אזהה בהם מחדש את מה שגרם לי לחבב אותם מלכתחילה. לא יודעת.
בכל אופן, מה שאני כן יודעת הוא שאם מחר יוודע לי שמי מהאנשים הללו נפטר במפתיע, אני אסתובב עם צער של אובדן וכאב של החמצה.
סתם, בגלל שהייתי יהירה, או מלאה בחששות, או סבורה שילעגו לי.
אז מה אכפת לי לנסות?"
ומה שקרה הוא, שלמרות החששות, כל האנשים אליהם פניתי הגיבו בחיבה ובשמחה. זה לא אומר שהחששות פגו מהפגישות עצמן, או שהייתי מלאה בוודאות שעשיתי את הדבר הנכון.
אבל זמן התקרב וזמן חלף, והגיע מועדן של תאריך ושעה שנקבעו, אז הולכים ורואים מה קורה. ומה קרה?
ובכן, נתחיל מלומר שזה היה אחד השיעורים המעניינים בחיי.
ומצד אחד אני אומרת, למה לקח לך כל כך הרבה שנים לעשות את זה? מצד שני, אני יודעת שלטוב ולרע, זה הזמן שלקח להיות מסוגלת להיות שם ולהבין.

עכשיו תראו, קבעתי עם שלושה אנשים, שני גברים ואשה.
כלפי כולם היתה בי בעבר חיבה גדולה, כמובן בגוונים שונים, כי מן הסתם אופי מערכת היחסים בכל אחד מהמקרים היה אחר.
אז גם מטעמי פרטיות ובעיקר כי תשתעממו עד עפר, אני לא אתמקד באיך היה דווקא עם ההוא או ההיא.
במקום, אני אדבר על פגישה אחת, שלא באמת קרתה, בהיותה הכלאה של כל השלוש. מטעמי דמוקרטיה, אדבר על פגישה עם בחור.

בתור התחלה, בכלל לא ידעתי אם יש משמעות לפגוש אותו אחרי שעברו כל כך הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שדיברנו. כי אני מסתכלת על עצמי וחושבת:
בסדר, חיצונית אני נראית בערך אותו הדבר (אם כי, לטוב ולרע, ברור שרואים שחלף זמן). אבל מבפנים אני מרגישה שהשתניתי לגמרי! אולי גם הוא השתנה נורא?
מתי עובר כל כך הרבה זמן שבכלל מדובר במישהו שונה לגמרי, שאולי רק נראה קצת דומה?
עכשיו מילא, לו באמת הייתי משווה את האדם מולי לאדם שלכאורה הכרתי פעם, זה כבר היה די הרבה שינוי.
אבל אז עוד נוסף רובד שלם, של איך זכרתי את האדם, ומה זיקקתי מכל החוויות ההן, ואיך דימיתי אותו להיות. 
כשעוברות כל כך הרבה שנים בלי "כיול למציאות" זה פשוט לא להאמין אילו דימויים המוח בונה!
למשל, הוא היה נמוך יותר ממה שזכרתי, באופן שהיה משמעותי מספיק על מנת באמת ובתמים להפתיע אותי.
באופן כללי, זכרתי  אותו כגדול יותר פיזית, וזאת למרות שברגע שנפגשנו זיהיתי שהוא עצמו לא השתנה הרבה.

מה שיותר חשוב הוא, שעם השנים בניתי על בסיס אותה היכרות נושנה גם מודל של האופי: 
הוא תמיד היה כל כך משוחרר ומלא בטחון עצמי, ובבירור מרוצה מהאופן בו הותוותה דרכו בחיים. התכונות האלו רק התעצמו בזכרוני ככל שחלף הזמן.
כל כך התעצמו, שהיעדים שהצבתי לעצמי על מנת להרגיש "טובה מספיק" תפחו בהתמדה, שאחרת הייתי בטוחה שאצטייר בעיניו כעכברוש מסכן ונלעג. 
תמיד ידעתי שאלו תעתועים נבזיים של מחשבותיי שלי, אבל לא היתה לי שום מציאות חלופית להתעמת איתה. ופתאום ראיתי פגיעוּת. 
ראיתי ספקות והשלמה עם דברים שהיו ולא היו.  מי שישב מולי לא היה איזו דמות  מצליחנית-תמידית, אלא אדם אמיתי, בשר ודם.
והדרך היחידה שבכלל התאפשר לי לראות את כל הדברים האלו, היא כי מראש כשהחלטתי להפגש, כבר ויתרתי על הנסיון לעשות רושם.
לא רציתי להיות יפה יותר או מוצלחת יותר, גם אם זה אומר שאצא נלעגת. ובדיוק כפי שאני הייתי רחוקה מלהיות אידאלית, כך גם הוא.
כמה טוב להיות לא אידאליים בוזמנית!
יותר מכך, דברים שהייתי בטוחה שהם נכונים, על סמך שברי זכרונות מפה ומשם, הסתברו פשוט כמוטעים.
זה לא מה שהוא חושב, זה לא מה שהוא רוצה, זה לא מה שהוא אוהב. כל הזמן הזה אולי חששתי לפגוש מכר ותיק, אבל זה בכלל לא היה הוא.

ועדיין, אנשים משתנים פחות ממה שחשבתי. 
זה מתעתע, כי דברים רבים אינם כשהיו, אבל אותו חן וקסם אישי שגרמו לי לחבב מישהו בזכות פשוט היותו הוא - אלו עוד היו שם.
באופן טבעי עולה השאלה, האם גם זו ראייה מעוותת, ואולי אני רק רואה את מה שאני רוצה לראות.
אבל זה העניין המשוּנה עם פגישות כאלו, וזו לא הפעם הראשונה שראיתי את זה קורה:
פעם, מזמן מזמן, הכרתם. ולהיכרות הזו היו כללי משחק וגבולות גיזרה של מה מותר ומה אסור, מה אומרים ומה לא אומרים.
אלא שאז עבר המון זמן. כך שמי בגלל זוכר מה היו הכללים אז? במקום, נוצרת אשלייה של עומק להיכרות, והאשלייה הזו יוצרת תחושה של קירבה.
בדרך כלל, אני לא בעד אשליות. אבל הפעם, רק הפעם, נגד ההגיון הבריא, העדפתי את זה ככה.
כי רק ככה יכולתי לשאול שאלות שלא הייתי מעזה אחרת.
כי רק ככה יכולתי לומר דברים שלא הייתי מעזה אחרת.
ושמחתי לגלות שגם הוא שמח להשתתף באשלייה הזו (תזכרו, מדובר בשלושה אנשים שונים).
ויכולתי לשמוע ממנו דברים שמעולם לא סיפר לי, שלא היה מספר לי בעבר. יכולתי להתבונן ישירות בעיניו ולראות את האדם נכוחה.
ומתוך השיחה הזו, לומר לעצמי בלב שלם - לא סתם חיבבתי אותך, ולא סתם עודני מחבבת אותך. בעיניי, אתה מוּפלא.

ומה הלאה? 
האם נשמור על קשר? האם נמשיך להפגש?
זו שאלה מעניינת, כי היא בעצם מתייחסת לשני אנשים שונים, הדמות בראשי, והאדם איתו נפגשתי. כל כך שונים הם היו, שאני לא יכולה יותר לראות בהם את אותו אדם.
בסתר ליבי, כמה התביישתי ברצוני לשאת חן בעיני אותם אנשים, כי בכנות, לא יכולתי לראות למה מישהו כמותם בכלל יחבב אותי מלכתחילה. 
ועכשיו כשנפגשנו, אין יותר טעם לטחון. אז בתור התחלה, אני מקווה מאוד להשתחרר מהדמות בראשי.
היא אולי היתה גבוהה, ויפת תואר, ותמיד אמרה את הדבר הנכון, אבל היא גם תמיד התבוננה בי מלמעלה וגרמה לי להרגיש עצוּבה ולא יוצלחית.
ועם האדם האמיתי, נראה. או שכן או שלא. בעיקר יש שחרור גדול בכך שאין יותר מה להוכיח ומה לדמיין ומה לחשוש ממנו.
מה שבטוח, כולם עדיין יקרים לי, ואני חושבת שעכשיו הם יודעים את זה. אני, מצידי, שלמה עם האופן שבו הם התבוננו בי.

ובדרך מוזרה, עיר נעוריי אותתה לי שעשיתי את הדבר הנכון.
בפגישה האחרונה מבין השלוש, יצאנו לחלץ רגלינו בסיבוב קצר במרכז העיר. ופתאום, בצומת, פגשתי מכר ותיק. הוא במקרה עמד שם, כנראה בדרך מכאן לשם.
"את יודעת איך אני יודע שאת כבר לא גרה כאן יותר? כי אחרת בטוח היינו נפגשים ככה הרבה קודם".
החלפנו חיבוקים ופרטים וקבענו לשוחח בטלפון ולהפגש בשנית בפעם הבאה שאני שם. לרגע אחד, עירי חזרה לתקתק כמנגנון נושן ואהוּב.


4 תגובות:

  1. קצת נעלמת, מקווה ששלומך טוב בעולם הלא וירטואלי ואת עסוקה בפעילות מעניינת...
    aurora

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה על ההתעניינות. לצערי בחודשיים האחרונים הייתי רחוקה מלהיות בקו הבריאות, כך שלא ממש עסקתי בפעילות משום סוג...
      למרבה השמחה, ישנו שיפור הדרגתי, לפעמים בצעדים קטנים יותר, לפעמים בצעדים קצת יותר גדולים. אני מקווה תוך מספר שבועות להיות מסוגלת לחזור לכתוב.

      מחק
  2. אוי, ממש מצטערת לקרוא על כך.
    חסרת לי מאד, גם פה וגם בפורום, מקווה שתרגישי טוב יותר בקרוב מאד.
    החלמה שלמה ומהירה.
    aurora

    השבמחק