יום שישי, 12 בספטמבר 2014

תּוּתּון

התינוק הקטנטן שלי כבר בן חמישה חודשים. איך זה קרה? לאן הזמן בורח?
בכל הזמן הזה לא נמצא בי המקום לכתוב. רציתי, אבל לא יכולתי להביא את עצמי לכדי כך. אז שרבטתי קצרות, ליום שבו אוכל לכתוב בשנית.
בתקווה היום הזה הוא היום.
לידתו של תּוּתּון לא היתה קשה כמו זו של בּוּבּה. בשש וחצי התחילו צירים סדירים, בתשע וחצי יצאנו לבית החולים, באחת וחצי לפנות בוקר הוא כבר היה בחוץ.
הניחו אותו עליי, תינוק שכולו אדמוּמיוּת, ושיערו בוער: הוא נולד ג'ינג'י.
בשעות לאחר מכן, כשלא יכולתי לישון בעודני גדושת אדרנלין, התבוננתי בפניו הקטנות. ילד שלי, חשבתי, מי אתה?
הרגש שחרות בי מהשעות האלו הוא רגש של אשמה.
כי כשבּוּבּה נולד, הוא היה בני הראשון, היחיד. לא הכרתי עוד תינוק מעולם, ובטח לא תינוק בן יומו. על כן מובן שמעולם לא היה יכול להיות תינוק שאיננו בּוּבּה.
והנה - פתאום תינוק חדש, ופניו אחרות. הכרתי אותו מכל החודשים בבטן, אבל פתאום גם קצת לא הכרתי אותו.
ונכון שהייתי מפוצצת בהורמונים, אבל בשעות ההן פרצתי בבכי על כמה שזה לא פייר עבורו, שאיננו זוכה לפליאת הראשוניוּת.

הימים והשבועות הראשונים היו ימים של התוודעות. זמן קסם, קראתי לתקופה הזו ביני לבין עצמי.
פיזית, התקופה הזו היא על הפנים - הגוף דואב מהלידה, הגב כואב מההנקות, אני דולפת, אני עייפה.
אבל התינוק הוא כל כך זעיר, כל כך חדש, כל כך אופף כל. שכבת העור שמתקלפת. האצבעות הקפוצות, הברית. הרגליים שכולן עור ועצמות, העיניים הפעורות. החיוכים הראשונים.
אלו ימים שמלאים ברצון שזמן יעבור ועם זאת, ברצון שהזמן לא יעבור אף פעם. והידיעה הצורבת, שזה בכלל לא משנה, כי גם כשאני רוצה וגם כשאני הכי לא - הזמן עובר, לי אין מילה בעניין.
בכל הנקה בימים ההם, בזמן היניקות הראשונות העיניים שלו היו מתגלגלות ונעצמות בעונג. בזמן שינה, שרירי פניו היו מחווים אלף ואחת הבעות.
ובמיוחד, בזמן ההנקות היה שוקע לשינה שכיניתי "שנת חיוך" - שינה קלה, שבה הוא מתרגל חיוכים, ואז מתעורר לינוק עוד לפני ההירדמות האמיתית.
ואני שצופה בו, מצד אחד מתה שכבר ילך לישון, ומצד שני רואה את נסיונות החיוך ומשננת לעצמי - זה זמן קסם.
כבר עכשיו, כשהוא סך הכל בן חמישה חודשים, זה נראה לי כמו עבר רחוק, מעורפל, חצי-דמיוני. אוּף.

בשבועות הראשונים, לא הצלחתי להתרגל לג'ינג'יות שלו. כל בוקר מחדש שמחתי לגלות שהוא *עדיין* אדמוני, וכי שיערו לא נשר והתחלף באחר.
כשהוא עלי אני בוחנת את השיער שלו, ונפעמת מכמה הוא משנה את צבעו: לפעמים הוא מופז וזהוב באור השמש, לפעמים אדום כמעט ורוד, לפעמים כהה וערמוני.
בזמן ההנקות במיטה, אני רואה את קרני השמש מנצנצות בפלומה הרכה. אני נושמת עמוק ומנסה לחרות את הזיכרון הזה, שלנו, ביחד, אור השמש, המצעים הרכים.
לצימו שיער שחור, לי שיער חום. שיערו של בּוּבּה שזור שיערות זהובות, אבל הוא בעיקר חום. אז שוב ושוב אנו נשאלים, על ידי חברים, מכרים, וזרים גמורים ברחוב:
מניין הוא כל כך כתום?

תּוּתּון נולד שמח.
הוא ינק היטב - ועודנו. הוא ישן היטב - ועודנו. בשבועות הראשונים לא היה מקום שאהב להיות בו יותר מאשר משטח ההחתלה. האמבטיות היו עבורו כיף גדול.
באופן כללי, זה הרגיש שהוא בסדר עם העולם. טוב לו עירום, טוב לו בבגדים. טוב לו בעגלה, טוב לו על השטיח.
זה לא שהוא אף פעם לא בוכה או מקטר, אבל כמו שחמותי קוראת לזה - הוא תינוק מווסת היטב.
הוא אוהב אנשים ושופע חיוכים, וגם בגילו הכל כך קטנטן, הוא פשוט קורן כשהוא יושב לשולחן עם קבוצת אנשים ומרגיש חלק מהנעשה.
כל אלו עדיין לא בדיוק מסבירים את כוונתי: תּוּתּון הוא לא רק "נוח למשתמש". הוא שמח. יש בו איזו חדווה שכל כולה אומרת - אני שמח להיות כאן.

וגם עבורי, בואו היווה תיקוּן. קודם כל, תיקון להיותי אמא לתינוק.
זה ישמע מוזר, אבל עם בּוּבּה לא ביליתי יום שלם לבד לפני גיל 5 חודשים שלו. פחדתי.
פחדתי שאני אפיל אותו מידיי (זה באופן כללי הפחד הכי גדול שלי עם תינוקות). פחדתי שהוא יבכה בלי סוף ולא אוכל להרגיע אותו.
הלחיצה אותי ההנקה מחוץ לבית, ולא ידעתי איך אני אסתדר עם כל הציוד. למזלי, צימו היה איתי, וחלקנו בעול.
עם תּוּתּון, מראש נערכנו עם עגלה קלילה יותר, אבל וותק האמהות הפך גם אותי לקלילה:
להסתובב מחוץ לבית או להניק לא הלחיצו אותי מאוד, וגם כשצימו חזר לעבודה כעבור שבועיים, לא הרגשתי כאילו השמיים נפלו.
לא מלחיץ לי להיות איתו לבד. אני לא נתקפת פחד שלא אצליח לשעשע אותו והוא יהפוך לנודניק. זה נשמע כל כך טריוויאלי, אני בטוחה, אבל עבורי זה עניין גדול.

במיוחד בולט לי כל העניין עם החיתולים, כי עם בּוּבּה נרתעתי מאוד מהחלפת חיתולי עם קקי.
התגברתי על זה באיזשהו שלב, אבל בחודשים הראשונים, צימו היה מחליף הקקי הבלעדי. ועם תּוּתּון, לא רק שזה לא מפריע לי, זה פשוט אחרת:
הקקי שלו מריח לי כמו עוגת גבינה קצת מקולקלת. כלומר - עדיין מתוק, עדיין גבינה, אבל עם ריח קצת מוזר.
עכשיו צימו הוא זה שנרתע מהמתקתקות הזו, ואילו אני מניפה את תינוקי בשמחה אל עבר משטח ההחתלה ומכנה אותו בחיבה גביניה.

מכיוון שבּוּבּה ניזון בלעדית מחלב אם עד גיל חמישה חודשים, והמשיך לינוק עד גיל שמונה חודשים, אני לא רוצה שתּוּתּון יקבל אפילו קמצוץ פחות.
כתבתי כל מיני אודות ההנקה, ואז באה אורית עריף וסיכמה יפה כמעט הכל. התוספת שלי מגיעה מהמקום של הנקה מלאה כששבתווך יש גם ילד קטן, וגם לו יש דרישות מוצדקות לגמרי לתשומת לב.
אז בסדר, הפתרון הוא לשאוב, כך שאבא יוכל לקחת חלק פעיל במלאכת ההאכלה. ובאמת, התחלתי לשאוב ולהקפיא ערימות חלב בפריזר.
אבל לא יכולתי לשחרר את החלב הזה לצימו. למה? שימו לב להגיון:
כי, אם עכשיו תּוּתּון יקבל בקבוק, גם אם אשאב, לא אשאב כמו שהוא יונק. היות שכך, אני אסכן את ייצור החלב. 
היות שכך, זה מתישהו לא יספיק לו, ונצטרך להוסיף פורמולה. וזה מעגל שמזין את עצמו ומה קורה בסוף? תּוּתּון יינק פחות זמן מבּוּבּה, וזה אני לא מוכנה. 
וכך המשכתי לשאוב, ומילאתי את הפריזר בליטרים של חלב שאסור היה להשתמש בו, בעודי דבקה בהנקה מלאה.
זה רק עכשיו שאני מסוגלת להתחיל לשחרר, כי אני כבר לא מלאה בחשש שהוא יקבל פחות זמן הנקה מבּוּבּה, וזה רק כי תּוּתּון כבר בן חמישה וחצי חודשים. 

וכמו גל גדול, שוב ההצפה הזו של אושר שמביא איתו תינוק. אני מוצאת את עצמי מתחפרת בו, עוד ועוד.
החושניוּת הבלתי אפשרית הזו, של עור שאין רך ממנו, של בשרניוּת, של בוהן שמתעקלת בכף רגל שמנמנה, של ריחות משכרים: של הקרקפת, של הלחיים, של האצבעות. 
מנסיוני עם בּוּבּה אני למדה שלא יעזור כמה פעוט יבטיח לאמו שתמיד ירשה לה לנשק אותו בלי סוף - מגיע הרגע שבו נמאס לו להיות כל כך מנוּשק.
אז עכשיו תּוּתּון זוכה לרבבות הנשיקות הסוררות, ומתגלגל מצחוק.
שוב לשמוע תינוק צוחק ומפטפט. שוב לראות את העיניים הבורקות, את החיוך הכל כך שלם, הכל כך נקי.
עם תּוּתּון הצלחתי לראשונה להניק בשכיבה, ואנחנו מבלים כך דקות רבות מהזמן המשותף שלנו.
ברגעי ההתכרבלות שלנו בזמן שהוא יונק, אני בוהה בשקעוריריות ובקפלים של ידיו השמנמנות. בגבותיו הזהובות, בציפורניו הזעירות. פלא שלי, אני חושבת. כמה טוב שבאת.

תּוּתּון הביא עמו גם שחרור מסוג אחר, ומאוד לא צפוי.
כבר סיפרתי בעבר לא פעם, אני מוותרת על הפאסון ומודה: חשוב לי לשמור על משקל נמוך וגזרה נאה.
הריון קשה לי בקטע הזה, כי אני עולה במשקל, וממש לא כולו יורד כאילו כלום אחרי הלידה.
היות שכך, בזמן הזה אחרי לידת בּוּבּה כבר הייתי חזרה במשקלי הקודם ובכושר מצויין כי חזרתי לפעילות גופנית כמעט מיד לאחר הלידה.
כאן - לא כך הוא. יש עליי 5 קילו עודפים, וטרם חזרתי להתעמלות מסודרת. חלקית, זה מחסור בזמן: עם תינוק וילד קטן ועסק טרי, החיים נהיו עמוסים, והתעמלות נדחקת לתחתית הרשימה.
זה חבל, אבל אני לא מרגישה איום ונורא בעצמי. כן, אני כבדה יותר ומושכת פחות. אבל לראשונה, בגיל 35, זה לא אסון בעיניי.
ומהמקום הזה לגשת לחמישה קילו האלו זו פתאום חוויה אחרת לגמרי. לא יודעת להגיד אם טוב או רע, נראה.

כמובן, לא הכל אופורי. בכוונה אני נמנעת מלדבר על המורכבוּת באיזון הצרכים של בּוּבּה ושל תּוּתּון.
אני גם לא רוצה עדיין להתייחס לתחושת הקריעה שלי, על כך שדרך קבע אני מרגישה שאני לא עושה מספיק, בעודי מנסה לג'נגל בין העבודה לילדים לצימו לבית.
לכל אלו יהיה מקום משלהם, אבל זה בדיוק חוזר לאותן שעות ראשונות בבית החולים:
אני לא רוצה שמקומו של תּוּתּון יהיה תמיד ביחס למשהו, למישהו. כבר עכשיו, אני משתדלת כל כך להזהר עם ההשוואות בינהם, ובכל זאת, הן חומקות פנימה.

נצבט לי הלב כשאני חושבת שאני האמא האחת והיחידה שלו, כפי שהייתי אימו הבלעדית של בּוּבּה.
אני רואה אותו מסתכל עליי, בעיניים גדולות ועגולות, מופלא וראוי לא פחות בּוּבּה בתינוקותו, אבל אחר - אדם בפני עצמו.
אלא שפתאום, התינוק הזה מקבל אמא שגם צריכה לתת מאהבתה לילד אחר. ונכון, אהבה לא חסר, לשניהם.
ונכון, צימו גורס שזה דווקא בריא וטוב לילדים שאינם הבכורים שאין עליהם את הזרקור הבלתי פוסק של תשומת לב הורית, והוא צודק.
אבל מתכווץ לי הלב כשאני חוששת שחלילה, יגרע מהתינוק הקטנטן והתם הזה משהו, בגללי. החששות בשעות הראשונות ההן בבית החולים - זה לא היה רק הורמונים.