יום שישי, 4 בספטמבר 2015

סוף דבר

לכבוד תחילת שנת הלימודים, סברתי כי מן הראוי לספר איך נגמר משחק השח-מט הגדול הקרוי "מצא לילדך מקום בבית ספר".
אם לסכם בקצרה, יש כאן מערכת חינוך פרטית ומערכת חינוך ציבורית. שכונתנו הנאווה היא מה שמכונה כאן בעגת בית הספר "חור שחור". אין בתי ספר ציבוריים קרובים.
מכך שיש אשכרה מושג למצב הזה, ניתן להבין כי זו לא השכונה היחידה בה המצב תקף. למעשה, במועצה האיזורית בה אנו מתגוררים, שליש מהילדים נשלחים לחינוך פרטי.
אמרנו, אם זה מה שעושים - אז עושים. על מסענו אל תוך המערכת הפרטית (המרתק עבור אחרים אבל סוחט נפש באופן בלתי רגיל עבורנו) סיפרתי כאן.
מה שאני יודעת כיום הוא, שמרגע שמחולקים מקומות מתחיל משחק כסאות מוזיקליים, ובחלק מבתי הספר הפרטיים הגדולים יותר, מתפנים מקומות גם אם לא עברת שנה וחצי של ראיונות ומיונים.
בכל אופן, קיבלנו לבסוף מקום בבית הספר הפרטי אשר מצא חן בעינינו.
אבל אז התחלנו לעשות חשבון.

שכר הלימוד בלבד לילד לשנה בבית ספר פרטי הוא 15 אלף פאונד. זה עוד לפני ששילמת על אוכל או פעילויות נוספות.
יש לנו שני בנים, ואם בכל זאת אפשר היה, איכשהו, לא לשלם 200 אלף שקל כל שנה רק כדי לשלוח אותם לבית ספר, זה היה יכול להיות נחמד.
אין בעיה - אמרה לנו המועצה האיזורית שלנו. אמנם אין לנו מקום להציע לכם בבתי הספר אצלנו, אבל אנחנו נשמח להציע לכם מקום בבית ספר במועצה איזורית אחרת.
נכון, תצטרכו לסוע בשני קווים ברכבת התחתית ויקח לכם ארבעים דקות להגיע.
ואמנם, באמת מדובר בבית ספר שנמצא בתוך בניין משרדים נטוש ואין לו חצר משחקים.
אמת, אמנם כבר סגרו את בית הספר כי הרמה שלו היתה מתחת לכל ביקורת, אבל לפני שנתיים הוא נפתח שוב, ואנחנו מקווים שאולי יום אחד הוא יהיה יותר טוב.
אל תתקטננו על כי הוא נמצא בלב שכונה מוסלמית ומכיל רק ילדים ממקומות כמו סודן, פקיסטן ואריתריאה. גיוון זה טוב, אתם תהיו אקזוטיים שם.


זה היה השלב שבו הבנתי בעצב רב, שהגיע הזמן לעזוב.
גרנו באותה שכונה תשע שנים, אבל עכשיו, איך שלא מסתכלים על זה, המחיר הוא גבוה, גבוה מדי.
אז עברנו.
השכרנו את דירתנו לאשה עם חתול, ארזנו את מטלטלינו, והתחלנו מחדש.
עברנו ממש קרוב לבית ספר ציבורי שנחשב מצויין, אם כי גם כאן, כמו עם כל בית ספר אחר, תלוי בעיני מי, ועל כך תיכף.
אבל בינתיים, היינו ראשונים ברשימת ההמתנה, ושבועות ספורים לאחר המעבר התבשרנו כי התפנה מקום והאם במקרה נהיה מעוניינים בו?

שח-מט.

הילדים מאוד אוהבים את הדירה החדשה. בצדק: יש בה שטיחי קיר לנפילות רכות, קצת מדרגות ושני חדרי שינה, ושניהם עבורם.
באחד, קטנטן, הם ישנים בלילה. האחר, עצום בגודלו, הוא חלל משחקים במהלך היום. לעת ערב, אנחנו פורשים שם את המזרן הגדול, קצת מתגוללים יחדיו.
בבוקר, הילדים באים להתכרבל. בשבת, הוא נשאר פתוח כל היום, לרביצה ושעשועים.

אני עדיין מסתגלת. מבחינות מסויימות היא נוחה יותר, מבחינות אחרות היא נוחה פחות, ובעיקר - יש בה הרגשת תלישוּת גדולה. אין לנו תכניות לעבור בקרוב, ובכל זאת היא מרגישה ארעית.
שינוי המקום אמר גם שכונה חדשה. קשרי התחבורה הציבורית הם גם שונים וגם יש פחות מהם.
כל פעם שיוצאים, מחשבים מסלול מחדש. 



לאחר האופוריה הראשונית של קבלת המקום בבית הספר, החלו להגיע החששות.
בּוּבּה הוא היחיד מכיתתו בגן שהולך לבית ספר ציבורי, כל היתר מתפזרים לבתי ספר פרטיים, חלקם יוקרתיים ביותר.
ושוב מרימה מפלצת הספק את ראשה ואני שואלת את עצמי - אולי אנחנו עושים לו עוול?
קודם כל, בגלל משהו שפסיכולוגים קוראים לו אפקט העיגון: איפה שתקעת עוגן נקבע כסטנדרט, וכל אופציה אחרת נמדדת ביחס לסטנדרט הזה.
או בלשון פשוטה: אם התרגלת לחשוב על בית ספר פרטי כאופציה היחידה, גם כשכבר יש אופציות, הן מרגישות פחות טובות.

וגם, אם יש משהו שבריטניה מצטיינת בו הוא שימור.
זה נכון לבניינים ישנים, זה נכון לתכניות טלוויזיה שרצות כבר 20 שנה, וזה נכון גם למבני כוח. בתי הספר הפרטיים הם חלק חשוב במנגנון ששומר עליהם.
בּוּבּה בן 4, וקורא וכותב באנגלית, ובמידה פחותה - גם בעברית. כל כך קל יהיה, כל כך קל, ליפול למלכודת האצה של יכולות אקדמיות מדידות. לבנות לו דרכן כרטיס כניסה לעולם.
במיוחד שאני מסתכלת ימינה ושמאלה, ורואה את חבריו לכיתת הגן נכנסים למסלול שלוקח אותם ישירות אל עבר תחנות המעבר של האליטה.

בשיטה המקומית, יש מבחני כניסה לבתי ספר הבאים בגילאים 7, ו- 11. לבתי ספר מסויימים, בגיל 13.
רק לציין, כסטנדרט, לכ-ו-ל-ם יש מורים פרטיים שמכינים לבחינות, זו תעשייה משגשגת כאן. 
אבל מאחר ובתי ספר פרטיים נמדדים על פי איך הצליחו למסור את הכדור הלאה, רמת ההוראה היא כזו שמוודאת שגם בגיל 7 וגם בגיל 11 - אתה בכיוון הנכון.
בית ספר ציבורי לעולם לא יוכל להשתוות לבית ספר פרטי במלאכת הקידום האקדמי. כי הוא לא שם זאת כמטרה לנגד עיניו.
החשש שלי הוא שבּוּבּה יהיה ילד שנהדר בלימודים - וחסר אונים בחיים האמיתיים. הוא ילד חברותי ופתוח, אבל נטיית הלב שלו היא לא לקפוץ אל תוך שלולית בוץ, אם אתם מבינים את כוונתי.
אני אכין את שיעורי הבית שלי. אני אברר על הבחינות ובתי הספר האופציונליים מבחינתנו. יהיו מורים פרטיים.
אבל אני רוצה לתת לו כמה שנים שבהם הוא מתנסה ולומד וחושב ויוצר, בלי חרב ציונים ובחינות.
ובכל זאת, לא אכחיש, ידיי קצת רעדו כשאחזתי בטלפון להודיע לבית הספר הפרטי שאנחנו. מוותרים. על. המקום. שהם. הציעו.


חזרה לבית הספר בו כן בחרנו.
מה שאני אוהבת בו הוא שהוא תבנית נוף מולדתו: השכונה בינלאומית עם אוכלוסיה מהמעמדהבינוני? אז הילדים מגיעים מכל מיני לאומים, וההורים הם בערך כמונו.
 רובם דוברים לפחות עוד שפה נוספת לאנגלית, אבל האנגלית אינה רצוצה.
יש הרבה יצירתיות, הרבה אומנויות, כל מיני טיולים. ההורים ידידותיים. האווירה קהילתית. היתה ישיבת הורים לרגל פתיחת השנה, והמורה נראתה אחלה.
בּוּבּה עודו מסתגל, וכך גם אנחנו.
השבועיים האחרונים היו קשים לו. הגיעו פרצי בכי, וחשש ממפרידות ממני, גם כשהוא הולך לישון. כששאלתי הוא הכחיש שיש קשר לחששות מהגן החדש.
רק לאחר היום הראשון, בלילה, הוא הודה שדאג וחשש. עבורי, זה היה סימן נהדר להקלה של התרת ספקות.
לעת עתה, הוא רק נמצא בגן שעתיים-שלוש מדי יום, ועם כל יום שעובר קל לו קצת יותר.

לי עדיין קצת חונק בגרון.
כאן, נקודת ההתחלה של בית הספר היא בעצם במה שבישראל הוא גן טרום-חובה.
אז מצד אחד, זה גן לכל דבר. אבל זה בית ספר. בסוף השנה הם צפויים כבר לכתוב משפטים שלמים, ולקרוא היטב, ועוד כל מיני ציוני דרך שכבר הספקתי לשכוח.
והוא כל כך פיצפון.
תחילת שנת לימודים טובה לך, ילד שלי.

יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

כּלוּמניקית

בביקורנו האחרון בישראל צימו ואני השארנו את אוצרותינו בידיהם של סבא וסבתא, ויצאנו לכמה שעות זוגיות.
החלטנו לסור ליפו, לשכשך רגלינו בים, ולשוטט בשוק הפשפשים.
החלק של השכשוך, הרגליים והים עבר יופי, ואז עלינו אל עבר יפו, והגענו לכנסייה הזו שנמצאת ממש מול הים.
נכנסנו פנימה לרגע וכשיצאנו, איכשהו, הרגל שלי נתקעה בתוך מן מוט מתכת על הקרקע שנועד לתפוס את דלת הכנסייה פתוחה, אבל לא היה בשימוש אותו יום.
הכאב היה גדול, ותוך שניות בודדות התנפחה לי גּוּלה שחורה בגודל של כדור פינג פונג על כף הרגל.
צימו קשר לרגלי את הקרדיגן כדי להפעיל לחץ על הנפיחות, ואז ישבנו על הספסל.
ואני מיררתי בבכי.
לא בכי מעודן של דמעה מתגלגלת על הלחי. בכי מתייפח, מר וחריף.
הבכי אולי השתחרר מהכאב הפיזי הלא צפוי של אותם צהריים, אבל הוא נמשך ונמשך ונמשך בגלל כאב אחר. יומיומי, בנאלי, וחונק גרון.


כבר לפחות שלוש שנים, שמתי לב, אין לי יותר הרגשת גאווה.
לא משנה מהו המעשה. אם ניסיתי לעשות משהו לא הצלחתי, אז בּרוּר. אם כבר, מה בכלל גרם לי לחשוב שאצליח?
ואם ניסיתי לעשות משהו וכן עשיתי אותו, אז זה סתם. גם לא עשיתי מי יודע מה טוב, אפשר היה לעשות טוב יותר.
זה לא נחשב. אם אני עשיתי, כל אחד יכול. וגם בכלל לא משנה יכול לא יכול, כי זה חסר משמעות. ובעיקר - חסר ערך.
הכל הכל הכל חסר ערך.

תגידו - שלוש שנים ככה ולא שמת לב?
ברור ששמתי לב. אפילו הזכרתי את זה פה. זה גם לא קרה בן לילה, אלא כתהליך מתמשך של פיחות בתפיסתי את ערך מעשיי.
ואני חושבת שבהתחלה, על אף שהצטערתי שהדבר הוא כך, סוג של השלמתי עם זה.
חשבתי לעצמי, שאמנם בעבר היו זמנים שהרגשתי בהיי מטורף בעקבות הצלחה כזו או אחרת, אבל זה תמיד היה זמני, ותמיד היתה מגיעה נפילה אחר כך. אז בשביל מה?
אמרתי לעצמי שכל עוד ברגע העשייה אני שואבת סיפוק מהעשייה עצמה, זה לא נורא אם אחר כך אני מבטלת את ערכה.
וגם, יש כאן יותר מדי האחזות ב"אני" ו"עצמי" וכל מיני תוויות. כל כך קל להתאהב בתווית. כמה משחרר, להיות מסוגל לומר על עצמך: אני X, זה מקומי בעולם. משחרר ושקרי.
ובכלל, כמעט כל פעם בעבר שחתרתי להשגת הישגים "רשמיים" שיובילו להרגשת שייכות "רשמית", הרגשתי מזייפת. אז אולי הגיע הזמן לנסות משהו חדש?


אני מאמינה לגמרי במה שאמרתי על תוויות.  אני חושבת על הביטוי "קָשָבֵנו מיכאל גורדוס" - זוכרים אותו ממבזקי החדשות ברדיו?
הוא היה מקשיב לגלי הרדיו בשידורים בערבית, מתרגם ומביא אינפורמציה. הנה מקצוע שלא קיים יותר מחוץ לשירותי הביון. אז עד כמה אמיתי יכולה להיות התווית הזו: "קָשָב"?
תוויות כמו "סוכן נסיעות", "עיתונאי", "חנווני", איבדו כולן מהמוּצקות שלהן. ומנגד, הגיעו כל היועצים.
ובכל זאת, הזירה בה אני מרגישה הכי הכי גרוע היא הזירה המקצועית.

אני אומרת לעצמי: בגילי, הייתי צריכה כבר להיות משהו. הנה, כל כך הרבה אנשים בני גילי הם כבר שם. איפה אני?
ועדיין, גם כשהיה לי מקצוע, רשמי, עם כרטיס ביקור, ותפקיד מוגדר וקורות חיים מתאימים והכל, הייתי קמה ומרגישה במקום הלא נכון.
וכמובן, לכאורה גם עכשיו אני כבר משהו: אני בעלת עסק.
הקמתי אותו במו ידיי, בעשרת אצבעותיי, כמעט לגמרי לבדי. סיבה לגאווה, לא?
סיבה אולי, אבל גאווה אין.
המוצרים הם טובים, האתר הוא יפה, הלקוחות משבחים, אבל בעיני זה לא משנה. כי סרט המדידה שבו אני מודדת את העסק הוא הנוקשה מכולם: האם העסק הוא רווחי?
והוא לא. הוא גדל לאיטו, אבל עדיין לא, וזה יקח זמן.
אלא שלא יעזור כמה אני אומרת לעצמי שהצלחה זה משהו שלא קורה בן לילה, אלא בהשקעה עקבית, לאורך זמן.
כל יום מחדש אני מרגישה לא "עובדת", אלא - "חיה על חשבון אחרים". והתחושה הזו רודפת אותי.




אין בי גאווה על האמהוּת שלי. אני גאה בילדיי בלי סוף, אבל מתקשה לראות בעצמי מקור חיובי לטוּב שפורץ מהם.
בסיכומו של דבר, תחת הביקורת שלי, רוב הזמן אני לא מספיק.
בגלל שלפעמים אני מאבדת את הסבלנות, אני לא מספיק סבלנית.
בגלל שיש זמנים שאני בוחרת ומעדיפה לא להיות אתם, אני לא מספיק אתם.
אין טעם לומר - אבל את עושה כך, ואת עושה אחרת. הוא שאמרתי: זה לא נחשב.
וכל הזמן, ההרגשה הזו, שאני מפספסת את החיים האמיתיים. שהחיים עוברים, ואני לא לגמרי נוכחת בהם, מרוב דאגה.

הלחץ, כל הזמן, כל הזמן. נו, אתם יודעים. התחושה הזו של מועקה בחזה, דופק מהיר, נשימה מואצת.
מדי פעם אני שואלת את עצמי: "כמה את לחוצה עכשיו?" ומד הלחץ הסובייקטיבי הזה מעולם לא יורד מתחת ל-3, אלא אם כן אני נעזרת בקצת שוקולד. אני פוחדת ש:
1. שאני אפספס את הזמן שלי עם הילדים.
2. שאני לא יכולה להיות עצמאית כלכלית ותלויה באחרים לקיומי. שאצטרך לשוב לעבוד כשכירה, ואתקשה למצוא עבודה כי הפכתי ללא רלוונטית.
3. שאני חלשה פיזית, ובהעדר נוחות אתפרק. בהעדר נוחות = שלל מחשבות אפוקליפטיות. שואה. להיות פליטה. מלחמה. נרדפוּת.
4. שאשכח. שאני כבר שוכחת את הילדוּת של הילדים שלי.
5. בדידות. שבהעדרו של צימו אני לבד בעולם ולאף אחד לא אכפת ממני.
6. שאני מבזבזת את חיי, ואצטער על כך בעתיד או על ערש דווי.

אני לגמרי מבינה. וחבל לי שהיא הרגישה ככה, היא בטח היתה בסדר גמור.

אה, וואללה?

אני בדרך כלל אוהבת לכתוב על איך שלמדתי דברים. אז הנה מה שלמדתי כעבור שלוש שנים של אי הרגשת גאווה:
בכלל לא משנה כמה התוצאה טובה או לא, אין חדווה בעשייה.
זה לא אומר שאני לא נהנית משום דבר אף פעם. אלא שבגלל שהכל חסר ערך, ושום דבר לא נשאר, ישנה תחושת אשם תמידית.
אם עבדתי - הייתי צריכה להיות עם הילדים. אם הייתי עם הילדים - הייתי צריכה לעבוד.
כל זמן שבו אני עושה משהו שבו המרוויח העיקרי הוא אני (כמו התעמלות, כתיבה או צילום), אני לא רק פרזיטית, אלא גם מכלה את זמני על שטויות.
כמו נקר על עץ, מנקשת המחשבה - "לא מגיע לך. את לא ראויה."
ואז אני רואה תמונות של עלי דוואבשה התם או איילן קורדי הפעוט שנשטף אל החוף, ומרגישה שמעצם היותי, גזלתי מהם את חייהם. להם הגיע יותר לחיות. בהם היה יותר ערך.

בוודאי שאני בדיכאון, וכי מה?
לפעמים אני חושבת - אולי שיחות יעזרו. לפעמים אני חושבת - אולי תרופות.
אבל הייתי שם, וגם שם. בשני המקרים, חלפו מאז הרבה מאוד שנים, אבל הם לא עימעמו את הסקפטיות.
השיחות לא סייעו, אם כבר הזיקו. התרופות בטווח הארוך כנראה עזרו, אבל הדרך, אוי הדרך. ככל שהבחירה בידי, אני לא רוצה לצעוד בה שוב.
עמוק בפנים, אני גם מבינה שזו לא הדרך. כי זה שוב, לחפש את הפתרון בחוץ. אני לא ממעיטה בערכה של עזרה חיצונית, בכלל לא.
אבל בסופו של יום, האחריות למצוא את הערך בחיים שלי היא עליי. כמו פעוט שלומד לצעוד, הוא אולי נתמך, אבל את רגליו הקטנות הוא זה שצריך להזיז.
אז אולי מקום טוב להתחיל בו, הוא לתרגל מחדש להרגיש גאווה.
בכנות, אני לא לגמרי בטוחה איך. אבל נדמה לי שפעם ידעתי, אז אולי זה כמו מה שאומרים על אופניים.


יום שני, 27 ביולי 2015

תשעה רגעים, ארצישראל, יולי 2015

1. הנמשים של סבתא:
בביקור משפחתי, דודתי סיפרה על אמהּ, שהנמשים הטריפו אותה.
סבתי היתה ג'ינג'ית זוהרת, אשה יפה ומטופחת. ועל פניה היו מעט נמשים, שכל חייה ניסתה להיפטר מהם.
כל מיני משחות ותמרוקים מכרו לה, והיא המשיכה לרכוש, מתוך התקווה הבלתי נדלית להעלים את הנמשים הארורים.
"טוב," הצטדקה דודתי, "זה היה לפני הרבה זמן, שנות ה-30 וה-40", כאילו להגן על כבודה של סבתי, שהאמינה בכאלו שטויות.
ואני רק חשבתי, אצל סבתא, אלו היו הנמשים. מה זה אצלי?
  
2. החלום ושברו.
הציפייה לערב. במרפסת. עיר אהובה. נוף לים. בריזה. אבטיח, גבינה צפתית. מחשבות ומחברת.
ורגע לאחר המימוש, ג'וק מכונף מתרוצץ להנאתו על מרפסתי.
שינוי תכניות: דלתות מוגפות ומזגן.


3. אחר צהריים, בּוּבּה הרים דבר מה מהרצפה.
אבא שלי, סבא שלו, חש לתקן: "מה פתאום אתה מרים את זה? זה מלוכלך! מה, אתה לא יודע שלא מרימים דברים מלוכלכים מהרצפה?!"
פעוטי ענה לו: "סבא, אני ילד. אני עוד לא יודע הכל."
אבא שלי סיפר לי אחר כך: "כשהוא אמר לי את זה, הרגשתי שאני רוצה לבכות".

4. על שביל הבטון החם, תּוּּתּון ואני לא סבלנו מן החול.
יש לי רגישות תחושתית, וחול עושה לי צמרמורת. אני מתמודדת יפה עם חוף ים, אבל זה כי אני כבר גדולה.
גם בּוּבּה נולד עם רגישות תחושתית, חמורה אף משלי. אבל בגן שלו, בסבלנות אין קץ, הובילו אותו להתגבר עליה, וכיום הוא משחק בחול ובבוץ בחדווה.
תּוּּתּון עוד לא הולך לגן, אבל נחשו מה? הוא נחרד מהחול.
פעוטי החקרן, הסקרן, חסר המורא, פרץ בבכי תמרורים עם המעבר לחוף, עבר להילוך גבוה במגע עם חול רטוב, וזעק זעקות שבר בתוך המים.
במקום, לקחנו אותו בתורנות, לשביל הבטון המוביל לחוף. ולמשך זמן מה, כל מה שעניין אותו היה לרוץ ולעשות חיינדלעך לעוברים ושבים.
אבל אז, הגיעו רגעי קסם, מהסוג שהזמן בהם עוצר מלכת:
פעוטי נתיישב על שביל הבטון, והתיישבתי לצידו. באורה המופז של שמש בין ערביים, ליטפנו שנינו את החול הדק הפזור על המשטח הלוהט.
הוא ניסה לאסוף קמצוצים ולזרות אותם לרוח. והיה לנו כיף. ביחד, לעשות משהו שאף אחד מאיתנו לא היה עושה בנפרד.

5. ועוד בעניין הים - הניגוד בין גברים ונשים שיגע אותי.
בים ראיתי נשים טרודות, דאוּגות ממראה גופן. ראיתי נשים מכוסות, יושבות במים בבגדיהן. והגברים, אללי. בואו נגיד, לא לקוחים מז'ורנל, אפילו לא בקירוב. 
וזה לא שהיה לי משהו נגד הכרסים המשתפלות או החזה הרוטט. מה שעיצבן אותי היתה הנינוחות המוחלטת, האדישה, הברורה מאליה:
שגבר ידאג ממראה גופו? שירגיש צורך להתכסות פן ישפט לחומרה? למה מה קרה?
לפעמים, כדי להתקדם לשיוויון דרושות הפגנות, פרעות, חקיקה. אבל לפעמים, נדרשת ההחלטה, שלי, שלך, של כל אחת בנפרד: לא לשמוט כתפיים. 
להלך בגו זקוף, ממש כאילו אשה היא גם בן אדם.

6. שמן קוקוס הוא מעולה להרגעת עקיצות יתושים.
  

7. ואז הבנתי, עד כמה אני שונאת את תל אביב.
ביליתי יום בתל אביב, ובו פגשתי שלוש חברות נהדרות, שתיים טריות ואחת ותיקה ותיקה.
אבל כל אימת שיצאתי החוצה, הרגשתי לפיתה בבטן, תחושת מיאוס ועוינות כלפי המרחב העירוני:
כל בניין מתפורר, כל חצר עזוּבה, כל גורד שחקים כעור, כל כביש וכל רמזור, שנאתי את כולם. בפעם המיליון חשבתי: איך מישהו יכול לאהוב את העיר האיומה הזו?
בסוף היום, כשכבר התחיל להיות רק-קצת-פחות-מגעיל, עמדתי ברמזור בדרכי לתחנת האוטובוסים. מולי היתה אשה צעירה במכנסיים קצרים, ומאחוריה שלט מהבהב עם פרסומת דוחה.
ואז זה הכה בי, עד כמה, עם כל צעד בעיר, אני נושמת רק כי אני יודעת שאני לא נשארת בה.
חמש שנים גרתי בעיר, ורובן - השנים הרעות בחיי. כל כך רע היה, ששכחתי. פשוטו כמשמעו: כפי שסיפרתי פה פעם, איבדתי כמעט כליל את זכרונותיי בגילאים 22-24.
אבל הנה, הגוף בדרכו זוכר.

8. משקולות ועדשים.
נוטפת זיעה, המשכתי להתעמל כמעט מדי יום. במקום להתחרע בלי אבחנה על אוכל של בית, טעמתי קצת, ואכלתי הרבה כוסמת ועדשים.
רק בימים האחרונים התרתי קצת רסן, בלי סיבה. וזה בכלל לא הרגיש כזה להיט. נהניתי הרבה יותר כל הימים קודם לכן, כשלא חיפשתי את פרוסת העוגה הבאה.

9. אני כבר מתרגש לדודה שרה.
בּוּבּה עוד לא אומר שהוא מתגעגע למישהו או משהו. במקום, הוא יאמר כי הוא מתרגש. 
געגועים בוודאי מעוררים רגש, זה ברור. אבל יש אמת גדולה בהבחנה שפעמים רבות, געגועים וציפייה הן עוד סוג של ריגוש.
ומשנה לשנה אני שואלת את עצמי: כמה זמן עוד אזכה בריגוש של געגועים וציפייה שעתידים להתממש?

יום ראשון, 24 במאי 2015

סליחה, יש לך שמונה?

אחת המתנות הגדולות ביותר שנתתי לעצמי בשנים האחרונות, היא הפריווילגיה לשים לב.
לא קיבלתי זוג עיניים חדשות, רק את ההיתר הפנימי להתבונן בדברים, גם אם אין לכך צידוק או צורך.
עבורי, בתור מישהי שרק חיפשה למדוד ערך תועלתני, זה עניין די גדול.
אני רוצה להזמין אתכם לטייל איתי בעולם שאין צידוק או צורך לטייל בו, בהיותו כה קטן ואיזוטרי.
אחרי הכל, כל מה שמעניין במספרים של בתים, הוא התוכן. שהרי, כל מה שחשוב הוא למצוא את המקום הנכון.
אז מה משנה הצורה?


בוקר אחד, הלכתי עם בּוּבּה לגן, וחלפתי על פני בית שמספרו היה שמונה. אבל משהו היה משוּנה בשמונה הזה: הוא היה הפוּך.
העיגול הקטן היה למטה, הגדול למעלה, והדבר הפליא אותי: הייתכן כי מישהו התבלבל בכיוון ותלה את הספרה הפוך? ואפילו אם כן, לבטח, הוא היה שם לב והופך אותה חזרה.
אלא אם כן, הייתכן ויש אנשים שכך נראית עבורם שמונה?
באמת??
באמת. שמתי לב, שיש כל מיני ספרות שמונה. עם עיגולים שמנים למעלה, למטה, או עיגולים שווים בגודלם. ואז העין החלה לנדוד.

למשל, בשלט הזה, הרגשתי בנוח עם השמונה. גם אהבתי את הדינמיות שקילוף הצבע נותן לה, זו נראית לי שמונה בתנועה.
אבל העין נמשכה אל האפס לצדה. הוא עגול וגדול כל כך, תובע תשומת לב דווקא אליו.
אהבתי למצוא, פה ושם, ספרה שמשוויצה בעיקוליה. "תראו אותי", היא אומרת, "תעצרו רגע, ותראו אותי".


וכך התחלתי לשים לב למספרי בתים כבחירה אסתטית של אלו שקבעו אותם במקומם. במיוחד נוגעים ללב השלטים שבבירור הושקעה בהם מחשבה ואהבה.
הבתים אשר צילמתי את מספריהם הם כמעט תמיד מושכרים. מי אתם, אלו שקבעתם את השלט בקיר? היכן אתם כיום?
מספּוּר חריג על בתים, שלטים שהודבקו או רותכו בקפידה, החלו להיראות לי כמו חותם אהבה שהותירו אלו שעזבו זה מכבר.


שוב ושוב, נמלאתי פליאה, איך אפילו בסימון הבנאלי הזה, שבסך הכל נועד לאותת אינפורמציה יבשה, חשוב לאנשים הביטוי העצמי.
מצאתי את עצמי נמשכת לסידור לא צפוי של ספרות, או נפעמת מהנחישות של מישהו לצבוע את המספר 35 בדרכו שלו, כשבבירור עוד ניתן לראות את ספרות ה-35 שהיו שם קודם.


מצאו חן בעיני במיוחד אלו שויתרו לגמרי על הספרות, ובחרו לכתוב את המספר במלים.
בנוסף, שמתי לב לשלטים שנקבעו בבניינים מסויימים בנוסף למספרים, שריד הסטורי לשימוש עבר. כלל האצבע הוא פשוט: פשטות וצניעות השם הינם ביחס הפוך למידת הפאר של המבנה עצמו.
בעוד Mansion יהיה בניין דירות רב דיירים, ה- Coach House (שפעם נועד לאכסון העגלה והסוסים), יסתבר כבית מטופח ששוויו מונה אפסים לרוב.


ומצאתי את עצמי מחייכת כל פעם שהשלט התכתב עם סביבתו הקרובה.
לפעמים, חשדתי, הדבר נעשה במתכוון. האפור, החלונות הקטנים, המלבנים על הדלת. מישהו בחר את המספּוּר הזה בקפידה.
אבל לפעמים, זו הסביבה שמתכתבת עם השלט. עיטורי הצמחים על החרסינה מחווירים כנגד המורכבות והעדינות של עיטורי הטחב וקורי העכביש.


כמו להתבוננות עצמה, אין לרשומה הזו פואנטה. הסתכלתי על השלטים הללו אך ורק כי נהניתי להסתכל עליהם.
ומכולם, הכי נהניתי להסתכל בשלט הבא. אני עדיין נהנית להסתכל בו, זו אחת התמונות האהובות עלי מהחודשים האחרונים.
אני אוהבת בו הכל: את העגלוּליות החמודה של ה-2. את העובדה שהספרות הוברגו קצת עקום.
את הצבע הלבן שלכלך את הצבע השחור שבעצמו מתקלף מהעץ שבעצמו כבר דהוי. את בועיות האוויר והטיוח החובבני.
הוא כל כך לא מושלם, עד כי שלל פגמיו הפכו אותו ליפהפה.




יום שני, 27 באפריל 2015

התייעלות כלכלית - רבעון ראשון

בתחילת פברואר החלטתי שהגיעה העת להיות יותר נחרצת עם תוכנית ההתייעלות הכלכלית שלנו.
בעבר, כששמעתי את הצירוף "התייעלות כלכלית" אחת המחשבות הראשונות שקפצה לראשי היתה - "זה לא הפתרון עבורנו".
כי במחשבתי, אנחנו בכלל לא בזבזנים. אנחנו לא מזמינים טייק אווי או יוצאים למסעדות. אין לנו חופשות מפוארות. אנחנו לא רוכשים מותגים. באופן כללי, אנחנו לא רכשנים גדולים.
לא, הבעיה שלנו בסעיף ההוצאות, כך סברתי, נובעת מהעובדה שיש לנו הוצאות כבדות, בעיקר סביב הטיפול בילדים.
ובעניין הסעיף הזה, באמת לא טעיתי - אנחנו מוציאים הרבה על טיפול בילדים, ובטווח הקצר זה לא עתיד להשתנות. אבל בנוגע לכל היתר - גיליתי עד כמה שגיתי בהנחותי.
לפני שאדבר על מה עשינו ומה היו התוצאות, אני רוצה רגע לגעת בלמה.


המניע הכלכלי הישיר הינו העובדה שמצד אחד, רווחיות העסק שלי איננה גבוהה מספיק כדי להוות תחליף למשכורת מלאה, ומצד שני,
כאן בלונדון אין כמעט משרות חלקיות מקצועיות, ולחזור לשוק העבודה כדי להשלים הכנסה אומר לא לראות את הילדים כמעט בכלל.
אבל זה היה נכון כבר זמן מה, אז בכל זאת, משהו השתנה, לא?
חלק גדול משינוי החשיבה שלי קשור לבלוג של הסולידית. כן יהיה הוגן לומר, זה לא שהתוודעתי לבלוג וטראח! החלטתי להשתנות.
למעשה, התוודעתי לבלוג המדובר לפני למעלה משנה, ואף כי הוא מצא חן בעיניי, לא היה דחוף לי להחיל את עקרונותיו על החיים שלנו.
סביב סוף 2014 יצא והתגלגלתי אליו פעם נוספת, והפעם, ביליתי יותר זמן בקריאה בו. וכמו קוצים שנתקעים מתחת לעור, אלו היו דווקא משפטים פה ושם שנתקעו בתודעתי כשעברתי הלאה:
בסיכום ההוצאות שלה לשנת 2014 היא כתבה: לא קניתי בגדים השנה, כי לא הייתי צריכה.
במקום אחר היא כתבה: אני לא זורקת אוכל אף פעם.
במקום נוסף, היא דיברה על כך שצמצמה את כל רכושה ל-121 חפצים בלבד.

ניתן לחשוב כי אם הדברים הללו נחרתו בי, בוודאי זה כי אנחנו משליכים כמויות של אוכל מדי שבוע, או רוכשים בגדים ללא הפסקה, אבל האמת היא שאין זה כך.
מה שהדהד אצלי היה הנחרצות שבעניין. זה לא שהיא זורקת קצת אוכל, או קונה קצת בגדים שבסוף היא לא לובשת. זה לא קורה בכלל.
ועל מנת שזה יהיה המצב, ברור שלא מדובר בעניין מקרי, ומעורבים כאן תכנון וחשיבה.
הסיבה שאוכל לא נזרק, הוא כי היא יודעת להעריך היטב לכמה אוכל תזדקק. לי, לעומת זאת, לא היה מושג: כבר זמן מה, שמתי לב שאנחנו חיים על "קניות השלמה" כמעט יומיות.
הן היו מתבצעות בסופר יקר להחריד, פשוט בגלל קרבתו אל הבית. וגם אם, נניח, הייתי צריכה חלב ולחם, אין מצב שהייתי יוצאת רק עם שני אלו. תמיד היו מתווספים עוד דברים.
רוב האוכל היה נאכל, ורק מקצתו נזרק. אבל לא היתה לי שום דרך להעריך כמויות או סכומים לכמה באמת צריך, כי הכל היה כל כך ספונטני ותלוי חשקים.

בוואריאציות קלות, הוא הדין בבגדים. כיום פחות עבורי ויותר עבור הילדים, ואך ורק בזול, אבל עדיין -
לא פעם מצאתי את עצמי קונה עבורם בגדים כי הם נראו לי מתוקים, ולא רק כי, נגיד, בּוּבּה גדל וכל הסוודרים דאשתקד הפכו לחולצות בטן. 
בניגוד להוצאות המזון, שהלכו ותפחו למימדים בלתי סבירים (על כך תיכף), ההוצאות על ביגוד לא היו גבוהות במיוחד.
אבל הן הצטרפו לשורה של הוצאות אחרות שאף הן היו מנוהלות על ידי חשקים, כמו ספרים (יד שניה מאמאזון) או צעצועים לילדים.
וכשהסתכלתי סביבי, באמת התחושה היתה שאני מוקפת ב- STUFF, כל הזמן. ונכון, דיברתי כאן בעבר על דרכים שיישמתי לניהול בלאגן (חלק א', חלק ב', לשמחתי, השיטות עדיין עובדות).
אבל הנה עובדה מדעית: אם יש מעט חפצים - יש פחות בלאגן, גם פיזי, גם מנטלי. ובנקודה הזו המינימליזם לו היא שואפת נגע בי.

אלא שבעודי מתבוננת סביבי, החלו לעלות התהיות: כן, יש סביבי חפצים מיותרים, אבל ללא ספק יש לי הרבה יותר ממאה ועשרים חפצים שהנם בשימוש קבוע בביתנו.
וגם, נניח אני נפטרת באופן רדיקלי מחפצים, ומגלה שבועיים אחר כך שדווקא צריך חפץ שנזרק, ואז ממש הולכת לקנות אחד חדש. זה הכי גרוע!
בקיצור, מה שחָסר לי בסיפור של הסולידית היה איך היא הגיעה משם לכאן. אז כתבתי מייל נחמד, ושאלתי אותה בדיוק את זה.
תשובתה היתה, שהדרך שלה היתה במעבר חד, כבאבחת חרב. ואני מבינה ומקבלת את זה, אבל לא הייתי בטוחה שזו הדרך שבה אוכל לעשות דברים כדי לבנות שינוי במשפחתנו.
גם בעניין הזה הסתבר ששגיתי בהנחותיי.

צימו, שאף הוא קורא קבוע של הסולידית, היה סקפטי.
זה לא שהוא נגד להוציא פחות: מדובר על מישהו שהוא מעבר ל-לא בזבזן. הוא פשוט לא צריך חפצים, שונא חנויות, ולא קונה כמעט כלום. 
בכל זאת, מה שהרתיע אותו היה הקיצוניות האבסולוטית שלה, והוא לא ראה איך זה ישים לגבינו. אני רואה זאת אחרת: אתה לא צריך להפוך למישהו אחר בשביל ללמוד ממנו דבר או שניים.
אז הנה דבר או שניים שעשינו, ברבעון שחלף מאז פברואר:

1. מזון:
מן הסתם, גדעתי את ההרגל לרכוש בסופר היקר והקרוב. אבל לרגע לא תכננתי להסתפק בכך.
קניות המזון שלנו הפכו להיות מתוכננות לרמת האגורה. זה נשמע מסובך וסגפני, אבל האמת היא שמצאתי את הביצוע לא רק נורא פשוט אלא גם מהנה.
בעודי מעדכנת את הרשומה הזו במהלך הרבעון, תכננתי לכתוב את עיקרי הכלים שעזרו לי במעבר לדפוס צרכני שכזה.
לאט לאט שמתי לב שזה נוגע בעולם רחב יותר, של היחסים שלנו עם המטבח ועם אוכל, ובפרט היחסים שלי עמם כאשה. אז אני אכתוב על כך בנפרד, בסמיכות לרשומה זו.
העניין המהותי הוא שעכשיו אנחנו לפחות רוכשים מזון באופן מודע: אני יודעת בדיוק כמה אנחנו צורכים, ולכמה אנחנו זקוקים.
אימוץ ההרגלים החדשים בגזרת המזון הוא שינוי פיננסי מתגמל במיידיוּת: תוך שבועות בודדים ראינו איך פתאום נחסך הרבה מאוד כסף.

עכשיו, כשרק קיבלתי את העבודה הראשונה שלי, אבא שלי הושיב אותי לשיחה ויעץ לי לקבוע הפרשת סכום לקופת גמל, אפילו אם הוא קטן וזניח.
"את לא רואה אותו בעובר ושב ולכן לא חושבת עליו, ובנתיים, הוא מצטבר בחסכון. כעבור כמה שנים, הוא פתאום משתחרר, ויש לך סכום שאת יכולה לנצל לדברים גדולים יותר."
כך עשיתי מאז, וכך אנחנו עושים כזוג.
עם הקיצוץ בהוצאות המזון, פתאום מדי חודש יש כסף שהתפנה, שעד כה היה יורד לטמיון ברכישות מזון מיותרות.
אז לאחר מספר שבועות של ביסוס הרגלים, התייצבנו בסניף הבנק לקבוע הוראת קבע חודשית לחסכון.
הסולידית תאמר שעדיף כבר להכניס אותו לתיק השקעות פאסיבי. היא צודקת, וגם זה יגיע. אבל כרגע, יש עניינים גדולים יותר על הפרק:

2. מעבר דירה:
בבלוגהּ, הסולידית לא משתגעת על משכנתאות ורכישת דירות, בעיקר כי זו דרך זריזה מאוד להכנס למחוייבות כלכלית חונקת לטווח ארוך.
אנחנו רכשנו את דירתנו לפני כארבע וחצי שנים, במחיר שנראה לי אז מטורף.
ההורים עזרו, וההחזרים החודשיים היו סבירים ביותר, ועדיין, המינוף (שהיה הסולידי ביותר שיכולנו לאפשר) נראה לי מבהיל. בדיעבד, זו היתה ההחלטה הכלכלית הטובה ביותר שקיבלנו.
מחירי הדירות (שנכון לעת הרכישה השתקמו לשיא טרום המשבר הכלכלי) התחרפנו לגמרי מאז. לעומת זאת, בסביבה של ריבית של 0%, המשכנתא רק הפכה זולה יותר.
אז נכון, אם יום אחד נרצה לקנות דירה יותר גדולה באיזור הזה - באסה לנו. אבל זו לא האופציה היחידה בעולם, ובכל מקרה, לא זה מה שמעסיק אותנו כרגע.
תגידו, אם הכל כל כך דבש, למה לעבור דירה?

שלושת קוראיי, אתם יודעים בדיוק למה: בגלל בתי הספר.
בשכונה שלנו, שהיא נהדרת מכל בחינה אחרת, אין בית ספר ציבורי. זה לא חריג, פיצוץ האוכלוסין בלונדון הוביל למצב דומה בשכונות רבות.
לפני זמן מה, הלנתי על הקושי המזעזע באיזור שלנו להכניס ילד לבית ספר נורמלי.
סיפרתי לא רק על הבלתי אפשריות של כניסה לבית ספר ציבורי טוב, אלא שאפילו להכנס לבית ספר פרטי (שעולה למעלה מ- 15 אלף פאונד לשנה!) זה ווג'רעס שתוצאותיו לא מובטחות.
במקום בו עצרתי את הסיפור, לא היתה שום אופציה לבית ספר ציבורי סביב ביתנו, ותקוותנו האחרונה היתה בית ספר פרטי אחד, אחרי ששניים נוספים כבר ירדו מהפרק.
תארו לעצמכם: ואם גם בית הספר הזה היה חוזר עם תשובה שלילית? זהו, לילד אין בית ספר.
צריך ללכת לראות אם בבתי הספר של מועצות מקומיות אחרות בלונדון עוד נשאר מקום. המצ'וּקמקים, מן הסתם, כי בבתי הספר הטובים המצב זהה גם שם.
וערב אחד, פשוט ככה, חטפתי קריזה.
כבאבחת חרב, משהו בי נשבר:

כאילו אני רואה את המצב לראשונה (ולא חיה אותו בחרדות למעלה משנתיים) אמרתי לעצמי ולצימו: תגיד, אנחנו השתגענו?!
איזה מן דבר זה, שהמדינה מתנערת ממך ככה, שבסוף אתה צונח באסירות תודה על כך שאתה רק צריך לשלם 90 אלף ש"ח בשנה כדי שהילד ילך לבית ספר?!
[עדכון במידה ומישהו קורא את זה וחושב שאני סתם מגזימה:
ביום ההודעה על השיבוצים לבית הספר, חברתי שלי פתחה מכתב מהמועצה המקומית ובו נאמר, כי לבן שלה הם לא הצליחו למצוא מקום בכלל. יעצו לה לחכות למקום שיתפנה.
אין בעיה, לנו יש מקום לפנות:
בית הספר שבסוף הוצע בו מקום לבּּוּבּה הוא לא רק בית ספר כושל בכל פרמטר, הוא גם היטב מחוץ למועצה המקומית שלנו.

וכשאני אומרת מחוץ, אני מתכוונת שכדי להגיע לשם צריך מדי בוקר ללכת לתחנת הרכבת, לסוע בשני קווים של רכבת תחתית, לצאת מהתחנה, ואז ללכת עוד רבע שעה.
כבונוס, בסוף אתה מוצא את עצמך בלב שכונה ערבית מוסלמית.

מזל באמת, שרק תשע שנים אנחנו משלמים מסים למועצה המקומית הזו, על מנת לשלוח את ילדנו בן הארבע לבית ספר נחשל בחלק אחר של העיר.]
בכל אופן, אם כבר לשלוח לפרטי, זה אחרי שהשווית עם בית ספר ציבורי נורמלי, ואמרת לעצמך - לא, על זה שווה לי לשלם. אבל ככה?!
התפכחתי: אם לשחק את המשחק לפי הכללים - אז עד הסוף.

עברנו דירה, בדיוק כי אנחנו לא רוצים להכנס למחוייבות כלכלית חונקת לטווח ארוך.
לפי החוקים, בעצם היינו אמורים לעשות זאת לפני שנה על מנת להבטיח מקום. כעת, אנחנו נכנס על רק בסיס מקום פנוי, בהתאם למיקום ברשימת ההמתנה הזכורה לשמצה.
ומכיוון שהמקום ברשימה נקבע על פי מרחק משער בית הספר הנבחר, שכרנו דירה שעונה בדיוק לפרמטר הזה. למצוא אותה ערב הרבה מזל, אז אולי דברים כן קורים במועדם.
בתהליך החיפוש, נתבשרנו כי בּוּבּה התקבל לבית הספר הפרטי. שמחנו על כך שיש פתרון קצר טווח, אבל זה לא שינה את המיקוד המחודש.

בטווח הקצר, המעבר הזה עולה לנו כסף, אין ספק. למעבר עצמו עלויות חיכוך לא מבוטלות.
בנוסף, ככל הנראה כן יצא שנשלם קצת יותר בשכירות, אבל הפערים בין הדירה החדשה לבין דירתנו המושכרת יהיו לא גדולים, שזה פוּקס רציני היות והאיזור החדש יקר יותר משלנו.
אבל בטווח הארוך, ההקלה הכלכלית של בית ספר ציבורי טוב היא עצומה.

היה עצוּב לי נורא לעזוב את הבית שלנו, כבר סיפרתי לכם. בעיקר כי כנראה לא נחזור לגור בו יותר, עם כל כך הרבה דברים תלויים באוויר.
אבל הגעתי למסקנה, שיהיה לי הרבה יותר עצוב להשתעבד לתשלומים חונקים, ללא שום אלטרנטיבה.

 3. מהתנדבות לעבודה:
לפני די הרבה זמן, סיפרתי שאני רוצה להתחיל להתנדב איפהשהו. לא הרחבתי בעניין מאז, אבל למצוא מקום התנדבות שירגיש משמעותי עבורי לקחת קצת זמן.
בכל אופן, בבית הכנסת המקומי, התחלתי להתנדב לפני מספר חודשים ב"חדר", בית הספר של ימי ראשון:
משך מספר שבועות, החלפתי את אחת המורות של כיתת הגן. אחר כך המשכתי ללמד את קבוצת הגיל הזו קצת עברית, ובמקביל, סייעתי לנערה בכיתה גבוהה יותר שזקוקה למשלבת.
גיליתי, שעבודה עם ילדים קטנים היא אמנם מתישה, אבל יש בה גם משהו מאוד מתגמל, והיה לי נחמד ללמד אותם שירים מ"פרפר נחמד".
ואז יצא והמורה השניה של כיתת הגן בדיוק עזבה, והציעו לי את התפקיד. התלבטתי קצת, כי זו התחייבות גדולה יותר מהתנדבות, ובסוף השבתי בחיוב.
הכסף, בהקשר הזה, נראה לי שולי, היות והשכר, גם בחישוב השעתי, הוא כטיפה בים. בכל אופן, המעבר לעבודה בתשלום קרתה לפני ינואר, ובפרט לפני ההחלטה לערוך שינוי באופן מסודר.
אני מציינת את כל הדברים הללו כעת, רק משום שלאחר קיצוץ הוצאות המזון פתאום נסתבר שהתשלום השולי הזה מכסה לנו את הוצאות המזון המעודכנות.
נכון, אין כאן קסם, השלוש שעות השבועיות הללו לא מכסות עלויות של דיור או חשבונות.
אבל הסכום הזניח לחלוטין הזה, פתאום נראה זניח הרבה פחות, מהרגע שראיתי עד כמה אפשר למתוח את ערכו של כסף אם משתדלים.

תראו מה זה.
כבר התארכה הרשומה, ועוד לא הספקנו לדבר על חפצים. ויש כל כך הרבה מהם! בעצם - עכשיו כבר יש הרבה פחות.
עליהם, ובתקווה גם על שינויים נוספים, אספר בתום הרבעון הבא.


יום שישי, 24 באפריל 2015

שביל פירורים: אוֹצְרוּת תרבות

אם אתם מהאנשים האלו שמדי פעם מחפשים משהו ממש טוב לקרוא ומתקשים למצוא - הרשומה הזו עבורכם.
ואם אתם מהאנשים הללו שגוללים את פייסבוק ומרגישים מופגזים במידע ותמונות, אבל לא זוכרים שום דבר בעל ערך ממה שראיתם עד לפני חמש דקות - הרשומה הזו ממש עבורכם.


כשאתם שותים קפה עם הפייסבוק וצוויצר, מה שצף אליכם הוא החדש, המתוקשר, הגועש. כשאתם מחפשים משהו בגוגל, התשובות שיצוצו ראשונות הן אלו העדכניות והפופולריות.
כשאתם תרים אחר איזה ספר מעניין, מצעדי המכירות וחנויות הספרים יציבו למולכם את מה שחדש, נוצץ ונמכר היטב.
בקיצור, בלי לשים לב, התרגלנו להיררכיה מאוד מסויימת של אינפורמציה:
אחד, מידע חדש מקבל קדימות על פני מידע ישן. ושתייים, חשיבותו של מידע נקבעת על פי הפופולריות שלו.
כל כך התרגלנו, שקשה לדמיין דרך אחרת לעשות סדר בזרם התודעה הקולקטיבי של המחשבה האנושית. ואז, יום אחד, נתקלתי באתר של מישהי שדווקא הצליחה:

את Brain Pickings גיליתי שנה שעברה דרך אתר הציטוטים המאויירים Zen Pencils, (אשר הפציע ברשומת שביל הפירורים על ספרות מאויירת).
הגילוי הזה היה בדיוק, אבל בדיוק, כמו להכנס לחדר ולהתאהב עד כלות במישהו שעד לפני רגע לא הכרת.
האתר חושף את הקוראים בו לספרים, עבודות אמנות, שירה, ראיונות, סרטים והגוּת. הנ"ל ממויינים, תארו לכם, על פי רעיונות.
לא רק זה, רעיון בספר יתחבר לאיורים של מאייר, להדהוד יצירה מלפני מאתיים שנה, ויועמד בניגוד למחשבותיו של משורר.
לבסוף, כמו יין טוב, תופיע המלצה לצוות את היצירה לאחרות שרוח דומה שורה עליהן.
וכל אחד ואחד מהקישורים האלו יוביל לרצף חדש שכזה. במצטבר, חווית הקריאה היא כמו צלילה לעומקו של אוקיינוס ענק של נכסי תרבות.

מעודי לא נתקלתי במקום אחד ברשת, שריכז כל כך הרבה תוכן מעניין, באופן כל כך יצירתי ומוקפד.
בשבוע הראשון להיכרותי עם האתר (קרי: קראש היסטרי) מצאתי את עצמי חושבת: זהו, אפשר לסגור את האינטרנט. כאן יש מספיק בשבילי לחיים שלמים.
שלא במפתיע, רשימת הוויש ליסט באמאזון התמלאה בספרים שנסקרו באתר. מבין אלו שמצאו את דרכם אלי הגיע, למשל, אחד הספרים הטובים והמופלאים שקראתי השנה:

LOST CAT הוא הוא סיפורן האמיתי של הכותבת ובת זוגתה המאיירת. הוא כתוב משגע, מצחיק, מדמיע, ומרגש עד מאוד.
הוא סיפור על חתול שיום אחד נעלם, וסיפור על הבעלים שלו, שליבה נשבר מצער ודאגה לחתול.
הוא סיפור על חתול שיום אחד חזר, אבל קצת אחרת. ועל הבעלים שלו, שהחליטה לפתוח במסע בילוש לגלות לאן הוא התחיל להיעלם דרך קבע.
היא מנסה טלפתית חתולים. היא מפיצה פלאיירים בשכונה. היא מחברת לו ג'י.פי.אס. היא מחברת לו מצלמה.
כנגד כל הסיכויים, היא באמת מגלה בסוף לאן החתול שלה נעלם. ומתוך בחירתו לשוב, היא לומדת דבר או שניים על טיבה של אהבה.



הסתקרנתי מאוד לגבי יוצרי Brain Pickings. ז'תומרת, יוצרת. אחת. אשה צעירה בשם מריה פּופּובה.
מריה פּופּובה היא קודם כל ולפני הכל אשה חרוצה להפליא.
בתום לימודיה באוניברסיטה (בהם במקביל עבדה בארבע עבודות שונות) היא התחילה לעבוד בסוכנות פרסום.
בחריצותה, היא הבחינה שכל הרפרנסים של הקולגות היו מתוך עולם הפרסום, והחליטה להשיק לחבריה עלון שבועי באימייל עם תוכן תרבותי בהקשרים קצת יותר רחבים.
ליתר בטחון, גם נרשמה ללימודי ערב ללמוד עיצוב אתרים, והשיקה אתר. בעשור שחלף מאז האתר צמח וזכה לא רק לפופולריות גורפת, אלא גם להוקרת הממסד:
ב-2012 ספריית הקונגרס האמריקאי הוסיפה את האתר לחלק מהארכיב שלה, כך שכל מה שנכתב בו נשמר וננצר לדורות הבאים.
פּופּובה איננה בלוגרית או עיתונאית. היא אוצרת תרבּוּת. לדבריה: בעידן האינטרנט, גילוי אינפורמציה הוא עבודה מחשבתית בפני עצמה.
ועל כן, תהליך הגילוי, ההתבוננות והחיפוש, הוא בעל ערך מוסף גדול לדברים שאותם מגלים. שלא במפתיע אחד הספרים האהובים עליה, הוא הספר הנהדר הזה:

On Looking הוא ספר על אנשים שמסתכלים.
כזכור, כל אחד מאיתנו מתבונן בעולם דרך פילטרים, שמעוצבים על ידי הידע והעולם הרגשי שלנו. כפועל יוצא -
כל אחד מאיתנו שם לב לדברים שונים, וממש רואה את העולם אחרת.
תהתה הכותבת, פרופסורית לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קולומביה, איך זה יהיה לעשות סיבוב בשכונה דרך עיניהם של אנשים אחרים?

מה רואה גיאולוג? מה רואה מומחה לחרקים? מה רואה המאיירת, או הילד בן השנתיים? מה רואה הכלב, ואיך נראית העיר לאדם עיוור?
11 טיולים שונים פרושים בספר, בכתיבה שמשלמבת את הפיוטי והמדעי, ודרכם עולים תובנות מפתיעות ומפעימות על דרכי החשיבה, הזיכרון והלמידה שלנו כבני אדם.



שלושת קוראיי, אודה ולא אבוש, עמוק בפנים בצבצה בי קנאה במריה פּופּובה.
לחם חוקהּ הוא העשרה רוחנית, והיא טווה בין יצירות רשת של אסוציאציות רעיוניות. מה יכול להיות יותר מתגמל מזה?
הנה אני, יושבת וכותבת רשומות שביל פירורים, ובאה מישהי ועושה את זה כל יום למחייתה!
אבל לא, סדר יומה הוא לא כזה שהייתי מאחלת לעצמי: היא קמה לפנות בוקר - וקוראת. מתעמלת - וקוראת. אוכלת ארוחת בוקר - ניחשתם נכון.
ואז היא כותבת וקוראת ומצייצת ומתעדכנת וקוראת וכותבת, עד שמגיעה השעה שמונה בערב והיא סוף סוף מתרווחת על הספה וקוראת עיתון.
מה שכן, אין מה לומר, היא מקבלת לסקירה ספרים מרהיבים מאין כמותם בחינם!

את IGGY PECK ARCHITECT רכשתי בשלב מוקדם יחסית של היכרותי עם האתר.
אני מציינת זאת כי מהר מאוד הבנתי שאין מצב באמת לרכוש את כל הספרים המאויירים המופלאים שהיא מצליחה לדוּג. בכל אופן, ובתרגום גס:
איגי פק הינו ארכיטקט, והיה כבר מאז גיל שנתיים. אז מחיתולים הוא בנה - וזה לקח רק שעה - מגדל עד לשמיים.
הקריירה של איגי הלכה ופרחה, עד גיל 6, כשאז הוא קיבל למורה את מיס לילה גריר, וזו שנאה ארכיטקטורה שנאה עזה, מאז שהיא בעצמה היתה ילדה.
והיות והיא מורה, והוא ילד, ברור כי הקונפליקט לא לטובתו, והוא נובל משעמום בבית הספר.
מפה לשם קורים כל מיני דברים, וברגע האמת איגי משתמש בכישוריו כדי לפתור בעיה גדולה, ומיס לילה גריר מבינה שתשוקה לארכיטקטורה היא דווקא בסדר.
אני אוהבת להקריא אותו לבּוּבּה, גם בגלל החריזה והאיורים המשגעים, אבל גם כי הילד הפרטי שלי אובססיבי (לרכבות), ואני רוצה שהוא ידע שזה בסדר גמור.


כפי שלרוב קורה בחיים, לאחר שלב ההתאהבות הסוחפת, האתר החל להתיש אותי.
זו המלכודת הידועה של כתיבה, קול שנשמע כל כך טרי ורענן בפעמים הראשונות, יכול בקלות להפוך למונוטוני וחוזר על עצמו, במיוחד אם הוא שבוי בשיח פנימי עם עצמו.
אני לא לגמרי הוגנת כלפי פּופּובה, זה לא רק היא:
יש משהו באינטנסיביות של כל האנשים הנורא חכמים שאומרים דברים נורא חכמים וחיים את החיים נורא במיצוי ובידענות. כמו קנאת פייסבוק, רק פי מיליון יותר גרוע.
וואלה, החיים שלי לא מרגישים כאלו, ולא לרעה. לפעמים אני סתם חותכת ירקות או מפהקת.
 
בנוסף, גיליתי שקטן ככל שיהיה המרחב של אוצרוּת תרבותית, יש גם קולות אחרים, מעניינים לא פחות.
הנה לדוגמא, אתר Open Culture, בהנהגתו של דן קולמן, פרופסור בסטנפורד. הקטע שלו, הוא דברים בחינם:
אוצרות תרבותית שנגישה לציבור, כמו קורסים ללמידה מקוונת, סרטים, מוזיקה, יצירות מסוגים שונים. כמו למשל, הסרט המתוק הזה:
  
 
רק בעיה אחת היתה עם כל השצף התרבותי הזה:
ההפגזה הבלתי פוסקת אותה אנחנו חווים מדי יום היא מתישה.
תמונות, טקסט, מסרים קופצים מכל כיוון. תחשבו על חיי אדם 1000 שנה אחורה, אנחנו לא בנויים לעבד את כל זה, ובטח שאין מה לדבר על לזכור.
הרגשתי כי השיקוע בקולותיהם של אחרים, לא רק מעכשיו אלא בנוסף גם לאורכה ולרוחבה של ההסטוריה, חונק את המקום שלך לומר משהו משלך.
מה כבר אני יכולה לעשות או להוסיף שלא נטחן עד דק מכל הכיוונים על ידי אחרים?
למרבה המזל, לפני כמה חודשים שמעתי את משל תחנת האוטובוס של הלסינקי, אשר הופץ לראשונה על ידי הצלם הפיני ארנו מינקינן:

יצירתיות, הוא גורס, היא כמו לקחת אוטובוס מהתחנה המרכזית בהלסינקי. יש שם עשרים ומשהו רציפים, מכל אחד יוצאים כמה וכמה קווים שונים.
ולמשך בערך קילומטר, כל האוטובוסים, לא משנה מאיזו פלטפורמה הם יצאו, עושים את אותו מסלול, ועוצרים באותן תחנות.
עכשיו, כל תחנה - היא כמו שנה מהחיים.
אדם עולה על קו אוטובוס מסויים. אולי למשל, הוא מחליט לכתוב בלוג של הומורסקות משפחתיות. כעבור שלוש שנים מצטבר נפח של יצירה והוא בא לעורך ספרותי וזה אומר לו:
מעניין, אתה יודע שאפרים קישון עשה דברים כאלו?
האיש מתעצבן, שבמקום לנסוע במסלול משלו, הוא נסע במסלול של אפרים קישון, לוקח מונית, וחוזר חזרה לתחנת הרכבת של הלסינקי.

הוא עולה על אוטובוס אחר, מנסה משהו חדש. אבל שלוש תחנות אחר כך, הסיפור חוזר על עצמו - האוטובוס של מישהו אחר גם כבר עבר בתחנה הזו.
חיים שלמים של יצירתיות יכולים לעבור ככה: אתה מנסה ליצור משהו, משווים אותך למישהו אחר, אתה מתבאס, ומתחיל מאפס כדי ליצור הפעם משהו חדשני באמת.
אלא שהאוטובוסים לא ממשיכים לנסוע יחדיו. בהמשך הדרך נתיביהם מתפצלים, ולכל אחד מסלול פתלתל למקומות נידחים.
נידחים בפועל (בכל זאת, פינלנד) אבל גם נידחים מטאפורית:
אלו המקומות שבהם האדם היוצר לבסוף מוציא משהו חד פעמי שהוא שלו, ולא רק מזכיר משהו שעשו אחרים.
התשובה, לפיכך, היא פשוטה, ואני מביאה אותה כלשונה: "Stay on the bus. Stay on the fucking bus."




יום חמישי, 2 באפריל 2015

לעשות שולם עם הזכרונות

יש אנשים שבאים ממשפחות נורא בריאות.
הם אומרים דברים כמו: "תראי, זה לא שלא היו חיכוכים בגיל ההתבגרות. אבל היום אמא שלי היא האדם הכי קרוב לי."
הם מדברים הרבה עם ההורים בטלפון, נפגשים, מתייעצים. חוגגים יחדיו, צוחקים יחדיו, אוהבים יחדיו. הם מקיימים מערכות יחסים מהסוג שאני מקווה ומייחלת לו בעתיד עם ילדיי.
ואז יש את כל היתר.
בסקאלה הזו אמנם נופלים גם המקרים של הזנחה הורית פושעת והתעללות, אבל לא רק הם. הרוב המכריע, הדומם, מגיע מבתים עם אהבה, אך שבכל זאת, דברים חרקו וכאבו.
ואז אומרים על בית - הוא נורמטיבי, ואני לא מבינה מה זה אומר. כל משפחה עקוּמה בדרכה שלה, חוץ מאלו שהן באמת נורא בריאות.
אז נדמה לי, שהרשומה הזו היא בעיקר עבור אלו שבאו מבית נורמטיבי.


אני גדלתי בבית נורמטיבי, ועל כן אני לא מרבה לדבר על זה.
כי מה תגיד? הרי קודם כל, ובסופו של דבר, מתינוקת זעירה הפכתי תחת השגחתם, עזרתם והדרכתם של הורי לאדם בוגר, ויצאתי בסדר פלוס על פי כל קריטריון מקובל.
להוציא רפש יהיה להתעלם מכל הנתינה הזו, וזה לא משהו שאני מאמינה בו.
חוץ מזה, ממילא את מה שמעציב ומכווץ את הבטן אי אפשר באמת לתקן. נכון, אפשר להבין, אפשר להתמודד, אפשר לחפות מלמעלה.
וגם, באיזשהו שלב, לרוב עם ההורות, סוף סוף מבינים באמת: ההורים שלך הם בסך הכל זוג אנשים, עם כל המשא האישי שלהם מהבית, עם המגרעות שלהם, וגם - כל הטוּב שבהם.
בנוסף מגיעה ההבנה שכמו שלהם יש אופי ולא רק משא, כך גם לך: מה ששרוּט אצלי לא בהכרח היה נשרט אצל מישהו אחר, פשוט כי ככה זה.

כיום, הוריי ואני יחסית בקשר טוב, וחשוב לי להשקיע בו יותר מבעבר, על מנת לתת להם, לבּוּבּה ולתּוּתּון את הזכות המשותפת לקשר סבּאוּת.
הם סבא וסבתא אוהבים מאוד, אבל זה לפעם אחרת. שכן חוץ מהיותם הורים וסבים, הם גם אנשים. ויש להם, כמו לכל אחד אחר, יום הולדת.
ההורים שלי זכו להגיע לגיל שבו הם לא צריכים שום דבר.
יש להם כסף לקנות כל מה שבא להם, אבל בעיקר - לא בא להם. יש להם חפצים די צורכם.
גם בגזרת החוויות, היצע המתנות לא כל כך רלוונטי. לפני כחמש שנים הם רצו שניסע כולנו יחד כמשפחה, וזאת עשינו, וזה היה יופי.
באופן יותר כללי, גם חוויות הם רוכשים לעצמם. אם הם רוצים לנסוע או לעשות, הם מתכננים, נוסעים ועושים.
מה שהותיר אותי בשנם האחרונות עם השאלה: מה לתת להם ליום ההולדת???

השנה לא רציתי לא לתת כלום. רציתי לתת משהו. לא סתם משהו, משהו בעל ערך עבורם. או לפחות כזה עם פוטנציאל להיות לא סתמי.
חשבתי על הילדים שלי. חשבתי על טבעם של זכרונות. חשבתי על הבלוג הזה. חשבתי על ההרגשה שלי כשאני מרגישה שעשיתי משהו טוב עבור מישהו.
כשכועסים, קל לדלות זכרונות של כעס. כשאוהבים, קל לדלות זכרונות של אהבה. שמתם לב לזה?
אז החלטתי באופן אקטיבי לחפש ולדלות זכרונות של אהבה. להזכר במעשים, קטנים כגדולים, שהוריי עשו עבורי שהותירו בי את חותם אהבתם.
והחלטתי להעלות בכתב את הזכרונות הללו, ולתת אותם כמתנה.


אני אומרת מעשים קטנים כגדולים, אבל זה בעצם לא נכון.
הוריי האכילו אותי מדי יום, ועל אף זאת, קילוגרמים של אורז לא נחרתים בזיכרון כמו עוגת יום הולדת אהובה במיוחד.
הוריי רכשו עבורי בגדים, אבל אלף טריקואים לא נחרתים כמו סוודר שאמי סרגה לי בילדותי, תואם זעיר לסוודר משלה שחשבתי שהוא הכי יפה בעולם.
אם אלוהים מצוי בפרטים הקטנים, אזי האהבה מצויה במעשים הקטנים.
הייתם חושבים, לפיכך, שלשבת ולערוך רשימה שכזו עבור אמא או עבור אבא יהיה דבר פשוט. מנסיון מצטבר של שתי הרשימות אני יכולה להעיד: זה לא.
מורכב להישיר מבט מחפש אל הזכרונות שלנו.
לפעמים, הכי בקלות יעלו אלו הכואבים. יחד איתם, יצופו דומים להם, שבכלל חשבתם ששכחתם, כי כמו שאמרנו - זכרונות של כעס צפים ביחד.
או אז מגיח זכרון מתוק או שניים ואתם מהר רושמים אותם, וסבורים שמכאן והלאה אתם על הכביש המהיר לנוסטלגיה חיובית.
אבל אסוציאציות פועלות בדרכן, ושוב עולים טעמים מרים. מתחוור שהעלאת זכרונות שכזו דומה לכרייה; מקמטים את המצח:
כל הימים הללו שחלפו כל כך מזמן, כל השעות שבהם - מה היה שם?
תנו לזה זמן, וכמו שבבי זהב בבבוץ השכחה, כך הם יצוצו. הם רחוקים אך מוכרים, צובטים בלב: באמת הייתי הילדה ההיא שנבהלה בוקר אחד כי שכחה להכין לגן ביצה קשה מקושטת?

אחרי שנכתבה הרשימה, הגיעה העת להעלות את הזכרונות על הדף. ואני רוצה לומר לכם: כתיבה שכזו היא מעשה של אומץ.
אתה פותח דלת בפני אדם אל הבפנוכו שלך ומודה בהכנעה: ככה הרגשתי. ככה המעשים שלך השפיעו עלי.
זה אולי פשוט יותר עם סוודר סרוג או עם עוגת יום הולדת. אבל למשל, כשנחתה עלי הודעת הפיטורין הראשונה (והיחידה) בחיי, הרגשתי כמו הכשלון הכי מהדהד בעולם.
נכון, שנאתי את העבודה שלי וכל בוקר להגיע לשם היה מאבק, אבל הייתי בטוחה שהיא פרוזדור בדרך אל ההצלחה, ואז השמיים נפלו עלי.
ולהפתעתי הגמורה, אבא שלי, שלרוב איננו חסכן בביקורת, אמר לי כשסיפרתי לו: "זה הדבר הכי טוב שקרה לך. את תראי. זה לא סתם דבר טוב, זה דבר נהדר."
לקח לי שנים, ולא בהגזמה, להרים את השמיים חזרה למקומם. אבל תמיד אזכור לטובה שברגעי השפל ההם, אבא שלי אמר לי את הלא ייאמן, וצדק בכל מילה.
אלא שלכתוב דבר כזה אומר להודות בכנות גמורה בחולשותיך. וזאת עושים בזהירות יתרה דווקא עם הקרובים לנו, כי בסופו של יום, משנה לנו מה הם יחשבו ומה יגידו.

בחשיפה שכזו, כל כך קשה להתגבר על קול הביקורת.
אני חוזרת לתהיה, על כך שאנשים שונים סופגים דברים אחרת. הוריי הם, בין היתר, ביקורתיים. מן הסתם, זה השפיע על האופן שבו הפכתי לביקורתית כלפי עצמי.
אבל הביקורת העצמית שלי היא נבזית ממש, והורי אינם כאלו. הסכינים שאני תוקעת בעצמי חדות הרבה יותר מכל מה שיכול לו אדם חיצוני.
אני כותבת: "אמא היקרה" וחושבת שזה נשמע מאולץ, מתי קראתי כך לאימי. אני מתפתה לסנן החוצה זכרונות, כי הם לא נראים לי טובים מספיק. יש ציונים לזכרונות?
הם יצחקו לי. הם יגלגלו עיניהם. הם יזכרו דברים אחרת ויגידו: "אבל זה בכלל לא היה ככה, הזכרונות שלה מומצאים".


ובכלל, כל כך הרבה שנים הם נתנו, יום אחרי יום, וכל מה שנשאר הוא צרור זכרונות במכתב? זו לא כפיות טובה?
רק משנהייתי אמא הבנתי: הנתינה היא עבורי. איך שאני רואה את זה, כל ילד מגיע לעולם עם הבטחה לשק של זכויות עבור הוריו:
הזכות לחבק ולנשק תינוק שמדיף ניחוח עוגיות חמאה. הזכות להחזיק את ידו הקטנה ולצעוד עמו. הזכות לתווך את העולם ולהתפעל ממנו יחדיו. הזכות ללמוד ממנו שיעורים אינספור.
כל חגיגת יום הולדת, כל תחפושת פורים, כל הקראת ספר, ציור משותף, שיחה, השכבה לילית - הזכות לכל החוויות האלו ניתנת להורים, וזו בחירתם מה הם עושים איתה.
לא תמיד זוכרים את האמת הזו, ולא תמיד פועלים לפיה. לפעמים יש ימים מחורבנים ממש, שרק רוצים שיגמרו. לפעמים רוצים להיות הורים טובים, אבל רוצים גם משהו אחר.
לפעמים חושבים: אם לא עכשיו, אז אחר כך. או אומרים: בפעם הבאה. לפעמים קובעים: זה לא משנה, זה יישכח, זה לא חשוב.
אז אני בהחלט חושבת שבמשפחות נורמטיביות, נעשות גם בחירות לא מוצלחות. יש להן מחירים, בוודאי, אבל הנקודה היא שהורינו חיו כמיטב יכולתם את חייהם, את שקי הזכויות שקיבלו.
וברוּח הדברים הללו, החלטתי שאני לא אדאג מאם הורי באמת יאהבו את מתנתי:
אני בוחרת לממש את הזכות להעניק להם את זכרונותיי המתוקים מזמנים בהם בילינו יחדיו, כי בעיני זה מעשה אוהב.

לא ניגשתי לכל הנסיון הזה מתוך מטרה לקבל משהו בעצמי. לא באתי עם ציפיות לצאת עם תחושת פיוס או תובנות מיוחדות. ובכל זאת, גם מזה לומדים:
למשל, שהורים משפיעים בכל גיל, וכאמא בעצמי, זה משמח אותי:
עבור כל אחד מילדי, כל עוד שנינו בחיים, אני יכולה לבחור להתנהג באופן מיטיב. גם אם בעבר שגיתי ובחרתי אחרת, ניתנת לי הזכות לתיקון.
מצד שני, מגלים עד כמה להשפעה הורית יש תור זהב: לדינמיקה עד גיל 7 או 8 תהיה השפעה מהדהדת עמוק אל תוך העתיד.
אחר כך, מגיעה פאזה נוספת, בה העולם החברתי מתחיל לתפוס נפח, עד תחילת גיל ההתבגרות. ואז, משך שנות הנערוּת, גם אם ההורים עדיין שם פיזית, הם איכשהו לא ממש שם.
קבוצות הייחוס השונות מקבלות משקל אדיר. מהתקופה הזו אני זוכרת אינסוף אפיזודות עם הקשר חברתי, וכל כך מעטות עם הקשר משפחתי. 
ואז מגיע השלב שאתה נכנס לגיל הבגרות, ושוב פעם אתה מגלה שאתה נזקק להוריך, כדי ללמוד איך להיות אדם מבוגר.
אבל ההזדקקות הזו נושאת איתה את כל המטען הצבוּר. ועל כן אני יודעת - אין לקחת את הזכות לתיקון כמובנת מאליה.

כמו כל אמא לפני, ברור שאני אומרת על כל מיני דברים: לא אהיה כמו הוריי. אהיה יותר טוב, הפוּך, לגמרי אחרת. 
אבל אם יש משהו שהמכתבים הללו הראו לי, הוא שבמשפחות נורמטיביות, ההורים עשו גם המון דברים בסדר גמור.
ברוח הדברים הללו, הנה שלושה זכרונות שהוענקו לי, וארצה להעניק לילדיי:
למשל, אני אופה עוגות עם בּוּבּה, כפי שאמא שלי אפתה עוגות עמי כשהייתי קטנה. ובמיוחד אני משתדלת לאפות איתו עוגות שוקולד, כדי שיוכל ללקק את מה שנותר בקערה.
אני זוכרת באופן כל כך מוחשי את השמחה על קבלת הזכות לקערה אחרי שהתבנית נכנסה לתנור. את מרקם כף העץ, את חריצת הפסים בשאריות הבלילה. את הדביקוּת. את טעם השוקולד.
גם בּוּבּה מקבל את הקערה, עם כף העץ. הוא נמרח בשפם וזקן, ידיו בוציות משוקולד וכל כולו מאושר.


אבא שלי תמיד דאג שיהיה לי חם. לכאורה, כמה קטן, כמה טריוויאלי. ובכל זאת: בכל גיל, כל חורף, אבי מציע סוודרים. אולי תקחי גם צעיף? יהיה לך מספיק חם ככה?
אתי התמזל מזלו, כי אני ישנה עם פוך גם בקיץ. אז כל ילדותי, אבי היה מוודא בלילות שאני מכוסה היטב בשמיכה. כשהיה קר במיוחד, היה פורש לי שמיכת צמר מתחת למצעים.
וכמתמחה בלבוש רב שכבתי, הוא זה שלימד אותי בזעירותי לאחוז בקצוות השרוול כשלובשים שכבה נוספת, כדי לא להשאיר אותו עמוק מאחור, תקוע אצל המרפק.
וכיום, כך אני עם בּוּבּה: לימדתי אותו לאחוז בשרוולו. אני מהדקת אותו בשמיכותיו בלילות. את חולצותיו אני דוחקת אל תוך המכנסיים, כדי שלא תבוא הרוח ותעשה לו פוּוּוּוּ בבטן.

ולבסוף, יש את הזכרונות שההורים נתנו לנו בטעות. הם לא התכוונו לתת אותם, לפעמים הם בכלל לא ידעו שהם נותנים אותם.
למשל, אף אחד מההורים שלנו לא התכוון לחקוק בזכרוננו שירי הילדות מהטלוויזיה החינוכית. פשוט נתנו לנו לראות טלוויזיה בצהריים, וזה מה שקרה.
כשהייתי ילדה, נסענו לגור בארה"ב לתקופה. השהות הזו הפכה אותי לדוברת אנגלית, אבל לא בן לילה. בכל אופן, ישבתי וראיתי שם די הרבה טלוויזיה, וזה עזר.
ההורים שלי לא סיננו ובחרו עבורי באלו תכניות לצפות, פשוט צפיתי בשידורי הילדים בערוצים השונים. ובערוץ הטלוויזיה הציבורי, היתה משודרת "השכונה של מר רוג'רס".
במיוחד אהבתי את קטע הפתיחה של התכנית, בו מדי יום היה נכנס מר רוג'רס לביתו, פושט את ג'קט החוץ שלו, ולובש סוודר ביתי.
בוודאי כבר שמתם לב, סוודרים היו מאוד פופלריים אצלי. תמיד דמיינתי שכשאהיה גדולה, אהיה בדיוק ככה, עם סוודר ביתי שרק מחכה לקבל את פני בשובי הביתה.

התכנית של מר רוג'רס לא היתה על סוודרים.
היו בה משחקי דמיון וביקורים במקומות, מדע ואמנות. יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע, מר רוג'רס פנה אל הצופה כחבר, משוחח עמו ישירות.
כל כך רציתי להעביר הלאה את פועלו לילדיי, כי מה שתמיד היה חשוב לו להדגיש, הוא הערך הייחודי של כל אדם ואדם. שיש והיה ויהיה רק אחד כמוך, וזה לא פחות מפלא.
אני בספק אם זו הפעם האחרונה שאזכיר את פרד רוג'רס. אבל לעת עתה אומר - איזה מזל שהיתה לו בתכנית רכבת חשמלית קטנה.

כמובן, אני לא יודעת אם הם יזכרו דווקא אותו כשיגדלו. יש עוד זמן רב עד לבגרותם, ובתקווה, אצטרך לבחור עוד רבבות פעמים איך אני משפיעה על זכרונותיהם.
אין לי דרך לדעת מה ייוותר בהם. כמו עם כל אחד אחר, בטוח שיהיו להם זכרונות מכעיסים ועצובים.
אני מקווה רק לבחור מספיק נכון, כך שביום מן הימים כשיהלכו עצמאים בעולם, הם יעשו זאת מתוך ידיעה פנימית עמוקה שהיו תמיד אהוּבים.


יום שישי, 27 במרץ 2015

בּוּבּה טוב ברכבות - שלוש ושני שליש

אני מתביישת באזלת ידי על כי אין ביכולתי לזכור אותך בשלמותך.
בּוּבּה שלי, אתה כבר לא תינוק או פעוט עם שטיקים. צעיר ככל שתהא, אתה כבר אדם בפני עצמו.
כבר איבדתי את מניין הימים שאני מנסה לכתוב אודותיך: שנתיים וחצי, שלוש, שלוש וחצי, הזמן חולף וערימת הטיוטות שלי מחווירה כנגד הממשיוּת שלך.
על פני המסך הלבן מרצדת בודדה שאלה נוקבת: "מה תרצי לזכור מהתקופה הזו?"
והתשובה היא: הכל! הכל אני רוצה לזכור! אני מצלמת אותך ללא הרף, ומשרבטת שברי זכרונות על פתקים, והזיכרון דולף דולף דולף.
איך אזכור את כף ידך הקטנה שאוחזת בידי? מדוע אני מצליחה לזכור רק טיפות מדבש שיחותיך? בּוּבּה שלי, הכתיבה אודותיך רק מדגישה עד כמה אני שוכחת.

לכן דע זאת תמיד: בגיל שלוש ושני שליש, אתה אוהב דברים לרוב.
אתה אוהב ללכת לגינת המשחקים ולאתגר את עצמך במגלשות הגבוהות ובהחלקה על מוט ככבאי.  אתה אוהב לאפות איתי עוגיות ועוגות, לקרוא בספרים, להרכיב פאזלים.
אתה אוהב לצייר, לגזור, להדביק מדבקות, לשחק בבצק. אתה אוהב את כל כלי הרכב, באוויר, בים וביבשה.
אבל בגיל שלוש ושני שליש, כמו לפני שנה ולפני שנתיים, אתה מאוד מאוד אוהב רכבות. ועל כן, חתול שלי, אכתוב על רכבות.
הן אינן החיוך הרחב ועיניך הקורנות, צחוקך המתגלגל, עורך הקטיפתי, צהלות הגיל לקראתי בבוקר. הן אינן ההחיבוקים, ההתרפקויות, ההתכרבלויות על הספה ובדיית הסיפורים.
הן פריזמה: האור שנשבר דרכן מייצר בזעיר אנפין את זכרון הקשת בענן. 


רכבות עבור בּוּבּה אינן רק כלי רכב, הן משמשות כמשל לעולם כולו.  
מסתבר כי בדרך כזו או אחרת, כל דבר הוא סוג של רכבת: אוכל שמגיע אל הפה באמצעות המזלג, נוסע ברכבת? נוסע. וכשמחליק במורד הגרון, נכנס למנהרה? נכנס.
עת שוחחנו על ילדים הגדולים ממנו, או על קטנותו של אחיו, ניסיתי להנחיל לו עד כמה בגרותו ביחס לאחרים אינה מעידה עליו דבר.
אחרים לא חגגו כבר יום הולדת 4 מתוקף הפריבילגיה. יציאתם מבטן אמם היא כמו רכבת, שלהם במקרה הגיעה לפני שלו. כך גם, לא הוגן להתייחס לאחיו הקטן לא יפה, רק כי רכבתו מאוחרת יותר.

מפה
אהבתו של בּוּבּה לרכבות היא מורכבת יותר מאשר חיבה לכלי הרכב עצמו. בּוּבּה אוהב את התשתיות, את המערכת כולה: לא קו רכבת אחד, אלא קווים רבים, תחנות רבות.
וכאשר עוד מוסיפים על גביהן את מסלולי האוטובוסים, מה טוב, כי כך אפשר להעשיר עוד יותר את מגוון הדרכים בהן אפשר להגיע מנקודה אחת לאחרת.
במחשבתו הוא טווה מפה של סביבה הולכת ומתרחבת, הכוללת את הרחובות, הצמתים, מסלולי קווי האוטובוסים על תחנותיהם השונות, ונקודות המפגש עם הרכבת התחתית והעילית.

בּוּבּה כבר קורא באנגלית בבטחה רבה. מלכתחילה, עזרנו לו בלימוד בעיקר כי ראינו עד כמה הוא מוקסם ומסוקרן מאותיות.
אבל היות והוא כה צעיר, אין מה לדחוק בו להתחיל "לקרוא ספרים". במקום, הוא קורא שלטי שמות רחובות, כרזות באוטובוסים, מפות בתחנות, ועלונים של הרכבת התחתית.
בבטחון הוא מצטרף לכל שיחה שמאזכרת צורך להגיע למקום מסויים: "אפשר," הוא מתחיל למנות, "קודם לנסוע באוטובוס 31, ואז להחליף לג'וּבּילי, ואז להחליף בבייקר סטריט למטרופוליטן, ואז..."
"אוווו", הוא ממשיך, "אפשר ללכת לתחנה של האוברגראונד, ואז לנסוע לווסט האמפסטד, ואז לנסוע ברכבת לפארינגטון, ואז לנסוע בסירקל... "
הוא יכול לשמש מדריך נהדר לתחבורה הציבורית, להוציא העובדה שבעיניו, כמה שיותר קווים וחילופים - יותר טוב:
"אמא," הוא הסביר לי פעם כשניסיתי להאיץ בו, "את אוהבת לנסוע בקצת רכבות, ואני אוהב לנסוע ב-הרבה רכבות."

התחנה האהובה עליו ביותר, ללא עוררין, היא קינגס קרוס-סט. פנקרס, וכמעט כל יום ראשון אביו לוקח אותו לשם לטיול:
לא פחות משישה קווי רכבת תחתית מגיעים לתחנה,
שהיא בעצמה שתי תחנות,
ובהן אינספור רציפים של רכבות חוץ-עירוניות, ואפילו אפילו,
רכבת-מטוס שנוסעת לארצות אחרות.
יחדיו הם חוקרים את כל המעליות והדרגנועים, מנגנים בפסנתרים הציבוריים המוצבים שם, מציצים ברציפים, שותים מיץ, ועוברים על נהלי הנסיעה ביורוסטאר.


תחנות
בּוּבּה כבר גמול מחיתולים, ובהקלה אני שמחה לדווח - כבר כמעט ללא פישולים.
התחלנו עם הגמילה יחסית מאוחר, כי התעצלנו ודחינו ודחינו: קודם, הייתי בהריון ועייפה, ואז לפני לידה אין טעם להתחיל בגלל הרגרסיה. ואז תּוּתּון נולד, ולמי יש כוח לגמול כשיש תינוק בן יומו.
בקיצור, לפני בערך חצי שנה התחלנו ברצינות. הפיפי עבר יחסית חלק, בעיקר כי אי הנוחות הגדולה שבפישול היוותה עבור בּוּבּה תמריץ מספק לזיהוי הדחף.
עם קקי, העניין היה סבוך יותר.
עבורו, לא היה הבדל גדול בין קקי בחיתול או קקי בתחתונים. למותר לציין, עבורנו דווקא היה הבדל עצום.
ומה לעשות, קקי לא תמיד בא כשאומרים לו לבוא, גם אם כבר ממש צריכים. אז אחד הדברים העיקריים בתהליך הגמילה היה לחבב על בובה את הישיבה בשירותים.
הטקס שהתקבע כולל דרגש עץ של איקאה, ועליו שניים או שלושה ספרים מסדרת תומאס הקטר. כך הוא מעלעל בהם בנוחות, ומחכה לפלוּפּים שיבואו.
בסיום המבצע, הוא מדווח בגאווה דיווחים כגון: "היו לי שלושה פלוּפּים: פלוּפּ גדול, פלוּפּ בינוני, ו-פלוּפּ קטן."

וכן, הוא מקבל פרס.
עם תחילת הגמילה הודעתי מראש, ללא בושה אשתמש גם בשוחד, אם זה מה שיעזור. ברוח זו, הודעתי לבּוּבּה שכל פעם שיעשה קקי בשירותים *ולא* בתחתונים, יקבל שוקולד.
אין לי בעיה שבּוּבּה יאכל שוקולד מדי יום. צימו בילדותו היה מקבל מדי יום שורה של שוקולד פרה, וגדל להיות אדם נטול תסביכים.
אבל מה שמפתיע אותי הוא סוג השוקולד שבּוּבּה אוהב. לתדהמתי, בּוּבּה אוהב שוקולד לבן. איך דבר כזה קורה בכלל?
זה לא יכול להיות גנטי, אין אף אחד במשפחה שאוהב שוקולד לבן.
אבל זה בסדר, הוא אוהב גם כמעט כל שוקולד אחד, וסופר את הקוביות שהוא מקבל בחדווה: "תראי, זה כמו רכבת".


מסילות
מאז ומעולם, הדרך לליבו של בּוּבּה היא בהסברים. פעמים רבות, הסבר רציונלי על דרכם של דברים מרגיע אותו יותר מחיבוק או דברי ניחומים.
אני תוהה על כך כבר זמן רב. האם הוא כך בגלל שהוא גדל בעיקר עם שנינו, ואנחנו אוהבים להיעזר בידע להרחקת פחדים? או שהפוּך, זיהינו בו את הצורך וכך אנו נענים לו?
מצד אחד, עובדה, ידיעה מרככת את מחשבותיו, אם זה לא היה מגיע ממנו, זה לא היה עובד. מצד שני, למה כמעט תמיד הבכור הוא זה המאמץ בגרות מכפי גילו?

אני אוהבת מאוד את שיחותינו על גשם. הן התחילו עת הלכנו לגן יום אחד, וכמו בימים רבים אחרים, החל לרדת גשם.
הגשם המקומי הוא לרוב לא מהזן הניתך, לרוב מדובר בזרזוף דקיק אשר קל להסתגל לחיות בתוכו. אך בּוּבּה כרכם פניו בעגמומיות והודיע: "אני לא אוהב גשם".
התחלתי לספר לו, עד כמה גשם זה דבר נהדר. דיברנו על איך המים היורדים מן השמים נכנסים לאדמה. עצרנו להסתכל על גזע עץ ולראות כיצד שורשיו יונקים את המים מן האדמה כמו קש.
דיברנו על כך, שמהמים הללו גדלים על עצים תפוחים ואגסים, שהוא אוכל בתיאבון. שאלתי: "חתול שלי, לאן הולכים המים מהתפוח אחרי שאכלת אותו?"
לפיפי! דיברנו על הפיפי שנוסע בביוב לים. ודיברנו על איך השמש מחממת את הים כדי לעשות עננים חדשים, שיורידו גשם שוב.
מאז, חזרנו על הסיפור הזה פעמים רבות, והתחלנו אותו במקומות שונים. לפעמים בתפוח, לפעמים בפיפי, לפעמים בעננים.
במו אזניי שמעתי אותו לא מזמן, עת החל לטפטף, מסביר למטפלת שזה טוב שיורד גשם, כי הוא ייתן מים לפרחים שיצמחו.

מעגל המים מתחבר אליו באופן אישי, כי כבר חודשים רבים אנחנו מדברים על תהליך הגדילה שלו:
הוא יודע  שאיננו יכולים לשוחח אל תוך הלילה, כי חשוב שיישן היטב. הוא יודע שחשוב לשחק בבית וחשוב גם לשחק בחוץ. והוא יודע שחשוב שיאכל וישתה היטב.
אנחנו מדברים על המזון שנכנס לקיבתו, ואיך שם הוא מתפרק לחלקים קטנים קטנים, שנוסעים בצינורות קטנים אל כל הגוף. אני מראה לו את הורידים על ידיי, על ידיו.
אנחנו מדברים על כך שאת הדברים שהגוף לא צריך הוא מוציא בקקי ובפיפי. "ולאן מגיע הפיפי?" והוא עונה בגאווה:
"לביוב, ואז לים, ואז לעננים, ואז לעצים, ואז לתפוחים, ואז אלי לבטן!"
נכון, חתול שלי, אני מחייכת אליו, ומזכירה לו: אתה, והגשם, והעצים, והתפוחים, זה הכל קשור.


קרונות
בּוּבּה אוהב ללכת לגן. הוא אוהב את רוב הפעילויות, את הגננות, ואת הילדים האחרים. אני שמחה על מזגו הנוח: הוא אולי לא חש קרוב באותה מידה לכל הילדים, אבל לא עוין איש.
כשהוא מביא איתו הביתה את עולם הגן, אני רואה עד כמה תהליך ההיפרדות החל: יש לו עולם שלם שם בחוץ, גם אם כרגע לשעות ספורות בלבד.
אני שואלת אותו, מה הוא רוצה שאכתוב כי הוא עושה בגן, והוא עונה: תכתבי שאני עושה brmm brmm. וזו אמת לאמיתה:
עם תום ארוחת העשר, הוא ושני חבריו דני ומקס לוקחים את צלחותיהם להגה, ונוהגים בהן עד לכיור, שם הן ניתכות פנימה ברעש מצלצל.
זמן ארוחת העשר הוא גם המקור לעוד מנהג בין הילדים שהוא הביא הביתה. מסתבר, שכאשר לשני ילדים יש את אותו מזון הם נוקשים בו כבהשקת כוסית וקוראים:  snap snap!
פעם אחת, אחרי שיחה עם מנהלת הגן, זכיתי לראות את כל הטקסים הללו במו עיניי. וראיתי את הבן שלי, כל כך נינוח בסביבתו החברתית, חי את חייו שלו.

מסלול מעגלי
שלא ישתמע מדברי שכל החינוך שלו מתנהל בדו שיח בוגר וסובלני.
בכל ארוחה, אני צריכה לשוב ולהפציר: שב עם כל הטוסיק על הכסא. כשמשהו מסיח את דעתו, הוא קם ומתהלך וצריך לחזור ולהתריע בפניו: "שב! תאכל!"
כשהוא צופה בסרטונים בטלפון הנייד, או כאשר אביו מניף אותו באוויר, הוא מבקש באצבע מורה: "עוד פעם אחת". אבל אחריה יש את פעם אחרונה ודי, ואז פעם אחרונה וזהו.
זה מתסכל, במיוחד כי הוא כל כך נבון, ולכן כל כך בקלות נשכח עד כמה הוא עודנו קטן.
טקס השינה מסגיר זאת. הוא בוחר ספר, לבדו. הוא פורש שמיכה למרגלות המיטה, לבדו. הוא מכבה את האורות, לבדו.
וא אמא או אבא מדליקים את האור בשרשרת הנוּריות.

זו שרשרת שהוא בחר, בגווני הירוק, לקראת חג המולד. הוא רצה מאוד עץ אשוח, והסברתי לו שזה חג של אנשים אחרים.
אבל גם שאלתי אותו, מדוע הוא אוהב עצי אשוח,  והוא ענה שהוא אוהב את האורות. אמרתי לו, שגם אני מאוד אוהבת את האורות, וכאלו יכולים להיות גם לנו.
למרגלות המיטה, בחדר השקוע בצבעי המצולות, בּוּבּה מתיישב על השטיח, ומכסה את רגליו בשמיכה. אביו או אמו מתיישבים לצידו. הוא שותה בקבוק חלב (בלילה? כן, עדיין.), ומאזין לסיפור.
בסיום הבקבוק, הוא תוחב לפיו מוצץ (בלילה? כן, עדיין.). בסיום הסיפור, הוא מטפס למיטה.
הנוריות כבות, ושם, בחשיכה למחצה, הוא כל כך קטן, כל כך תינוק. בלילה? כן, עדיין. 


מנהרה
בּוּבּה מבלה שעות בבניית מערכות מסילות מעץ. הוא אוהב אותן מסובכות: מסילות שמתפצלות ומתפתלות בלולאות מפתיעות, עולות אל מעקפים ויורדות למנהרות.
לשמחתי, הוא לא מגלה עניין תאורטי בלבד במסילות: משבנה מסילה מורכבת ככל שיכל, הוא מרכיב לו רכבת, ומסיע אותה, עד שעולה בראשו רעיון נהדר לשיפוץ התשתית.
אז הוא מתחיל במלאכת הריסה מחושבת ובנייה מחדש, כדי להתאים את המסילה לחזונו.
יום אחד, ישבנו על השטיח ושיחקנו ממש כך במסילות. אני מודה, זה לא קורה הרבה, לרוב צימו הוא השותף הטבעי למשחקים מסוג זה.
דבר הוביל למישנהו, והוא רצה לסגור שני חלקי מסילה ללולאה. הוא ניסה פעם כך ופעם אחרת - ולא הצליח. הוא ביקש את עזרתי, ואף אני ניסיתי, פעם, פעמיים, שלוש.
בהן צדקי, לא הצלחתי.
נראה היה שהקשת על הזווית בה נבנו המסילות הקיימות לא מתחלקת בשום צירוף של עיקולים. ניסיתי לשנות את הזווית, לעקל פה, לעקל שם, להאריך, לקצר.
בסוף התייאשתי. "בּוּבּה, אני לא יודעת איך לסגור את המסילות. אולי אי אפשר" אמרתי לו, ופרשתי לעשות משהו אחר.
זמן מה עבר בשקט, ולפתע שמעתי: "אמא, תראי! הצלחתי! תראי, אמא, הצלחתי!"
בשלב הזה, כבר עברתי לדברים אחרים, אז הסטתי את מבטי מבלי לזכור ממה אני אומרה להתפעל. אבל אז עיני נחו על אותה מסילה, והנה היא היתה: לולאה סגורה.

אני תמיד גאה בו, ומנצלת כל הזדמנות לחבק ולנשק אותו.
אבל הפעם, נתווספה על הכל תחושת הפליאה, על הסבלנות והנחישות והיכולת לפתור את הבעיה הזו, שנראתה כל כך פשוטה ובכל זאת לא היתה כזו.
ואז הוא אמר, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי בקולו כזו גאווה על הישגיו: "אני ממש טוב ברכבות!" ועניתי לו: נכון, ממש ככה. אתה מצויין ברכבות!
הוא התהלך קורן כל אותו יום, ושמחתי בשמחתו. איזו תחושה נהדרת זו, להרגיש כך את יכולותייך!
ואני סקרנית: כבר כמעט שלוש שנים הוא בעניין הזה של רכבות. לאן עוד זה עתיד להוביל אותו?