יום שני, 5 באוגוסט 2013

דברים שבּוּבּה עדיין עושה - שנתיים ודקה

אחרי הרשומה הקודמת על בּוּבּה הרגשתי אי נוחות מסויימת. אמנם תיארתי אותו, אבל בעצם, קצת תיארתי ילד גנרי.
ילדים אוהבים מכוניות. הם אוהבים לשיר. יש להם שיבושי לשון מתוּקים. אבל איפה בכל זה הילד הקטנטן הספציפי הזה?
אז הפעם, החלטתי להקפיד שלא לחזור על השגיאה הזו. למשל, המשפטים שלו מפעימים אותי.
אני מוצאת שהתינוק שלי, שהבאתי הביתה לפני לא כל כך הרבה זמן בסלקל, עטוף בסוודר עם אוזני חתול, בא אלי להתייעץ: "אמא, איפה הסולם של האוטו כיבוי אש?" 
אבל כולם לומדים לדבר בסופו של דבר, ועד כמה שההתפתחות הזו מרגשת אותי, אני רוצה להיות ערה לדברים הקטנטנים והאיזוטריים שבּוּבּה עושה, מסיבות שידועות רק לו.

למשל, כשבּוּבּה משחק על הרצפה במכוניות או רכבות, הוא, כזכור, אוהב להניח את ראשו כך שהוא רואה את הצעצועים בגובה העיניים. במקביל, הוא חייב ללחוץ את כף רגלו כנגד משהו:
נגיד, רגל השולחן או הספה או השידה או הקיר. משהו חייב להיות שם. גם כשהוא הולך לישון, מרגיע אותו ללחוץ את רגלו כנגד סורגי המיטה.
ככל הנראה, יש לו מידה של רגישות תחושתית.
היום קוראים לזה ככה ויש לזה אבחונים וכולי, אבל כשאני הייתי ילדה קטנה, כל מה שידעתי זה שאני לא יכולה לסבול את המגע של החול ושעושה לי צמרמורת רק להסתכל על מתכת עם קצת חלודה.
כפי שאתם יכולים לדמיין, לא הייתי כוכב גדול בגינות המשחקים, והעדפתי להשאר בבית. בּוּבּה, לעומת זאת, נהנה בלי סוף מלהתגלש במגלשה, אבל הוא לא יכול לסבול מגע של פירורים או לכלוך על ידיו.
בכניסה לביתנו יש כמה מדרגות לצידו של קיר לבנים. כשבּוּבּה עולה ויורד בעצמו, הוא לא מוכן להניח את כף ידו על הקיר, ונשען רק עם קצה המרפק.
עם הרגליים, אין בכלל על מה לדבר: מכירים את הדימוי של תינוק שמתהלך בחופשיות כשרק חיתול לגופו? בּוּבּה איננו התינוק הזה.
גם בשיא החום, בּוּבּה תובע להסתובב בבית עם גרביים ומכנסיים. "לא יחף, לא יחף" הוא מדגיש, רק למקרה שאשכח.

למשך זמן מה, הוא ניסה להחיל את אותם כללים עלינו. למשל, כשהיה מבחין באביו מתהלך בהנאה יחף, היה מתייצב מולו וקובע: "אבא לשים דָבּיים".
באופן כללי, הוא נהנה לגלות שהוא יכול לתפעל אותנו.
הוא במובהק מעדיף את הגרביים עם הנקודות על פני הגרביים עם הפסים. בערב, אחרי האמבטיה כשלובשים פיג'מה, הוא אוהב שניתנת לו הבחירה בינהן, למרות שברור מה יבחר.
כשהוא יוצא מהבית עם המטפלת, הוא מאוד היה רוצה שאבוא איתם: "תן לי יד אמא" הוא אומר באסרטיביות ומושיט את ידו.
אני כמובן נמסה כל פעם מחדש, ואנחנו הולכים בידיים שלובות עד הדלת, לפעמים במעלה המדרגות, לפעמים אפילו קצת ברחוב.
צימו לימד אותו לפני כמה חודשים את הביטוי : "אבא, תעזור לי", ומאז הוא יודע לפנות לעזרה כשהוא צריך משהו (הוא גם יודע לעדכן את הביטוי כשהוא צריך את עזרתי).
צימו מאוד גאה בכך, ובצדק. במקום שהוא יהיה מתוסכל מבעיה שאיננו יודע כיצד לפתור, הוא לא מרגיש נטול יכולת, כי יש לו כלי לבקש עזרה.
 
כפי שכבר סיפרתי בעבר, בּוּבּה מאוד אוהב לצייר.
ממש בימים האחרונים הציורים שלו מתחילים להכיל צורות מורכבות יותר, אבל באופן כללי בתקופה האחרונה, רובם נראו יותר מבוססי עיגולים, בערך כמו הדוגמא למטה.
הוא אוהב שאנחנו מציירים עבורו דברים שונים, אבל מצייר בעצמו בעיקר כלי רכב. כשראיתי שקל לו יותר עם עיגולים ונקודות, הראיתי לו איך בעזרתם אפשר לצייר גם דג, והוא גם ניסה את כוחו.

הוא גם עדיין מאוד אוהב לשיר. כשהוא שר לי, אני מעודדת אותו בחיוך רחב ומלא שמחה, ומשבחת את זמרתו, לא משנה הזיופים.
אני רק מקווה שהתשבוחות הללו לא יובילו אותו ביום מן הימים להבחן לתחרויות זמרה טלוויזיוניות. 
כרגע בעיקר מצחיק אותו כשמחליפים מילים בשירים למילים אחרות:
-"האוטו שלנו גדול ו...אדום"
-"לללאאאאאאאא!"
-"אה, נכון, התבלבלתי. גדול וירוק. האוטו שלנו נוסע...קרוב"
-"לללללאאאאאאאאאאא!"
הוא בעצמו התחיל להחליף מילים בשירים גם מבלי ששמע אותנו עושים זאת, וערב אחת שמענו אותו מתחיל לשיר במקום על מלפפון: "עגבניה צמחה בגן, עגבניה אדוּמה". 
חלק מהשיבושים זכו למעמד משלהם. בעבר, כשהיה שר את השיר "רכבת ארוכה", והיה מגיע לקטע של ההרים והגבעות שאצים לקראתה, הוא היה שר אותו משובש.
מאז הוא למד לשיר את מילות השיר נכונה, אבל ככה מעת לעת, אני שרה לו כפי שהיה שר: "אההה-מיייי-מה-מו", והוא עונה בשחוק "אהההה-ציייייי-קה-תה".

יום הולדת שנתיים של בּוּבּה נחגג באורח בינלאומי ולאורך מספר שבועות. זאת לומר, שחגגנו לו בישראל אצל סבא וסבתא, ואז אצל עוד סבא וסבתא, ואז בחזרה בלונדון, עם החברים שלו.
המטפלת שלו, שאוהבת אותו עד מאוד, לקחה אותו לחנות של דיסני לקנות לו בובת בָּאז מ"צעצוע של סיפור".
מסתבר שלחברו הטוב רודריגו יש שתי בובות כאלו, וגם בובה של וודי, והוא מאוד אוהב לשחק בהן ולדובב אותן, דבר שהוא לא עשה עד כה בבית כמעט בכלל.
בחנות לא נמצאו הבובות הקטנות, אז היא חזרה עם דגם מוגדל, שגם משמיע קולות כשלוחצים על כפתורים. בדרך כלל אני מיד מוציאה את הבטריות מכל צעצוע מזמר.
אבל הפעם, כנראה כי הצעצוע קורץ גם למבוגרים, השארתי אותו להכריז את סדרת אימרות השפר שלו. במיוחד חביבה על בּוּבּה ההכרזה:
I am Buzz Lightyear. I come in Peace
בחדווה הוא חוזר על החלק השני של האמרה, וכמו כל דבר שנעים לו, מבקש עודָפָּעם. אוף, כמה מתוק צליל הבקשה הזו.

לכל גיל יש את הטקסים שלו, גם לפעילויות יומיומיות כמו ארוחת ערב ואמבטיה.
למשל עכשיו בּוּבּה נותן שיפשיטו אותו, אבל אחרי שמוציאים את הזרועות מהשרוולים, הוא אוהב להוריד את החולצה בעצמו.
כשהוא ערום לגמרי, צימו (שלרוב עושה אמבטיות) לוקח אותו בידיים, ולבקשת פעוטי מתבצע "טיול קצר בבית". מאחוריהם משתרכת אמא, ומדביקה לבּוּבּה נשיקות על הטוסיק.

כמובן שאיננו יודע לקרוא שעון, אבל תפיסת הזמן שלו מתעצבת על ידי סדר הפעולות של דברים. אנחנו אומרים לו דברים כמו:
"קווווודם נחליף חיתול ואאאאאזזזז ננעל נעליים ואאאאזזז נצא לטיול ואאאאזזז נראה רכבת ואוטובוס".
והוא מזהה את הדפוס, כך שאם הוא נמהר לעשות משהו, ואני אומרת לו "רגע, בּוּבּה", הוא כבר פוצח: "קווווודם..." ומחכה להמשך.
כשהוא חוזר הביתה הדבר הראשון שהוא אומר לי הוא משהו שהוא עשה או מישהו שהוא ראה. אף פעם אי אפשר לנחש מראש מה זה יהיה.
לפעמים הוא יגיד דברים סטנדרטיים, כמו חבר שהוא פגש, אבל לפעמים מאמצע השום מקום "ראיתָּ דבורה. שלום דבורה!".

כאמא שלו, אני מתבוננת בו באהבה וגאווה, וכמובן שנחמד לי לראות אותו מגלה ומתרגל את יכולותיו.
אבל מה שמשמח אותי יותר מכל לראות אותו עושה זה לא ה"מה" אלא ה"איך": בּוּבּה הוא פעוט מלא חדווה.
את מה שהוא עושה, הוא עושה מתוך הנאה שלמה כזו, מתוך שמחת חיים. הוא משחק בהתלהבות, הוא צוהל מרכבותיו.
כשהוא נזכר בספר שהוא רוצה, הוא רץ לכוננית הספרים. כשהוא נשכב על הרצפה לצייר הוא עושה את זה בהתמסרות ובריכוז.
הוא צוחק צחוק מתגלגל ושר בקול רם ומחלק לעצמו מחמאות מעת לעת. הוא אוכל בתיאבון בביסים גדולים ואומר "טעים!"
כשאני מתבוננת בו אני רואה איזו צהלה פנימית בתוכו שנדמית פחות תלויה בדברים מבחוץ, וזה מרחיב לי את הלב.


4 תגובות:

  1. איזה כיף מה שתיארת.
    החלק הראשון היה מעניין, עם הגישה הטיפולית - יחסית.
    עם בובה היה פשוט כיף לקרוא. ובקשר לגרביים ומכנסיים - זה לא פשוט שהוא מפנים את העניין הבריטי ;-) ?
    aurora

    השבמחק
    תשובות
    1. לא כל כך הבנתי באיזו גישה טיפולית מדובר :-) אם הכוונה לרגישות התחושתית, אני לא עושה עם זה כלום.
      שנים צימו היה צוחק עלי שאני כזו איסטניסית, ועכשיו הוא רואה איך זה פשוט קורה באופן טבעי.
      לי בכל אופן עד היום מגע של חול עושה לי לא נעים, ועדיין יש לי צמרמורת כשאני רואה מגלשות מתכת....

      לגבי העניין עם הבריטיות, אז דווקא היה עכשיו רצף של כמה שבועות עם מזג אוויר חם, וראיתי המון ילדים מסתובבים בביגוד מינימלי.
      אני חושבת שאם כבר, כאן איך שיוצאת השמש אנשים יוצאים לרחובות בבגדי ים, לא משנה מה הטמפרטורה.

      מחק