יום שישי, 10 בינואר 2014

לא היפרמזיס

אמצע אוגוסט, 2013
הפחד, הוא הכי גרוע. 
הבחילה היא לעולם לא רק בחילה, היא הספתח, הרמז, האקספוזיציה. היא המוזיקה החרישית שמתחילה להתנגן לפני סצינה אלימה.
ולמשך כשבוע, זו רק היא שם, אופפת את הכל. לפרקים קצרים היא נעלמת, ואז אני נזכרת מה זה אומר להיות בריאה וחיונית, אבל אז היא שוקעת חזרה - ואיתה עננת הפחד.
ואז, בעודי מתפתלת במיטה מגועל שאינו מרפה, מגיע הרגע שבו היא מתעצמת ומתנפחת אל מעבר למימדים הרגילים, ואני מוצאת את עצמי רצה לשירותים.
הקאה ראשונה, על ריק. והנה היא, תחושת המחנק המבעיתה כשאי אפשר לנשום, כי אי אפשר לקחת אוויר ולהקיא בו זמנית. כמו שחיה בבריכה, להרף עין אני מצליחה להרים את הראש ולגמוע אוויר עד ההתקף הבא.
למחרת בבוקר, עוד לפני שנפקחו העיניים, עוד הקאה כזו. שעתיים אחר כך, עוד אחת. ואז בצהריים, ההקאה האמיתית הראשונה. קצת קורנפלקס והכמה ענבים שהצלחתי לאכול היום, נפלטים החוצה. החומציות, הבשרניות, ההתעוותויות של הקיבה.
זה כאן. 
כמה זמן יעבור עד שאהפוך משותקת לגמרי? מוגבלת למיטה, חסרת אנרגיה לנוע, טרוטה מיובש, מרעב, מבחילות, מהקאות?
כמו להכנס לכלא מרצון, לסגור על עצמך את הסורגים. לכמה זמן אאלץ לפרוש הפעם מהחיים? ארבעה חודשים? חמישה, שישה?

אמצע דצמבר, 2013
מעודי לא ידעתי אהבה כמו אהבתי לבּוּבּה. בכל אחד ואחד מהימים מאז שהגיח אל העולם, אני שמחה בו מחדש.
והשמחה הזו, עם הזמן, טשטשה את זכרון זוועת העולם שהיה ההריון שלו.
הקאתי בלי הפסקה, גם כשכבר לא היה מה להקיא. כמובן, לא יכולתי לאכול או לשתות.
נגעלתי ממראה של מזון, ומאחר ויכולתי להריח מהקצה השני של הבית את ארונות המטבח, אסור היה לפתוח אותם. צימו אכל רק מה שאפשר היה לשים על השיש. אוכל מבושל בכלל לא היה אופציה.
הייתי מיובשת, תשושה, ומרותקת למיטה. הפכתי להיות צל אדם, שכל עולמו שחור. לא היה שום דבר טוב בחודשים האלו, שום קרן אור.
וזה לא הפסיק. לא בשבוע 14, ולא בשבוע 18, ולא בשבוע 24. ניסיתי תרופה כזו, ותרופה אחרת, ושום דבר לא עזר.
בהדרגה, ההקאות נתמעטו, אך לא פסקו. יכולתי לחזור לתפקד, חלקית.
לשתות, כמו ששותים באמת, בגמיעות, יכולתי רק לאחר הלידה. הדבר שהכי הכי כמהתי לו במהלך ההריון היה בפשטות - מים.
רק בתחילת חודש תשיעי, שילוב של שתי תרופות הצליח לעצור את ההקאות, ולראשונה התחלתי להרגיש טוב יותר.
ומאז לידתו של בּוּבּה התבדחתי שיצא לי תינוק כל כך משגע פשוט כי את כל הג'יפה הקאתי החוצה.

היפרמזיס גרבידרום, קוראים לתופעה הזו. יש לה שם, אבל לא יודעים עליה הרבה, מלבד העובדה שהיא יחסית נדירה.
ההערכות מדברות על משהו כמו 5% מהנשים באוכלוסיה שסובלות ממנה במהלך הריון. למרבה העוגמה, הסיכוי שלה לחזור בהנתן שסבלת ממנה בעבר, הוא מאוד גבוה.
צימו ואני תמיד ידענו שנרצה לפחות עוד ילד לאחר בואו של בּוּבּה. והיות ואנשים פרקטיים אנחנו, גם קיווינו לקלוע להפרש גילאים כזה או אחר.
זה אומר שעם לידתו של בּוּבּה, החל השעון לתקתק. וככל שהתעצמה אהבתי לפלא הקטן שבו בורכנו, היה לי נוח להדחיק את המחשבה על מה יקרה אם וכאשר.

זאת עליכם לדעת, שיותר מהכל, היה קשה לי לכתוב על כך מפאת הבושה.
כי לי תמיד נדמה שעל אף שעבור רוב הנשים ההריון כרוך באי נוחות, בסופו של דבר רובן מתמודדות היטב: ממשיכות לעבוד, לתפקד, לשמור על צלם אדם נורמלי.
בשעה טובה, הגיע הריון, ואף מהר מכפי שצפיתי. שמחתי בו מאוד, ואף אמרתי לעצמי: הפעם, אסתכל על כך כעל הזדמנות.
התפתחות משמעותית מגיעה לא כשהכל נוח ונעים, אלא מתוך התמודדות עם קושי. אז הנה, קושי עומד לפתחי, והפעם (כי לפחות זו כבר לא הפתעה), אנסה למשול ברוחי.
פחחחח.
הבחילות חזרו, מהרגע שפקחתי עיניים בבוקר, ועד הרגע ששקעתי לשינה טרופה בלילה.
ההקאות חזרו. מבעיתות, אלימות, מרסקות ומועכות. כך חזרה גם התשישות.
אבל עם כל יום שעבר, שבו הצלחתי אולי לצאת קצת החוצה, שבו הצלחתי  לאכול משהו, שבו הצלחתי לעמוד על זוג רגליים, גם אם רק לזמן קצר, התחוור לי שהפעם זה אחרת.
זה גרוע, גרוע מאוד, אבל זה לא היפרמזיס. כל יום מחדש התובנה הזו עודדה אותי מאוד, ושיננתי את המנטרה הזו מלאה בהכרת תודה.
עם זאת, הפכתי שפוּפה יותר משעה לשעה. כי אם אני סובלת מבחילות ומקיאה רק חמש פעמים ביום בממוצע, הרי שזהו הריון נורמטיבי.
מדוע, אם כן, אני אינני נורמטיבית?

מעבר לקושי הפיזי לתפקד, גיליתי שהמוח שלי מתפורר. הבחילות וההקאות הפכו כל כך דומיננטיות, שנראה היה כי כל כוח המחשבה מנותב לניטור מצב הגוף מרגע לרגע.
ניסיתי לכוון את המחשבה להתעלות מעל כל אלו, ולא הצלחתי.
מטבע הדברים, החיים הנורמליים פסקו.
לא היה מה לדבר על דברים פשוטים, כמו לבשל, או לשטוף כלים. ובוודאי שלא על כל דבר מורכב יותר. לא יכולתי להאכיל את בּוּבּה בארוחותיו. לא יכולתי לשחק איתו, בעודי מרוחה כסמרטוט.
"אמא חולה" , ניסיתי להסביר לו. והוא מצידו, מדי יום היה מנסה לשנות את רוע הגזירה:
"אמא לא חולה" היה אומר לי בתקווה. וכשזה לא עבד, ניסה להתמקח: "אמא רק קצת חולה".
ציער אותי מאוד הניתוק מבּוּבּה. אולי לא הייתי רחוקה ממנו מאוד פיזית, אבל לא באמת הייתי שם. צימו התגלה מחדש כסוג של קדוש, ופשוט עשה הכל.
מעבר לכל, אפפה אותי תחושה עזה של כשלון, של לוּזריות.
בנוסף, גזרתי על עצמי בדידוּת. לא רציתי לספר על ההריון לפחות למשך השליש הראשון, ואם אפשר אף מעבר לכך. כי ככה. כי בהריון של בּוּבּה אפילו לא היתה לי האופציה.
זכרתי עד כמה זה לא באמת עזר שידעו, כי שנאתי את הרחמים ורק הרגשתי עוד יותר מבודדת מחברת אנשים נורמליים, בריאים.
מצד שני, גם לא רציתי לשקר, ולקשור הריון בריא ורצוי למחלה עלוּמה שתקפה אותי, זה נראה לי פתח למזל רע. 
לכן למעט מקרים בודדים שבהם ממש אי אפשר היה להיעלם, פשוט ניתקתי קשר.  

במקביל, התעורר אותו כעס נושן על הממסד הרפואי, שבער בי בהריון הקודם. הריון זה לא מחלה, כך אומרים לי.
לכל היותר, אלו תסמינים סטנדרטיים. אז מה אם אני צוללת לדכאון? אז מה אם כל הריון שלי הוא מכת מוות לקריירה באותה העת?
בתום שלושה חודשים, הלכתי לרופאת המשפחה, לבקש מרשם לתרופה שעזרה לי בהריון הקודם. בתחילה, היא סירבה, כי ככה זה, תופעת לוואי מצערת.
בסוף ולאחר ויכוח היא נתנה לי את המרשם, אבל היה ברור שאין לי מה לחזור אליה להמשך טיפול, כי מבחינתה אין במה לטפל. זה יעבור תוך חצי שנה.
בנתיים, עברו עוד חמש דקות מתוך החצי שנה שנותרה, ומצאתי את עצמי נחנקת בשירותים הסמוכים למרפאה. כהרגלם של התקפים אלימים, העיניים מתמלאות לחלוחית והראיה מטשטשת.
בדרך כלל, הראיה חוזרת לקדמותה אבל הפעם, היא נותרה מטושטשת, שכן מתישהו במהלך ההתקף עדשת מגע אחת נפלה לאסלה ונשטפה. צריך לקנות עדשות חדשות.
לא נורא, נשארו רק עוד אינסוף דקות עד סוף ההריון.

אמצע ינואר, 2014
באמצע דצמבר כבר התחלתי להרגיש טוב יותר, אם כי השיפור היה איטי והדרגתי, כך שכל נסיון לחזור בתנופה לחיים הרגילים נבלם על ידי ההכרה שעדיין לא הכל מאה אחוז.
היה לי חשוב לתעד במשהו את החודשים הקשים, אבל ככל שהתחזקתי, לא הרגשתי שלמה עם התוצאה. אין הכוונה לכך שהכתיבה לא עמדה ברף ראוי של איכויות ספרותיות (על זה ויתרתי מראש).
מה שלא אהבתי היה התלוּנות. 
נכון, זו היתה תקופה קשה ומעאפנה. נכון, אני לא מגיבה טוב להריון. נכון, לא הצלחתי להתעלות מעבר לפיזי ולשפר את מצבי בכוח המחשבה.
אבל קושי עמד לפתחי, וגם אם חשבתי בזמן אמת שלא הפקתי ממנו דבר, ברגע שיכולתי להרים את הראש ולנשום קצת אוויר, ראיתי שבכל זאת למדתי משהו בעל ערך.
ואני אציין שלושה דברים ספציפיים, כי אני חושבת שאולי הם יהיו בעלי ערך גם לאחרים.

ראשית, ההכרה שלפעמים הכי טוב שאפשר לעשות הוא לנשום ולומר: "ככה זה". 
אני לא מתכוונת במובן הרחב יותר, של דפוסים קבועים או מצב בחיים (אם כי לפעמים זה נכון גם אז).
אני חושבת על התקופה הזו, שהבחילות כבר לא היו כל כך משתקות, אבל ידעתי שאין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להעביר אותן, כי כבר ניסיתי הכל.
כל מה שיכולתי לעשות הוא לנשום ולומר לעצמי: "כן, יש לך עכשיו בחילה. זה מה שזה".
וגיליתי, ככל שהתחזקתי, שאותה גישה בדיוק עובדת למגוון של מיחושים, אי-נוחויות ותסכולים שונים. כן, כרגע, ככה זה. לנשום עמוק, מתישהו זה יעבור.

שנית, למדתי שיעור חשוב באמפתיה כלפי מה שאינני יכולה להבין. 
איפהשהו קראתי מישהי שכתבה שהיא אישית מאמינה שרוב תופעות ההריון הן בכלל פסיכוסומטיות. 
כפי שהיא סיפרה, ההריונות שלה היו מאז ומעולם מאוד קלים. היא היתה רגועה, נינוחה ושמחה, ולא חוותה שום תופעת לוואי. אני מתארת לעצמי שכך עוצבה תפיסתה.
לא כעסתי או התמרמרתי כשקראתי את מה שכתבה. אבל כן חשבתי לעצמי, עד כמה גדולה התהום שנפרשת בגלל חוויותינו השונות.
והרי, גם אני בקלות יכולה להיות כזו, כשזה נוגע לעניינים אחרים. להאמין, על בסיס נסיוני וחוויותי, שדברים הם כך ולא אחרת.
אין הכוונה שהכל נכון והכל הולך ומובן שיש ערך לנסיון חיים ויש ערך לרכישת ידע מאלו שאכן יודעים יותר.
אבל אני חושבת שאני אהיה הרבה יותר זהירה בקביעות ששוללות קיום של דברים או חוויות. אולי אתקשה להשתכנע או  להאמין, אבל אשתדל להמנע מלקבוע נחרצות: "אין כזה דבר".

ולבסוף, התובנה המשונה והמשמעותית  ביותר עבורי.
בואו נעצור רגע ונשאל: מה גרם לי להיות כל כך חולה? 
האמינו לי, אם יש משהו שכן עשיתי בחודשים האלו, זה לשבת ולקרוא מאמרים שמנסים להסביר, בתקווה למצוא פתרונות.
אז הממסד הרפואי לא לגמרי יודע, אבל די בטוחים שזה בעיקר קשור לעלייה החדה בריכוזם של הורמונים מסויימים (החשודים העיקריים הם כמובן ה- HCG והפרוגסטרון).
כמה בנאלי, כמה טריוויאלי, כמה טכני. עליה ברמות של הורמונים בדם, וכל מה שהאמנתי שהוא "אני", פתאום מפסיק להיות תקף:
בדרך כלל אני חזקה, אנרגטית ונמרצת. כך הפכתי לחלושה, עייפה ולתרגית.
בדרך כלל אני אופטימית ושמחה. הפכתי לפסימית ומדוכאת.
בדרך כלל אני חדת מחשבה (נגיד). ועם זאת כל כח החשיבה שלי התמוסס כשלג בשמש.
בדרך כלל אני מאוד אוהבת שוקולד וקפה. פתאום לא עניין אותי שוקולד, משקאות חמים הופכים לי את הבטן, והסתבר שבהריון אני מפתחת רגישות למוצרי חלב.
לפני ההריון, הייתי כולי נלהבת לגבי העסק החדש. פתאום כל הרעיונות שלי נראים לי דפוּקים. וכן הלאה וכן הלאה.
כמובן, עדיין אהבתי בכל ליבי את צימו ואת בּוּבּה, אבל לדוגמא, נרתעתי מלחבק, כי כאב לי. הייתי קצרת סבלנות הרבה יותר. צחקתי הרבה פחות.

לא היה דבר אחד שנותר יציב כפי שהיה, כאילו מדובר באנשים שונים לגמרי.
ואם זה ככה, על סמך מה הבטחון הזה, הנחרצות הזו, כאילו כל הזמן כן יש שם משהו קבוע? שלושת קוראיי, ייתכן וזה מצלצל לכם קצת מוכר.
אבל החוויה המוחשית שבה עולמך מתהפך עליך היא כל כך מערערת! במשך שבועות ארוכים הייתי פוקחת עיניים בבוקר, בשאיפה לעבור עוד יום על מנת ללכת שוב לישון. 
סימנתי איקסים על לוח השנה, במן טבלת יאוש הנמתחת הרבה מעבר לזמן שכבר צריך להחליף לוח. מי זה האדם הזה?
וכל המהפך הזה - רק כי פתאום היו בדם קצת הורמונים שלא היו שם קודם.

אז הנה, עכשיו קיבלתי את "עצמי" בחזרה. בסדר, הרגישות למוצרי חלב עוד כאן כך שאני נמנעת עד סוף ההריון.
אבל אני כבר לא מסמנת איקסים, אני כבר לא מיואשת, אני כבר לא לתרגית, אני כבר לא סמרטוט.
ובעודי כותבת, אני רואה איך אני מעדכנת את הכתיבה: "אל תגזימי, אל תפריזי, אולי זה לא היה נורא כל כך".
אני לא מסוגלת לגרום לעצמי להרגיש פיזית רע כמו שהרגשתי, כי הגוף שוכח, ובהתאמה - המחשבה שוכחת. הכל נראה כמו חלום רחוק, לא אמיתי. ומה שמרגיש אמיתי הוא "אני".
אבל מצד שני, לאן נעלמו ארבעה חודשים? אם היא כל כך אמיתית, איפה היתה "אני" אז?
וכך אני מוצאת את עצמי במן מצב ביניים משונה, נאחזת ברעיון שיש "עצמי" וסוף סוף קיבלתי אותה בחזרה, ואז נזכרת, וחושבת - לא, יש כאן טעות.

אולי יום אחד אני אבין יותר. בינתיים, המוקד של ההריון הזה הפסיק להיות אני.
בבקשה בבקשה בבקשה, שרק יצא בריא ושלם.

25 תגובות:

  1. נעמה יקרה,

    קוראת אותך תמיד בעניין, והפעם גם בדאגה ובהזדהות - שרק ייצא בריא ושלם, כן, ושגם את תעברי את התקופה הזאת בשלום.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה רבה!
      ובנימה אישית - אני לא מאמינה שאת קוראת את הבלוג שלי, זו היתה הפתעה ממש משמחת! אני מאוד מאוד אוהבת את כתיבתך.

      מחק
  2. הירושלמית מירושלים12 בינואר 2014 בשעה 10:41

    א. מחזיקה אצבעות יחד איתך שהכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר! זה יעבור!
    ב. לא שלושה קוראים - כי אם ארבע קוראות. אז בבקשה.
    ג. זה נורא-נורא קשה ונורא-נורא חשוב מה שכתבת. וטוב שלא עידנת וטוב שלא הורדת וכשמרגישים רע מאוד, אז הכל מצטמצם לגוף. כי ככה, זה. כאב מתמיד מוריד אותנו להיות החיה הפשוטה שאנחנו. תודעה גבוהה לא נחוצה להישרדות והתרכזות בגוף, כן. זה בסדר שזה ככה, בלתי נמנע ולא אומר שהפסקת להיות את. פשוט כל מה שלא הכרחי לחלוטין בשביל להמשיך לנשום נדחק הצידה, כי רק להמשיך לנשום היה מאוד קשה.
    חזקי ואמצי, את עוד תהיי מאוד מאושרת.

    השבמחק
    תשובות
    1. :-)
      תודה רבה לך. אני מצטערת שנאלצתי להפסיק את התכתובת שלנו לפני כל אותם חודשים - עכשיו את יודעת למה.
      תודה רבה על העידוד, עכשיו כשכבר כתבתי ושחררתי החוצה, אני מאוד שמחה שעשיתי זאת. וכן, עכשיו כשיש הקלה, אני כבר מאושרת. דברים כל כך קטנים משמחים אותי. אני שותה כמה וכמה כוסות תה ביום, ולקראת כל אחת מהן שמחה מחדש. כמה לא טריוויאלי.
      וכאמור, מקווה שההמשך יהיה תקין.

      מחק
    2. נעמה יקרה, אני עוקבת אחר הבלוג שלך בהנאה ואכן התחלתי לדאוג כשנעלמת :) אז ראשית אני שמחה שחזרת ושכוחותייך שבו אלייך ולו במעט. תודה שכתבת על החוויה, אני רוצה לומר בזהירות או ליתר דיוק לשאול אם שקלת טיפול או הסבר אלטרנטיבי. שואלת כי גם אני הייתי שם איפה שהכל מזדקק לכדי התחושה הנוראית של הבחילה וההקאות (פחות מכפי שאת מתארת ועדיין...) ורוצה לספר שמאוד עזר לי להבין כיצד הגוף והנפש כרוכים יחד -עזר לי להתמודד פיזית ונפשית מעבר להסבר ל הרפואי על רמת הורמונים שעלתה. לי רפלקסולוגיה יחד עם שיחות עם מטפלת אלטרנטיבית מאוד מאוד עזרו לשכך את הסערה שהתחוללה בגופי. לא יודעת אם זה מדבר אלייך ומתחבר לך, פשוט כשקראתי אותך החתיכה הזו היתה לי חסרה:)
      בכל מקרה מאחלת לך שקט, ושכל מה שצריך להתרחש ולקרות פשוט יזרום ויקרה בלי כאב או צער ועם המון המון שמחה. מאוד אוהבת לקרוא אותך, המשך הריון בריא ונעים כמה שאפשר :)

      מחק
    3. תודה רבה על תגובתך, ואין לי בעיה עם השאלות, כך שאין צורך להזהר :-)
      לשאלותייך: ראשית, בוודאי שאני האחרונה להכחיש, ובמיוחד לאור מה שכתבתי ברשומה הזו, על הקשר ההדוק בין הגוף והנפש. לא היתה דרך ברורה יותר להמחיש לי כמה תפקוד רגיש ומנטלי נורמטיבי כרוך קשר הדוק עם בריאות סבירה, ומספיק לערער (קצת או הרבה, תלוי איך מודדים) אותה בשביל שירגיש שעולמך התהפך עליך.
      היות שכך, שהתושבה שלי נחלקת לשניים:
      לגבי השיחות, זה לא האפיק שחיפשתי בו פתרון. אין ספק שהרגשתי מאוד בודדה ועצובה (גם בהריון הזה, עוד יותר בהריון הראשון), אבל מקור הבעיה לא היה הדכדוך, הוא היה סימפטומטי. ובעיניי, בטיפולים, מאוד מאוד מאוד חשוב להפריד בין המקור לסימפטום, כדי לדעת במה לטפל. זה אולי היה עוזר לי לקבל תחושה של אמפתיה, אבל לא היה פותר לי את הבעיה, כי עדיין הייתי נחנקת בשירותים כמה פעמים ביום, מלאת פאניקה שאני לא אצליח לנשום בין התכווצות אחת של הקיבה למשניה.

      לגבי טיפולים אלטרנטיביים, אז ספציפית לא הסתכלתי על רפלקסולוגיה אלא על דיקור, אבל כן, בהחלט.
      באופן אישי, אני לא מקבצת את כל הטיפולים האלטרנטיביים למקשה אחת, במיוחד כשעם דברים כמו רפלקסולוגיה ודיקור יש ממש עדויות בעלות תוקף לגבי ההשפעות השונות שלהם.
      אז באופן אישי, דברים כמו רפלקסולוגיה או דיקור (להבדיל מהומיאופתיה, למשל) נחשבים בעיניי פתרון רפואי לכל דבר, ויותר מכך, ככל שקראתי יותר, ראיתי שבאופן כללי יש התייחסות נרחבת יותר בגישות הללו לשאלת המקור לבחילות ולהקאות. למשל, נתקלתי באתר מאוד מעניין שתיאר איך ברפואה הסינית יש התייחסות לבחילות בוקר והקאות בהריון לא כמקשה אחת, אלא כמספר תופעות נפרדות. כך לדוגמא, יש נשים שעבורן מאוד הגיוני ללעוס קוביות קרח, ויש נשים שזה הרעיון הכי גרוע בעולם מבחינתן. יש כאלו שמרגישות שיפור אחרי הקאה (כמו כשמקיאים בדרך כלל אחרי שאוכלים משהו מקולקל) ויש כאלו שמרגישות בדיוק אותו דבר אחרי הקאה ולפניה.
      האתר נתן דוגמא לחלוקה כזו, ובאמת, היוה מאוד קל להפריד בין התייחסויות שבכלל לא היו רלוונטיות לי (אבל ראיתי שהן רלוונטיות לנשים אחרות) ולבין כאלו שתיארו די במדויק את מה שאני חווה.
      זה האתר, אגב: http://health.hpathy.com/morning-sickness-symptoms-treatment-cure.asp

      בקיצור, לאחר קריאה על דיקור סיני פניתי למדקרת, והטיפול נפל בעיקר משיקול כלכלי. במצבי, דובר על לפחות פעמיים בשבוע כדי שתהיה השפעה, וזה היה כבד כלכלית. מה שכן, היא יעצה לחתוך מיד מהתפריט חלב ומוצרי חלב, ומיץ תפוזים. עוד לפני השיחה חשדתי במוצרי חלב (היתרון בכך שלא קיבלתי היפרמזיס הפעם היה שניתן לפחות קצת לעקוב אחר סיבה ותוצאה), ואחרי כמה ניסויים מבוקרים הודגם פשוט קשר ישיר: אכלתי משהו עם חלב-> אני הולכת להקיא בין עוד שעה לעוד כמה שעות, אבל בוודאות.
      ומעניין שזה לא קשור דווקא ללקטוז. ניסיתי גם מוצרי חלב ללא לקטוז, שום דבר.

      אז עניתי לך כנראה יותר בהרחבה ממה שתכננת, אבל לכי תדעי למי זה יעזור אולי :-)
      תודה רבה על האיחולים, ואני שמחה לדווח שההריון עכשיו הפך הרבה הרבה יותר נעים. אין, זה פשוט הבדל של שמיים וארץ כשזה מרפה ממך, ועוד החדווה שזה קורה בלי תרופות נלוות, אז בכלל!

      מחק
  3. את כותבת נפלא, וכמי שנמצאת כרגע בשבוע , 16 עם היפרמזיס שנמשך כבר 10 שבועות לפחות, את מתארת בדיוק את מה שאני מרגישה. לי הצטרפו לבחילות וההקאות לחולשה למצב הרוח הירוד וכל מה שנילווה, גם חרדה קשה מתרופות שלקחתי ואני עדיין לוקחת -הפחד ממה שהן עלולות לגרום לעובר.
    התרופה האחרונה שאני לוקחת מפחיתה מאד את ההקאות והבחילות אבל גורמת לי לישון 24/7 ולהיות מסוממת לגמרי.. זה כשיש 2 ילדים בבית, הקטן בן שנה ושבע...מאמא שרק חיבקה ונישקה, הפכתי לאמא שלא יכולה להריח/לגעת בילדים . תחושה נוראית.
    התובנות שלקחת איתך הן אותן תובנות שלי-לעולם לא לשפוט אחר על תופעה שנראית לי כאחרת.. למדתי טוב על בשרי-הריון שעבור אחת הוא גן עדן לשניה הופך גיהנום ואין הסבר אמיתי-נפשי-פסיכולוגי שיכול תמיד להסביר הכל.

    תודה על הכתיבה שלך!

    השבמחק
    תשובות
    1. צר לי מאוד על כך שאת עוברת את כל זה עכשיו. זה קשה נורא.
      כמה דברים: התרופות שניתנות כן עברו ניסויים קליניים, ולרוב אין חשש מגרימת נזק לעובר. אבל אני זוכרת את החרדה שממילא קיימת שייגרם נק לעובר, חרדה באופן כללי, אז אני יודעת שזה בטח לא מאוד מרגיע.
      לגבי העייפות, שייתכן והתרופות מגבירות, תזכרי שלפחות חלק ממנה היא טבעית בגלל תחילתו של ההריון. שוב, זה לא עוזר לך לשפר את המצב, אני יודעת. וגם אם אני אגיד לך שהעייפות תרפה בקרוב, הגוף שלך לא מרגיש את זה. אז בסדר: יום ועוד יום - תהיה הקלה עם העייפות עוד קצת.
      וכן - גם לי היה בדיוק אותו הדבר עם הבכור. את צודקת, זו תחושה נוראית.
      באופן כללי, אני חושבת שזה שאת יכולה להגיד את כל הדברים האלו בקול ולדעת שאת מאה אחוז צודקת זה כבר משהו.
      ודעתי בעניין היא מאוד נחרצת - היפרמזיס זה לא עניין נפשי. זו כמו תגובה אלרגית של הגוף להריון, והמקור הוא פיזיולוגי. להאשים נשים כאלו או אחרות בכך שהן מביאות את זה על עצמן זו בעיניי לא רק מיזוגניה, אלא גם בריחה מהשאלה האמיתית.

      זה יהיה בסדר. לא מיד, אבל בתקווה, עוד מעט זה ישתפר. אני לא זוכרת את הסטטיסטיקה המדוייקת, אבל רוב הנשים שסובלות מהיפרמזיס לא סובלות אותו הדבר לאורך כל ההריון. הסבל כן פוחת, ואצל רובן הוא גם מפסיק מתישהו במהלך ההריון. העובדה שעברת שני הריונות קודמים בהצלחה מנבאת טובות - ייתכן שאחרי סחרור ההורמונים הראשוני, גם אם יצא משליטה הפעם, הגוף יתאזן כי הוא כבר מכיר את המצב הזה.

      מחק
    2. נעמה שלום,
      רק עכשיו נכנסתי לבלוג וראיתי את התשובה שלך-תודה!
      אני כבר בשבוע 30 בערך, ההיפרמזיס עבר תודה לאל וכבר 3 שבועות אני בלי תרופות-באמת שמיים וארץ כמו שכתבת.. לחיות ולאכול כמעט הכל, בלי הקאות ובחילות ובלי תרופות.. וכמו שכתבת-לקחת שלוקים גדולים של מים (-: רק מי שעברה היפרמזיס יכולה להבין את ההשתוקקות הזאת לשתות פשוט מים ועוד בלגימות...
      אז תודה רבה על הבלוג -מאד מעודד לקרוא אותו ואת הדברים שכתבה הבחורה האוסטרלית שהפנית אליה, ברח לי השם שלה (זו שכתבה קומיקס בנושא)
      מנחם לדעת שיש עוד נשים שמבינות את התופעה המטורפת הזו...
      שתהיה שנה מאושרת ובריאה (-:

      מחק
  4. אני ממש בהתחלה של הריון שני עם היפרמזיס . זאת לאחר שבהריון הראשון (שיצר אגב יצור מופלא) הקאתי את נשמתי כל הדרך לשבוע ה41 בו היצור המופלא הועיל לצאת לי מהרחם. הפעם איני מגיבה לטיפול שנותנים בבי"ח (זופרן וזנטק( ותהיתי מהן התרופות המסטוריות שכתבתן עליהן שכן עזרו?

    השבמחק
    תשובות
    1. תראי, מבחינות מסויימות מצבך טוב משלי, כי לי סירבו לרשום זופרן. ככלל, בבריטניה מתייחסים לתרופה הזו יותר בחשדנות כאמצעי לטיפול בהקאות בהריון, ואני חושבת שנשים בישראל מרוויחות מכך שהן נחשבות בישראל טיפול מקובל להיפרמזיס.
      אז תרופה אחת מתוך הקוקטייל אני לא זוכרת, אבל השניה היתה רניטידין, שהיא תרופה מקובלת לטיפול בצרבת והיא הזנטק שאת מקבלת.

      מחק
    2. סליחה, עכשיו קראתי שוב וראיתי שאת לא מגיבה לקוקטייל הנוכחי. אני מצרפת לך דף של עמותה שפועלת כאן לייעוץ ותמיכה עבור חולות ב- HG. העמותה הזו מונהגת על ידי שלושה רופאים ששמו למטרה להנגיש כמה שיותר *ידע רפואי* על התופעה. (זמן קצר הייתי פעילה שם כמתנדבת). יש שם חלק שמפרט את מגוון התרופות, ואני מציעה לך לקרוא ולגשת חזרה לרופאים שלך עם בקשה לעדכן את הקוקטייל:
      https://www.pregnancysicknesssupport.org.uk/help/women-suffering/treatments/

      מחק
  5. תודה לך גם אני סובלת אך לא יודעת איך לבטא את התחושה עם מה שכתבת אוכל להסביר לאנשים קרובים מה עובר עלי

    השבמחק
  6. שמחתי לעזור, עד כמה שניתן. אני מאוד התקשיתי לשתף. עצות כמו: "תשתי מים בכפית כל פעם" או "תאכלי ג'ינג'ר", "תאכלי קרטיבים", "תאכלי קרקרים" ממש חירפנו אותי. ניסיתי הכל, פשוט הכל (כולל שעועית שחורה מהפחית, כי קראתי איזה מאמר עלום שטען שזה יכול לעזור מסיבות שאני אל זוכרת עכשיו).
    וכלום לא עזר. אז על אף שכל העצות הגיעו מכוונות טובות, אותי זה שיגע לספר לאנשים, כי הרגשתי שלא באמת מבינים.
    זה הכי מחלה שבעולם.

    השבמחק
    תשובות
    1. עכשיו נחשפתי לטקסט הכנה והמעולה. אני בשבוע 17 והתחיל לי שיפור לפני מספר ימים..כולי תפילה שזו לא הפוגה זמנית (כי יש כאלה) אלא "ה" שיפור המיוחל. עדין מפחדת להפסיק את התרופות אז התחלתי להוריד מינונים. אני רוצה להתעכב על נקודה אחת שלכדה את תשומת ליבי ולא בכדי...
      כתבת על בן זוגך שהתגלה שוב קדוש... ואני אכולת קנאה. אני מתארת לעצמי שזה לא מרפה את הסבל אבל בטוח מאוד מחזק את הקשר להמשך.. אצלי המצב ממש לא כך. בן זוגי (שוב- כמו בהריון הקודם) התגלה כחבר הבנה ואטום. אני יודעת שיש המון נשים במצבי ואני יודעת עד כמה זה מעמיק את תחושת הבדידות שגם ככה קיימת. אויב מבית. מישהו שכמו כל העולם שלא מבין אומר לך בעצמו " מה כבר קרה"... שלא יוצא מגידרו לעזור לך .. שמשאיר אותך שעות בסבל לבד בלי תמיכה בלי כתף. רק לקראת הסוף הוא טיפונת התעורר אבל רוב התקופה היה ממש מרוכז בעצמו. אחרי שיעבור ההריון והגוף ישכח - אצלי ישארו צלקות. לא צלקות ההריון אלא צלקות החבר שלא היה לי.
      אין לי מושג למה אני כותבת את הדברים האלה בכלל... אולי כדי לתת להם תוקף כלשהו.
      מאחלת לכולנו רק בריאות וכל טוב.

      מחק
  7. כאחת שעברה כמה פעמים את אותו הדבר (ולא תמיד זה הסתיים בתינוק מתוק....) יש לי תובנה שאני מרגישה צורך חזק לשתף.
    גם בממסד הרפואי קיימת לא פעם הטעות שמדובר בתופעה פסיכולוגית, וכל שצריך זה בעצם טיפול בדיכאון.
    אז, נכון, נשים שחוות היפראמזיס מגיעות לדיכאון, כי איך אפשר לחייך כשמה שמרגישים זה חור שחור במקרה הטוב או שום דבר במקרה הפחות טוב.
    אך גם אם הרופא בבית החולים נותן לנו את ההרגשה הזאת, חייבים להיות מחוזקים שזה לא נכון!
    זו תופעה פיזית שמשפיעה על הנפש. אם נהיה עקביים בכך גם הרופאים והאחיות יצטרפו אלינו ויעניקו לנו טיפול מתאים.
    וזה אחרי טיפול נורא שקיבלתי, כך שאם עד אז לא ממש הייתי בדיכאון, אחריו, כבר לא היתה לי ברירה כי אם להתחפר עמוק בתוכו.

    השבמחק
    תשובות
    1. התנצלותי על האיחור המוגזם בפרסום התגובה, הרבה זמן לא נכנסתי לבלוג. את מאה אחוז צודקת, אני חושבת שעדיין קיימת בורות עצומה בתחום הזה (כמו בכל כך הרבה תחומים רפואיים שנוגעים לגוף האשה ושאינם קשורים ישירות למערכת הרבייה).

      מחק
  8. תודה
    באמת באמת תודה.

    היפרמזיס. שוב.. כבר שלושה שבועות שאני באפס תפקוד, לא עובדת ולא אמא לא בת זוג
    וזה שחור משחור, באמת.

    היום אחות חמודה בקופת חולים הכעיסה אותי כל כך
    "את יודעת, זופרן זה לא צחוק, לא ככה בקלות לוקחים, את יכולה פשוט לשכב במיטב, לנסות להוריד הילוך עד שיעבור"
    וכעסתי, ממש
    זה הריון רביעי, כל פעם זה נהיה יותר ויותר גרוע, בשני ההריונות הראשונים זה עוד היה בגדר הנורמלי- הצלחתי לתפקד, מהשלישי והנוכחי אני מבינה שזה יהיה גם האחרון
    הגוף שלי פשוט שונא להיות בהריון

    מאמינה שמזמן כבר ילדת, ורק רוצה להודות לך על מילים של הזדהות

    לא מבינה למה, אבל הן עוזרות קצת

    השבמחק
    תשובות
    1. חיבוק גדול, זו תקופה קשה מנשוא. בדיוק כמו שאמרת - הגוף שונא להיות בהריון.
      חד משמעית, זה שנשים *מסוגלות* להוליד, לא אומר שהגוף לא חווה את זה כמו מחלה. אני לא מבינה מאיפה הגיעה התפיסה המטומטמת הזו מלכתחילה שהריון לא מחלה, כי גם עבור המון המון נשים שאינן סובלות מהיפרמזיס, ההריון מרגיש יותר כמו חולי מכל דבר אחר. ואני אמא אוהבת ומשוגעת על ילדיי ואפילו רוצה ילד נוסף. אבל אני יודעת שההריון הזה יבוא במחיר עצום.
      כשההערות האלו מגיעות מנשים, אני משתדלת כיום פשוט לשמוח בשמחתן שהן לא חוו כזה דבר.

      מחק
  9. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק
  10. קוראת ומזדהה עם כל מילה. אני בהריון שני אחרי הריון ראשון טראומטי, אבל הנוכחי עוד הרבה יותר גרוע. אני על שילוב של זופרן ודיקלקטין- שניהם במינון הגבוה ביותר שניתן ועדיין סובלת.
    אותי גם מחרפנות העצות והגישה בכלל של מי שסבלה קצת מבחילות ומניחה שכנראה אצלי זה אותו דבר, רק שאני קצת פחות חזקה ויותר מתפנקת.
    הרופאה שלי לשמחתי מבינה לגמרי ואני, בניגוד אליך, לא השארתי את זה לעצמי ופניתי לבנות השכונה לעזר ולשמחתי ולמזלי הן עוזרות המון. אני יחידנית ללא הורים כך שגם לא היתה לי ברירה, כי אני לא מצליחה לטפל בבת שלי.
    אני ממש מרגישה שזו מצווה גדולה להבהיר את המצב לאשורו - לא כולן זורחות קורנות ופורחות בהריון. יש הריונות קשים ומטלטלים. אם חווית קשיים בהריון- אל תניחי שזה באותה דרגה אצל כולן. תביני שלצערנו יש תופעות קשות יותר. תכילי, תהיי אמפטית, תסייעי. הנשים האלו הן באמת צל אדם.
    הבלוג שלך הוא צעד מהותי במצווה הזאת... אז תודה!
    כרמית

    השבמחק
  11. קוראת ומזדהה עם כל מילה. אני בהריון שני אחרי הריון ראשון טראומטי, אבל הנוכחי עוד הרבה יותר גרוע. אני על שילוב של זופרן ודיקלקטין- שניהם במינון הגבוה ביותר שניתן ועדיין סובלת.
    אותי גם מחרפנות העצות והגישה בכלל של מי שסבלה קצת מבחילות ומניחה שכנראה אצלי זה אותו דבר, רק שאני קצת פחות חזקה ויותר מתפנקת.
    הרופאה שלי לשמחתי מבינה לגמרי ואני, בניגוד אליך, לא השארתי את זה לעצמי ופניתי לבנות השכונה לעזר ולשמחתי ולמזלי הן עוזרות המון. אני יחידנית ללא הורים כך שגם לא היתה לי ברירה, כי אני לא מצליחה לטפל בבת שלי.
    אני ממש מרגישה שזו מצווה גדולה להבהיר את המצב לאשורו - לא כולן זורחות קורנות ופורחות בהריון. יש הריונות קשים ומטלטלים. אם חווית קשיים בהריון- אל תניחי שזה באותה דרגה אצל כולן. תביני שלצערנו יש תופעות קשות יותר. תכילי, תהיי אמפטית, תסייעי. הנשים האלו הן באמת צל אדם.
    הבלוג שלך הוא צעד מהותי במצווה הזאת... אז תודה!
    כרמית

    השבמחק
  12. הי כרמית, תודה על התגובה, וסליחה שלקח לי מיליון שנה להגיע לבלוג ולאשר פרסום. אני מקווה שלפחות בזמן שעבר חל שיפור במצב (אבל יודעת שבאותה מידה אפשרי שלא...)
    המצב שאת מתארת נשמע כל כך קשה, ואני ממש שמחה שהצלחת למצוא סיוע כי בלי זה אני באמת לא יודעת איך שורדים את התקופה הזו, באמת שלא.
    אני ממש מקווה שהסבל לא יאריך עוד זמן רב, ומאחלת לך המון הצלחה עם התינוק שבדרך!

    השבמחק