יום חמישי, 26 בפברואר 2015

אקלים ואנרגיה - תמריצים לעידוד אנרגיות מתחדשות

מה סה סה אקלים ואנרגיה? מה קרה לבלוג הנורמלי שהיה כאן קודם? - הנה התזכורת.

בסוף הרשומה הקודמת בפרוייקט הגענו למסקנה, שאם רוצים להוריד את עלויות הטכנולוגיות לייצור חשמל מאמצעים מתחדשים, צריך לתת תמריץ לשרשרת הייצור להתפתח: 
כדי שמישהו ייצר את הטכנולוגיה, צריך שיהיה מישהו שיקנה אותה. ומי שיקנה את הטכנולוגיה, צריך מישהו שיסכים לשלם מחיר נאות עבור החשמל שייוצר.
היות כך, התפתחו מספר מנגנונים עיקריים שמטרתם לוודא תגמול הולם עבור מפתחי תחנות הכוח באמצעים מתחדשים.
ראוי להדגיש בנקודה זו שתגמול הולם הוא בהכרח גבוה יותר מאשר רק לכסות את עלויות ייצור החשמל, כי המשקיעים צריכים לקבל רווח על מאמציהם, אחרת אין סיבה שייטרחו מלכתחילה.

ברשומה זו נסקור שלושה אמצעים עיקריים, ולפני שאתם בורחים משעמום, תנו לי דקה אחת לומר למה זה יכול לעניין אתכם:
כל החיים מדברים על "הממשלה צריכה לעשות משהו כדי לשנות X". ואיקס, הרבה פעמים, הוא עניין כלכלי: כולנו רוצים שישאר לנו יותר כסף בכיס.
אנחנו גם רוצים תנאי מחייה יחסית טובים, וגם לאפשר לילדים שלנו עתיד טוב.
אז אנחנו רוצים שההמשלה, האנשים ההם שם, יישבו במשרדים שלהם, ויעשו את ההוקוּס פּוקוּס שהם אולי יכולים לעשות, כדי לגרום למחירים לרדת, או לכלכלה להתחזק.
הדברים שאני רוצה לדבר איתכם עליהם, הם בדיוק ההוקוּס פּוקוּס הזה - רק כתובים בשפה פשוטה ונהירה.
והיכולת שלכם כפרטים וכחלק מציבור לדעת את הדברים הללו, היא זו שמאפשרת לכם לקחת חלק פעיל יותר בשיח הציבורי.


אז חזרה לעניינו - איך עובדים מנגנוני סובסידיה לעידוד ייצור חשמל בטכנולוגיה "נקייה"?
הראשון, שהינו הנפוץ והמקובל ביותר ברוב השווקים העולמיים, הוא תעריף ההזנה ( Feed-in-Tariff) .
השני, שמקובל בעיקר בארה"ב ומשמש כתמריץ שולי גם בשווקים אחרים, הוא זיכויי מס (Tax Credits).
השלישי הוא מנגנון "תעודות ירוקות" (Green Certificates).

תעריף ההזנה ( Feed-in-Tariff)

במשק בו ייצור החשמל מופרד מהמכירה, כל יצרני החשמל מוכרים את החשמל לספקית החשמל לצרכנים (או ספקיות, אם יש יותר מאחת).
בפרט, גם יצרן של חשמל מאמצעים מתחדשים (נניח, בעל פרוייקט של טורבינות רוח, או מישהו שהתקין פאנלים סולריים על גג ביתו), נכנס לחוזה עם ספקית החשמל.
החוזה מבטיח ליצרן מאמצעים מתחדשים תעריף קבוע בעבור החשמל המיוצר. תעריף זה הוא גבוה ולאורך תקופת זמן ארוכה, על מנת להבטיח שההשקעה בפרוייקט משתלמת. 
מכאן כל היתר זה פרטים: כמה גבוה התעריף? כמה תקופת הזמן המדוברת?

בדנמרק, למשל, עבור טורבינות רוח שמותקנות על היבשה, התעריף מובטח ל-10 שנים. עבור טורבינות שמותקנות בים, התעריף מובטח ל-20 שנה.
בגרמניה, לעומת זאת, טורבינות רוח גם על היבשה וגם בים, התעריף מובטח לי ל-20 שנה, אם כי הוא כמובן שונה עבור כל אחד מסוגי הפרוייקטים:
עבור פרוייקט יבשתי, התעריף הקבוע הוא (נכון ל-2012) כ- 0.12 דולר לקילו-ואט שעה, עבור החמש שנים הראשונות, כשאחר כך הוא הופך נמוך יותר.
לעומתו, עבור פרוייקט רוח ימי, התעריף הוא כ- 0.2 דולר לקילו-ואט שעה, וניתן ל-12 השנים הראשונות, כשאחר כך גם הוא יורד, אם כי לא בהרבה.
שימו לב, למשל, איך המספרים האלו נראים ביחס לעלויות הייצור שהבאנו ברשומה הקודמת: עבור פרוייקט יבשתי, עלות הייצור באירופה היתה לערך 0.08-0.14 דולר לקילו-ואט שעה.
גרמניה, בה שוק ייצור החשמל מרוח משגשג, מצויה על הקצה הנמוך של הסקאלה, וכך התעריף עדיין יוצא משתלם עבור המשקיעים.

מרגע שנחתם חוזה עם פרוייקט מסויים, התעריף הנחתם מובטח לו. זאת אלא אם כן מדובר בנסיבות יוצאות דופן במיוחד.
ספרד, למשל, הכריזה בסוף 2010 כי היא מתכוונת לקצץ תעריפים עבור פרוייקטים פוטו-וולטאיים רטרואקטיבית. ההחלטה ערערה את אמון המשקיעים בשוק הספרדי, והיא עודנה תחת בחינה משפטית.

עם זאת, עבור פרוייקטים שחתמו חוזים בנקודות זמן שונות - התעריפים יכולים להיות שונים.
זהו גם המצב הרצוי: בהתחלה התמריצים הם גבוהים, אבל לאורך זמן, יחד עם הצניחה בעלויות הטכנולוגיה, יורדים גם התעריפים המסובסדים.
ראינו כבר בפרק האחרון, שהעלויות של מודולים סולריים צנחו משמעותית בשנים האחרונות. כתגובה לכך, מדינות קיצצו משמעותית בסובסידיות לפרוייקטים שמשתמשים בטכנולוגיות אלו.
בגרמניה, למשל, התעריפים שקיבלו פרוייקטים שהותקנו החל מה-1 בינואר 2012 ואילך, הינו נמוך ב-15% מהתעריף שקיבלו קודם לכן.

התעריף משתנה ממדינה למדינה. בתוך מדינה, הוא ישתנה גם בהתאם לסוג הטכנולוגיה. 
אבל גם במסגרת אותה טכנולוגיה, התעריף פעמים רבות ישתנה בהתאם לגודל הפרוייקט. השוני הזה משקף את השוני באופי ההשקעה בין פרוייקטים קטנים יחסית לפרוייקטים גדולים.
לדוגמא, שיקוף לשוני בין התקנת פאנלים סולריים על גג הבית הפרטי לעומת פרוייקט שמטרתו הפקת חשמל כפעילות עסקית.

הנה דוגמא מבריטניה:
כפי שניתן לראות בטבלה, התעריף שונה עבור פרוייקטים מגדלים שונים. התעריפים, וזה נכון באופן כללי, נדיבים יותר עבור פרוייקטים קטנים.
שימו לב שעבור כל קטיגוריה, יש עדכון של התעריפים בהתאם למה שאמרנו למעלה, ופרוייקטים מאוחרים יותר מקבלים תעריפים נמוכים יותר.
הטבלה אמנם מספקת מידע רק לגבי ייצור פוטו-וולטאי, אבל זה נכון גם לאמצעי ייצור אחרים.
כוחו של המנגנון הזה הוא בפשטותו, ומחקרים שונים נעשו על המנגנונים המיטביים לעידוד ייצור באמצעים של אנרגיה מתחדשת מצביעים על יעילותו.
מאחר ופעם אחר פעם המנגנון הזה הוכיח את עצמו כמוצלח, מדינות רבות שבחרו בעבר במנגנונים חלופיים, עברו בשלב כזה או אחר לתעריף הזנה.

זיכויי מס (Tax Credits)
מאחר ועלויות ה"דלק" כשמייצרים חשמל באמצעים מתחדשים היא 0, הרוב המוחלט של העליויות יושב על החלק של ההתקנה, שכוללת הוצאה כספית ממוקדת וגדולה.
היות שכך, דרך אחת להפוך את ההתקנה למשתלמת היא לתת החזרים על ההוצאה הזו דרך זיכויי מס.
בארה"ב, זה בדיוק מה שעושה ה-ITC - Investment Tax Credit.
באותו אופן, ניתן גם לתגמל דרך התשלומים על ייצור החשמל.
בעוד שהתעריף שמקבלים עבור החשמל שנמכר חזרה לחברת החשמל המקומית נקבע על ידי תנאי השוק ומשתנה בהתאם להיצע וביקוש, ישנו תמריץ דרך זיכויי המס:
לפי מספר היחידות של חשמל שמכרת (שנמדדות, כמו תמיד, בקילו-ואט שעה), אתה כיצרן מקבל זיכוי מס על הכנסתך הכוללת. זיכוי מס זה קרוי PTC - Production Tax Credit.
השיטה הזו יושמה במדינות שונות, אך זכתה להצלחה בעיקר בארה"ב, שם קיימת מסורת ארוכה של עידוד ומניעה דרך חשבונות המס.
 
"תעודות ירוקות" (Green Certificates)
המנגנון הזה מבוסס על עקרונות השוק החופשי של היצע וביקוש.
המנגנון הזה יושם בוואריאציות שונות (המותאמות למבנה הרלוונטי של שוק החשמל) בשווקים רבים ומגוונים הכוללים את ארה"ב,בריטניה, רומניה והודו. וכך הוא עובד:

יצרנים של חשמל באמצעות טכנולוגיות מתחדשות, מקבלים על כל יחידת חשמל מיוצרת כמות קבועה של "תעודות ירוקות" (במקרה הזה, לא מדובר ביופימיזם לדולרים).
המנגנון בדרך כלל מתגמל טכנולוגיות שונות אחרת, באופן שמשקף עד כמה הן עדיין יקרות: פרוייקט רוח על היבשה יקבל מספר מצומצם יחסית של יחידות, פרוייקט סולרי בדרך כלל יקבל יותר.
אם כן, כך יצרנו היצע של תעודות, עכשיו צריך ליצור את הביקוש.

המחוקק דורש מכל מי שמוכר חשמל, בסוף כל שנה, להחזיק כמות מסויימת של תעודות ירוקות, כשהכללים על פיהם נקבעות הכמויות משתנים בין מדינות שמיישמות את המנגנון, אבל תלויים בכמות החשמל הנמכרת.
הזכרנו בפרק שעבר כי אחת הדרכים להציב יעדים להחדרת אנרגיה מתחדשת למשק היתה ה- Renewable Portfolio Standards (או RPS בקיצור):
בפני ספקיות החשמל מוצבת דרישה שאחוז מסויים מהחשמל הנמכר הוא חשמל אשר מיוצר באמצעים מתחדשים.
מנגנון התעודות הירוקות הוא כלי יעיל להשגת יעדים מהסוג הזה, וקל יחסית לגזור מהיעדים את כמויות התעודות הנדרשות להקצאה.

הנקודה העקרונית היא שספקי החשמל חייבים להחזיק בכמות הנקבעת, אחרת הם מחוייבים לשלם קנס על כל תעודה חסרה.
הקנס נקבע במתכוון גבוה יותר ממחיר השוק של התעודות, על מנת שספקי החשמל יעדיפו לקנות את התעודות על פני לשלם את הקנס.

המנגנון הופך את התעודות הירוקות לסחורה שניתן לסחור בה, ומחיריהן בשוק יתנודדו לפי הצפי של היצע וביקוש:
אם יש גל גדול של פרוייקטים שמתחילים לקבל תעודות, הביקוש יפחת. אם היה קיץ גשום במיוחד והפרוייקטים הסולריים ייצרו פחות חשמל ולכן "ייצרו" פחות תעודות, הביקוש יעלה.
באופן דומה, הביקוש יכול להיות מושפע גם משינויים בצריכת החשמל, כי כאמור, הכמויות הנדרשות תלויות בכמות החשמל הנמכרת.
מאחר ויש כאן שוק פתוח, גם משקיעים חיצוניים יכולים להפוך לקונים ומוכרים של תעודות ירוקות כאלו.
התרשים המצורף (שעובד מהגרסא הזו) ממחיש איך כל החלקים מתחברים יחדיו:
חשוב מאוד להדגיש: בידי קובעי מדיניות קיים מערך שלם של אפשרויות נוספות לתמרץ אנרגיה מתחדשת.
המנגנונים לעיל הם רק שלושה כלים מתוך המערך, והם נבחרו משום היותם מקובלים מאוד בקרב שווקים שמעודדים התקנות של ייצור באמצעים מתחדשים.
בנוסף, כלים שונים יכולים לעבוד יחדיו, וכפי שממחישה הטבלה, בשווקים רבים בוחרים ליישם יותר מכלי אחד לעידוד השקעות בתחום.

מי בסוף משלם?

עבור כל מנגנון, בסופו של דבר מדובר ביצירת מסגרת שתעודד או תכפה השקעות באנרגיה מתחדשת, כאשר אלו אינן קורות באופן טבעי משום שהן יקרות מדי.
כך שבסופו של דבר, על מנת שהן בכל זאת יקרו, דרוש שמישהו ישלם יותר. אבל מי?
המחוקק אמנם קובע את החוקים, אבל לרוב, הכסף הזה לא מגיע מהמדינה.
למשל, במקרה של תעריף ההזנה, חברות החשמל מחוייבות בצורה זו או אחרת לרכוש חשמל המיוצר בטכנולוגיות אנרגיה מתחדשת, והן רוכשות אותו בתעריפים גבוהים בהרבה מהתעריפים בהם החשמל נמכר.
מאחר והחוקים הללו מוחלים על חברות מסחריות, לא מצופה שהן יקחו על עצמן את העלות של החדרת אנרגיה מתחדשת אל המשק.
במקום, מה שעושות חברות החשמל הוא לגלגל הלאה את העלויות אל כלל הצרכנים, כך שהנשיאה בנטל מתפזרת בסופו של דבר על פני כל הכלכלה.

באופן טבעי עולה השאלה - אז כמה זה עולה לנו?
זו שאלה שראוי להתעכב עליה לרגע, כי גם אם לא נצא בסוף עם תשובה מספרית, ההסבר לאיך מגיעים לאומדן כזה או אחר יעזור לנו בהמשך.
כי הנה הבעיה: נניח אנחנו רוצים לדעת כמה עלו לנו הסובסידיות בזמן האחרון. נניח, שנה או שנתיים אחורה. אז מצד אחד, יש מספרים שקל לנו לדעת:
אנחנו יכולים לברר כמה אמצעי ייצור הותקנו, מה התעריפים שניתנו להם, וכמה חשמל הם ייצרו לאורך התקופה. כך שאת הכסף ששילמנו על הסובסידיות אנחנו יודעים.
 מאידך, אנחנו לא יודעים איך היו מתנהגים המחירים בלעדי אמצעי הייצור הללו. הנה, ב-2014 היה חורף קר, רוחני וגשום בצורה יוצאת דופן.
אז מצד אחד, טורבינות הרוח ייצרו הרבה חשמל שנצרך. אילו לא היו קיימות, מישהו אחר היה צריך לייצר את החשמל הזה.
אבל בגלל שהביקוש לחימום היה גבוה, היינו כעת נזקקים לייצור חשמל מאמצעים יקרים יותר, בהנחה שהצריכה היתה נשארת אותו הדבר.

רוב המחקרים שעושים "חיזוי לאחור" שכזה מגיעים לנקודה הזו ובוחרים באחת משתי אופציות:
או לומר, חפיף, היינו צורכים את אותה כמות של חשמל כך או אחרת, ולפי זה מחשבים מה היה יוצא המחיר המשוערך.
או להניח הנחה נוספת, על הרגישות לשינוי מחירים, היינו כמה עלייה או ירידה במחירים משפיעה על הצריכה.
בכל אופן, כדאי לשים לב שהסתכלות לעבר לא תורמת לנו, כי בדרך כלל מדיניות נקבעת על מנת שהעתיד יהיה טוב יותר.
לכן מה שמעניין אותנו לדעת, הוא כמה ישפיעו הסובסידיות על המחירים העתידיים שהיינו משלמים, לולא היו מוסיפים את התמריצים.

וכאן, הבעיה היא שונה: מאיפה אנחנו יודעים כמה יעלה לייצר חשמל עוד 10 שנים? יש מישהו שיודע מה יהיה מחיר הנפט או הגז עוד עשור או שניים? (תשובה: לא.)
אז אנחנו לא יודעים, אבל אנחנו יכולים לערוך תחזיות, על בסיס מגוון הנחות, וזה בדיוק מה שעושים אנליסטים, כאשר הם צופים את התפתחותו של משק החשמל.
במסגרת ההנחות הללו, אנחנו יכולים לבנות תמונה כללית לאיך בערך, אם לא קורים זעזועים חזקים, יראה שוק האנרגיה.
הנחות שונות נותנות תרחישים שונים, ומתקבל מנעד של אפשרויות לאופן שבו השוק יתפתח. מתוכן, ניתן לקבל אומדן לגבי ההשפעה של התמריצים על מחירי החשמל.

התוצאות של אנליזות מהסוג הזה (שנערכו על שווקים בבריטניה, גרמניה ואוסטריה) מראות שתי דינמיקות:
הדינמיקה הראשונה, היא ירידת מחירים בטווח הקצר. כן, על אף שמשלמים ביוקר על הטכנולוגיות, ייצור החשמל הופך בשנים הראשונות לזול יותר.
וזה מפתיע - כי איך יצא ששילמנו הון תועפות על הטכנולוגיה, ועדיין מחירי החשמל ירדו?
הדינמיקה השניה, היא עליית מחירים בטווח הארוך.
וזה כבר יכול להשמע ממש מוזר, כי הרי כשדיברנו על למה לעודד אנרגיה מתחדשת, על אף שהיא יקרה, הסברנו שעלויות הטכנולוגיה צונחות, כך שהיא הופכת יותר ויותר משתלמת.
וזה נכון.
וגם אמרנו, שה"דלק" של אנרגיות מתחדשות לא עולה לנו כלום, כי אנחנו לא משלמים על אור השמש או הרוח הנושבת.
וגם זה נכון.
אז למה אם הטכנולוגיות הפכו להיות זולות יותר, אנחנו פתאום משלמים יותר? מאיפה מגיעה העלייה הזו במחירים? ואיך ניתן למתן אותה?
והאם, בסיכום הכולל, לא כדאי בכל זאת לזרוק את כל הרעיון של אנרגיה מתחדשת לפח ולהצמד למה שמכירים ועובד?

אז הנה, הגענו אל השלב בו אנחנו מוכנים להסתכל על שוק החשמל בכללותו.
מתוך ההתבוננות הזו, לא רק יתבהרו התשובות לכל השאלות, גם נוכל לראות איך מתקבלות החלטות בשוק - ומה ההשלכות על המחירם לצרכן.
כל זאת - בפרק הבא.

יום שישי, 20 בפברואר 2015

דברים שתּוּתּון עדיין אוהב - גיל עשרה חודשים

רק תדעו, הרשומה הזו התחילה את דרכה כשתּוּתּון היה בן שבעה חודשים. ללא ספק, ההבטחה לתיעוד קפדני יותר יושבת די גבוה בינות ההכרזות לשנה האזרחית החדשה.
ובכן, כמו עם בּוּבּה, גם עם תּוּתּון אמי שואלת בשיחותינו "מה הוא יודע לעשות חדש?". וכמו עם בּוּבּה, גם עם תּוּתּון, אני מעדיפה להתעמק בדברים שהוא עדיין עושה, לפני שיעלמו.
למרבה השמחה, דברים אמנם משתנים במהירות, אבל לפחות חלקם נותרים בעינם גם בגיל תשעה עשרה חודשים.
יותר מכך, בבואי לעדכן את הרשומה, אני רואה שזה לא שדברים משתנים, כמו שהם מתווספים: מפליא אותי איך במקום אדוות שנעלמות, אלו מאפיינים שמתגברים ככל שהוא מתפתח.
אבל תּוּתּון איננו בּוּבּה, וזוהי בתמצות, הפליאה הגדולה של ילד שני.
הוא אחר. וככזה, הוא אוהב דברים אחרים. הוא מתנהג אחרת מאחיו כשהיה בגילו. הוא חדש, ואהבותיו חדשות אף הן.


ובכן, בשלב די מוקדם היה ברור שתּוּתּון אוהב לזוּז. הוא התהפך צ'יק צ'ק, ואז פענח את סוד הזחילה, העמידה, הישיבה.
כיום הוא שועט ברחבי הבית, טופף על כפותיו כמו חתלתול מגושם וחדור אמביציה, ובחוש שישי מזהה את המקומות שהוריו הכי פחות רוצים שיגיע אליהם:
לא, שמש, לא ללכת לטפס על הפח. שמש שלי, לא ללכת לפשפש בחוטי חשמל. פלא שלי, אל תקבור פניך בשטיח הכניסה.

האמת צריכה להיאמר, אנחנו אמנם מקריאים לתּוּתּון, אבל פחות מאשר הקראנו לבּוּבּה. ואני יודעת שאני אמורה להרגיש רע עם זה. אבל אז אני מסתכלת מסביבי:
בסבב הראשון, רכשנו צעצועים במועדם, כמו איכרים חרוצים המטפחים ירקות בערוּגה.
קודם היו בובות רכות ופלוטו ותירס חם, ורק אחר כך נבנה צי כלי רכב והגיעו הספרים על שאול החתול. אלא שאת תּוּתּון, בדרכו מהרחם, אף אחד לא עדכן בעקומה ההתפתחותית.
בעיניים פעורות בחן את אחיו בונה בלגו או מרכיב מסילות עץ ומסיע עליהן רכבות. הוא עודנו לא מבין, אבל מה שבטוח, רוצה גם.
במיוחד מצהיל את ליבו ארגז קוביות הדוּפּלו: הוא מתקרב אליו בזחילה נמרצת, מנופף בידו להעיף את המכסה, נשען על הדופן על מנת להטיל עליה את משקלו ו..
צוהל, הוא מוצא את עצמו בתוך ערימת קוביות צבעוניות, כבשקית ממתקים. הוא נובר בהן (ברעש הבחישה המוכר), תוקע את אצבעותיו בחורים שבבסיסן, משליך אותן אחת על השניה לראות:
מי יודע? אולי יתמזל מזלו להדביק שתיים ביחד כמו אחיו.

לתּוּתּון, כבר בהוויותו הזעירה הנוכחית, יש חושים חברתיים מחודדים.
בּוּבּה היה תינוק חייכן וידידותי בהחלט, אבל שום דבר בו לא הכין אותי ליכולת המפעימה של תינוק לקלוט סיטואציות חברתיות.
ישנם דברים בנאליים, כמו העובדה שתּוּתּון למד לנופף בזריזות ובמתיקוּת אין קץ, והוא משתמש ביכולתו זו כדי להביע ידידותיות כלפי זרים מהרגע שהתרגל אל נוכחותם.
חיוכו משגע, והוא מסנוור לא רק את הקרובים לו, אלא גם זרים אקראיים. כמו קרן שמש שזורחת רק אליך מבעד לעננים, הוא מוציא לרגע אנשים משיווי משקלם: "ראית איך התינוק הזה חייך אלי?"
אבל אלו הדברים הקטנים יותר שתופסים אותי בהפתעה כל פעם מחדש.
למרות חיוכו הטבעי הנהדר, הוא למד איך לייצר חיוך: הוא מצמצם את עיניו ומרחיב את פיו. ההבדל ניכר, אבל לא כי הוא מזייף, אלא להיפך - כי זה בדיוק כמו שאנשים מבוגרים עושים זאת.
אם אני נושפת עליו רוח, הוא מנסה לחקות את תנועותיי כדי לנשוף בחזרה, ומשפריץ עלי רוק. והמפליא ביותר:
כפי שאני מצמידה את פי לטבורו כדי לעשות רעש של פלוץ מבטנו, הוא החל לעשות לי בדיוק את אותו הדבר. בהיפּוּך תפקידים משונה, אני מוצאת את עצמי פולטת צחוק מתגלגל.

יש לנו בבית פסנתר-קסילופון, שנרכש במקור לבּוּבּה ליום הולדת שנה. בזמנו, כפי שמתועד בסרטון, אביו התיישב עמו, והדגים לו איך עובד הצעצוע החדש.
בּוּבּה צפה באביו בעניין תוך מציצת מוצץ נמרצת, ובסיום ההדגמה הישיר אליו מבט עגול כאומר - "כן, ומה עכשיו?"
לפיכך, כשהגשתי לתּוּתּון את הפסנתר בגיל שבעה או שמונה חודשים, לא ציפיתי לגדולות ונצורות. זה פשוט היה עוד משהו שרציתי שיתנסה בו.
החדווה שלו, כשהבין מה קורה, היתה מהממת. מאז התווספו לנו סרטונים בהם תּוּתּון מצוי לבדו עם הפסנתר, כלל לא מודע שצופים בו, טופח על הקלידים בהנאה.


אם מי מכם היה בא לבקרני, ביתנו היה נראה לכם לגמרי הגיוני: חדר הורים ובו מיטה זוגית, חדר ילדים ובו מיטה לכל ילד, ספות בסלון לאירוח.
אבל זה רק למראית עין, שכן סידורי הלינה במשכננו עברו טרנספורמציה.
מפּיצפּונוּתו, תּוּתּון ואני בילינו זמן רב יחדיו במיטה. כך הוא ינק, כך הוא נרדם, וכך הייתי נרדמת בעייפות לצידו. צימו, אני מצטערת לדווח, הוגלה אל הספה בסלון.
אמת, כיום יש לתּוּתּון מיטה משלו, ואף כי הוא מתחיל את לילותיו במיטתנו, הוא מבלה לפחות חלק מהלילה בה.
אבל כשמגיע תורנו ללכת לישון, לפעמים אנחנו חוששים להעביר אותו, פן יתעורר. פעמים אחרות, נוכחותו מפריעה לי להירדם.
כך שבסיכום הכולל, במיטה זוגית מגודרת היטב מתפרש לו ברווחה התינוק, ואילו אביו ואימו נדחסים יחדיו אל הספה בסלון, מחובקים כצמד כפיות.

נהוג לחשוב על אינטימיות גופנית כעל משהו מיני, בין גבר לאשה. אבל עם תּוּתּון אני חולקת אינטימיות גופנית שהיא אחרת, אך חוּשנית לא פחות.
ובעוד שיחסי אישוּת אפשר לחוות גם עכשיו וגם אחר כך, אני מודעת עד כאב לכמה קצר וקצוּב הוא זמן החסד לאינטימיות עם תינוק.
בעתות הרדמות או רגיעה, הוא אוהב לנבור בבטני. אין מצב שהיה לי נוח לו גבר בוגר היה נוגע בי כך. אבל הוא תוחב את אצבעותיו לפופיק שלי, ומתחפר בין הקפלים, וזה נעים.
את אצבעותיו הוא דוחף לפי למשש את שיניי, או פוכר בצווארי באופן שמעביר בי צמרמורות של עונג. נשיקותיי לו ארוכות יותר, איטיות יותר, מלוות בהנפה עמוקה של ריחו המתוק.
בזמן עירות משותף, שכובים זה לצד זו, הייתי מדביקה לו נשיקות עדינות על לחיו התפוּחה, ואז, ורק אז, היה נפרש לו חיוך מרוצה ששמור לרגע הזה.

הזמן שלנו יחדיו במיטה יקר לי מפז. אלו הרגעים בחיי בהם אני הכי נוכחת, ואני מצרה על כך שאינני זוכרת להיות כך גם בזמנים אחרים.
בשעה שהתחלתי לכתוב רשומה זו, הוא גם היה מניח עלי באדנות את רגלו, לאמר - תשארי כאן, בדיוק ככה.  כיום, הוא כבר לא עושה זאת.
לעומת זאת, כיום גם איתו אני נרדמת בעודנו מחובקים יחדיו כצמד כפיות. אני נושמת את שערו הנוצתי, והוא אוחז בי בידו הקטנה.
אני חושבת לעצמי - אמשיך להתכרבל איתך ככה עד שתהיה לכל הפחות בן 5. אבל יודעת שמה שנראה כיום כאילו יימשך לנצח, יכול להיעלם כבר שבוע הבא.
אני  מחזיקה את ידו ומנסה לחרות את זכרון נשימותיו, מגע עורו, חום גופו, רגע לפני שיישותו של תּוּתּון חומקת אל עולם חלומותיו.
עוד קצת, שמש שלי, תשאר איתי עוד קצת.


יום שני, 16 בפברואר 2015

בתי ספר בריטיים - נייר לקמוּס לזרוּת

אני בתחילת חודש תשיעי להריוני עם בּוּבּה. אני הולכת לרשום אותו לגן.
גם לי זה נשמע מטורף, אבל השכנה אמרה שלגן ליד הבית צריך להירשם מוקדם. מ-מ-ש מוקדם. כן, כבר בהריון.
בחיים לא הייתי מאמינה, אבל אם ככה זה כאן, אז זה מה שעושים. אני מרוצה מעצמי שגיליתי את פריט האינפורמציה הזה בזמן. חדורת אופטימיות, אני מצלצלת בפעמון.
באינטרקום אני מסבירה, שבאתי לרשום את בני. פותחת את הדלת אשה מבוגרת, ככל הנראה מנהלת הגן. היא מסתכלת על הבטן שלי ואומרת דבר אחד:
Oh.....
ואז היא אומרת את הדבר הבא: "חוששתני שאיחרת, אבל תוכלי להצטרף לרשימת ההמתנה."
"אם יורשה לי", אני משתדלת לשמור על נימה מבודחת, "התינוק עוד בבטן". כן, היא מסכימה. אבל אצלנו נשים נרשמות מיד אחרי סיום השליש הראשון.
אנחנו מצטרפים לרשימת ההמתנה לגן.

בּוּבּה בן שנה וחצי. אנחנו מתחילים לחפש עבורו גן ברצינות. מהר מאוד אנחנו למדים, שעבור הרבה מהגנים (שמתחילים בגיל שנתיים וחצי), ההרשמה נסגרה סביב גיל 9 חודשים לכל היאוחר.
איחרנו את הרכבת, כי לא ידענו. כי אנחנו לא מכאן. עוד אנחנו למדים, שאם אנחנו רוצים עבורו מקום בבית ספר, כדאי שנתאפס על עצמנו מהר.
מי חושבת על בתי ספר? אנחנו עדיין הלוּמי הורות ראשונית, ושורדים כל יום מחדש. אין לאף אחד מאיתנו מושג על בתי ספר כאן:
מה ההבדל בין nursery ל- pre-prep. מה זה reception. איפה מוצאים. איך נרשמים. איפה נרשמים. איך מתקבלים. על בסיס מה מתקבלים?
אנחנו מגלים שיש יועצות פרטיות שבאות ועושות סדר, ונותנות רשימת מקומות מומלצים בהתאם להעדפות ההורים. אנחנו מזמינים כזו אלינו הביתה.

אנחנו מתחילים לפנות לגנים. מסתבר, שלחלק מהגנים, בגלל גילו הקשיש של בּוּבּה, אי אפשר סתם לרשום אותו, צריך לבוא ליום הערכה.
אנחנו מתייצבים בגן, אמנם לא קרוב מאוד לבית, אבל יפה ומטופח. מנהלת הגן מסבירה שהגן ממשיך לבית ספר, מתוך מטרה להכניס את הילדים בגיל 11 לבתי הספר הפרטיים הטובים במדינה.
בחדר השני, בּוּבּה ועוד לפחות תריסר זאטוטים אחרים, נורמליים, מטופחים ומתוקים, משחקים להם תחת עינהן הבוחנות של צוות ההערכה.
היא מתארת את כל מיליון ההעשרות שהגן מספק, ואנחנו יוצאים עם עיניים נוצצות. הלוואי הלוואי הלוואי שיתקבל.
מספר ימים אחר כך מתקבל מכתב - לצערנו אין לנו מקום להציע לו כרגע, אבל הוא במקום מצויין ברשימת ההמתנה.


יום אחר, גן אחר. "תשמע", אני אומרת לצימו, "אם הגן הזה נורמלי, בוא נרשום אותו על המקום. די, יש לי סיוטים מכל העניין הזה".
המנהלת, מלורי, נורא סימפטית. הגן, מטופח ומתוקתק. יחס הילדים-לצוות, שגעון. 
מעולה, אנחנו אומרים לה, איפה חותמים?

בּוּבּה נכנס לגן. הגן באמת מעולה, מכל בחינה שהיא, וברור לי שהעובדה שנפלנו טוב היא לחלוטין עניין של יותר מזל משכל.
בנתיים, אני מתחילה לדאוג מעניין בתי הספר.
בּוּבּה כבר בן שנתיים וחצי, וכבר מאיית מילים. עבור בתי ספר רבים, מזמן איחרנו את המועד להרשמה לגיל 4.
אני מתקשרת לאחד מהם ומסבירה בתסכול למזכירה: תשמעי, לא ידעתי שהוא יצא כזה. חשוב לי לשלוח אותו לבית ספר טוב.
המזכירה מבררת בן כמה הוא ומסבירה לי באמפתיה אמיתית:
"תשמעי, אין מצב. יש לנו 175 ילדים שנרשמו ל-25 מקומות, והם כולם נרשמו עד גיל 9 חודשים, כי שם אנחנו מפסיקים לקבל הרשמות.
ורק השבוע הוצאתי את מכתבי הדחיה ל-150 ילדים, אז יש 300 הורים עצבניים כרגע. אם הוא היה צעיר יותר, אולי, אבל לא בגיל הזה."
אני מבינה. כלומר, כישראלית, אני לא מבינה. אבל אני מבינה שזה המצב.

בּוּבּה פורח בגן, ואנחנו שמחים שהוא שם, ולא בגן ההוא, שהופך לבית ספר, איפה שהיה במקום מצויין ברשימת ההמתנה.
אבל ליתר בטחון השארנו אותו ברשימת ההמתנה, כי בכל זאת, הגן הופך לבית ספר. אני תוהה לצימו, "האם נעביר במידה ויודיעו לנו ששנה הבאה יש מקום?"
בדיעבד, אין מקום לדאוג. אנחנו מקבלים מכתב נוסף, שמודיע לנו בצער שגם לשנה הבאה אין מקום, אבל שבּוּבּה נמצא במקום מצויין ברשימת ההמתנה.
בנתיים, אנחנו מתחילים ברישום לבתי ספר פרטיים אחרים, אלו שלא פספסנו את מועדי ההרשמה עבורם.
אנחנו ממלאים טפסים, שכוללים פרטים על ההשכלה שלנו והמקצועות שלנו. אנחנו שולחים דמי רישום בסך £100 עבור כל הרשמה. אנחנו מקבלים זימונים לביקורים בבתי הספר.

צימו הולך לבקר באחד מבתי הספר, שנמצא לא רחוק מהבית. זה בית ספר אנגלי לפי המתכון: עם ארבעה בתים (כמו בהארי פוטר), עם לימודי לטינית ויוונית וצרפתית חובה.
עם חליפות ודגש על מוסיקה וספורט, שני אפיקים שהתמקצעות בהם מובילה למלגות בבתי ספר עילית בהמשך, שמובילים אחר כך לאוקסברידג'.
יחד עם צימו, עוד כתשעים איש. זה מפגש אחד מתוך שניים. כלומר, מדובר על כמאה ילדים, הצובאים על כ-25 מקומות, אבל בפועל פחות, כי אם ילד כבר לומד שם, אחיו נכנסים אוטומטית.
בסיום הסיור המנהל נפרד לשלום: "אין צורך לבוא, להציג את עצמכם וללחוץ לי את היד. זה לא יעזור לשום דבר. ערב נעים".

צימו ואני הולכים לסיור בבית ספר פרטי נוסף. אנחנו נפעמים מהחינוך לו זוכה האליטה:
הכיתות הקטנטנות, התכנים העשירים, הרמה הגבוהה, היחס האישי והחם. מנהל בית הספר מכיר את כל הילדים בשמם, והוא כולו מלא חיבה. הילדים נראים לגמרי פורחים.
אנחנו פוגשים את המורה למוסיקה-קו-נטוי-מחשבים. אני מגחכת בזווית הפה, כי זה מזכיר לי פארטאצ'יוּת מהסוג של מורה להתעמלות-קו-נטוי-גיאוגרפיה.
המורה למוסיקה-קו-נטוי-מחשבים הוא מוזיקאי בוגר אוקספורד, שמראה לנו את שיעורי הנגינה בבית הספר. ואז הוא מסביר לנו על איך התלמידים לומדים לתכנת על raspberry pie.
אני רואה את צימו תוהה אם הוא יכול גם להירשם. ליתר בטחון, אני ממלאת בקשה כבר עבור תּוּתּון.
אמת, הוא זה עתה נולד. אבל הוא כבר ותיק בעסק: עם סיום השליש הראשון של ההריון רשמתי אותו לגן ליד הבית. לא משנה שאני מתכוונת לשלוח אותו לאותו גן של בּוּבּה.
בפּרינציפּ, שיהיו אופציות. כי זה מה שעושים כאן.

כעניין של קבע, יש לי סיוטים סביב בתי הספר. מה אם בּוּבּה, הנבון שלי, שכבר קורא בשתי שפות וקושר שיחה עם זרים באוטובוס, לא יתקבל לשום מקום?!

אני מתחילה לבדוק את האופציה של בתי ספר ציבוריים. מי אמר בכלל שחייבים פרטי?! נרשום לבית ספר ציבורי טוב וחסל.
אני מסתכלת במפה, שכן כניסה לבתי ספר נקבעת על פי מרחק הבית משער בית הספר. מסביבנו, ארבעה בתי ספר, כולם מרוחקים. שניים איומים, על פי הדירוג הרשמי של מבקר בתי הספר.
אני מתקשרת לאחד מבתי הספר הטובים, ומתעניינת מה המרחק שצריך לגור משער בית הספר כדי להכנס. 300 מטר.
לפי החשבון הזה, כבר יכולנו לגור בירח, היה לנו בערך אותו סיכוי להכנס.
"כן", צוחקת חברה שלי, מקומית, שגרה כאן ליד. "הבן שלי, שכבר התחיל בית ספר, נמצא עכשיו במקום 80 ומשהו ברשימת ההמתנה שלהם".

I have a cunning plan
אנחנו גרים על התפר בין שני רובעים של לונדון. יש בית ספר בשכונה ליד, המשוייכת לרובע אחר, ואנחנו די קרובים אליו. זו אחת השכונות העשירות ביותר בלונדון. גם יש בה המוני יהודים.
אנחנו נרשמים לסיור בבית הספר. 
אין ולו ילד יהודי אחד בבית הספר. האוכלוסיה מונה ילדים מבתים של מהגרים מאריתריאה, פקיסטן, סודן וכן הלאה. הבנות כמעט כולן עם היג'אב.
התשתיות מינימליות. רמת הלימוד מעליבה. לבית הספר יש עובדת סוציאלית במשרה מלאה, כי צריך אחת כזו. 
הימים הם ימי מלחמת "צוק איתן", ואני חושבת: אין מצב. שהילד ישאר בבית ויראה "בלי סודות" כל היום, ולא ילך לבית ספר כזה.
חייבים להכנס לבית ספר פרטי.

יש לנו ראיון עם מנהל בית ספר פרטי, ההוא שביקש שלא יבואו ללחוץ את ידו.
טרום הראיון, הזהירה אותי חברה מקומית, בוגרת המערכת הפרטית: "מה שלא יהיה, תדגישו שאתם כאן לתמיד. הם לא מקבלים זרים שבאים, נשארים לשנתיים, והולכים."
הבן שלה, שלומד עם בּוּבּה בגן, בטוח מתקבל. אביו למד בבית הספר הזה, ומקפיד לתרום לו תרומות כספיות. ככה זה עובד.
אנחנו ישובים מול דלת משרדו של המנהל. היא נפתחת, והוא מלווה החוצה את בן שיחו שפגישתם זה עתה הסתיימה.
מולנו, מדף הספרים של המנהל, ויש עליו ספר עב כרס שכותרתו "Science". צימו מתבדח שחסר רק את ההמשך "Arts" בשביל לסכם את כל מה שצריך לדעת.

המנהל מנומס וחביב, באופן מאוד מתנשא. לתחושתי, נפסלנו על הסף כבר בתחילת השיחה.
הוא שואל על בּוּבּה, אבל עוד בטרם הספקנו לענות, מתחיל לספר לנו על תלמיד אחר בבית הספר. הוא שואל אותנו אם יש לנו שאלות.
אנחנו מתעניינים בלימודי המתמטיקה בבית הספר. כרכז לימודי המתמטיקה בבית הספר בעבר, הוא צריך לדעת על כך הכל:
"אצלנו", הוא פוצח, "אנחנו מאמינים בעובדות". אני מרסנת את הגבות שלי מלטפס עד קו השיער, ומקשיבה קשב רב עת הוא שוטח את משנתו ללימודי הסטוריה.
"אהה, יפה." אומר צימו, שניחן בטאקט רב ממני, ומוסיף, "ומה לגבי תכנות? זה דגש שאנחנו רואים עכשיו בהרבה בתי ספר".
"אה, בזה אנחנו מאוד מתקדמים", עונה המנהל, ומספר על המערכות הדיגיטליות המרעישות שמחליפות את הלוח הפושטי.
"אצלנו," הוא מדגיש, "אנחנו לא מאמינים בלמנוע מילדים גישה לסמארטפונים וטאבלטים, אלא ללמד אותם להשתמש בהם בתבונה".
"בכלל," הוא ממשיך בהתלהבות, "במובנים רבים אנחנו מתקדמים יותר מבתי ספר ההמשך שאליהם הולכים הילדים, כמו איטון. אחרי הכל, מי רוצה להיות תקוע במעבדת מחשבים עבשה?"

בגן של בּוּבּה יודעים איך המערכת עובדת. עכשיו, התווספו שעות נופסות עבורו ועבור עוד מספר ילדים, שמיועדות להכין אותן למרכזי ההערכה לבתי הספר הפרטיים.
עובדים איתם על היכולת להציג את עצמם וללחוץ ידיים. על ריכוז הקשב שלהם בזמן סיפור כך שיוכלו לענות על שאלות לאחר מכן. משחקים איתם משחקי סימולציה, ומתרגלים ידע קיים.
בתחילת המסע לבתי הספר, הייתי עצבנית: מה זה מרכזי הערכה לילדים בני 3?! עכשיו אני כבר מקבלת את זה כעובדה לגיטימית.
"בוא, יפה שלי", אני ממתיקה לבּוּבּה, "היום נלך לקבוצת משחק. ואפילו תקבל קצת שוקולד לפני כן". כי במינון זהיר, זה מבטיח מצב רוח טוב, אלא מה.

ראשון, הגן שהופך לבית ספר. לא נכנסנו לגן, אולי נכנס לבית הספר. שוב המנהלת יושבת בחדר, ומשבחת את ההיצע הלימודי. הפעם, אני כבר לא עם עיניים נוצצות.
אני עייפה. אני מותשת. אני דואגת. אני לא כל כך רוצה את בית הספר הזה, עכשיו שאני רואה מבעד לחזות הפלצנית. אבל אשלח אליו, אם אין ברירה.
בפנים, בּוּבּה משחק בפלסטלינה, משוחח עם המורים, מקשיב לסיפור וכיוצא באלו. נראה שהוא נהנה. בכל אופן, כמה ימים אחר כך, אנחנו מקבלים מכתב: 
למרבה הצער, אין להם מקום להציע כרגע, אבל אנחנו במקום מצויין ברשימת ההמתנה.
שני, בית הספר שמצא חן בעיננו. הוא האופציה האחרונה שנותרה, כי ברור לנו שלא משנה כמה נהדר הילד שלנו, לבית הספר הסנובי הוא לא יתקבל.
שם הילד נהנה עד השמיים, ויוצא החוצה מאושר, אוחז בידו של מנהל בית הספר.

בבית הכנסת, אני מתיידדת עם ילדה מתוקה בת 9, נבונה בצורה מסחררת. בהרגל רפלקסיבי שסיגלתי בשנתיים האחרונות, אני שואלת את אביה, באיזה בית ספר היא לומדת.
"אה, סתם בבית הספר המקומי" הוא מושך בכתפיו. אותו אחד מצויין שצריך לגור עד 300 מטר משעריו על מנת להכנס.
והתמונה מתחילה להתבהר. בית ספר מקומי, עאלק, אף אחד לא גר ליד בית הספר הזה.
הכלל הוא שצריך לגור לידו בשביל שילד יכנס ללמוד בו, אבל מהרגע שהוא נכנס, אתה יכול לגור איפה שאתה רוצה. וכן, האחים נכנסים אוטומטית.
אני מתחילה לעשות חשבון:
שנת לימודים בבית ספר פרטי עולה כ-15 אלף פאונד לשנה. תשעים אלף שקל. לילד אחד. שני ילדים? 180 אלף שקל לשנה.
איך אנשים מממנים את זה? עם הרבה עזרה מההורים שלהם. אבל צימו ואני, זה רק אנחנו. 
אז ילד אחד - אנחנו יכולים להכניס. שני ילדים, אולי, בדוחק, ובחשש גדול. שלושה - אין מצב, סוף פסוק.
מה, זו סיבה שלא יהיה לנו ילד נוסף?
אני מתחילה לראות איך אנשים נכנסים לבתי ספר ציבוריים טובים. כן, הם גרים לידם. ולא, לא במקרה.
אני מנידה ראשי באי-אמון לצימו: "מה, אנחנו אשכרה נעבור דירה בשביל בית ספר?!"

יום רביעי, 11 בפברואר 2015

פנקס אדום

יש סרטון מוטיבציה שמסתובב בפייסבוק, שנפתח בסיפור הבא:
איש אחד מאוד רצה להצליח. הוא הלך לגורו מפורסם וביקש ממנו - למד אותי איך להצליח! בסדר, אמר לו הגורו, פגוש אותי מחר בחוף הים בארבע בבוקר.
"מה חוף הים?! לא ביקשתי שתלמד אותי איך להיות מציל, ביקשתי שתלמד אותי איך להיות מצליח!". כן, אמר לו הגורו, חוף הים. מחר, ארבע בבוקר.
למחרת, בארבע בבוקר, האיש מתייצב על חוף הים, לבוש בחליפה, כולו מוכן ללמוד איך להצליח. אומר לו הגורו: כנס למים.
"מה להכנס למים?! לא ביקשתי שתלמד אותי איך לשחות, ביקשתי שתלמד אותי איך להיות מצליח!" כן, אומר לו הגורו. כנס למים.
האיש נכנס למים, עד שהמים מגיעים לו למתניים. עוד, אומר הגורו. האיש נכנס עד שהמים מגיעים לו עד הצוואר. עוד, אומר הגורו.
האיש יוצא בדהרה החוצה מהמים בעצבים: "אתה משוגע! אתה אולי גורו מצליחן, אבל ידידי, משהו מאוד לא בסדר איתך!"
הגורו תופס את האיש בצווארו, משקע את ראשו במים, ומחזיק אותו בכוח כך לזמן קצר.
כשהוא מרפה, הוא שואל את האיש המשתנק - מה רצית יותר מהכל, בזמן שהחזקתי את הראש שלך מתחת למים? והנ"ל משתעל "לנשום, משוגע, לנשום!".
זהו בדיוק, אומר לו הגורו. בשביל להצליח, אתה צריך לרצות את זה כמו שאתה רוצה לנשום כשאין לך אוויר. 
כמו שלחיות בלי לנשום אומר לא לחיות, אם עבורך לחיות בלי להשיג את מה שאתה רוצה אומר לא לחיות  - אתה תשיג את מה שאתה רוצה.

זה סיפור טוב.
כפי שיעידו אבלים, שבויים של טרוריסטים, חולי סרטן או מטופלות פריון, הוא לא בדיוק אמת צרופה. אבל בכל זאת, זה סיפור טוב, ומצאתי את עצמי חושבת עליו לא מעט לאחרונה.
השאלה מתי הוא דווקא כן נכון היא הרבה פחות מעניינת מהשאלה: איך זה מרגיש לרצות משהו עד כלות, כך שהמטרה ממלאת את כל יישותך?
כי לפני כמה ימים, מעטפה קטנה הגיעה בדואר, ובתוכה מה שרציתי, כמו אוויר לנשימה, לפני עשר שנים.


לא אחזיק אתכם במתח: במעטפה היה דרכון בריטי הנושא את שמי ותמונתי. בכל אופן, זו לא רשימת התפייטות על לונדון, או מונוגרף בנושא "בריטיוּת - מה זה בכלל אומר".
מה שמעסיק אותי הרבה יותר מאז קבלת הדרכון (אבל בעצם, גם הרבה לפני כן) הוא העניין סביב כמה שרציתי אותו.
באמצע שנות העשרים, טרום המעבר ללונדון, הוא ייצג עבורי חלום לחיים אחרים. לא היה לי טוב בישראל, והייתי בטוחה שבלונדון זה יכול להיות אחרת.
אלא שלא היה לי דרכון זר, או צל צילו של סיכוי לאחד כזה, וההרגשה להיות נעולה מחוץ לחיים אותם אתה רוצה היתה מתסכלת ברמה יומיומית.
התסכול הזה הניע אותי לפעול בצורה בלתי רגילה:
במשך שנים ערגתי, תכננתי, חלמתי, קראתי, חקרתי, חשבתי ופעלתי על מנת לגרום לזה לקרות. לשמחתי, צימו היה נכון לנסות חוויה חדשה, אבל אצלו זה מעולם לא היה ברמת האובססיה.
כל הזמן הזה, חשוב לי להדגיש, לא היתה לי כל וודאות שזה הולך להתממש:
מה אם ישנו את חוקי הויזה? מה אם משהו איום ונורא ישתבש בדרך? מה אם נגיע ולא נמצא עבודה? מה אם נתרושש כלכלית בזמן שמחפשים?

ובכן, למרבה השמחה, לא קרה אסון. את חוקי הויזה אמנם שינו, אבל זה היה אחרי שכבר עברנו. עבודה מצאנו במהירות, ולא היה מה לחשוש מפני התרוששות כלכלית.
זה קרה. ולא רק שהמעבר קרה, החיים התחילו לקרות, ובצבעי טכניקולור. ומרגע שהושג כזה דבר גדול, להשיג דברים הפך להיות כמעט דרך חיים:
אתגרתי את עצמי בתחום הספורט, דחפתי את עצמי לעשות דברים חדשים. ומעל הכל - הגשמתי את הרצון העז בקריירה.
הרגשתי שהיכולת לתכנן ולהוציא אל הפועל את הרצונות שלי, שלנו, זה הכי קרוב שאפשר לכוח על. בלי אירוניה, באמת ובתמים, כך חשבתי.

ובכל זאת, השנים הללו, של ההמתנה הדרוכה ועבודת הנמלים, לא זכורות לי בחיבה.
השילוב הזה, בין לרצות משהו יום יום, דקה דקה, כמו אוויר לנשימה, יחד עם אי הוודאות הגדולה סביבו, היו סוחטי נפש.
לקום בבוקר, ולדעת שגם היום, יש לפחות עוד שנתיים. לנשום עמוק, ולהאחז באמונה שמה שעושים כעת באמת יעזור מתישהו.
ככל שהתבססנו בלונדון, שמתי לב שאני נזהרת יותר ויותר  - לא לרצות יותר מדי. גם כשהייתי אפופת קרייריזם ושיקעתי את עצמי בעולמי המקצועי, שמרתי מרווח זהירות:
לרצות, אבל לא כמו אוויר לנשימה. שגם אם משהו לא יסתדר - זה יהיה בסדר. יהיה תפקיד אחר, חברה אחרת, קידום אחר.  
זאת על אף שהמעבר נתן לי כל מה שקיוויתי לו והרבה הרבה מעבר - לא רציתי להיות שוב במקום של לחלום על אושר עתידי שהינו עד כדי כך תלוי תנאים.

עם בוא הילדים, המוקד בחיים שלי חד משמעית עבר ל"לא לרצות": לא רציתי עוד עבודה מלחיצה, תובענית, שתשאיר אותי ריקה. לא חשקתי בנסיעות לחו"ל.
החיים החלו להרגיש לי כל כך קצרים, מהירים ושבירים, שבעיקר רציתי ללמוד לא לרצות, כי ההתבוננות קדימה אל מה שהיה וההשוואה הבלתי פוסקת לעבר, מונעת ממני לחוות את ההווה.
ניתן היה לחשוב שאי-רציה תהווה חסם להתפתחות בחיים. אבל הנה, היא הניבה את ההרגל להתנדב, את ההשקעה שלי בצילום ובכתיבה, את ההחלטה להקים עסק  - ואת ההקמה שלו בפועל.
ובכל זאת, משהו השתנה. כשאני בוחנת את עצמי בכנות, אני רואה שהפכתי לפחדנית.

כן, בפירוש יש דברים שאני רוצה: אני רוצה להינות מהזמן שלי עם הילדים עם הילדים, עם בן הזוג, לבד. אני רוצה מידה של רווחה כלכלית, אבל ללא השעבוד החונק של משרה קרייריסטית. 
ועם זאת - אני מוצאת את עצמי תוקעת מקלות בגלגלים של העסק שלי, וחוששת מעשייה.
אני רוצה לרוץ מרתון. אני רוצה להפוך חזקה ומחושלת יותר. אני רוצה חיים פשוטים יותר.
ועל אף שאני יודעת בערך מה נדרש ממני על מנת להשיג, ועל אף שאני יודעת שהכל בהישג ידי - אני נרתעת.


הביטוי המובהק ביותר לכך הוא שאני מקנאה. 

מטבעי, אינני קנאית. לא משנה לי איזו דירה או איזה אוטו יש לאחרים, לאן הם נסעו, מה הם קנו. מי החברים שלהם, מה התואר בו הם נושאים.
הקנאה מרימה את ראשה רק כשאני רואה אחרים מעיזים ומצליחים לעשות, במקום בו אני משתפנת. כי זה לא את החיים שלהם שאני רוצה:
אני לא רוצה את העסק המצליח של מישהו אחר,
את גופה החטוב של זו, או את חוויותיו של ההוא. אני רוצה את היכולת שלהם להטמיע את הרגלי ההצלחה הללו בחייהם.
לפעמים אני קוראת לזה עצלנות. לפעמים חוסר זמן. לפעמים היעדר משמעת. אבל בתוך תוכי פנימה, הכל מתלכד להרגשה אחת - של ישיבה על הגדר, של בזבוז זמן יקר.
אז משאמרתי כל זאת, מה אני מתכוונת, אם בכלל, לעשות בעניין?
אני הולכת לספר לכם על אביתר.

את אביתר הכרנו דרך airbnb, כי כל הקטע הזה של לשכן משפחה בת 4 נפשות בחדר הנעורים שלך ולקרוא לזה חופשה כבר לא עובד, ורצינו לשכור דירה קטנה בסמיכות להורים.
דירתו של אביתר ענתה על קריטריון הקרבה, ובנוסף, נראתה מהממת. היא לא אכזבה.
את אביתר עצמו לא פגשנו, ולגור בביתו של זר זו דרך מעניינת להתוודע לאדם:
מן האינטרנט עלה שאביתר הוא עצמאי מצליח למדי, ואם יורשה לי - גם חתיך ביותר. הדירה רק העצימה את הדימוי המצליחני שייחסתי לו:
היא היתה מעוצבת (גם אם לא לגמרי על פי טעמי, אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהיא יפה), ונטולת בלאגן.
היו מעט חפצים, איכותיים, והכל מתוקתק במקומו. כשתליתי את שמלת השבת בארון, הצצתי בבגדיו. מעט ואיכותי.
על המקרר נצפו עדויות שאביתר רץ מרתונים. על הקירות נצפו עדויות שאביתר צלם חובב. על המדפים נצפו אלבומי תמונות מיעדים כמו מונגוליה וקזחסטן.
שלושת קוראיי, אני מודה שהערצתי אותו מרחוק.
ליתר דיוק, מה שהערצתי היה את היכולת להפריד עיקר מתפל. נראה היה לי שהוא יודע לזהות בדיוק מה הוא רוצה, ולהתמקד בכך. 
לצימו אמרתי - הסדר בחוץ מצביע על סדר מחשבתי, צלילות מבפנים. וזה אופי: או שאתה כזה, או שאתה לא. הוא כזה. ואני, לצערי, מלאה ברעש.

בכל אופן, בביקורנו האחרון, ניסינו את מזלנו. הדירה לא היתה באתר, אבל חשבנו, אולי ניתן יהיה לשדל את אביתר להתחפף מדירתו לשבוע.
הסתבר, שבדיוק בתאריכים הללו, הוא מיועד להיות בחופשה. כל הצדדים צהלו, וכך פעם נוספת, מצאנו את עצמנו בדירתו.
אלא שהפעם - היה בונוס: בתום השהיה, היינו צפויים לפגוש באביתר עצמו.
פייר, התרגשתי.
כשאביתר הגיע, דבר ראשון התחוור שהוא נמוך בכראש ממה שדמיינתי אותו. כזכור, זו לא פעם ראשונה שזה קורה. מוזר איך אני מקשרת מצליחנות דווקא עם גובה.
והיה בו משהו נוסף שלא ציפיתי לו. היה בו רוך. פגשתי אדם משיגני אחד או שנים בחיי, ועם הרבה מהם, יש איזו חדות, איזו נוקשות, שהיא מאפיין צדדי של אותו סינון רעשים.
משך מספר דקות התוודענו אנו אליו, והוא אלינו. ובסוף, כשהוא ליווה אותנו אל הרכב, ציינתי בהתפעלות את המרתונים.
כן, הוא אמר, הוא רץ חצי בפעם הראשונה, ואז מרתון שלם, ועכשיו הוא הולך לרוץ עוד חצי. זה משהו חדש שנכנסתי אליו, הוא הוסיף, בשנתיים האחרונות.

הוידוי הקטן הזה נגע בי משתי בחינות: האחת, הגילוי על כך שכל העניין יחסית חדש לו. והשניה, העובדה שהוא ציין שבעצם רץ מרתון שלם רק פעם אחת.
רצתי חצאי מרתונים בחיי, ואני יודעת היטב שתהום פעורה בין חצי לבין מרתון שלם.
אותי התהום הזו קצת מפחידה, ופתאום, בא אביתר (המצליחן) ומספר שבעצם הוא עשה זאת לראשונה בגיל ארבעים ומשהו.
התעניינתי מה גרם לו להתחיל, והוא התוודה שבגיל 40 תקף אותו משבר גדול, ובין היתר, זה אחד הדברים שיצאו ממנו.
לאור גילוי לב הזה, הרהבתי עוז ושאלתי אותו את השאלה שבערה בי מהרגע שהתוודענו לדירתו: תגיד, תמיד היית כזה? שלא נאחז, מינמליסטי?
ממש ממש לא, הוא ענה לי: "עד לפני כמה שנים, הייתי הפוך לגמרי. נאחזתי, ולא הייתי מוכן לשחרר. שלי, שלי, שלי."
ואותו משבר (עליו לא פירט, ולא חקרתי) גרם לו לעשות חושבים ולהעריך מחדש מה חשוב.
"אני מאוד אוהב את הדירה הזו, אבל היום, אם תצוץ הזדמנות במקום אחר שתראה לי, ככה, עם הבגדים שעלי (אמר ותפס את חולצת הטריקו שלו), אני מוכן לקום וללכת".
וזו, שלושת קוראיי, היתה החוויה המשמעותית ביותר מהביקור האחרון בישראל.

עם חזרתנו, החלטתי שאני מפסיקה לדחות, ובגדול, ישנם 3 תחומים שבהם אני רוצה לפעול על מנת להגיע לנקודה אחרת מהנקודה בה אני מצויה כיום.

האחד, הוא התייעלות כלכלית:
בעבר, היו לי עבודות תובעניות ומשכורת טובה, וחסכנו. כיום, העסק בצמיחה, אבל אינו מהווה תחליף להכנסה ברמה ההיא, איננו חוסכים כלל, וקצת נוגסים לתוך החסכונות.
אני לא רוצה שהכרסום הזה יימשך.
אנחנו, כזוג, מוכנים לוותר על מידת מה של הכנסה על מנת שהילדים יראו לפחות אחד מההורים שלהם לפני שש וחצי בערב. אבל דברים צריכים להשתפר.

השני, הוא פעילות גופנית:
במשך שנים רצתי, עד לכניסה להריון עם תּוּתּון. במשך שנים, ריצה היתה כלי חשוב להרמת הדימוי העצמי שלי, ובפרט, בכל הנוגע למראה חיצוני. הרגשתי מושכת יותר כשרצתי הרבה.
כיום, פחות חשוב לי להיות מושכת עבור אחרים. מצד שני, חשוב לי לבנות חוסן פיזי, כי אני מרגישה רכרוכית יותר מבעבר.
אני גם חושבת על השכנה שלי, שנפטרה מסרטן בדצמבר בהיותה בת ארבעים וקצת. ועל אמא מהגן, שנפטרה לפני שלושה שבועות בהיותה בת 41, גם מסרטן.
לך תדע, גם אני חס וחלילה, בעוד חמש שנים עלולה להמצא בהוספיס כשימיי קצובים. הזמן להינות מחיוניות הגוף היא עכשיו.

השלישי, הוא להתחייב לעשייה:
זה תקף גם במישור העסק, וגם במישור הפעילות הרוחנית. להפסיק לדבר על להפוך להיות משווקת נמרצת יותר - לקום ולעשות.
לא להיות מישהי ש"אוהבת לצלם". להיות מישהי שמצלמת. לא להרהר בבלוג המקצועי שהיית רוצה לפתוח כחלק מפעילות העסק - לקום ולעשות.
גם בבלוג הזה - להקפיד לכתוב: לחזור לפרסם את הרשומות בפרוייקט "אקלים ואנרגיה" כמו שאמרתי שאעשה.
הרשומה על תּוּתּון נכתבת כבר מגיל שבעה חודשים שלו - ולאחרונה מלאו לו עשרה חודשים. מספיק. לכתוב קצר יותר, ומהר יותר - אבל לכתוב.
כפי שיודה אמר: Do or not do, there is no try

מאז חזרתנו מהביקור בישראל, התחלתי לפעול. אני אספר מה ואיך בעוד כמה שבועות, כשכבר אפשר יהיה לדבר על תוצאות ראשוניות.
אבל בנתיים, אני מרגישה מחדש את הכאב ההוא, של להיות בהתחלה של משהו ולעבוד בשבילו, אבל שכל צעד נראה כל כך קטן וחסר משמעות.
 
אני יודעת שככה נראות התחלות. אני אפילו זוכרת שככה נראות התחלות. אבל בכל זאת, זה מבאס אותי. איך רוצים משהו מבלי לרצות אותו?