יום שלישי, 18 בפברואר 2014

אזמין אנשים לשעה 20:00

הפעם האחרונה שבה כתבתי על הקמת העסק שיזמתי היתה אי שם בתחילת הקיץ.
על אף שהתכנון המקורי היה להשיק אותו בשלהי הקיץ, כפי שניתן היה להסיק מהרשומה הקודמת, במשך כמה חודשים טובים לא יכולתי בכלל לגעת בכל מה שקשור בו.
לא היתה בי מסוגלות פיזית, לא היתה בי מסוגלות מנטלית, והכי גרוע - לא היה בי שביב אופטימיות.
אבל בחלוף החודשים, התחלתי להרגיש טוב יותר, והתעודדתי מכך שבסך הכל, אני כבר כמעט שם. לתחושתי, הרבה מאוד קצוות כבר היו סגורים טרם הכניסה להריון.
על כן תקוותי היתה שמהרגע שאחזור לתפקוד נורמלי, לא יקח הרבה זמן עד שאוכל להכריז על סיומו של שלב ההקמה ולהתחיל עם שלב התפעול השוטף.

בפועל, גם כשהתחלתי להרגיש טוב יותר, לקח לי זמן לחזור לעניינים.
היכולת לתקתק משימות ולראות את התמונה הרחבה יותר לא חזרה בד בבד עם ההתאוששות הפיזית, אלא יותר כמו התעוררות איטית. כל שבוע יכולתי לעשות קצת יותר.
לא נורא, מה שחשוב הוא שבסופו של דבר היא חזרה.
וכך, לפני כחודש וחצי המשכתי מהמקום שבו הכל עצר, ולפני שבוע יכולתי סוף סוף לומר - זהו, הוא ישנו. הוא חי.

העניין הוא, שזה לא סתם שהבעיות של הסוף נשארו האחרונות לפתור.
בחודשים של התנופה הראשונית מאוד השתדלתי לא להתקע על בעיות שאני לא בטוחה איך לגשת אליהן.
כי ממילא, יש כל כך הרבה מה לעשות ומה לברר והחלטות קטנות וגדולות שצריך לקבל, שבזמנו נראה לי שהדרך הבטוחה להעצר היא להתעקש על הדברים הקשים.
הכוונה כאן היא לא בעיות במובן האמורפי, אלא בדברים שהם בליבו של העסק:
בין אם מדובר בבעיות עם השלכות כלכליות, כמו ההחלטות לגבי מנגנונים של גביית תשלום, או בבעיות לוגיסטיות, כמו העובדה שהמוצר היה כמעט שלם, אבל משהו בו הרגיש חסר.
היו בעיות שפשוט לא הצלחתי לפתור בסיבוב הקודם סביב עניין התצוגה הויזואלית. כל דרך שניסיתי נראתה חובבנית להחריד, באופן שפשוט לא תואם את התדמית ששאפתי לה.
ועם הרבה מאוד חלקים זזים, עדיין ריחפה הדאגה לגבי מדיניות התמחור:
מצד אחד, המטרה היא להרוויח כסף בסופו של דבר (וצריך להזהר לא לפספס דליפות). מצד שני, התמחור צריך להיות ריאלי.
אז סתם לתקוע מחיר זו לא שיטה, צריך להבין בדיוק אילו עלויות נכנסות, ולגבש איזושהי גישה עקבית לגבי תמחור המוצר. אבל איזו?

לכן החודש האחרון עמד בעיקר בסימן של החלטות חותכות. אז נכון, שום דבר הוא לא חרוט באבן, הכל הפיך, ומאיזשהו מקום צריך להתחיל.
אבל בחיי, זה היה לי לא פשוט. כי מה אני יודעת על אם אני מקבלת את ההחלטה הנכונה או לא? אולי אני לגמרי טועה?
לשמחתי, לא הייתי לגמרי לבד.
צימו, בהיותו ממילא חד כתער, דבק בגישת "פשוט לכי על זה": כן, אולי זה לא אופטימלי כרגע. אבל כרגע זה טוב מספיק, וכרגע טוב מספיק זה מצויין.
ובכל הנוגע לצדדים הויזואליים, היתה לי את המעצבת הגרפית שלי, בעלת עין דקדקנית בהרבה משלי לענייני אסתטיקה.
ידעתי שאם משהו עובר את הביקורת שלה, אז יותר מדי מכוער הוא לא יכול להיות.

ראש השנה האזרחית סיפק הזדמנות נוספת לקבלת ביקורת בונה.
ככלל, נמנעתי עד עכשיו מלחלוק עם אנשים את ההתקדמות עם העסק. לא הרגשתי בנוח לדבר על משהו עד שאני לא רואה אותו, לא סתם עם עור וגידים, גם עם הלבוש והאיפּוּר.
לכבוד תחילתה של התחלת שנה, כשהוא כבר היה מספיק "שם" לטעמי, החלטתי להעניק למספר מצומצם של מכרים יקרים מתנה את המוצר, בעיקר על מנת לראות מה יהיו התגובות.
היה נחמד ומשמח שהתגובות היו חיוביות מעיקרן. אבל זו היתה דווקא השכנה שני בתים ליד, שעל אף ששמחה מאוד במתנתה, הצביעה בחדוּת בדיוק על אותם דברים שהפריעו לי.
רק מה, גם היו לה הצעות קונקרטיות איך לפתור אותם. ובמחי אותן הצעות קלות ליישום נפתרו לי בבת אחת בעיות שהטרידו אותי במשך חודשים!

ולפעמים הדרך לסגור דברים היתה פשוט סוג של פשרה.
להכיר בכך שישנם דברים שכרגע אין ביכולתי לעשות או שעדיין לא הצלחתי למצוא להם מענה, אז עושים מה שאפשר, וממשיכים הלאה.
נדמה לי שלפני כמה חודשים, לפני פרוץ ההקאות אל חיי, לא הייתי יכולה לאמץ את הגישה הזו, לפחות לא בקלות שבה יכולתי כעת.
אבל אחרי שמבחינתי כבר כמעט הייתי על קו הסיום, ואז נעצרתי לכמה חודשים, ועכשיו שוב מצאתי את עצמי מרגישה שזה או-טו-טו כאן, העדפתי את הפשרות על פני הסיכון שבהגררות נוספת.
לדידי, זה הרגיש כמו ה-מ-ו-ן זמן שהפרוייקט הזה כבר נמרח, ומיציתי. רציתי לעבור לשלב של אחרי, ולראות מה יקרה.

בלילה של ה-11 לפברואר הורדתי את הסימון הקטן שחוסם כניסה לאתר בדרישת שם משתמש וססמא.
לא היתה חגיגה גדולה או השקת כוסית, אפילו לא היתה תחושת אופוריה במיוחד. ערכתי רשימה של דברים לעשות למחרת, והלכנו לישון.
אבל יום למחרת לא יכולתי לעשות כלום, העייפות צנחה עלי. פעם אחר פעם ניסיתי להתרכז במשימה כזו או אחרת, ולא הצלחתי.
אחרי כמה שעות כאלו ויתרתי, וגיליתי שהמחשבות נודדות לסקירה חוזרת ונשנית של הדרך שעברתי בכדי להגיע לנקודה הזו.
הכוונה שלי ב"דרך" בהקשר הזה היא פחות איזה מסע מנטלי פנימי, ויותר כמו רשימות על רשימות של דברים שפעם לא היו, ועכשיו הם ישנם.
פעם לא היה לוגו, ולא היה מוצר, ולא היו תמונות, ולא היה אתר, ולא היו ספקים ולא היה מערך לוגיסטי, ולא היה מערך טכני.
פעם זה היה רק רעיון, שהתגלגל בחדרים האחוריים של המחשבה. מן רעיון כזה שאומרים עליו "יום אחד, אולי, אני אתן לזה צ'אנס", אבל בעצם יודעים שכנראה שאף פעם זה לא יקרה.
ובאופן משונה ולא לגמרי צפוי, איכשהו זה בכל זאת קרה.
אז את היום שאחרי השקת האתר ביליתי בעיקר אחוזת פליאה על כך שדברים נתגלגלו באופן שהוביל לכך.


תחושת הפליאה היתה מהולה גם בגאווה גדולה על ערימת הבעיות שנפתרה. אני מסתכלת על התוצר הכולל, השלם, ופשוט לא מאמינה שכל זה קיים עכשיו.
וטוב שכך, לאור העובדה שהתחלתי כמעט מיידית לדאוג מהאם אני אצליח למכור משהו.
בעת ההשקה, האתר היה רחוק ממושלם, והוא עודנו כך. עדיין צצות פה ושם טעויות בטקסט שלא תפסתי בהגהות קודמות.
עדיין חסרים אלמנטים ויזואליים מסויימים, כמו באנרים וטקסט בדפי התת-קטיגוריות, ובאופן כללי שיפוץ כל הצד של הניראוּת של האתר בעיניים של מנועי החיפוש.
אבל הוא נראה טוב ועובד בסדר גמור, ובכל זאת מצאתי את עצמי נרתעת מלספר לאנשים סביבי שהנה, הוא כבר חי.

כי תמיד היה לי ברור שבניית העסק הזה היא דו-שלבית מעיקרה:
תחילה, שלב של פיתוח הקונספט, המוצר, האתר. ואחר כך, זה הופך למשהו שונה למדי, בערך 20% לוגיסטיקה, ו-80% שיווק ומכירות.
ובנקודה הזו, של המעבר משלב אחד לשני, גיליתי את החשש לשחרר.
כמו אדם שעורך מסיבה, מתגנב לליבו החשש שביום המיועד הוא ישאר לבד, ואף אחד לא יבוא, ואף אחד לא ירצה.

אני מזכירה לעצמי שבסך הכל המטרות שהצבתי לשנה הראשונה של העסק הן סבירות. 
שעד לפני שניה הייתי בכלל עסוקה בליצור משהו, אז אלא הגיוני להלחץ שהוא עוד לא הצלחה מסחררת כשבקושי עבר שבוע.
שאת כל האנרגיה שהפניתי עד כה לפתרון בעיות מסוג  אחד, אפנה לפתרון בעיות מסוג אחר, וזה הרבה מאוד אנרגיה להשקיע במשהו, כך שיהיה מאוד מפתיע אם לא יהיו תוצאות.
אני מזכירה לעצמי שאם מקודם, זו היתה רק השכנה שעזרה במפתיע לפרוץ מחסום מחשבתי, עכשיו אם ארגיש תקועה, יהיו כל כך הרבה אפשרויות נוספות לקבלת חוות דעת ועצות מועילות:
אנשים מהלימודים, חברים, משפחה, מכרים וירטואליים (נוכחיים ועתידיים), פתרונות של אחרים. העולם רחב וגדול.
ועדיין, נכון שאומרים שגם דרך של 1000 מילין מתחילה בצעד הראשון, אבל מה לעשות שדווקא הוא מרגיש לפעמים קשה כל כך?

כזכור, המניע המקורי לכל ההרפתקה הזו היה כדרך לפרוץ את המבוי הסתום שהגעתי אליו בצומת בין החיים המקצועיים והאישיים.
מבחינה מקצועית, אחרי שנים של התכווננות להתפתחות בתוך תחום מסויים, מצאתי את עצמי בנישה שהיא תחרותית מאוד ותובענית מאוד מבחינת שעות העבודה.
מבחינה אישית, רציתי, יחד עם צימו, להרחיב את המשפחה.
ומאחר שתאריך פג התוקף הביולוגי שלי לא נתון למו"מ, היה לי ברור שיש בי פחות רעב לפריצה והתקדמות משמעותית מבחינת מעמדי בשוק העבודה.
ובהעדר התקדמות כזו, מה שעתיד לקרות הוא, שעוד כמה שנים אני אמצא את עצמי דורכת במקום: עם קצת יותר נסיון בקורות חיים, אבל עדיין מחפשת איזון בין קריירה למשפחה, וקרובה יותר לגיל 40.
ואם הנישה היא תחרותית ותובענית, זו בדיוק הנקודה שבה נשים מתחילות להפלט החוצה. 

עכשיו, באופן אישי, זה לא שהייתי נעולה על תחום העיסוק שלי ולא ראיתי את עצמי עושה אי פעם משהו אחר. 
אם כבר, להיפך, בהחלט היו ימים שהייתי מוצאת את עצמי תוהה, מה ממרחק הזמן כבר נשאר מכל העבודה וההמולה הזו.
אבל לא רציתי, עוד לפני שאני בת 35, לגזור על עצמי מראש את ההחלטה שמעתה עבודה בשבילי תהיה, כשתהיה, משהו "בקטנה": 
שכר לא מלהיב, תפקיד לא מלהיב, משהו שאעשה כי צריך עוד קצת כסף. ברור לי שהחיים זה לא שחור ולבן, אבל מצד שני, עיני גם רואות מה קורה כאן לנשים מוכשרות ונבונות סביבי.
ואז, עם המחשבות הראשוניות על העסק, שאולי בהתחלה היו בוסריות מאוד אבל אז עמדו בסדרה של מבחנים ריאליים שגרמו לכל הפרוייקט להיראות לגמרי בר קיימא,
פתאום נפרצה דרך החוצה ממחול השדים הזה.

שכן אם אני יכולה לבנות כאן משהו באיזושהי מידה של הצלחה, הרי שאולי אני מוותרת על התקדמות בכיוון המקורי, אבל עוד כמה שנים אמצא את עצמי עם סט נוסף ובעל ערך של כישורים.
היכולת להציג קבלות על משהו רווחי שבנית מאפס היא בעלת ערך גדול מאוד בפני עצמה, כך שאם בשלב הזה ארצה לחזור לשוק העבודה, יהיו דלתות שיפתחו.
וכמובן, אולי בכלל לא ארצה. אולי אהנה להמשיך ולהגדיל את המיזם. אולי אחרי כמה שנים פתאום יעניין אותי מיזם חדש.
פתאום, ממקום שנראה והרגיש כמו מבוי סתום, התחילו לפרוח המון אופציות חדשות.

רק מה, סט כישורים וקבלות שכאלו לא באים בחינם: צריך לעבוד, צריך ללמוד, צריך להשתפשף ולהתלכלך, צריך ליפול ולקום ולנסות שוב.
אז הנה אנחנו כאן, זו העת להתחיל לטפס במעלה עקומת הלמידה.
וזה קצת מפחיד, כי כרגע אולי יש לי קצוות של רעיונות, אבל הכל עוד טרי טרי טרי, והדרך נראית ארוכה מאוד.
חשוב לי להסביר, שזה לא שלא כיף לי. מן הסתם עד כה היו גם הרבה צדדים טרחניים, אבל זה ככה בכל פרוייקט שאתה אחראי לו.
במהות, בבסיס, הפרוייקט הזה מאוד כיפי, ורק כך זה יעבוד, כי ההנעה חייבת לבוא מבפנים. 
רק שברור לי שמה שמבדיל בין פרוייקט כיפי לבין עסק בר קיימא הוא בשורה התחתונה תזרים מזומנים מספק.
ומאחר ותמיד הייתי שכירה, אין לי שום דרך לדעת אם אני אמצא את המתודה לגרום לזה לקרות. הייתי רוצה להאמין שכן.


מצד שני, אני מזכירה לעצמי: למרות העיכוב, בגלל העיכוב, דברים הסתדרו עד כה כפי שלא העזת לקוות.
רצית לבנות עסק ורצית להכנס להריון. נולד לך עכשיו עסק, וטפוּ  טפוּ טפוּ, יוולד לך בקרוב אדם חדש לחייך.
אני מרגישה ממוּזלת עד מאוד, ומתוך כך משתדלת לזכור: ככה זה, צעד אחד בכל פעם.