יום חמישי, 16 באוקטובר 2014

אמהוּת לשניים - צעדים ראשונים

לו הייתי נשאלת טרם לידתו של תּוּתּון האם תוך חצי שנה של אמהוּת לשניים יהיו לי תובנות על הנושא, הייתי סבורה בוודאות גדולה שכן.
איך אפשר שלא, אם כבר כשהוא נולד, התחלתי לחשוש שאיכשהו יקבל פחות מאחיו הגדול?
אבל הנה כי כן, תּוּתּון כבר בן חצי שנה, ועדיין מדי יום ביומו אני מנסה להבין איך בדיוק עובד בפועל הקטע הזה של "הלב מתרחב".
כי אין ספק שהוא רחב מספיק בשביל להכיל אהבה לשניהם.
אבל על הדרך הוא התרחב עוד קצת על מנת להכיל גם כאבי לב על מה קורה כשהצרכים של שתי אהבותיי מתנגשות, ועוד קצת אהבה גם לזה שעוד לא הגיע.


רגשית, השבועות הראשונים היו מסובכים לי. מצד אחד הילד הבכור שלי, אהוּב נפשי, אשר גם ככה במשך חודשים רבים קיבל אמא חלקית למה שהיה רגיל:
בחודשים הראשונים של ההריון אמא היתה חולה, ובחודשים המאוחרים אמא כבר לא יכולה להרים, אמא כבר לא יכולה לרוץ, אמא כבר לא יכולה להשתולל.
ועכשיו הוא מקבל עוד פחות, בעוד אמא מחוברת למצטרף החדש.
ומצד השני, בני הטרי, נודף מתיקות וחוסר אונים. לעומתו בּוּבּה, שתמיד היה בעיני תינוקי, נראה לי פתאום עצום בגודלו, הן הפיזי, הן המנטלי.
מצד אחד אני לא מכירה עדיין את התינוק הזה בכלל, אבל החרדה שבמעשיו בּוּבּה ייגרום בשוגג לנזק כבד לתּוּתּון הפכה אותי לעצבנית וכעוסה עוד יותר.
ופתאום דורשים מילד בן 3 שיהיה הרבה יותר שקט. שלא יזרוק צעצועים בשום פנים ואופן. שיתאזר בסבלנות. שעכשיו אי אפשר לקבל את אמא או אבא לפי דרישה.
בּוּבּה הינו פעוט וורבלי עד מאוד, הפער בין יכולת הביטוי שלו לבגרותו הממשית יכול מאוד לבלבל.
אבל כמובן שהוא עודנו ילד קטנטן. ואני נזכרת בצער ביום שבו פרץ בבכי אחרי שצעקתי עליו ובין געיות הבכי קרא:
"תפסיקי להיות אמא של תּוּתּון, תהיי אמא של בּוּבּה!" ורץ לחדרו בכעס.

מאז אותה תקרית השתדלתי הרבה יותר להיות אמא של בּוּבּה כפי שהוא רוצה וצריך. ובאמת גם חזרתי להרים אותו. חזרתי להשתולל איתו.
בכל זאת, ישנם דברים שעדיין נופלים בין הכסאות. למשל, טרם בואו של תּוּתּון הקפדתי מאוד להיות חלק מטקס השינה בערב.
ככלל, צימו אחראי על הטקס: הוא מקלח את בּוּבּה, מלבישו בפיג'מה, ומקריא לו סיפור בחדר מוחשך לפני הכניסה למיטה.
אבל אחרי הכניסה למיטה, היה מגיעה תורהּ של אמא. הייתי נכנסת לחדר ומתיישבת למרגלות מיטתו של בּוּבּה על מנת לדבר.
"בואי נדבר" הוא היה אומר לי. "על מה נדבר?" היה לפעמים שואל.

בדיבורנו, היינו מספרים מחדש את עלילותינו בימים שונים: כמו מה בדיוק עשינו כשטסנו לישראל, או כשהלכנו למוזיאון הרכבות והאוטובוסים, או איך אפינו אזני המן עם תמר.
לאחר הדיבורים, והצחוקים, והנשיקות והדגדוגים, הייתי שרה לו את "לילה לילה". היו שבועות שהוא היה מצטרף והיינו שרים יחדיו. היו פעמים שרצה לשיר לבדו. 
וגם כשהייתי עייפה, וגם כשכבר רציתי ערב שקט, הייתי מזכירה לעצמי שזו זכוּת גדולה, וכמה זמן עוד נשאר לי לחוות איתו את הטקס הזה ככה. ובכן, התשובה הגיעה:
עכשיו, יש ילד נוסף להשכיב. וכן, הוא יונק בחשיכה וזה מאוד נעים וחמים ואינטימי ואני מנסה לחרות את החוויות האלו בזכרוני, כי גם הן לא יהיו כאן לתמיד.
אבל לפחות כרגע, אני לא למרגלות מיטתו של בּוּבּה. נכון, ביום מן הימים הם בתקווה יחלקו חדר, ואשב למרגלות שניהם. רק שזה יהיה בּוּבּה אחר. זה יהיה תּוּתּון אחר.

מה שכן, מבחינת מערכת היחסים הנרקמת בינהם, הכיוון עד כה הוא מעודד.
תּוּתּון מרותק לבּוּבּה, ומתבונן בכל מעשיו בעניין גדול ובעיניים פעורות, מותח עוד קצת את הצוואר כדי להבין, מה בדיוק הוא עושה שם?
הוא מחייך לבּוּבּה חיוכים רחבים ומתוקים מדבש, מצטחק בכל, בועט ברגליו וכל כולו צהלה כשהוא רואה את אחיו. ומצד אחד, אני לא יכולה שלא להיות צינית:
אני כמעט משוכנעת שזהו דפוס מושרש ביולוגית שהתפתח כדי להמעיט את התוקפנות של אחים גדולים כלפי גוזל המשאבים ההוריים החדש.
אבל הוא הרי לא מזייף. הוא עושה את זה בטוהר מלא ותום לב שלם, בשבילו זו באמת חדווה אמיתית לראות את אחיו.
אז למרות הציניקנית הפנימית, אני מתמוגגת, ומסבה את תשומת ליבו של בּוּבּה לעד כמה אחיו הקטן אוהב ומעריץ אותו.
גם בּוּבּה מרעיף אהבה על תּוּתּון. הוא נהנה מאוד כשאנו מאפשרים לו לחבק אותו. הוא שר לו שירים. ובעת בכי, הוא עושה חיקוי יוצא מן הכלל שלי על מנת לנסות ולהרגיע.
אני יודעת שכל זה עוד עתיד להשתנות פעמים רבות, אבל בכל זאת - יש כאן הקלה גדולה.
כי בזמן ההריון בּוּבּה היה מלא בחששות, ואם להודות על האמת - גם אני. מתוך הדאגה שלי (הבוגרת, שזה לה הריון שני) מהלא נודע, יכולתי רק לדמיין עד כמה מפחיד לבּוּבּה.
ועכשיו, זו תקופת החסד של התרת הספקות. דברים מתחילים לתפוס צורה.

עכשיו שהם שניים, אני מרגישה שהזמן בורח עוד יותר מהר. איך אפשר שלא? מצד אחד, תּוּתּון תופח כמו לחמניית שמרים, ומושל באמנות ההתקדמות-בכל-מחיר.
היינו, הוא עדיין לא יודע לזחול, אבל בין התגלגלות, סיבוב, ותזוזה אקראית קדימה או אחורה מתוך כריעה על שש, הוא נייד באופן מפתיע. הוא צוחק, הוא מקשקש ומתנסה בכל מה שידו משגת.
ומהצד השני, בּוּבּה הנבון, העירני, הסקרן. המתגלגל מצחוק ושואל שאלות וממציא חרוזים ומספר סיפורים ומסביר הסברים.
אי שם באמצע, יש אמא קצת פּעוּרה, שמנסה בנוסף לגדל ולתחזק עסק שזה עתה הקימה.
"זה מרגיש שאף פעם אין לי מספיק זמן איתם!" הלנתי לצימו. "אני כל כך נטרדת מענייני עבודה, ואיתם נשארים הפירורים! הרי המטרה היתה להיות איתם יותר!"
בענייניוּת צימו קבע: מה שאת צריכה לעשות זה למקסם את פונקציית התועלת. וכך התחלתי לעשות:
אני מקפידה לאכול איתם צהריים. אני מקפידה לשלב במהלך השבוע זמנים שבהם אני אך ורק עם אחד מהם. לפנות ערב, אני משתדלת מאוד לבלות איתם יחדיו.

במקביל, ישנם דברים שאני מקווה בכל ליבי שישתפרו עם הזמן. לא בהם, בּי. במיוחד, אני מוצאת שקל לי למדי עם כל אחד מהם בנפרד, אבל קשה לי עם שניהם ביחד.
כפי שסיפרתי על תּוּתּון, בואו מרגיש לי כתיקון לחוויית האמהות לתינוק.
עם בּוּבּה הייתי לחוצה מאוד. הסתובבתי כל הזמן בחרדה פנימית שתיכף, או-טו-טו, ממש עוד רגע, תתרחש איזו סיטואציה שלא אדע להתמודד איתה, ואז מה יהיה?!
לפעמים עדיין יש לי את ההרגשה הזו איתו, פשוט כי הוא באמת הראשון, ומעולם לא ביליתי זמן עם ילדים לפניו. אבל עכשיו אני כמובן גם מכירה אותו, ולכן זה קל יותר.
אז כיף לי להתגולל על המיטה עם תּוּתּון; להאכיל אותו, להחליף לו חיתולים, לטייל איתו בעגלה, לשחק איתו בצעצועים, לשדל אותו לטעום תפּוּח.
וכיף לי לשבת מחובקת על הספה עם בּוּבּה ולקרוא יחד; להדביק מדבקות, לצייר, לדבר, לאחוז בידו קטנה והרכה ולטייל, לאכול יחדיו תפּוּח.

אבל כשזה שניהם ביחד - סף החרדה חוזר לעלות. כי באורח בלתי נמנע - צרכיהם ורצונותיהם מתנגשים:
לפעמים תּוּתּון רעב ואומלל עכשיו, ואני מנסה לייצר תעסוקה שתחזיק את בּוּבּה מספיק זמן לבד. לפעמים תּוּתּון מנסה להירדם, ובּוּבּה רוצה להמשיך לשחק בצעצועיו המרעישים.
לפעמים בּוּבּה צריך לשירותים, ואני מזגזגת בין חדר האמבטיה למיטה המגודרת או למשטח ההפעלה. 
לפעמים אנחנו כולנו בחוץ, ומה שנראה כמו רעיון מצויין לבּוּבּה לא מתיישב עם להטוט עגלה ביד השניה. ואתם יודעים מה?
רוב הפעמים, כל הדברים האלו קורים ברצף, ואז עוד קצת.
כל כך הייתי רוצה להגיד שאני לא מתעצבנת. שאני שומרת על חוש הומור. שאני זוכרת עד כמה הם קטנים. שאני לא מתעייפת, ואף פעם לא דומעת.

ולמרות כל זאת, כמעט מדי ערב אני מוצאת את עצמי מתחפרת במשמניו של תּוּתּון, ובין נשיקה אחת לאחרת מיידעת את צימו: "אני רוצה שתמיד יהיה לנו תינוק בבית".
או לפחות, שיהיה עוד אחד.
בגלל שההריונות שלי הם חוויה כזו מעאפנה, קיוויתי לשכנע את עצמי במהלך ההריון האחרון ששניים זה בדיוק מספיק.
הרי ברור שיש כאן השפעה חברתית, גודל המשפחה הוא שיקוף של מה שאני רואה סביבי: זה לא יהיה ארבעה או יותר, ואחד זה מעט מדי, אז לפחות שניים.
ואני מוצאת שאני לא רוצה לשחרר. אני לא רוצה שתּוּתּון יהיה תינוקי האחרון, בן הזקוּנים. ואני חושבת לעצמי: אבל איך? איך תעשי זאת?
כשכבר עכשיו שניים נראה לך מורכב? והכסף? והזמן? כשכבר עכשיו השמיכה מרגישה קצרה?
אז זהו, ממרום חצי שנה של אמהות לשניים, זו התשובה היחידה שיש לי: לא פתרתי שום דבר, ובכל זאת אני רוצה עוד ילד. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה