יום שישי, 7 בנובמבר 2014

סוגיית היוקר של אנרגיות מתחדשות

ברשומה הקודמת בסדרה, דיברנו על תופעת ההתחממות הגולבלית, המודל הפיזיקלי שמסביר אותה, והקשר בינה ובין שינוי אקלים.
כפי שראינו, שורש הבעיה טמון בפליטה עקבית ובלתי פוסקת של גזי-חממה, ובעיקר - פחמן דו חמצני.
סדר הדברים ההגיוני מכתיב כי הדבר הבא לעשות הוא לשאול - ובכן, מה עושים עם הבעיה הזו?
על המאמצים הפוליטיים והמערכתיים להתמודד עם בעיית ההתחממות הגלובלית יש רשומה שכרגע היא רק חצי אפוּיה, ועל כן תצטרף לסדרה בשלב מאוחר יותר.
בנתיים, נביא מתוכה גרף אחד משמעותי, אשר לרוב מכונה דיאגרמת הספגטי:
הגרף מתאר את מיפוי גזי החממה שנפלטו לאטמוספירה ב-2005: אילו גזים נפלטו, מה מקורם, ולמה שימש תהליך הייצור שהוביל לפליטתם.

שני דברים קופצים באופן מיידי מתוך ההתבוננות בדיאגרמה. האחד, הוא שפחמן דו חמצני מהווה את הרוב המכריע של גזי החממה שנפלטים.
בהערת אגב, במודל גזי החממה, ק"ג נוסף של של מתאן או של דו-נתרן חמצני תורם הרבה יותר ללכידת חום מאשר ק"ג של פחמן דו חמצני.
עם זאת, מה שעולה מהדיאגרמה בבירור הוא שהתהליכים התעשייתיים שלנו הם מוטים בכבדות כלפי פליטת פחמן דו חמצני.
הדבר השני שעולה מהמידע המוצג, הוא שבפרט, התהליכים התעשייתיים המדוברים הם אלו הכרוכים בייצור אנרגיה:
בין אם זה ייצור חשמל או חום לחימום ובין אם זו תחבורה, מודל התיעוש של האנושות הוא כזה שמסב נזק סביבתי עצום.
וכמובן, חשוב לשים לב שהחשמל שמיוצר בתורו מזין תעשיות שלמות: בניין, מכונות, כימיקלים וכו' וכו'.

אם כך, מה יכול להיות יותר טבעי מלומר - הבה נחליף את אמצעי ייצור החשמל עתירי הפליטות (כמו תחנות כוח השורפות נפט ופחם) בדרכים נקיות יותר.
ובפרט, מדוע אי אפשר להסתמך על טכנולוגיות להפקת אנרגיה באמצעים מתחדשים, כגון טורבינות רוח ופאנלים סולריים? רשומה זו נכתבה על מנת לענות על שאלה זו.
חשוב להדגיש, מטרת ההסבר אינה על מנת לסתום את הגולל על הרעיון למעבר למשק מבוסס ייצור נקי יותר - אלא להיפך:
אם מתקיים דיון ציבורי בעל משמעות בשילוב של אנרגיות מתחדשות אל תוך משק ייצור האנרגיה, חשוב מאוד שתהיה הבנה בסיסית מדוע אי אפשר פשוט לבנות עוד כמה טורבינות ולסגור עניין.

אז אחד הדברים הראשונים שכדאי לדעת על אנרגיות מתחדשות הוא שמדובר בדרך יקרה מאוד להפיק חשמל.
בואו נתבונן לרגע בעלויות היחסיות:
נזכר שיחידות של חשמל נמדדות בקילו-ואט שעה (שהן אלף ואט-שעה). במידה ויש רצון לרענן מה משמעות היחידה הזו, רשומת המבוא לשוק החשמל מציעה תזכורת קצת יותר נרחבת.
מאחר ואין הבדל בין חשמל כתוצר שמיוצר בטכנולוגיות שונות, ההשוואה שנתמקד בה היא כמה עולה כיום לייצר קילו-ואט שעה בטכנולוגיות מתחדשות שונות.
חשוב להדגיש כי המספרים כאן לא חצובים באבן: ראשית, הם נכונים לנקודת הזמן שבה נערכו האומדנים.
שנית, הם מערבים שורה של הנחות לגבי עלויות, ואלו בהכרח נעים על טווח. עם זאת, המספרים נותנים קנה מידה טוב להערכת עלויות יחסיות:

אם כן, לשם השוואה, התעריף הסופי לצריכה שמשלם הצרכן בישראל בסוף 2012 הוא כ-0.13 דולר לקילו-ואט שעה (לפני מע"מ).
עבור אנרגיית רוח המותקנת על היבשה, ההערכה מ-2012 על בסיס נתונים מ-2010 להתקנות באירופה היא של 0.08-0.14 דולר לקילו-ואט שעה.
עבור אנרגיה סולרית, מדובר על מספרים גבוהים עוד יותר:
בטכנולוגיית CSP (טכנולוגיה המרכזת את קרני השמש, עם מיעוט התקנות יחסי עד כה. בישראל יש מספר חברות הפועלות לפיתוח טכנולוגיה זו) המחירים הם כ-0.17-0.29 דולר לקילו-ואט שעה.
בייצור פוטו-וולטאי המספרים נעים בין 0.25-0.65 דולר לקילו-ואט שעה.

המשמעות של המספרים האלו היא, שגם אם הצרכן היה משלם אך ורק את מחיר החשמל כפי שעולה לייצר אותו,
(אפילו בלי להתחשב בעלויות תחזוקת תשתית ההולכה, או בתשלום רווח כלשהו ליצרן כך שפעולת ייצור החשמל תהיה משתלמת עבורו),
אזי הצרכן הישראלי, למשל, היה צריך לשלם משמעותית יותר ממה שהוא משלם כרגע, במיוחד לאור העובדה שישראל עשירה בשמש יותר מאשר ברוח.
לכן גם לו באורח נס משק ייצור החשמל יכול היה היום להפוך למבוסס אנרגיות מתחדשות בלבד, מעטים האנשים שיקבלו באדישות את העובדה שחשבון החשמל שלהם יקפוץ לרמה כזו.
ומילא חשבון החשמל - כך גם כל דבר אחר. כפי שציינו למעלה, הרבה מהחשמל המיוצר במשק מיועד עבור ייצרני תעשייתיים. הכל הופך משמעותית יקר יותר.

בנוסף, כנראה יפריע לאנשים שהם יתקשו לקבל חשמל מתי שהם רוצים בכמות שהם רוצים.
כשהרוח אינה נושבת, או כשהשמש אינה מאירה, הטכנולוגיות הרלוונטיות לא מייצרות חשמל.
זה נכון שבסקירה הטכנולוגית (שאף היא טרם נתפרסמה - נעמה) הזכרנו בחופזה שזה לא נכון לכל אמצעי הייצור באמצעות טכנולוגיות מתחדשות.
אנרגיה גיאותרמית, למשל, יכולה להיות מופקת יום ולילה, ובמובן הזה יכולה להוות חלופה נאה לתחנות כוח גרעיניות. עם זאת, נמנענו מלהרחיב עליה, משום שהיא מאוד תלויית משאבים.
לא כל מדינה יכולה פשוט להחליט שהיא רוצה פרוייקט גיאותרמי, באותו אופן שלא כל מדינה יכולה להחליט שהיא רוצה לקדוח נפט מהאדמה.
מאחר ואפשר כיום לאחסן בדרך סבירה רק כמויות קטנות יחסית של אנרגיה, הסתמכות בלעדית על אנרגיות מתחדשות משמעה שמשק החשמל היה מתפקד ברמה נמוכה מאוד.

לא רק מבחינה כלכלית, גם מבחינה טכנולוגית לעבור למשק שנשען באופן משמעותי על אנרגיות מתחדשות זה עסק מסובך.
מעבר לכך שלא ניתן לתאם בין זמני ייצור החשמל לזמני הצריכה בגלל העדר יכולת אחסון, ישנה הסוגיה של התאמת התשתיות הפיזיות לתנודתיות הייצור.
לדוגמא, נניח שיש לנו חוות טורבינות רוח בקנה מידה גדול עם כושר ייצור של 1500 מגה ואט. עם חוות רוח, נהוג לחשוב על הניצולת שלהן כעל בערך 20%.
הווה אומר, כל שעה, החווה שלנו מסוגלת לייצר 1500*0.2 = 300 מגה ואט-שעה. נכון?
לא נכון. הפער בין התגית שמייצגת את הממוצע לבין המצב בפועל הוא מאלף.
התרשים המצורף מראה איך בפועל מתנהגת חוות טורבינות כזו, לאורך חודש אחד. כל קו מייצג יום אחד בחודש, לאורך 24 שעות היממה.
וכמובן, התנודתיות רק מועצמת על ידי השינויים בין חודש אחד למישנהו, המושפעים מעונות השנה.

אם כן, מה קורה בימים שבהם התחנה שלנו לא מייצרת 250 מגה-ואט שעה, אלא קרוב לאפס? מקור חילופי יידרש לייצור חשמל עבור הזמנים הללו.
ולחילופין, מה קורה בימים שבהם הרוח נושבת בעוז, והתחנה שלנו מייצרת מעל 500 מגה ואט-שעה, שאת רובם אנחנו לא צריכים כרגע?
תשתית החשמל שלנו צריכה להיות מסוגלת להתמודד עם פרצי אנרגיה גדולים, מבלי לקרוס. הטכנולוגיה וסדרי הגודל הם שונים, אבל בבסיסו, זה לא שונה מפיוז שקופץ בבית.
מבחינה טכנולוגית, תשתית ההולכה והניתוב של החשמל עדיין לא נמצאת במקום שהיא מסוגלת לספק מענה סביר לבעיות הללו.

לאור הדיון לעיל, התרשים הבא סוקר את ההצלחה בהחדרת רוח לשוק החשמל באירופה (נכון לשנת 2011).
לאיחוד האירופאי ישנה מחוייבות ארוכת טווח ומעוגנת בחוק להגברת ייצור האנרגיה באמצעות טכנולוגיות מתחדשות. ולמרות כל זאת, כיום מעטות המדינות שמצליחות לשלב ייצור מתחדש באופן משמעותי.
לצרכי השוואה, בארה"ב הנתון המקביל הוא בערך 2%.


מדינות שמצליחות בהחדרת ייצור חשמל מטכנולוגיות מתחדשות נסמכות לא רק על משאבים מצויינים בתחום (כלומר, המון רוח), אלא גם על:
אחד, מידת מה של אפשרות לביזור המשאבים האלו (אם רוח לא נושבת בצפון גרמניה, היא יכולה לנשוב בדרומה)
שתיים, רשת החשמל של המדינות האלו מחוברת לאלו של שכנותיהן. זה מקל מאוד את העומס על התשתית, ומאפשר איזון עם ייצור החשמל במדינות סמוכות.
שלוש, מערך נרחב של תמריצים לעודד התקנה מאסיבית של כושר ייצור באנרגיות מתחדשות.

ועדיין, אפילו עם הסייגים אלו, כאשר בעקבות אסון פוקשימה הודיעה גרמניה כי היא תסגור את הכורים הגרעיניים מוקדם עוד יותר ממה שתכננה, עלו קולות דאוגים מההשלכות על מחירי החשמל:
מאחר וייצור על ידי שריפת פחם הוא כבר לא אופציה (בגלל שהוא פולט יותר מדי גזי חממה), משק האנרגיה הופך להסתמך בעיקר על גז טבעי,
והבלעדיות הזו מסוכנת בגלל שהיא הופכת תלויה באספקה של משאב יחיד. היות שכך, צריך לגוון את מערך הייצור, וזה אומר עוד אנרגיות מתחדשות.
אלא שמאחר והן יקרות,זה אומר - איכשהו לגלם את העלויות האלו במחירי החשמל.

בשלב הזה באופן בלתי נמנע עולה השאלה הבאה:
אם מצד אחד ייצור חשמל באמצעות טכנולוגיות מתחדשות הוא יקר, ומצד שני הוא לא יכול לתת מענה רציף לדרישות האנרגיה, בשביל מה לטרוח מלכתחילה עם עידוד הייצור באמצעים אלו?
על כך יש מספר תשובות:
ראשית, גיוון משק האנרגיה הוא חשוב.
להשען על משק מבוסס דלק כזה או אחר משמעו חשיפה מאוד גבוהה למחירי אותו דלק, כמו גם פגיעה באוטונומיית משק האנרגיה במידה וצריך לייבא את הדלק.
כדאי גם לזכור שתחנות כוח בונים עם אופק של 25-40 שנה, ומה שנראה מאוד זול ומשתלם כיום, לא בהכרח יראה כך עוד עשור.

שנית, כדאי לשים לב שכאשר הסתכלנו על עלויות, הסתכלנו על העלות הכוללת לקילו-ואט שעה.
אבל העלות הזו מורכבת משני חלקים עיקריים: עלות קבועה (כמה עולה להקים את תחנת הכוח) ועלות משתנה (כמה עולה הדלק שצריך לשרוף, כמה עולה לתחזק את תחנת הכוח).
והיתרון הגדול של אנרגיות מתחדשות הוא שהעלות של הדלק היא 0.
מכאן שהמרכיב העיקרי הוא העלות הקבועה. והסיבה שעלות זו היא יקרה, היא בעיקר בגלל שהטכנולוגיה היא צעירה:
עלויות מחקר ופיתוח, עלויות פרוייקטים נסיוניים, עלויות ייצור גבוהות וכן הלאה. אבל זו אינה גזירה משמיים.
להיפך, ככל שמשתכללים ומתפתחים יותר, מה שהיה פעם מסובך ויקר הופך היום להיות פשוט וזול. זו לא רק השערה, ככה זה עובד בפועל:
כפי שמראה התרשים, עלויות ייצור של מודולים סולריים, למשל, צנחו בשנים האחרונות במהירות מסחררת:


לכאורה העלויות של טורבינות רוח, המהוות את העלות העיקרית בפרוייקט הפקת חשמל מרוח, מתנהגות אחרת.
בפועל, הדיאגרמה המתוארת מספרת את סיפור המירוץ לפיתוח טורבינות גדולות יותר, בעלות כושר ייצור אנרגיה גדול יותר, שהתבטא בעלויות פיתוח הולכות וגדלות של טורבינות חדשות (בד בבד עם עלייה במחירי המתכות).
עם זאת, כפי שראינו מתוך המספרים למעלה, ייצור חשמל באמצעות רוח כבר קרוב למדי לעלויות ייצור חשמל באמצעים תרמיים.
(אמנם טרם סקרנו את העלויות של אמצעים תרמיים, אבל ראינו שהמרחק מהמחיר הסופי לצרכן כיום לא גדול, וזו אינדיקציה טובה מספיק לעת עתה).

ישנו גם טיעון שלישי, חשוב לא פחות מהאחרים, שקושר אותנו פעם נוספת לדיון בשינוי אקלים:
ייצור חשמל באמצעות טכנולוגיות של אנרגיה מתחדשת אינו פולט פחמן דו-חמצני אל תוך האטמוספירה.
מאחר וכיום טרם נמצאה טכנולוגיה מעשי ידי אדם ש"שואבת" פחמן דו-חמצני מן האטמוספירה, גזים שנפלטים בייצור חשמל אל תוך האטמוספירה - נשארים שם.
ככל שריכוז הפחמן הדו חמצני באטמוספירה גדל, כך גדל גם אפקט החממה, כולל תופעות המשוב שלו. 
המטרה אליה שואפים קובעי המדיניות היא למנוע מריכוז הפחמן הדו-חמצני לעלות אל מעבר לרף מסויים (המספר אליו רצוי היה לשאוף נע בין 350 ל-550 ppm - parts per million).
כפי שראינו בתרשים ברשומה על תופעת ההתחממות הגלובלית, כיום כבר הגענו אל מעבר  לרף ה- 400 ppm.
היות שכך, יש ערך לכל טון של פחמן דו-חמצני שלא נפלט אל האטמוספירה, ואשר היה נפלט לו אותה כמות חשמל היתה מיוצרת באמצעים תרמיים.
ולכן גם אם מדינה מסויימת לא מדביקה ישירות תגית מחיר על פליטת גזי חממה, מתוך המירוץ להגביל את פליטת הגזים קיים ערך עבור קובעי המדיניות בעידוד אנרגיה מתחדשת.

עוד לפני שמדברים על הדרכים לתמרץ ייצור חשמל באנרגיה מתחדשת, כדאי לחשוב על סוגי היעדים שמציבים קובעי מדיניות.
אפשרות אחת, כמובן, היא לא להציב יעדים בכלל, אלא ליישם מנגנון תמיכה ולתת לשוק לעשות את שלו. במדינות רבות בעולם, זה אכן המצב:
מצד אחד, תמיכה כללית ברעיון של גיוון משק האנרגיה עם נכונות מסויימת לעודד השקעות, ומצד שני, המנעות מהכרזה מחייבת על יעדים קונקרטיים.

אפשרות שניה היא דווקא לקחת יעדים מאוד ברצינות: 
האיחוד האירופי הציב לעצמו יעד של 20% אנרגיה ממקורות מתחדשים (וזה כולל חשמל אבל גם מכוניות שנוסעות על ביו-דיזל או אנרגיית חום שמיוצרת באמצעים "נקיים").
כל מדינה באיחוד קיבלה יעדים בנפרד, שמתחשבים במקורות הטבעיים הזמינים וביכולת להגדיל את החדרת האנרגיה מתחדשת למשק. 
לכל מדינה יש האוטונומיה להחליט איך היא משיגה את היעדים, ומדינות שונות בחרו בכלים שונים לעידוד פרוייקטים. התרשים המצורף (ע"פ נתונים מ-2010)  מראה את קצב ההתקדמות.
אפשרות שלישית היא דרך ביניים, הקרויה Renewable Portfolio Standards (או RPS בקיצור).
אפשרות זו שמציבה בפני ספקי החשמל דרישה לפיה אחוז מסויים מהחשמל המיוצר הנמכר הוא חשמל אשר מיוצר באמצעים מתחדשים. 

בכל מקרה, השאיפה הינה, שכל עוד התעשייה ממשיכה להתפתח, עלויות ייצור החשמל בטכנולוגיות מתחדשות ירד בהדרגה.
מטרת העל היא להשיג שיוויון עלויות עם אמצעים קונבנציונליים לייצור חשמל (באנגלית המונח לכך הוא grid parity).
כדי להשיג את המטרה לעיל, צריך שיהיה מניע לתעשייה להמשיך ולהתפתח:
תמריץ עבור חברות לפתח ולייצר טכנולוגיה, תמריץ עבור משקיעים להקים תחנות כוח באמצעות הטכנולוגיה, תמריץ עבור בעלי התשתיות ללמוד איך לשלב את ייצור החשמל התנודתי אל תוך משק האנרגיה.
ועל כן חלק בלתי נפרד מהדיון באנרגיות מתחדשות נוגע לתמריצים הללו:
אילו תמריצים אפקטיביים יותר ופחות? מה העלויות המדוברות? כמה זה מספיק וכמה זה כבר יותר מדי?
על כך בפרק הבא.

יום שני, 3 בנובמבר 2014

הנער הכי יפה בעולם

לפני למעלה משנה, צימו ואני לקחנו את בּוּבּה בפעם הראשונה להאכיל ברווזים בפארק. זה היה יום ראשון, וכמעט הגענו לתחנת הרכבת כשנזכרתי שלא לקחנו לחם. 
היות שכך, צימו ובּוּבּה חיכו סמוך לכניסה לתחנה, ואני קפצתי למכולת היפנית הסמוכה, היחידה שהיתה פתוחה בשעה הזו. אוחזת בחלת חלב מתוקה, ירדנו כולנו אל הרציף.
שניות ספורות אחרינו, התווספו על הרציף שני גברים. את האחד לא ראיתי מימיי. את השני לא האמנתי שאני רואה. 
דווקא כאן, על הרציף, איפה שרכבת חולפת כל שתי דקות, לפגוש דווקא את אוּרי?

לפני עשרים שנה הייתי מאוהבת בנער הכי יפה בעולם.
בימים ההם, הייתי נוסעת הרבה באוטובוס עירוני. מדי בוקר, הוא היה חוצה את העיר ואוסף תלמידים לבית הספר, ומדי צהריים, היה עושה את המסע ההפוך ומפזר את כולם.
ושם ראיתי לראשונה את הנער המדובר, ובהיותו כל כך יפה, קשה היה שלא לשים לב.
זמן לא רב אחר כך, התמזל מזלי לשוחח עמו לראשונה, דרך מכר משותף, שגם הוא, איך לא, נסע באוטובוס.
למדתי שקוראים לו אוּרי, וכנהוג בגיל ההתבגרות, זה הפך בין ליל משם נטול ייחוס לשם יפהפה ועתיר משמעות. בכל זאת, עברו עשרים שנה, מותר לי להיות קצת אירונית.
 

מטבע הדברים, בני נוער רבים הם יפי מראה. אז מה הפך דווקא אותו ליפה ביותר בעולם? 
אמת, היו לו פנים נאות, עיניים בהירות ושיער כהה. והיה לו חיוך פשוט משגע. קשה לזכור, אבל בזמנו, דברים מהסוג הזה יכלו להיות מספיקים בשביל קראש של כמה שבועות טובים.
אלא שאוּרי עצמו התגלה כמופלא: נעים, עם חוש הומור, ובעיקר - חכם באופן מעורר השתאות. חכם לא במובן של חכמת רחוב, או של ציונים טובים, או של ידע כללי מרובה.
לא, אוּרי היה מאותם נערי פלא שנולדים עם כשרון חד וחריף בתחום מצומצם, וגדלים מגיל צעיר להיות מה שנועדו להיות.

וזהו. במשך שלוש שנים, לא יכול היה להיות מישהו אחר. הייתי מאוהבת לחלוטין.
בהתחלה, כמובן, כל העניין נראה מופרך מן היסוד. לא יכולתי להעלות על דעתי למה שבחור כל כך יפה, וכל כך מוצלח, ירצה אי פעם במישהי כמותי. 
לימים יסתבר שזו לא הפעם האחרונה שאחשוב כך.
אבל בינתיים, הימים חלפו, כל פעם האוטובוס נסע בבוקר, חזר בצהריים. ולא מעט פעמים, בחסדי מערכת השעות, דרכינו הצטלבו, והכרנו יותר.
לקראת סוף השנה, אפילו קבענו להיפגש פעם אחת אחר הצהריים. מן הסתם, בשבילי זה היה עניין עצוּם.
בשנה השניה, נפגשנו הרבה פחות. הוא כבר לא היה צריך לנסוע באוטובוס ההוא בשעות ההן. ועדיין, מרחוק, הוא מצא חן בעיני עד מאוד.
בשנה השלישית, חלו מספר תפניות. 

ראשית, במסגרת חברתית שבועית מסויימת הוא החל להפציע בקביעות. שנית, אחרי שהסתיימה המסגרת החברתית הנ"ל, קבוצה של אנשים היתה לרוב יוצאת לאכול ארוחת ערב. 
הוזמנתי להצטרף פעם אחת, ואז עוד פעם, ואז זה הפך לעניין קבוע.
שלישית, לפעמים אחרי ארוחת הערב הוא היה הולך לסרט עם עוד מישהו או שניים. פעם אחת, הוא שאל אם אני רוצה גם לבוא. ואז היו עוד כמה פעמים.
לפעמים הוא היה מקפיץ אותי חזרה הביתה .לפעמים הוא היה נשאר קצת.
לאורך כל הזמן הזה, כמובן, הייתי מאוהבת עד טמטום. לא מטאפורית, באמת. לדעתי הייתי דרך קבע 30% טיפשה יותר מהבייסליין. 
וזה היה חמור במיוחד לאור העובדה שדרך קבע הרגשתי תסכול נוכח היותי לא מספיק. לא משנה מה, פשוט לא מספיק.
הוא גדול ממני ב-4 שנים. לימים אני אבין עד כמה זה לבדו משמעותי, על אחת כמה וכמה כשהוא כבר עשה כברת דרך במסלול האקדמי. אבל בנתיים, סתם הרגשתי מעאפנה.
ועם כל זאת, פעם אחת קרה הלא ייאמן. 
הוא שאל אותי אם אני רוצה לצאת איתו לסרט. בשבת בערב. שלושת קוראיי, חשבתי שהאוזניים יפלו לי לרצפה. 

הוא היה אמור להתקשר אליי בשבת לפנות ערב כדי לקבוע מתי לאסוף אותי. 
לראשונה בחיי עשיתי את מה שלא חשבתי שאעשה לעולם (ולא עשיתי מאז אף פעם), ואחת לכמה זמן בדקתי שהטלפון מחובר בסדר. 
שכנעתי את עצמי שבינתיים הוא בטח הספיק להתחרט. ניסיתי לשכנע ידיד טוב שלי שבינתיים הוא בטח הספיק להתחרט.
"די, נעמה", אמר הידיד, "הוא אמר שהוא יתקשר. הוא יתקשר".
הוא באמת התקשר. באמת יצאנו לסרט. אני לא זוכרת שום דבר ממה שקרה אז. 
קצת אחר כך, הגיע הקיץ, ואיתו פסטיבל הסרטים בירושלים. הוא התקשר אלי ביום שישי בבוקר, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא, עכשיו, לירושלים, לסוף השבוע.
באותו יום שישי ראינו ארבעה סרטים. הלכנו ממקום למקום בירושלים. טיילנו בערב. אני בטוחה שהיה מדהים, אבל אני לא זוכרת שום דבר.
בעצם, דבר אחד כן. 
הלכנו לראות סרט של באסטר קיטון. אלא שהפעם, במקום פס הקול הרגיל של סרטים אילמים, הביאו פסנתרנית לאולם לנגן את פס הקול תוך כדי הסרט.
לימים יסתבר שבאותו אולם ישב גם צימו, עם ידידה, שאז הוא היה מאוהב בה עד כלות. 
אבל בנתיים, ישבתי שם לצידו של אוּרי. וישבתי לצידו גם בלילה, בבית סבתו, וראינו פרקים של הסימפסונז. ואז הלכנו לישון, הוא בסלון, אני בחדר האורחים.

בבוקר שלמחרת, היה ברור שמשהו קרה, אבל לא ידעתי מה. הוא לא דיבר איתי. לא בבוקר, ולא בצהריים, ולא אחר הצהריים. 
ההורים שלו הגיעו, עם אחיו. הם כולם היו מאוד נחמדים, אבל כל הסיטואציה היתה מוזרה ביותר.
בערב, הם לקחו אותי איתם ועם אוּרי, אותו הם הקפיצו לבסיס אלמוני איפהשהו. 
לימים אני אופתע למצוא את עצמי באותו בסיס בדיוק, משרתת באותו מקום. אבל בנתיים, הם השאירו אותו שם, ולקחו איתם חזרה לעיר נערה עצובה וקצת תמהה.
בשלהי אותו הקיץ קרה משהו נוסף. הוא הפך להיות בן הזוג של חברה טובה שלי. זה לא הגיע מאמצע השום מקום, לא היתה כאן תדהמה מוחלטת.
אבל כמובן שהיא היתה יפה יותר, וחכמה ומוצלחת ממני. את ההרגשת המועקה הכבדה אני זוכרת היטב. הוא רצה מישהי אחרת. סוף הסיפור.
שלושת קוראיי, אני מבטיחה שלסיפור הזה יש גם פואנטה.

לקראת סופו של אותו הקיץ, התעוררתי בוקר אחד, וגם בי משהו השתנה. מאסתי בספקות העצמיים, בקנאה, בתנודתיות. מאסתי בהתאהבות הזו. 
בלי שום התראה מראש, קמתי בבוקר, הסתכלתי על עצמי במראה, וחייכתי חיוך גדול.
"עכשיו", אמרתי לעצמי, "הולך להיות נהדר".
ובאותו בוקר באמת התחילה שנה מופלאה, אחת השנים היפות ביותר בחיי: היה כיף בבית הספר. היו לי חברים מקסימים.
בילינו כמעט מדי ערב בסינמטק, ועולמי התרבותי התרחב פלאים. אני זוכרת את הסרטים שראינו, את הבדיחות מהם צחקנו, את בתי הקפה בהם ישבנו, את הספרים שקראנו.
כך גם רכשתי עוד חברים חדשים מבתי ספר אחרים. מפה לשם, גיליתי שכבר לא היתה לי סיבה להרגיש מכוערת.
והכי חשוב: סוף סוף, התחלתי ללמוד בעצמי באוניברסיטה, וגיליתי שכבר לא היתה לי סיבה להרגיש טיפשה.
אמת, לא הייתי כשרונית כמו אוּרי, אבל זה בכלל לא שינה. לא היה לי צורך להשוות את עצמי אליו, כי היה לי את הדבר האמיתי.
הזכרונות שלי מהשנה הזו מתוקים מדבש.

השנים שחלפו מאז הביאו איתן כל מיני גילויים.
גיליתי שהזוגיות של אוּרי עם החברה ההיא לא האריכה ימים. חלפו עוד כמה שנים ומכר משותף סיפר לי שהוא בזוגיות חדשה, והיה מימד לא מבוטל של אירוניה בהתפתחות הזו.
עוד כמה שנים חלפו, ובמקום כל מיני מנועי חיפוש כמו אלטה-ויסטה ויאהוּ, הגיע גוגל, וכולנו למדנו עד כמה קל לחפש אנשים שפעם הכרת. 
כך למדתי שאירוניה או לא, הזוגיוּת החדשה הזו עובדת בשבילו מצויין, והוא אהוּב ומוערך בה עד השמיים. שמחתי עבורו מאוד.
כמו כן, גיליתי כל מיני דברים על התאהבויות. 
גיליתי שלא תמיד ברור אם מתאהבים באדם, או במה שהוא מייצג. גיליתי שאפשר להתאהב בעוד אנשים, ושגם אם נשבר הלב, הוא מחלים.
ובאופן שלא יכולתי לצפות מראש, גיליתי שאפשר לאבד לא רק אנשים, ויש סוג אחר של שברון לב, מהסוג שלא ממש עובר. לומדים לחיות איתו, אבל הוא ממשיך להציק ברקע.

ופתאום, הנה הוא כאן מולי, על הרציף. אוּרי. להגיד שלום? לא להגיד שלום? זמן אין הרבה - עוד שתי דקות מגיעה הרכבת.
ניגשתי ואמרתי שלום. 
הדבר הראשון שקרה, הוא שהוא לא זכר אותי. הדבר השני שקרה, היה שנראה שבמעומעם הוא אולי נזכר במשהו.
הדבר השלישי שקרה, הוא שהוא הציג בפני את הידיד וסיפר שהוא כאן בביקור. הדבר הרביעי שקרה, הוא שהגיעה הרכבת ונפרדנו לשלום.
צימו, בּוּבּה ואני, הלכנו לפארק להאכיל ברווזים. בּוּבּה התרגז שהברווזים מקבלים את הלחם. במקום לזרוק אותו להם, תחב לחם בפיו עד שלחייו התנפחו כשל אוגר. היה כיף.
שמחתי לגלות, עד כמה המפגש המקרי הזה לא עורר בי שום דבר. או כך חשבתי.

כי מאז, אחת לזמן מה, אוּרי החל להגיח להופעות אורח בחלומותי.
אבל לא הגבר המבוגר על הרציף. לא, הוא זר גמור. בחלומותי מפציע אוּרי הנער, הנער הכי יפה בעולם. 
לרוב בחלום אני שוב מאוהבת בו. דמותו בחלום היא אף פעם לא נחמדה, או נעימה, או כיפית. אבל כשאני מתעוררת, אני מתעוררת אפוּפת צער ומקווה שהוא ישוב. 
ולמשך זמן רב לא ידעתי על שום מה הצער הזה. עד שיום אחד, חורף שעבר, קמתי עם המחשבה, שאין יותר אוּרי. 
יש את הגבר הזה, הזר, שנראה קצת דומה לו. אבל הנער ההוא, לא קיים יותר. וזה הרגיש כאילו מישהו נפטר.

לפעמים אני שואלת את עצמי איך הגעתי לכאן.
לא לכאן ללונדון. שרשרת ההתפתחויות מאז שעברתי לכאן בגיל 26 ברורה לי, והגיונית בדרכה.
לפני כמה שנים, במקרה לגמרי, גיליתי ששכחתי כמעט כל מה שקרה בתחילת שנות העשרים שלי. תראו מה זה, אפילו לא שמתי לב.
גיל 23, 24, 25 - מה היה שם? לא זכרתי. אני יודעת שריחפתי, מרוּקנת. איכשהו הימים עברו.
לא זכרתי את הכתובת שגרתי בה. לא זכרתי את מספרי האוטובוסים בהם נסעתי, או את הבניינים בקמפוס בו למדתי לתואר שני. לא זכרתי כמעט כלום מהתואר השני כולו. 
לא זכרתי אנשים שהכרתי. לא הצלחתי להעלות בדעתי פרצופים. נאחזת בקשים, ניסיתי להיזכר במשהו, וכל מה שצף הם הבהובים קטועים.

עד גיל 21-22, הייתי גם משהו אחר.
באופן מפתיע מצאתי את עצמי באותו בסיס צבאי. זה היה אמור להיות דבר מצויין, אבל זה הסתבר כאסון.
דבר אחד התגלגל למישנהו, וכל מיני דברים מצערים קרו. אני משתדלת לא לחשוב על הימים האלו.
מצד שני, שם הכרתי את צימו. 13 שנה אנחנו יחדיו, ואני עדיין נפעמת ממנו על בסיס יומיומי. בזכותו אני גם אמא של בּוּבּה ותּוּתּון. אז הרווחתי המון. עולם ומלואו.
וגם אם באמת המחיר של לקבל אותו היה לאבד אהבה גדולה, לשקוע בדיכאון, ולשכוח כמה שנים מהחיים - הוא עדיין שווה את כל זה.
אבל עדיין, לפעמים אני שואלת - אולי הגיע הזמן לעשות משהו בקשר לאותו אובדן?
אני כבר לא צריכה לדאוג אם אני חכמה מספיק או לא. אני לא צריכה לענוד את האהבה הזו כתגית. היא לא צריכה להיות המקצוע שלי, היא לא צריכה להיות הזהות שלי.
די, עבר מספיק זמן.


יום שישי, 24 באוקטובר 2014

אקלים ואנרגיה - התחממות גלובלית

מה פתאום אקלים ואנרגיה בבלוג הזה?

בשיח הפופולרי, משתמשים לרוב בביטויים "התחממות גלובלית" ו"שינוי אקלים". לא פעם, משתמשים בהם חליפות, כביכול לתאר את אותה תופעה. 
אם נעצור ונקרא אותם לרגע כאילו אנחנו קוראים אותם בפעם הראשונה, נראה שבעצם, כל אחד מהם אומר דבר שונה:
התחממות גלובלית הוא השם הניתן לתאר את אוסף העדויות הנצפות, המעידות על כך שהטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ עולה בקצב חד ובהתמדה בעשורים האחרונים.
להלן תיאור עליית טמפרטורות במאה השנים האחרונות:


דרך אחרת לראות את הנתונים שמדגישה את חומרת המצב, היא באמצעות התרשים הבא:
כפי שמצויין בתרשים המצורף כל שנה בשנות ה-2000 היתה חמה יותר מהממוצע בשנות ה-90, בהם כל שנה היתה חמה יותר מהממוצע בשנות ה-80. 
סטייה ביחס לממוצע הטמפרטורות 1901-2000. (NOAA, 2009)
העלייה בטמפרטורות נצפית באופן בלתי תלוי על ידי סדרה של דגימות, ומסוגים שונים.
הדיאגרמה למטה מסכמת את העניין בצורה קולעת: מתוך עשרה מדדים, שבעה צפויים לעלות ושלושה צפויים לרדת במידה וישנה התחממות: 
(שימו לב כי חלק מהמדדים מודדים את ההתחממות ישירות, וחלק את ההשלכות המיידיות שלה).

מה צפוי לקרות וניתן למדוד כתוצאה מהתחממות פני כדור הארץ (NOAA, 2009)
בפועל, העדויות הן כי כל השבעה עולים וכל השלושה יורדים. כל אחת מהקביעות האלו נסמכת לא על סדרת מדידות אחת, אלא על מספר סדרות מדידות, שנערכות על ידי גורמים שונים ובאופן בלתי תלוי:
מה המדידות מראות בפועל (NOAA, 2009)
העלייה המתוארת בטמפרטורות היא כמובן ביטוי אחד לכך שהאקלים משתנה.
עם זאת, שינוי אקלים, מתייחס לא רק להתחממות עצמה, אלא לאוסף שינויי האקלים שנגרמים כתגובת שרשרת לכך שפני כדור הארץ מתחממים.
דוגמא לתגובת שרשרת שכזו היא, למשל שינוי בדפוסי השלגים, כפי שמציין אחד המדדים למעלה: 

האלפים באירופה נפגעים חריפות משינוי האקלים, וההתחממות שנצפית בהם היא בשיעור של לערך פי 3 הממוצע העולמי.
בגרמניה, למשל, עליה של  1ºC מעבר לרמות של 2007 תתבטא ב- 60% פחות שלג.
לאור העובדה שככל הנראה, התחממות של מעלה היא בלתי נמנעת, המשמעות היא עתיד עם הרבה פחות שלג באלפים האירופאיים. וגם לכך, כמובן, יש תגובות שרשרת:
יותר מים זורמים בנהרות, מעבר לרמת הקיבולת הבסיסית שלהם, יותר גדות נהר שנפרצים, ולפיכך יותר הצפות.

ירידה צפויה בשלגים כתוצאה מהתחממות של מעלה אחת, 2 מעלות ו-4 מעלות צלזיוס (IPCC, 2007)
ההבחנה בין התחממות גלובלית לשינוי אקלים היא חשובה, משום שהיא ממקדת את תשומת הלב בכך שבעיית שינוי האקלים היא לא רק רחבה הרבה יותר מההתחממות לכשלעצמה, אלא היא מורכבת מאוד: ההשלכות של תופעת ההתחממות שונות מאוד באיזורים שונים של כדור הארץ, בגלל מורכבות מערכת מזג האוויר.
כך למשל, בעוד איזורים מדבריים חמים צפויים להתחמם ולהפוך שחונים עוד יותר, איזורים מסויימים דווקא יזכו לגשמים מרובים יותר, ואף לריבוי שטפונות.

נחזור לתופעת ההתחממות הגלובלית. 
הפולמוס סביב הנושא הוא גדול ורב, ולצד תומכים אדוקים ישנם "מכחישי התחממות" אדוקים לא פחות. דווקא משום כך חשוב לשים לב לגבי מה נתון לויכוח, ומה כלל אינו עומד בסימן שאלה.
אין הרבה טעם להתכחש לההתחממות עצמה, כתופעה פיזיקלית:
העדויות שמנינו למעלה הן טיפה בים, ויש שפע עצום של מידע אמפירי שמעיד שאכן, חם יותר על פני כדור הארץ מאשר בעבר.
הדיון סביב ההתחממות הגלובלית  הופך טעוּן סביב שתי סוגיות:

הראשונה, היא הקשר בין התחממות גלובלית לבין שינוי אקלים. כי בפירוש הוגן להעלות את השאלה: 
"איך יודעים שתופעה אקלימית מסויימת  (נניח, עלייה בכמות המשקעים באיזורים מסויימים) קשורה דווקא להתחממות הגלובלית?"
הוכחת קשר של סיבה ותוצאה במערכות אקלימיות הוא עניין שזוכה לתועפות של מחקר מדעי.  בשלב מוקדם זה של הדיון, נניח לסקירת המאמצים הללו בצד, ונחזור אליהם מאוחר יותר.
שכן, כאשר נדון בהתמודדות הפוליטית עם בעיית ההתחממות הגלובלית, נראה כי אחד הצעדים הראשונים שננקטו היה הקמת גוף מדעי בינלאומי גדול, הקרוי IPCC.
מטרתו הינה לבחון באופן מקיף את העדויות להתחממות גלובלית ולבחון בזהירות אילו השלכות אקלימיות, אם בכלל, יהיו להתחממות מתמשכת שכזו. 
מה שחשוב להדגיש הוא, שבעוד נטל הוכחת הקשרים האלו אכן יושב על כתפי הקהילה המדעית, אנשים רבים כלל אינם מעוניינים לבחון את העדויות.
סיבות שונות יכולות להוביל לעמדה כל כך נחרצת, החל מאינטרסים כלכליים מובהקים וכלה בחשדנות כלפי הממסד המדעי.
כך או אחרת, הפקפוק בעדויות מדעיות והסירוב לבחון אותן מהווים סלע מחלוקת בין תומכי תיאוריות שינוי האקלים למתנגדיהם.

הסוגייה השניה היא סביב השאלה: "מה מקור ההתחממות הגלובלית?"
כולנו יכולים להסכים על כך שפני כדור הארץ מתחממים. כולנו אף יכולים להסכים על ההשלכות האקלימיות הנוספות כתוצאה מההתחממות.
אבל אם אפרים חושב שהסיבה להתחממות היא א', ואילו אני חושבת שהסיבה היא ב', בהכרח לכל אחד מאיתנו יהיו דיעות שונות לגבי איך להתמודד עם השינויים האקלימיים.
זה כולל, למשל, לא להסכים על עד כמה יש ביכולתנו להשפיע על התחממות עתידית,  או איך לחלק את מאמצינו וכספינו בין פעולה מונעת לבין התמודדות והסתגלות לשינויי האקלים.

בואו נעצור לרגע, ונעשה ניסוי קטן. 
בואו נספור יחד כמה פעמים בשנה האחרונה, נדלק האור בסלון מבלי שהפעלנו את המתג? כמה עוגות נאפו בזמן שהתנור היה כבוי? כמה עגבניות נחתכו מבלי שהרמנו סכין?
הנקודה כאן היא שתופעות פיזיקליות אינן קורות באופן מיסטי, או לחילופין, ללא כל סיבה, וכך הוא גם לגבי ההתחממות הגלובלית. 
התיאוריה המדעית שמשייכת את ההתחממות למעשי ידי אדם עושה זאת דרך מודל הקרוי אפקט גזי החממה (Greenhouse Gas effect).

באופן כללי, רוב הקרינה המגיעה לפני כדור הארץ מן השמש היא אינפרא-אדומה (היינו, קרינה בתדרים גבוהים).
במצב הרגיל, הקרינה חודרת את האטמוספירה ופוגעת בפני השטח של כדור הארץ. חלק מהקרינה נספגת, ובכך גורמת לפני כדור הארץ להיוותר חמים. חלק מהקרינה מוחזרת אל עבר האטמוספירה.
בשכבות האטמוספירה, יכולים לקרות לקרינה שני דברים: האחד, היא חודרת מבעד לאטמוספירה ומוקרנת חזרה אל עבר החלל.
השני, היא פוגעת במולקולות של גזים מסויימים, וכתוצאה מכך  חלק מהקרינה נספגת, וחלק מוקרנת חזרה בכל הכיוונים: למעלה, למטה, בצידה.
הגזים המדוברים העיקריים הינם אדי מים, פחמן דו חמצני, מתאן, אוזון וחמצן דו-חנקני.  
החלק שמוקרן למטה, חוזר לכיוון כדור הארץ. החלקים האחרים, או שפוגעים בעוד מולקולות, או שממשיכים הלאה אל עבר החלל.
במצב של שיווי משקל, עודף החום ש"נכלא" כך דרך האטמוספירה, מצוי גם הוא בשיווי משקל. למעשה, ללא אפקט החממה, הטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ תהיה נמוכה בכ-33 מעלות צלזיוס!
הווה אומר, האיזון העדין באטמוספירה הוא זה שמאפשר את היתכנות רוב המערכות האקולוגיות על פני כדור הארץ, ואת חייהם של רוב בעלי החיים על פניו.

אבל עלייה בריכוזי הגזים המדוברים באטמוספירה, מגדילה משמעותית את הפגיעות, ולפיכך את כמות החום שנכלא.
חשוב להדגיש כי התהליך במדובר הוא בעל אפקט משוב (feedback effect) שכן, קרינה שמוחזרת אל האטמוספירה לאחר פגיעה בחלקיק יכולה להמשיך ולפגוע בעוד חלקיקים -
ובכך להשיב עוד קרינה אל עבר פני כדור הארץ.

איור מופשט של אפקט גזי החממה (South Norfolk Council, 2010)
ככה נראית העליה בריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה (בחצי הכדור הצפוני):
כדי לשים את העליה הזו בפרספקטיבה, מאז תחילת המהפכה התעשייתית (מתייחסים לתקופה של בין 1750 ל- 1800 כתחילת המהפכה התעשייתית), כך נראית העליה בריכוזי גזי החממה:

מנין מגיעים כל הגזים הללו אל האטמוספירה? מה קרה עם תחילת המהפכה התעשייתית?
התשובה לכך היא שהתחלנו לשרוף הרבה. לשרוף פחם. לשרוף נפט. לשרוף גז טבעי.
שיחררנו את האנרגיה האצורה בחומר - ורתמנו אותה לצרכינו: חשמל לבתים ולמפעלים, מכונות לייצור המוני, כלי שינוע ותחבורה, חימום בתים.
וזהו הגרעין הקשה של הצרה: החיים המודרנים, הנוחים, המתורבתים, עולים לנו יותר ביוקר ממה ששיערנו מלכתחילה.

מודל ההתחממות הגלובלית אינו זוכה להסכמה מקיר לקיר, ורבים הם מתנגדיו.
אלו אינם טוענים שהמקור להתחממות הוא מיסטי או נטול סיבה אלא, שהתחממות הנצפית היא בסך הכל תוצר של קרינת השמש, ומדגישים שבעבר כבר היו תקופות של התחממות.
בעוד שאכן היו תקופות כאלו בעבר, הן לוו בפעילות אנרגטית גבוהה יותר של השמש, ואילו דווקא בעשורים האחרונים, השמש הראתה דפוסי התקררות קלים:

פעילות השמש לעומת התחממות כדור הארץ (Skeptical Science, 2011)
יתרת הטיעונים משמשים לתקיפת המודל, והקישור בין פליטת גזי חממה כתוצאה מפעילות אנושית (anthropogenic GHG emissions) לבין ההתחממות.
 אך ראוי בהקשר זה להדגיש כי בעוד ההתנצחות על מקור ההתחממות זוכה לבמה ציבורית ברמה הפוליטית או החברתית,
בקרב הקהילה המדעית יש הסכמה גורפת כי מקור ההתחממות הוא מעשה ידי אדם.
כבר ב-2004 נתפרסם מחקר שסקר את כל המאמרים המדעיים (שהם peer-reviewed) שנתפרסמו בין השנים 1993-2003 בנושא "התחממות גלובלית".
אף לא אחד מהמאמרים דחה את התיאורייה שההתחממות היא מעשה ידי אדם.
יתר על כן, 75% מהמאמרים הסכימו מפורשות עם התיאוריה, בעוד 25% הנותרים לא חיוו דיעה לכאן או לכאן (אלא התמקדו בשיטות מדידה וכיוצא באלו).
מאז, התרחב הקונצנזוס עוד יותר. בין אם מדובר בהצהרות רשמיות של גופי אקדמיה לאומיים ובין אם מדובר במחקרים נוספים שסוקרים הן מאמרים שמתפרסמים והן ישירות את דיעת המדענים.

עם זאת, כה גדולה ההתנגדות הפוליטית לשיוך של ההתחממות למעשי ידי אדם, שישנם מדי פעם נסיונות לתקוף אפילו את נתון זה:
לפני מספר שנים נערך סקר אומלל שהזמין מדעני שינוי אקלים לענות על שתי שאלות: האחת,
האם ישנה התחממות? ושתיים, האם מעשי ידי אדם הם גורם בהתחממות.
רק 77 מדענים ענו על הסקר, ועל סמך התוצאות הסוקרים הכריזו כי 98% מהקהילה המדעית תומכים בתיאוריית ההתחממות הגלובלית.
הסטטיסטיקה הזו זכתה ללעג רב בקרב מתנגדי התיאוריות, ובצדק.
אבל למרות אותו נתון מפוקפק, אכן יש הסכמה גורפת בקרב  הקהילה המדעית:

אם לסכם בקצרה, ישנו ריבוי עדויות להתחממות, ויש תימוכין אמפיריים לכך שההתחממות הזו קשורה קשר הדוק להתפתחות תעשייתיות שמערבת פליטת גזי חממה אל האטמוספירה.
במצב כזה, אין מנוס שהשאלה הבאה תעלה:
אז מה?
על ההשלכות של ההתחממות, והעיסוק בשינוי אקלים בכללותו, ברשומה הבאה.

יום שישי, 17 באוקטובר 2014

אקלים ואנרגיה - ייצור חשמל

מה פתאום אקלים ואנרגיה בבלוג הזה?

לו היה אתר זה ספר לימודי, כנראה שהיינו מתחילים את הדיון על ייצור חשמל בשאלות כמו מה זו אנרגיה ומה זה חשמל. 
אבל מאחר ומה שאנחנו רוצים הוא להבין את התמונה הרחבה יותר של שוק החשמל, לא נתעכב על הדקויות הפיזיקליות. במקום, מספיק לנו להסתכל סביבנו: 
אורח החיים המודרני דורש שימוש בהרבה חשמל, בין אם זה בשביל להרתיח מים לקפה בקומקום או לתפעל אורות ומקררים ודלתות אוטומטיות בסופרמרקט. 

לפיכך, ברשומה זו אנחנו ראשית נבסס הבנה של מהן היחידות של החשמל שאנחנו מייצרים, על מנת להיות מסוגלים להתייחס בהמשך לסוגיות של ביקוש והיצע. 
לאחר מכן, נסקור בקווים כלליים את מבנה התשתית של מערך ייצור חשמל באשר הוא, וכבר בשלב הזה נבחין שהמבנה הפיזיקלי מטיל אילוצים כלכליים.
אז נסקור את הדרכים השונות לייצר חשמל באמצעות בעירה, ונציין לגביהן באופן כללי את הרכב עלויות המחיר של החשמל המיוצר. 
כפי שנראה, עבור תחנות כוח מסוגים שונים, הרכב העלויות הזה משתנה - לפעמים ההשקעה ההתחלתית בבנייה היא מאוד יקרה, לפעמים מחיר הדלק משפיע מאוד על העלויות וכן הלאה. 
את הרשומה נסגור באבחנה, שתהפוך להיות משמעותית ברשומות עתידיות, על כך שאין מחיר יחיד וקבוע לייצור חשמל, ומחיר החשמל במשק לפיכך תלוי בתמהיל הייצור במשק.


אם כן, כמו כל דבר שקונים ומוכרים, גם לחשמל יש יחידות. אם בקבוקי שתיה מודדים בליטרים, ואורז מודדים בקילוגרמים, הרי שחשמל נמדד ביחידות ואט-שעה.  
נתעכב רגע על היחידה הזו, כי ההבנה של מה היא אומרת תעזור להבין כל שיחה או כתבה בעיתון סביב תחנות כוח והשקעות בשוק האנרגיה.
אז הדבר הראשון לשים לב אליו הוא, שלא מדובר כאן על ואט לשעה, אלא ב: ואט-שעה.

בואו נניח שאנחנו רוצים להכין עוף בתנור. 
קנינו עוף, ובמטבח שלנו יש תנור סטנדרטי. כמו לכל מכשיר חשמלי, יש לתנור הספק. תדמיינו את ההספק בתור מסגרת:
במקרה של התנור, מדובר בהספק של 2000 ואט. זאת, למשל, בהשוואה לנורה שמאירה את המטבח, לה הספק של 60 ואט.

ואט איננה יחידה של אנרגיה, וקל לראות למה: 
תבשיל שידרוש שעתיים אפיה ידרוש פי שתיים אנרגיה מאשר תבשיל שדורש רק שעה אפיה.
לכן המספר 2000 לא מייצג כמה חשמל התנור צורך. במקום, הוא מייצג כמה חשמל צריך לעבור דרכו על מנת לפעול במשך שעה.
אצלנו, על מנת להפעיל את התנור במשך שעה, נזדקק ל-2000 ואט-שעה. 

אינטואטיבית, ניתן לחשוב על חשמל בתור זרם שעובר דרך המסגרת, כמו מים שזורמים בצינורות. 
צינורות בגדלים שונים יעבירו כמויות שונות של מים בשעה. כך גם עם מכשירים חשמליים בהספקים שונים.

אם המתכון שלנו אומר שאנחנו צריכים לתת לעוף שעתיים בתנור על מנת להתבשל, כמות החשמל הדרושה לתנור היא לפיכך 4000 ואט-שעה. 
נורת החשמל שתדלוק במשך שעתיים תזדקק ל-120 ואט-שעה.

ניתן לסכם ולומר שהיחידה של ואט מודדת "כושר צריכה" ואילו יחידת ואט-שעה מודדת את צריכת החשמל עצמה.
מאחר וכל החשמל שצורכים צריך להיות גם מיוצר בתחנות כוח, הטרמינולוגיה זהה לייצור חשמל: 
יחידות של ואט מודדות כושר ייצור, ואילו יחידות ואט-שעה מודדות את ייצור החשמל בפועל. 

כמובן, יש עניין של סדרי גודל. כמו שלא מודדים כבישים עם סרגל של מילימטרים, בסדרי הגודל של תחנות כוח או משק אנרגיה, לא מדברים על ואט אלא על קילו-ואט ( = 1000 ואט. מסומן כ- kW) או מגה-ואט (מיליון ואט = 1 מגה-ואט, מסומן כ-MW).  
בעת בישול העוף, למשל, התנור צרך 4 קילו-ואט-שעה. כשמדובר בסדרי הגודל של צריכת אנרגיה של משק שלם, משתמשים ביחידה עוד יותר גדולה, גיגה-ואט (אלף מגה-ואט = 1 גיגה-ואט, מסומן כ-GW).

למשל, על פי חברת החשמל, ב-2010 כושר ייצור החשמל בישראל היה MW 12,987.
באותה שנה, יוצרו 56,432 מיליון קילו-ואט-שעה (מסומן בעברית בדרך כלל כ:קוט"ש כדי לחסוך סרבול).
שזה 56,432,000 MWh (מגה-ואט שעה)
שזה 56,432 GWh (גיגה-ואט שעה).

מקודם, המשלנו את זרם החשמל לזרם מים. עם זאת, קיים גורם אחד המבדיל בין שני הזרמים האלו הבדל של שמים וארץ.
מים ניתן לאחסן, גם בכמויות גדולות. לא כך הוא עם חשמל, ונכון להיום לא ניתן לאחסנו בכמויות גדולות על פי דרישה.
היות שכך, בכל רגע נתון, המערכת מנסה לענות על צרכי הלקוחות באותו הרגע.
הדבר נעשה על ידי תכנון רשת החשמל באופן שיהיה מסוגל להיענות לשינויים בצריכה.
באופן כללי, כל תשתית לשוק החשמל, בכל מקום בעולם, בנויה על עקרונות זהים, ומורכבת מארבעה חלקים:

ייצור החשמל (Generation): החלק הזה מורכב מתחנות הכוח, שממירות אנרגיה מסוגים שונים לאנרגיה חשמלית.
הולכת החשמל (Transmission): החלק הזה כולל את מערכות התמסורת שמעבירות את החשמל מתחנות הכוח אל תחנות משנה איזוריות, או אל צרכנים כבדים כמו מפעלי ייצור תעשייתיים.
הפצת החשמל (Distribution): החלק הזה כולל את ההעברה של החשמל אל הערים, הרחובות, הבתים.
מכירת החשמל (Retail): החלק הזה כולל את מי שמוכר את החשמל. כמו עם ספקי טלפוניה ואינטרנט, יכולים להיות ספקים נוספים מעבר לבעלים של התשתיות. 
הם יטפלו בחשבונות, בפניות הלקוחות, וימכרו את המוצר בכל מיני חבילות. כששואפים להפוך שוק חשמל לתחרותי, ההפרדה של החלק הזה היא בדרך כלל האחרונה בתהליך.

בישראל נכון לשנת 2012, הרוב המכריע של ייצור החשמל, כמו גם ההולכה, ההפצה והמכירה, מסופקים על ידי חברת החשמל לישראל.
כפי שנראה ברשומות מאוחרות יותר, ישנם מודלים נוספים, שמערבים נוכחות גדולה יותר של המגזר הפרטי. אבל כבר עכשיו כדאי לשים לב לנקודה מעניינת:
מבנה תשתית החשמל מטיל אילוצים טבעיים על מה מתאים לשילוב המגזר הפרטי ומה לא:

ייצור החשמל, למשל, יכול להיעשות על ידי גורמים רבים. כשאנו מדליקים את האור בבית, החשמל לא נראה או מתנהג אחרת אם הוא יוצר בחיפה או יוצר בתל אביב.
אנחנו יודעים שבשני המקרים אנחנו קונים את החשמל מחברת החשמל, אבל אין לנו דרך להבדיל בין יצרן אחד לאחר. עבורנו כמשתמשים, החשמל הוא פשוט סחורה. 

לעומתו, מערכות המסירה המוליכות את החשמל מתחנות הייצור אל תחנות הממסר האזוריות הן מונופול טבעי. הכוונה בכך היא שמדובר בתשתית גדולה, כבדה, ויקרה.
מאחר ומספיקה מערכת אחת עם מספיק קיבולת, לבנות שתיים כאלו ויותר יהיה יקר, בזבזני ו...מיותר.
לכן הגיוני (ומקובל ברחבי העולם) שחברה ממשלתית שולטת על התשתיות הללו ומתחזקת אותן.
לעת עתה לא נרחיב עוד בעניין השילוב של המגזר הפרטי בשוק, ונחזור לכך במסגרת הדיון הכלכלי במשק האנרגיה בשלב מאוחר יותר.

נתבונן עכשיו בחלק הראשון, זה של ייצור החשמל.
ניתן לקטלג טכנולוגיות ייצור חשמל בכל מיני דרכים: דרך אחת תהיה על פי מנגנוני הבעירה או שחרור האנרגיה.
הרוב המכריע של חשמל בעולם מיוצר באמצעים תרמיים: יוצרים תהליך שריפה, שפולט חום, אותו ממירים לאנרגיה חשמלית.
סייגים בולטים הם כורים גרעיניים ואמצעי ייצור של אנרגיה מתחדשת.
את העיסוק בטכנולוגיות של אנרגיה מתחדשת (כמו למשל, הפקת חשמל מרוח או מקרינת השמש) נדחה לפרק ייעודי, שיתמקד אך ורק בהן. 
עם זאת, כדי לתת מושג כללי של יחסיוּת, אני מצרפת את התמונה הבאה (הלקוחה מכאן), שממחישה כמה תחנות כוח מכל סוג נדרשות על מנת לספק צריכה:

בשלב הזה, נסקור בקצרה רק את הטכנולוגיות התרמיות העיקריות לייצור חשמל. 
כזכור, מאחר ואנחנו מעוניינים לבסס הבנה כלכלית של שוק האנרגיה, כרגע, פחות מעניין אותנו איך בדיוק הן עובדות.
עבור אלו שכן מתעניינים בזווית הטכנית הזו, כתבתי רשומה צדדית ייעודית לעניין. 
היות שכך, נקטלג את הטכנולוגיות לא על פי מנגנון הבעירה, כי אם על פי הדלקים שכל טכנולוגיה צורכת.
אז, בואו נראה, מה אפשר לשרוף?
ניעזר בתמונה לעיל:

תחנות כוח גרעיניות מפיקות חשמל לא בתהליך של שריפה, אלא בתהליך ביקוע גרעיני.
 באופוריה של שנות החמישים והשישים, היתה תקווה אמיתית שנמצא הפתרון לאספקת אנרגיה בלתי נדלית במחירים אפסיים. 
עם זאת, תחנות כוח גרעיניות יצאו מהאופנה למשך תקופה ארוכה בעקבות אסון צ'רנוביל. 
הן חזרו לעניין ממשלות בגלל העלייה המסחררת במחירי הנפט מחד, והצורך למצוא פתרונות ייצור שאינם פולטים גזי חממה באינטנסיביות מאידך. 
בשנים האחרונות ישנה תחיה מחדש של התקנת תחנות כוח גרעיניות, אם כי הן עדיין שנויות במחלוקת: 
ארה"ב וגרמניה שואפות להתרחק מהן עד כמה שניתן, בעוד צרפת מבססת את עיקר משק האנרגיה שלה על אנרגיה גרעינית, ובריטניה פתחה בתוכנית שאפתנית להחליף את צי הכורים המזדקנים שלה בחדשים. 

היתרונות של תחנות כוח אלו הוא שעבור יחידת דלק משתחררת הרבה יותר אנרגיה מאשר בתהליך של שריפה. 
יחד עם כך שאורניום הוא לא מאוד יקר, העלויות של הדלק מהוות מרכיב מאוד קטן בעלות הכוללת של תחנת כוח גרעינית.
עם זאת, תחנות כוח גרעיניות הן הסוג היקר ביותר שקיים, וזאת בגלל שני גורמים: הראשון, הוא עלות הבנייה המסחררת. הטכנולוגיה עצמה מאוד יקרה, ויש עוד פרמיית מומחיוּת, שכן לא הרבה חברות בעולם מייצרות ומתקינות טכנולוגיות אלו באמינות. 

הגורם השני הוא עלויות תחזוק החומרים הרדיואקטיביים לאחר שימוש, והעלויות הכרוכות בסגירת תחנת הכוח:
אורך החיים של תחנות כוח גרעיניות ארוך משמעותית מזה של תחנות כוח בטכנולוגיות שריפה, אבל גם הן בסופו של דבר ייסגרו.
אלא ומאחר שפעילותן כרוכה בתוצרים רדיואקטיביים, מתווספות עלויות נוספות וכבדות לטיפול בחומרים, אחסונם הבטוח, והפירוק הבטוח של הכורים בסיום חייהם. 
בפועל, את רכיב הפירוק הסופי בדרך כלל מסבסדת בצורה זו או אחרת המדינה.

ראוי להדגיש שטכנולוגיות ייצור נבדלות גם בגמישות שלהן: 
נניח שביום מסויים בסוף חם יותר בשתיים בצהריים משצפו החזאים. כתוצאה מכך, יש יותר דרישה לחשמל, כי אנשים רוצים להפעיל יותר מזגן.
כדי להגיב לביקוש הנוסף שנוצר, חברת החשמל תגביר את הייצור בתחנת כוח פועלת, או תכניס לפעולה תחנת כוח נוספת.
תחנות כוח גרעיניות לא מדליקים ומכבים צ'יק צ'ק, והן לרוב שומרות על איזושהי רמת פעילות תמידית. מצד שני, כן ניתן להגביר את הייצור בהן בהתראה סבירה (כמובן, רק עד לסף כושר הייצור) .

מכאן שאם לסכם: יקר מאוד לבנות תחנות כוח גרעיניות, יותר מאשר כל תחנת כוח אחרת. 
ברגע שאחת בנויה, עלויות התפעול יותר יקרות מתחנות כוח מבוססות שריפה, אבל עלויות הדלק הן מאוד נמוכות.
הן כמעט ולא פולטות גזי חממה, ולכן נחשבות מאוד "נקיות" מבחינת שינוי האקלים. למרות זאת, הן לא נחשבות טכנולוגיה ידידותית לסביבה במיוחד, גם בגלל השאריות הרדיואקטיביות, וגם בגלל שבכל זאת נדרשים לכרות אורניום בשביל השימוש.

תחנות כוח ששורפות פחם הן הבאות בתור.
באופן יחסי, יקר לבנות אותן, אבל מחירו של הפחם (ביחס לדלקים מבוססי נפט ואפילו ביחס לגז טבעי) הוא זול יחסית.
ועם זאת, בעולם המערבי בונים תחנות כוח מבוססות פחם פחות ופחות. תחנות כוח ששורפות פחם פולטות הרבה מאוד גזי חממה.
ככל שהתחוור שלפליטה הזו יש מחיר, וככל שהרגולציה החלה להקשיח עמדותיה כלפי פליטת גזי חממה, החלה ההעדפה לטכנולוגיה לסגת.
כיום, במקומות רבים ברחבי העולם  לא רק שלא בונים תחנות כוח חדשות, גם פועלים לסגור את אלו הקיימות מהר ככל שניתן.
האיחוד האירופי, למשל, בסדרה של תקנות, קבע סטנדרטים שעל תחנות הכוח לעמוד בהן. עבור רובן, המשמעות היתה או להתקין טכנולוגיה נוספת ויקרה, או לסגור את התחנה כליל.

תחנות כוח ששורפות גז טבעי, לעומת זאת, זוכות לפופולריות בלתי רגילה בשנים האחרונות, ותוך עשור עד שני עשורים הן צפויות להוות את עיקר כושר הייצור במרבית שווקי החשמל המפותחים.
הסיבות לפופולריות הן בסופו של דבר כלכליות: 
מצד אחד, זול יחסית לבנות את תחנות הכוח. מצד שני, גז טבעי זול יותר מדלקים שנוצרים כתוצאה מזיקוק נפט כמו דיזל או מזוט. 
בעבר, כשמרבצי גז טבעי התגלו בעיקר בסמיכות למרבצי נפט מחירי הגז והנפט היו קשורים זה בזה (הגז הטבעי היה מעין תוצר לוואי בתהליך החילוץ של הנפט. בעבר נהגו פשוט לשרוף אותו, ובמקומות מסויימים במפרץ הפרסי עדיין עושים זאת). כיום, יש עדויות שהקשר הזה מתרופף בשווקים מסויימים (למשל - ארה"ב), וגז טבעי צפוי להפוך עוד יותר זול, בעקבות סדרת גילויי מרבצים ימיים והגישה המתאפשרת אל פצלי גז.

באופן יחסי, הן מהוות אמצעי ייצור נקי, בהיותן פולטות משמעותית פחות גזי חממה מתחנות כוח ששורפות פחם. 
עם זאת, עדיין מדובר על טכנולוגיה המסתמכת על שריפת מרבצים פחמימניים. כלומר, עקרונית לא שונה מהסתמכות על נפט, רק שעכשיו נדמה שאופק האספקה התרחב.
היות שכך, מדינות שאינן בעלות משאבי גז טבעי, או נרתעות מההשלכות הסביבתיות של פצלי גז, נרתעות מתרחישים בהם משק האנרגיה הופך מבוסס על גז טבעי, היות והדבר יוצר תלות חריפה באספקה חיצונית. 
הדיאגרמה לעיל ממחישה איך גם במשק הישראלי, חלה עם השנים תזוזה לכיוון ייצור באמצעות שריפת גז טבעי.
מגמה זו צפויה להימשך ביתר שאת בשנים הקרובות, במיוחד לאור גילוי המרבצים הטבעיים לחופי המדינה.

לבסוף, ניתן גם לשרוף נפט בצורות שונות.
לבנות תחנות חדשות ששורפות נפט זה עסק לא מאוד יקר, אבל במקומות רבים בעולם ימנעו מלעשות זאת בהנתן ברירה אחרת, בגלל הניצולת הנמוכה והמחיר הגבוה של הדלק.
אלא אם אין ברירה, אלו יהיו התחנות האחרונות שייקראו לשימוש. ישתמשו בהן בדרך כלל כאשר ביקוש האנרגיה בשיא, וכל האמצעים האחרים כבר מייצרים חשמל.

לפני שנסכם, ראוי להסביר מדוע במקרים רבים מופיעה התייחסות ברשומה הזו למה שקורה דווקא בעולם המערבי.
במקרים מסויימים, כמו למשל במדינות המפרץ הפרסי, הזמינות של משאבי נפט מטה את מערך השיקולים לסוגי ההשקעות בתחנות כוח:
מובן שאיש לא יעלה על דעתו לבנות תחנת כוח ששורפת פחם בערב הסעודית, אבל זה לא יהיה בגלל פליטת גזי חממה.
במקרים אחרים, הדרישה העצומה לאנרגיה דורכת על כל שיקול כלכלי. לדוגמא, בעשורים האחרונים, מדינות מזרח אסיה, חוו התפתחות מואצת.
חשמל הוא הכרחי בשביל לאפשר ולשמור על צמיחה, וכך בסין או הודו, למשל, השיקולים על השקעה בתשתיות ייצור במידה רבה נערכים על ידי קובעי המדיניות, מתוך מטרה להמשיך לתדלק את מנוע הצמיחה הכלכלית.
ועדיין, ברגע ששווקי חשמל עוברים את שלב הינקות, ממשלות בדרך כלל שואפות לנתב אותם כך שכסף לא יבוזבז לחינם.
מכאן, שגם אם הבעלות נשארת בידי הממשלה או מופרטת רק חלקית, ההחלטות על אופי ההשקעות מתבצע על פי מערך שיקולים דומה.

מהו מערך השיקולים הזה?
ובכן, כפי שניתן כבר להתחיל לחוש מתיאור הטכנולוגיות, מחירו של חשמל איננו מספר יחיד וקבוע.
עלויות ייצור החשמל תלויות במידה רבה באמצעי הייצור, וישנה משמעות גדולה לתמהיל של טכנולוגיות שונות אשר משמשות לאספקת הדרישות של המשק.
אנחנו נחזור לרעיונות האלו בשלב מאוחר יותר כשנראה איך בדיוק נקבע מחיר החשמל, ואיך זה משפיע על ההחלטות על השקעות בתחנות כוח חדשות.

אך לפני שנעשה זאת, נתייחס ראשית למושג שעלה מספר פעמים ברשומה זו - גזי חממה.
על מנת להבין לא רק מה הם אלא מדוע הם משמעותיים למערך השיקולים בשוק החשמל, נפנה ברשומה הבאה לבעיית ההתחממות הגלובלית.
בפרק לאחר מכן, נשוב לעסוק בחשמל, כזה המופק באמצעות טכנולוגיות הרותמות אנרגיה מתחדשת.

יום חמישי, 16 באוקטובר 2014

אמהוּת לשניים - צעדים ראשונים

לו הייתי נשאלת טרם לידתו של תּוּתּון האם תוך חצי שנה של אמהוּת לשניים יהיו לי תובנות על הנושא, הייתי סבורה בוודאות גדולה שכן.
איך אפשר שלא, אם כבר כשהוא נולד, התחלתי לחשוש שאיכשהו יקבל פחות מאחיו הגדול?
אבל הנה כי כן, תּוּתּון כבר בן חצי שנה, ועדיין מדי יום ביומו אני מנסה להבין איך בדיוק עובד בפועל הקטע הזה של "הלב מתרחב".
כי אין ספק שהוא רחב מספיק בשביל להכיל אהבה לשניהם.
אבל על הדרך הוא התרחב עוד קצת על מנת להכיל גם כאבי לב על מה קורה כשהצרכים של שתי אהבותיי מתנגשות, ועוד קצת אהבה גם לזה שעוד לא הגיע.


רגשית, השבועות הראשונים היו מסובכים לי. מצד אחד הילד הבכור שלי, אהוּב נפשי, אשר גם ככה במשך חודשים רבים קיבל אמא חלקית למה שהיה רגיל:
בחודשים הראשונים של ההריון אמא היתה חולה, ובחודשים המאוחרים אמא כבר לא יכולה להרים, אמא כבר לא יכולה לרוץ, אמא כבר לא יכולה להשתולל.
ועכשיו הוא מקבל עוד פחות, בעוד אמא מחוברת למצטרף החדש.
ומצד השני, בני הטרי, נודף מתיקות וחוסר אונים. לעומתו בּוּבּה, שתמיד היה בעיני תינוקי, נראה לי פתאום עצום בגודלו, הן הפיזי, הן המנטלי.
מצד אחד אני לא מכירה עדיין את התינוק הזה בכלל, אבל החרדה שבמעשיו בּוּבּה ייגרום בשוגג לנזק כבד לתּוּתּון הפכה אותי לעצבנית וכעוסה עוד יותר.
ופתאום דורשים מילד בן 3 שיהיה הרבה יותר שקט. שלא יזרוק צעצועים בשום פנים ואופן. שיתאזר בסבלנות. שעכשיו אי אפשר לקבל את אמא או אבא לפי דרישה.
בּוּבּה הינו פעוט וורבלי עד מאוד, הפער בין יכולת הביטוי שלו לבגרותו הממשית יכול מאוד לבלבל.
אבל כמובן שהוא עודנו ילד קטנטן. ואני נזכרת בצער ביום שבו פרץ בבכי אחרי שצעקתי עליו ובין געיות הבכי קרא:
"תפסיקי להיות אמא של תּוּתּון, תהיי אמא של בּוּבּה!" ורץ לחדרו בכעס.

מאז אותה תקרית השתדלתי הרבה יותר להיות אמא של בּוּבּה כפי שהוא רוצה וצריך. ובאמת גם חזרתי להרים אותו. חזרתי להשתולל איתו.
בכל זאת, ישנם דברים שעדיין נופלים בין הכסאות. למשל, טרם בואו של תּוּתּון הקפדתי מאוד להיות חלק מטקס השינה בערב.
ככלל, צימו אחראי על הטקס: הוא מקלח את בּוּבּה, מלבישו בפיג'מה, ומקריא לו סיפור בחדר מוחשך לפני הכניסה למיטה.
אבל אחרי הכניסה למיטה, היה מגיעה תורהּ של אמא. הייתי נכנסת לחדר ומתיישבת למרגלות מיטתו של בּוּבּה על מנת לדבר.
"בואי נדבר" הוא היה אומר לי. "על מה נדבר?" היה לפעמים שואל.

בדיבורנו, היינו מספרים מחדש את עלילותינו בימים שונים: כמו מה בדיוק עשינו כשטסנו לישראל, או כשהלכנו למוזיאון הרכבות והאוטובוסים, או איך אפינו אזני המן עם תמר.
לאחר הדיבורים, והצחוקים, והנשיקות והדגדוגים, הייתי שרה לו את "לילה לילה". היו שבועות שהוא היה מצטרף והיינו שרים יחדיו. היו פעמים שרצה לשיר לבדו. 
וגם כשהייתי עייפה, וגם כשכבר רציתי ערב שקט, הייתי מזכירה לעצמי שזו זכוּת גדולה, וכמה זמן עוד נשאר לי לחוות איתו את הטקס הזה ככה. ובכן, התשובה הגיעה:
עכשיו, יש ילד נוסף להשכיב. וכן, הוא יונק בחשיכה וזה מאוד נעים וחמים ואינטימי ואני מנסה לחרות את החוויות האלו בזכרוני, כי גם הן לא יהיו כאן לתמיד.
אבל לפחות כרגע, אני לא למרגלות מיטתו של בּוּבּה. נכון, ביום מן הימים הם בתקווה יחלקו חדר, ואשב למרגלות שניהם. רק שזה יהיה בּוּבּה אחר. זה יהיה תּוּתּון אחר.

מה שכן, מבחינת מערכת היחסים הנרקמת בינהם, הכיוון עד כה הוא מעודד.
תּוּתּון מרותק לבּוּבּה, ומתבונן בכל מעשיו בעניין גדול ובעיניים פעורות, מותח עוד קצת את הצוואר כדי להבין, מה בדיוק הוא עושה שם?
הוא מחייך לבּוּבּה חיוכים רחבים ומתוקים מדבש, מצטחק בכל, בועט ברגליו וכל כולו צהלה כשהוא רואה את אחיו. ומצד אחד, אני לא יכולה שלא להיות צינית:
אני כמעט משוכנעת שזהו דפוס מושרש ביולוגית שהתפתח כדי להמעיט את התוקפנות של אחים גדולים כלפי גוזל המשאבים ההוריים החדש.
אבל הוא הרי לא מזייף. הוא עושה את זה בטוהר מלא ותום לב שלם, בשבילו זו באמת חדווה אמיתית לראות את אחיו.
אז למרות הציניקנית הפנימית, אני מתמוגגת, ומסבה את תשומת ליבו של בּוּבּה לעד כמה אחיו הקטן אוהב ומעריץ אותו.
גם בּוּבּה מרעיף אהבה על תּוּתּון. הוא נהנה מאוד כשאנו מאפשרים לו לחבק אותו. הוא שר לו שירים. ובעת בכי, הוא עושה חיקוי יוצא מן הכלל שלי על מנת לנסות ולהרגיע.
אני יודעת שכל זה עוד עתיד להשתנות פעמים רבות, אבל בכל זאת - יש כאן הקלה גדולה.
כי בזמן ההריון בּוּבּה היה מלא בחששות, ואם להודות על האמת - גם אני. מתוך הדאגה שלי (הבוגרת, שזה לה הריון שני) מהלא נודע, יכולתי רק לדמיין עד כמה מפחיד לבּוּבּה.
ועכשיו, זו תקופת החסד של התרת הספקות. דברים מתחילים לתפוס צורה.

עכשיו שהם שניים, אני מרגישה שהזמן בורח עוד יותר מהר. איך אפשר שלא? מצד אחד, תּוּתּון תופח כמו לחמניית שמרים, ומושל באמנות ההתקדמות-בכל-מחיר.
היינו, הוא עדיין לא יודע לזחול, אבל בין התגלגלות, סיבוב, ותזוזה אקראית קדימה או אחורה מתוך כריעה על שש, הוא נייד באופן מפתיע. הוא צוחק, הוא מקשקש ומתנסה בכל מה שידו משגת.
ומהצד השני, בּוּבּה הנבון, העירני, הסקרן. המתגלגל מצחוק ושואל שאלות וממציא חרוזים ומספר סיפורים ומסביר הסברים.
אי שם באמצע, יש אמא קצת פּעוּרה, שמנסה בנוסף לגדל ולתחזק עסק שזה עתה הקימה.
"זה מרגיש שאף פעם אין לי מספיק זמן איתם!" הלנתי לצימו. "אני כל כך נטרדת מענייני עבודה, ואיתם נשארים הפירורים! הרי המטרה היתה להיות איתם יותר!"
בענייניוּת צימו קבע: מה שאת צריכה לעשות זה למקסם את פונקציית התועלת. וכך התחלתי לעשות:
אני מקפידה לאכול איתם צהריים. אני מקפידה לשלב במהלך השבוע זמנים שבהם אני אך ורק עם אחד מהם. לפנות ערב, אני משתדלת מאוד לבלות איתם יחדיו.

במקביל, ישנם דברים שאני מקווה בכל ליבי שישתפרו עם הזמן. לא בהם, בּי. במיוחד, אני מוצאת שקל לי למדי עם כל אחד מהם בנפרד, אבל קשה לי עם שניהם ביחד.
כפי שסיפרתי על תּוּתּון, בואו מרגיש לי כתיקון לחוויית האמהות לתינוק.
עם בּוּבּה הייתי לחוצה מאוד. הסתובבתי כל הזמן בחרדה פנימית שתיכף, או-טו-טו, ממש עוד רגע, תתרחש איזו סיטואציה שלא אדע להתמודד איתה, ואז מה יהיה?!
לפעמים עדיין יש לי את ההרגשה הזו איתו, פשוט כי הוא באמת הראשון, ומעולם לא ביליתי זמן עם ילדים לפניו. אבל עכשיו אני כמובן גם מכירה אותו, ולכן זה קל יותר.
אז כיף לי להתגולל על המיטה עם תּוּתּון; להאכיל אותו, להחליף לו חיתולים, לטייל איתו בעגלה, לשחק איתו בצעצועים, לשדל אותו לטעום תפּוּח.
וכיף לי לשבת מחובקת על הספה עם בּוּבּה ולקרוא יחד; להדביק מדבקות, לצייר, לדבר, לאחוז בידו קטנה והרכה ולטייל, לאכול יחדיו תפּוּח.

אבל כשזה שניהם ביחד - סף החרדה חוזר לעלות. כי באורח בלתי נמנע - צרכיהם ורצונותיהם מתנגשים:
לפעמים תּוּתּון רעב ואומלל עכשיו, ואני מנסה לייצר תעסוקה שתחזיק את בּוּבּה מספיק זמן לבד. לפעמים תּוּתּון מנסה להירדם, ובּוּבּה רוצה להמשיך לשחק בצעצועיו המרעישים.
לפעמים בּוּבּה צריך לשירותים, ואני מזגזגת בין חדר האמבטיה למיטה המגודרת או למשטח ההפעלה. 
לפעמים אנחנו כולנו בחוץ, ומה שנראה כמו רעיון מצויין לבּוּבּה לא מתיישב עם להטוט עגלה ביד השניה. ואתם יודעים מה?
רוב הפעמים, כל הדברים האלו קורים ברצף, ואז עוד קצת.
כל כך הייתי רוצה להגיד שאני לא מתעצבנת. שאני שומרת על חוש הומור. שאני זוכרת עד כמה הם קטנים. שאני לא מתעייפת, ואף פעם לא דומעת.

ולמרות כל זאת, כמעט מדי ערב אני מוצאת את עצמי מתחפרת במשמניו של תּוּתּון, ובין נשיקה אחת לאחרת מיידעת את צימו: "אני רוצה שתמיד יהיה לנו תינוק בבית".
או לפחות, שיהיה עוד אחד.
בגלל שההריונות שלי הם חוויה כזו מעאפנה, קיוויתי לשכנע את עצמי במהלך ההריון האחרון ששניים זה בדיוק מספיק.
הרי ברור שיש כאן השפעה חברתית, גודל המשפחה הוא שיקוף של מה שאני רואה סביבי: זה לא יהיה ארבעה או יותר, ואחד זה מעט מדי, אז לפחות שניים.
ואני מוצאת שאני לא רוצה לשחרר. אני לא רוצה שתּוּתּון יהיה תינוקי האחרון, בן הזקוּנים. ואני חושבת לעצמי: אבל איך? איך תעשי זאת?
כשכבר עכשיו שניים נראה לך מורכב? והכסף? והזמן? כשכבר עכשיו השמיכה מרגישה קצרה?
אז זהו, ממרום חצי שנה של אמהות לשניים, זו התשובה היחידה שיש לי: לא פתרתי שום דבר, ובכל זאת אני רוצה עוד ילד. 

יום שישי, 10 באוקטובר 2014

אקלים ואנרגיה - מבוא

לפני כשנתיים, סיפרתי כאן בבלוג שפצחתי בכתיבתו של פרוייקט כתיבה מקצועית-פופולרית בתחום עיסוקי דאז. ולמשך זמן מה, השקעתי בו זמן ומאמץ:
מחשבה על המידע אותו אני רוצה להעביר, בניית המבנה הסיפורי, כתיבה, שילוב של תרשימים וקישורים, עריכה, פישוט הכתיבה, סינון ואז עוד כתיבה...
מפה לשם חלו כל מיני תפניות, ובחרתי לצעוד בכיוון מקצועי שונה. ובין היתר, זנחתי את הפרוייקט כשהוא חצי גמור.
זאת עלי לומר, חלק ניכר מהמוטיבציה שלי לפרוייקט היה מתוך רצון להעניק בחזרה לעולם משהו.
הרגשתי שלאורך השנים זכיתי ללמוד גוף של ידע לצרכים מקצועיים, אבל שבעצם, כל אחד יכול רק להרוויח מלדעת קצת יותר בנושאים הללו.
אז לפני כמה ימים, כאשר פתחתי את הקבצים הללו מחדש, חשבתי שנכון, חלקו מעולם לא נכתב. אבל החלק שכן נכתב - נועד לאחרים, ומעולם לא ניתן להם.
לא חבל?

במקור, הפרוייקט הזה היה אמור לשבת על בלוג נפרד, שאיננו מקושר לבלוג הזה.
אבל בהינתן שדברים קרו כפי שקרו, החלטתי שגם אם זה אולי קצת חורג מאופי הבלוג, שיהיה מקום גם לרשומות הללו.
הרשומה הנוכחית היא רשומת המבוא. עת ייתווספו הרשומות הבאות, הקישורים המסומנים בטקסט יעודכנו.
ומי יודע - אולי עוד אחזור לרשומות שטרם הושלמו. הנושאים שלהן מעניינים להפליא, זו רק השאלה של הזמן והמשאבים לסיים אותן.

מטבע הדברים, הרשומות הללו כתובות בקול ענייני יותר שאיננו אישי. מלכתחילה הנחתי שקוראים יגיעו אליהם דרך גיגול, לא דרך קריאה של דברים אחרים שכתבתי.
על כן, שלושת קוראיי, אם הן לא כוס התה שלכם, זה בסדר. לאחריהן בוודאי יגיעו רשומות שלכל הפחות, הן מהסוג שהסכמתם לקבל כשנרשמתם לעדכונים.

אם יש סיבה אחת שבגינה אני מצרה על כך שלא השלמתי את כתיבת הפרוייקט היא כי האדם לזכרו אני מקדישה אותו ראוי היה למשהו מוגמר ושלם יותר.
ובכל זאת, את מה שיש אני מקדישה לדוד צילג ז"ל, שלימד אותי כי טוּב לב ונדיבות זה מה שנשאר.

בדרך כזו או אחרת, שוק האנרגיה מעסיק אותנו על בסיס יומיומי:
מצב מחירי הדלק או גובה חשבון החשמל מעסיקים אותנו כצרכנים. ניצול מיטבי של מרבצי הגז לחופיה של המדינה מעסיק אותנו כאזרחים.
הצלחותיהן של חברות טכנולוגיה "ירוקות" מעניין אותנו כמשקיעים או כחובבי טכנולוגיה.
ולא רק בישראל. בכל העולם, העיסוק בנושאים אלו זוכה לתהודה ציבורית רחבה: סובסידיות - טוב או רע? אנרגיה גרעינית - מוקצה או ראוי לעידוד? פצלי גז - נזק לסביבה או התקדמות חיובית?
בנוסף להיותו נושא בעל עניין ציבורי, עולם האנרגיה הוא כל כך רחב, שצדדים שונים בו מציעים עניין לכמעט כל אחד:
כלכלה תיאורטית, טכנולוגיה יישומית, פוליטיקה, השקעות בשוק ההון ועיסוק במוסריוּת שיטת חלוקת המשאבים - כולם מצטופפים תחת אותה מטריה.

באופן מעט יותר סמוי, גם התחממות כדור הארץ ושינוי האקלים כתוצאה מכך, משפיעים אלינו באופן יומיומי:
בין אם מדובר בשינוי בדפוסי הגשם, או בתנודתיות של שווקים חקלאיים (ובהתאמה - תנודות במחירי הירקות שלנו בסופרמרקט) שינוי אקלים מעסיק אותנו כפרטים.
מדיניות הממשלה והשקעותיה בתשתיות הנועדו להבטיח התמודדות עם שינוי אקלים עתידי מעסיקות אותנו כאזרחים.
והצרכים שעולים ברחבי העולם להתמודדות עם השלכות ההחממות מעניינות אותנו כמפתחי טכנולוגיות או כמשקיעים.

אך מדוע אקלים וגם אנרגיה? למה להדביק יחד את שני תחומי התוכן הנפרדים הללו?
בסך הכל, מה עניינו של מישהו שרוצה להבין את התחרותיות במשק האנרגיה, בכמה עלתה הטמפרטורה הממוצעת בדרום ספרד?
ואם מטרידים אותי החמסינים המרובים והשלכותיהם (עלי, על חיי היומיום, על הסביבה), כמה אני כבר צריכה לדעת על מה מערכת השיקולים הקובעת את מחירי החשמל?

שני עולמות התוכן הללו כרוכים זה בזה בקשרים הדוקים. בהמשך אנחנו נתבונן מחלק מהקשרים האלו במידה גדולה יותר של פירוט, אולם הנה טעימה כבר עכשיו:
קחו לדוגמא אנרגיה המיוצרת בטכנולוגיות שאינן משתמשות בדלקים פחמימניים אלא במשאבים טבעיים מתחדשים (כגון רוח או שמש). 
[בהמשך, כדי להקל על הטרמינולוגיה, נכנה אנרגיה שמיוצרת כך אנרגיה מתחדשת או אנרגיות מתחדשות] 
דיון על אנרגיה שמיוצרת כך עולה תכופות בהקשר של התחממות גלובלית: 
לאמור, אם רק יכולנו לבנות יותר טורבינות רוח, להתקין מספיק פאנלים סולאריים, שהרי בכך פתרנו את בעיות האנרגיה והתלות בדלקים פחמימניים. אז למה לא פשוט לעשות זאת?
אנחנו נתייחס לסוגיה הזו בהמשך, ונראה שהתשובה מוּנעת מאילוצים כלכליים, טכנולוגיים וטכניים. לא מסובך להבין את ההאילוצים - אבל מורכב למדי לפתור אותם.
היות שכך, לעיסוק מושכל בבעיות שוק האנרגיה נחוצה גם הבנה מסויימת של הסוגיות המרכזיות בתחום שינוי האקלים - ולהיפך.

פרוייקט "אקלים ואנרגיה"
סדרה זו נכתבה מתוך מטרה להנגיש גוף של ידע על שוק האנרגיה והעיסוק בשינוי אקלים. בעוד אינפורמציה באנגלית בנושאים אלו קיימת למכביר לכל קהל ובכל רמת עומק, לא כך הוא בעברית.
שאיפת המחברת היא שכל מי שמעוניין בכך, יוכל לרכוש תשתית בסיסית להבנת הסוגיות המרכזיות בשוק האנרגיה, הן ספציפית לישראל והן באופן רחב יותר, הנוגע בההתפתחויות עולמיות.
זאת מתוך האמונה העמוקה שככל שאינפורמציה הופכת נגישה יותר, ציבור רחב יותר יכול לקחת חלק בדיון מושכל על התפתחות המשק.

ולמי מיועד אתר זה?
לכל אחד.
התכנים נכתבו ונערכו מתוך מטרה להיות קריאים ונהירים עד כמה שרק ניתן.

ספרוני האוניברסיטה המשודרת היוו השראה לפרוייקט.
כפי שנהוג בהם, גם כאן, הדיון יערך ב"פרקים", כל אחד סביב נושא מרכזי אחד.
באופן טבעי, ועל אחת כמה וכמה בפלטפורמה דיגיטלית, קורא יכול לבחור להתמקד בחלק כזה או אחר ללא סדר מסויים.
ובכל זאת, צריך להחליט מהיכן מתחילים.
כדי להקל על הכניסה לתחום למי שמגיע אליו ממקום טרי וסקרן, נצעד במסלול נינוח, שכולל עצירה בכל נקודות התצפית העיקריות:

נתחיל את השיחה ונתבונן באנרגיה בצורתה כחשמל. אנחנו מורגלים לכך שבהסטת מפסק אנחנו מקבלים חשמל מיד, וכמה שאנחנו רוצים ממנו.
אבל מנין מגיע כל החשמל הזה? ואיך הוא מגיע, מן הייצור אלינו הביתה? השאלות אולי נשמעות כמו שאלות של ילד, אבל אחת הסיבות שחשוב לענות עליהן היא כי התשובות מספקות הבנה בנוגע למספר אילוצי מפתח שבפניהן עומד כל משק אנרגיה, לא משנה באיזה מקום בעולם.

מיד לאחר מכן, נדבר קצת על שינוי אקלים, נושא שבו זמנית זוכה לתועפות של התייחסות, אך עם זאת, למעט מדי כיסוי בכל הנוגע לעובדות קונקרטיות. התוצאה לרוב היא ערבוביה:
ערבוביה בין עובדות אמפיריות, (כמו עדויות מדידות להתחממות גלובלית) לבין סוגיות שחלקן עוד שנויות במחלוקת (כמו השערות שונות בדבר הגורמים להתחממות הנצפית).
לכן בשלב הראשון נדבר על מה שאנחנו יודעים:
מהי אותה התחממות גלובלית בה מדובר; מהן ההשערות בדבר הגורמים לה, ועד כמה יש תמיכה אמפירית בהשערות השונות;
מכאן נמשיך ונעמיק בשינוי אקלים כבעיה שיש לפתור: מה הם הגורמים העיקריים המאיצים את ההתחממות, ככל שידוע לנו היום?
מה ביכולתנו לעשות כיום מבחינה טכנולוגית - וכמה זה צפוי לעלות? על מי נופל נטל האחריות לתיקון הבעיה?
בנקודה הזו יתבהרו מספר חיבורים משמעותיים בין שווקי האנרגיה העולמיים ובעיית ההתחממות הגלובלית.
נתבונן בצדדים הכלכליים והפוליטיים של התמודדות עם שינוי האקלים, ונסקור את התוצאות שהושגו עד כה.

זו תהיה נקודה מצויינת לפתוח בה את הדיון על אנרגיות מתחדשות, בו נסקור מהן הטכנולוגיות העיקריות, ומהם הגורמים שמעכבים את המעבר לצריכה של חשמל שהופק מטכנולוגיות כאלו.
אחד הדברים שיעלו מאוד בבירור (וספק אם מישהו יופתע מכך) הוא שמעורבים שיקולים כלכליים כבדים בהטמעת אנרגיות מתחדשות.
היות שכך, נקדיש זמן לשאלה הטבעית שעולה בהקשר של טכנולוגיות אלו:
אם מצד אחד הן יקרות, ומצד שני מספקות פתרון חלקי ביותר לבעיות אספקת האנרגיה - בשביל מה לטרוח?

לו המחיר הממוצע אותו משלם הצרכן כיום על חשמל היה זה שמוענק ליצרני החשמל בטכנולוגיות מתחדשות, משקיעים בתחנות הכוח לא היו רואים לעולם את כספם בחזרה.
לפיכך, כדי לעודד את המעבר לאנרגיה "נקיה", נדרש מערך תמריצים ממשלתי שמוודא כי התשלום על האנרגיה שיוצרה מכסה את העלויות הכרוכות בייצורה.
זו הסיבה, למשל, שבישראל, צרכן אשר התקין לפני 2010 מערכת סולרית מוכר חשמל שייצר לחברת החשמל, התעריף שיקבל גבוה פי 3 עד 4 מהתעריף אותו הוא משלם כצרכן חשמל.
כפועל יוצא מהתמריצים הכלכליים, במובנים מסויימים שוק ייצור אנרגיה מתחדשת  הינו מנותק מהמציאות הכלכלית הרחבה יותר של ייצור אנרגיה.
על כן בשלב זה יהיה מתאים לבחון כמה מהמנגנונים הכלכליים העיקריים לעידוד השקעה בייצור אנרגיה מתחדשת.

עכשיו עצרו וחשבו לרגע: האם מחירי החשמל בישראל נקבעים שרירותית על ידי חברת החשמל?
האם הם גבוהים? האם הם גבוהים מדי?מתי יודעים אם מחירי החשמל הם גבוהים מדי?
כל דיון בסוגיית המבניות של משק האנרגיה הישראלי או בשאלות שנוגעות לניצול משאבי הגז דורש לכל הפחות להבין איך פועל שוק האנרגיה כישות כלכלית: 
מה קובע את מחירי החשמל, ואיך? איך מחליטים להשקיע דווקא בתחנת כוח כזו ולא אחרת?
בפרק ייעודי, נעסוק בדיוק בסוגיות אלו. ראשית, ברמה כללית, שתקפה באופן רחב לכל שוק אנרגיה באשר הוא.

את העיסוק בשאלות הכלכליות השונות ילוו באופן טבעי דוגמאות משווקים ברחבי העולם. זאת כדאי לומר - אין אף שוק עולמי שהוא "מושלם" וחף מבעיות:
השוק הגרמני אולי מתגאה באחוזי הטמעה גבוהים של אנרגיה המיוצרת באמצעות טורבינות רוח - אבל הוא נסמך על היכולת להעביר חשמל למדינות שכנות בשעות שיא.
השוק הסעודי אולי מתגאה ביעילות התכנון הכלכלי ברכישת תחנות כוח חדשות - אבל מצוי במצוקה הולכת וגדלה בגלל העלייה בצריכה המקומית הבלתי מחושבת הנובעת ממחירי חשמל מסובסדים. 
השוק האמריקאי זוכה לפריחה גדולה כעת בזכות עושר הגז הטבעי מפצלי הגז - אבל מהווה מיש מש של סובסדיות שמובילות לעיוותי שוק רבים.
בכל זאת, נבחן כדוגמא קונקרטית את השוק הבריטי. בשאפתנות בלתי רגילה (ובזמנים כלכליים טובים יותר) אימצה בריטניה שאיפה להעביר כמעט את כל משק ייצור החשמל לייצור באמצעים מתחדשים. הדיון במאפייני השוק ימחיש בדיוק עד כמה בדיוק מורכב בפועל להעביר במשק אנרגיה שלם תמורה כל כך נרחבת.

בנקודה הזו של הדיון נבין יותר את הקושי ליישב בין דרישות האנושות לאנרגיה זמינה במחירים סבירים לבין המאמצים להגביל את פליטת גזי החממה. 
מטבען של בעיות קשות, כלל לא ברור שיהיו לנו פחות סימני שאלה לגבי מה עושים מכאן ואילך ואיך בכל זאת מצליחים להגביל את התחממות פני כדור הארץ. 
אבל לכל הפחות, נוכל להבין את מערך הדרישות המנוגדות שניצב בפני פוליטיקאים ומשקיעים בשווקי האנרגיה.
בנקודה זו, מתוך הכרה בכך שפתרון טרם נמצא ובינתיים שינוי האקלים כבר גובה מחירים, הפרק האחרון יבחן את ההתמודדות עם המציאות של שינוי אקלים שלא ניתן למנוע אותו:
מה ניתן לומר כיום על ההשלכות הצפויות מההתחממות שכבר קורית, ומזו שעתידה לבוא. המשמעויות הן כבדות משקל, ואינן בהכרח נעימות.
עם זאת, הבהילות הגבוהה לפתרונות מציעה גם פתח נרחב לפתרונות טכנולוגיים ומעשיים להתמודדות עם השינויים.
כולי תקווה שמדינת ישראל בפרט תשכיל לזהות את האתגרים הללו כפתח לתעשיות חדשות.


יום רביעי, 8 באוקטובר 2014

שביל פירורים: ספרות מאויירת

הצטברו אצלי מספר שלדים לרשומות שביל פירורים. רשומות מהסוג הזה נורא כיף לדמיין, כששביל אסוציאציות נרקם בין אוסף דברים לא-בהכרח-קשורים.
אלא שלדמיין ולכתוב הם כמובן שני דברים שונים בתכלית. עם זאת, אחרי שחודשים לא עיינתי בבלוגי הקט, פתאום עלעלתי אחורה ונורא נהניתי.
וחשבתי לעצמי - גם אז לא הלך בקלות, אבל בשורה התחתונה - היה שווה את זה.
אם כן, השביל הפעם מתחיל בסניף הספרים של סטימצקי בשדה התעופה בן גוריון, זמן קצר לפני טיסתנו חזרה מהביקור של שלהי הקיץ.


בסניף המדובר, רכשתי את ספרה של רוּתו מודן, "הנכס". אפשר לחסוך הרבה מילים ולסכם - זהו ספר מרהיב.
העלילה סובבת סביב מסען בן השבוע של אשה ונכדתה לוורשה, להשיב את רכוש המשפחה. במהלכו, מתגלה הסיפור השלם של הרכוש - ושל המשפחה.
מילא שהאיורים בו חדים, מלאי הבעה ואסתטיים בתכלית - כבר לא משהו שאפשר לומר על כל רומן מאוייר.
עוד יותר, שהעלילה בו כובשת בפני עצמה - עוד משהו שאי אפשר לומר תמיד על רומנים מאויירים, בהם לפעמים הצד הויזואלי נושא בעול ומחפה על עלילה רופפת.
אבל הוא מצליח לעשות את מה שמצליחות רק מתי מעט מהיצירות בז'אנר לעשות, והוא למעוך לך את הלב באמצעות השילוב הכל כך מדוייק בין טקסט לתמונה.


את ליבי הספר הזה מעך כבר ביוני, עת חגגתי את יום הולדתי עם צימו. נתקלתי בספר בחנות לספרות מאויירת בלונדון, כמובן בגרסתו האנגלית.
דפדפתי בו מספיק בשביל לגמוע את העלילה בקווים כלליים, אבל ככל שהתקדם הדפדוף מצאתי את עצמי נשאבת לתוכו, ואז אי שם לקראת הסוף, פאנל אחד, ללא מילים, גרם לי לדמוע.
סגרתי את הספר, והשארתי אותו שם. אמרתי לעצמי, שאם החותם שהוא הותיר בי יאריך ימים, אשוב לרכוש אותו. וכך עשיתי.
אבל מה עשיתי באותה חנות לספרות מאויירת מלכתחילה?

אני מחשיבה ספרות מאויירת כמותרות. לא כי היא פחותה בערכה מכל ספרות אחרת, אלא כי היא יכולה לחרפן את שיקול דעתי באופן שספרים אחרים לא.
לכן אני משתדלת להיות הרבה יותר שקולה ברכישותיי כשזה נוגע לספרים מאויירים, וכך החלטתי שאם כבר יום הולדתי, אז מותר ספר אחד, שרציתי זמן מה.
אני מודה, Our Cancer Year של הארווי פיקאר הוא לא המתנה המתבקשת לימי הולדת.
שכן, כפי שמרמז שם הספר, הוא על ההתמודדות עם מחלת הסרטן של הסופר - הגילוי, הטיפול, הכימותרפיה, הפחדים, החולשה, הפחד.
שמעתי על הספר הזה, וקיוויתי (גם אם ידעתי שזו כנראה תקוות שווא) שמתוך הקריאה בו אצא מחוזקת יותר להתמודד עם סרטן בחיי.
כי עד כה, הסטטיסטיקה שהפציעה בחיי היא על הפנים - אחד אחרי השני נפטרו אנשים יקרים, צעירים, ובלי לבזבז זמן בכלל:
כל פעם אותו סיפור של גילוי מוקדם-סיכויים מצויינים-יהיה בסדר-שנה ומשהו עוברות-שום דבר לא בסדר-אין נחמה.

אז הארווי פיקאר החלים מאותו סרטן המסופר בספר. 
אמנם, לאחר מכן הוא תקף שנית, אבל גם את הסבב השני גופו שרד, והוא נפטר לאחר הפעם השלישית, בגיל 70. אבל אל הספר הגעתי לא בגלל מותו - אלא בגלל חייו.
לפני שהיו בלוגרים, היה הארווי פיקאר. 
לא היה בחייו שום דבר נוצץ במיוחד. הוא היה איש אפרורי, בעיר אפרורית, עם עבודה אפרורית.
הוא אהב קומיקס, אבל היה נטול כל כישרון לציור. ובכל זאת, דרך ספרות מאויירת הוא מצא את המפלט האמנותי שלו. בעולם של חוברות על גיבורי על - הוא היה הכי אנטי גיבור.
הוא תיעד פכים מחייו: רגעים אירוניים, קטנים, מדוכדכים, קנטרניים. את הטקסטים איירו מגוון מאיירים, וכך נבנתה לאורך שנים סדרת הקומיקס American Splendor.

באפריל נולד תּוּתּון, וכך החלה חופשת הלידה. כפי שיודעת כל אם מניקה, תינוקות פיציים על שלל קפיצות הגדילה שלהם, מתנחלים על הציצי למשך שעות.
זה חמים ונעים ושובר את הגב באופן יוצא מן הכלל, ובנתיים אמא רוצה איזושהי תעסוקה. 
הרגשתי שעל שלל תוכניות ריאליטי על עקרות בית אמריקאיות נואשות, תכניות קניה-מכירה, תכניות ראיונות מרושעות וכולי, יש בטלוויזיה משהו לא רק מנוון, אלא מרעיל ממש.
אז צפיתי במקום בסרטי די.וי.די שלא ראיתי מזמן, ואחד מהם היה הסרט המספר את סיפורו של היוצר.


עוד קודם לחופשת הלידה, השנה האחרונה העמיקה מאוד את השבר שנבקע בי לפני כשנתיים. כמו טון לבנים נחתה עלי ההרגשה שאני מבזבזת את החיים שלי.
כל השנים, הייתי בטוחה שהכי טוב זה להצליח.
מי שהצליח להתקדם בסולם הדרגות ולצבור הישגים, והשפעה - הריהו מאושר.
כמובן, חשוב שזה לא יהיה זמני, ולכן חשוב לא סתם להתקדם, אלא גם להיות מסוגל להחליף מעסיק אם עולה הצורך, כך שיש בטחון תעסוקתי.
כיום, הזמן הפך יקר לי הרבה יותר משהערכתיו בעבר, ואני שואלת את עצמי באופן נוקב יותר מה באמת חשוב בחיים, כי כל כך קל לשכוח עד כמה הם קצרים.


כמובן, זה שאני שואלת מה חשוב ואיך כדאי לחיות, לא אומר שיש לי תשובות. אני לא יודעת אם ידע מהסוג הזה בכלל יכול להינתן או שחייבים להגיע למסקנה לבד.
אבל אי שם במהלך השנתיים הללו, נתקלתי באתר zen pencils, שבדרכו הצנועה ורבת החן, מנסה להציג את המסקנות אליהם הגיעו כל מיני אנשים בעלי שיעור קומה.
אני כל כך אוהבת את האתר, שהוא מופיע דרך קבע בקישורים מצד ימין כאן בבלוג. אני ממליצה בחום לעלעל בארכיון אליו מוביל הקישור, יש שם פנינים נהדרות.

ככלל, אפשר לתמצת שתובנות של אנשים על עניינים שכאלו נופלים לשתי קטיגוריות: המקל, והגזר. תובנות מזן הגזר, הן חיוביות מעיקרן. 
תובנות המקל הן מהסוג הנוגש בך לשים לב עד כמה דפוסים לא בריאים גורמים לך לפספס את החיים.
אסופה של האיורים יוצאת החורף בספר מודפס, ומסתמן שנטיית היוצר היתה לבחור במובהק הרבה מהגזרים. זה היה מעניין עבורי לשים לב לזה.
כי כך שמתי לב עד כמה היצירות האהובות עלי, אשר רובן לא נכנסו לספר, הן מהסוג המתריע, כגון הציטוט שמתחיל כך (לחצו על התמונה להגיע לציטוט המלא):
The Fig Tree
מכאן שביל הפירורים יכול היה להתפצל להמוני שבילים שונים: מתחת לכל אחת מהיצירות באתר פסקה קצרה על האדם המצוטט, לרוב עם קישורים לחומרים נוספים שלהם או אודותיהם.
אל הסרטון למעלה, למשל, (שנוצר על ידי יוצרי הסדרה "סאות' פארק") הגעתי בעקבות היצירה סביב ציטוט של אלן ווטס, אותו לא הכרתי קודם לכן.
אבל את שבילי הפירורים הללו אשמור ליום אחר, כי הם מעניינים בפני עצמם.
במקום, אחזור למקום שהוא הלב והשורש להנאתי מספרות מאויירת. אהבתי הראשונה, התמידית, נתונה ל-Peanuts.
טהרנים עשויים להצביע על כך שלכאורה לא מדובר בספרות מאויירת, אלא בקומיקס, מן אח קטן ומנוזל של הסוּגה כבדת הראש.
לאנשים כאלו, אמליץ בחום לשבת ולקרוא את היצירה הזו כמאסה. אני נפעמת נוכח יכולת ההתבוננות של צ'רלס שולץ בבני האדם, וזיקוק הרגעים האינטימיים של הנפש אל תוך הדמויות הללו.
אני גם משתאה נוכח יכולת ההמצאה שהובילה לאיקוניות התרבותיות שהן דוכן הפסיכיאטריה של לוסי, והעץ זולל העפיפונים של צ'רלי בראון.
לליינוס שמיכת הבטחון ואמונתו הבלתי מעורערת בדלעת הגדולה, שקמה לתחייה בליל כל הקדושים מחלקת הדלעות הכנה ביותר.
לסאלי יש את קשייה להסתגל לדברים חדשים, ודוחות בית הספר המרהיבים :

This is my report on Rain. Rain is water which does not come out of faucets. 
Without rain, we would not get wet walking to school and catch a cold and have to stay home, which is not a bad idea. 
Rain was the inspiration for that immortal poem, "Rain, rain, go away, come again some other day." 
After a storm, the rain goes down the drain which is where I sometimes feel my education is also going.
 
לפני כעשור החל פרוייקט ההוצאה לאור של כל פסי הקומיקס באנתולוגיה גדולה: מדי חצי שנה יוצא ספר, ומאגד בתוכו שנתיים מן היצירה.
האוסף האישי שלי כולל את הכרכים החל מהשלב שבו הדמויות הגיעו בערך לצורה המוכרת לנו כיום (אמצע שנות החמישים), ועד בערך אמצע שנות השבעים.
הפסקתי לרכוש את הכרכים הבאים כי זו הייתה נראית לי הוצאה מאוד פזרנית.
עם הזמן, למדתי שבכל מקרה, השנים הללו היו במידה רבה תור הזהב של היצירה, אם כי היא המשיכה להיות מעולה ולהתפתח גם עשורים אחר כך.

ועד היום, לפעמים כשאני מוצאת את עצמי במן מצב רוח כזה של לוּפּ מחשבתי, אני פותחת באקראי אחד מהספרים הללו.
הריתמיות החוזרת של מעגל החיים סביב עונות השנה, הנסיונות החוזרים ונשנים של הדמויות לפתור את אותן בעיות שרודפות אותן,
והאנושיות והחמלה שבה הסופר מסתכל עליהם, גורמים לי להיות קצת יותר אופטימית כשאני סוגרת את הספר ומחזירה למקום.