יום שישי, 27 במרץ 2015

בּוּבּה טוב ברכבות - שלוש ושני שליש

אני מתביישת באזלת ידי על כי אין ביכולתי לזכור אותך בשלמותך.
בּוּבּה שלי, אתה כבר לא תינוק או פעוט עם שטיקים. צעיר ככל שתהא, אתה כבר אדם בפני עצמו.
כבר איבדתי את מניין הימים שאני מנסה לכתוב אודותיך: שנתיים וחצי, שלוש, שלוש וחצי, הזמן חולף וערימת הטיוטות שלי מחווירה כנגד הממשיוּת שלך.
על פני המסך הלבן מרצדת בודדה שאלה נוקבת: "מה תרצי לזכור מהתקופה הזו?"
והתשובה היא: הכל! הכל אני רוצה לזכור! אני מצלמת אותך ללא הרף, ומשרבטת שברי זכרונות על פתקים, והזיכרון דולף דולף דולף.
איך אזכור את כף ידך הקטנה שאוחזת בידי? מדוע אני מצליחה לזכור רק טיפות מדבש שיחותיך? בּוּבּה שלי, הכתיבה אודותיך רק מדגישה עד כמה אני שוכחת.

לכן דע זאת תמיד: בגיל שלוש ושני שליש, אתה אוהב דברים לרוב.
אתה אוהב ללכת לגינת המשחקים ולאתגר את עצמך במגלשות הגבוהות ובהחלקה על מוט ככבאי.  אתה אוהב לאפות איתי עוגיות ועוגות, לקרוא בספרים, להרכיב פאזלים.
אתה אוהב לצייר, לגזור, להדביק מדבקות, לשחק בבצק. אתה אוהב את כל כלי הרכב, באוויר, בים וביבשה.
אבל בגיל שלוש ושני שליש, כמו לפני שנה ולפני שנתיים, אתה מאוד מאוד אוהב רכבות. ועל כן, חתול שלי, אכתוב על רכבות.
הן אינן החיוך הרחב ועיניך הקורנות, צחוקך המתגלגל, עורך הקטיפתי, צהלות הגיל לקראתי בבוקר. הן אינן ההחיבוקים, ההתרפקויות, ההתכרבלויות על הספה ובדיית הסיפורים.
הן פריזמה: האור שנשבר דרכן מייצר בזעיר אנפין את זכרון הקשת בענן. 


רכבות עבור בּוּבּה אינן רק כלי רכב, הן משמשות כמשל לעולם כולו.  
מסתבר כי בדרך כזו או אחרת, כל דבר הוא סוג של רכבת: אוכל שמגיע אל הפה באמצעות המזלג, נוסע ברכבת? נוסע. וכשמחליק במורד הגרון, נכנס למנהרה? נכנס.
עת שוחחנו על ילדים הגדולים ממנו, או על קטנותו של אחיו, ניסיתי להנחיל לו עד כמה בגרותו ביחס לאחרים אינה מעידה עליו דבר.
אחרים לא חגגו כבר יום הולדת 4 מתוקף הפריבילגיה. יציאתם מבטן אמם היא כמו רכבת, שלהם במקרה הגיעה לפני שלו. כך גם, לא הוגן להתייחס לאחיו הקטן לא יפה, רק כי רכבתו מאוחרת יותר.

מפה
אהבתו של בּוּבּה לרכבות היא מורכבת יותר מאשר חיבה לכלי הרכב עצמו. בּוּבּה אוהב את התשתיות, את המערכת כולה: לא קו רכבת אחד, אלא קווים רבים, תחנות רבות.
וכאשר עוד מוסיפים על גביהן את מסלולי האוטובוסים, מה טוב, כי כך אפשר להעשיר עוד יותר את מגוון הדרכים בהן אפשר להגיע מנקודה אחת לאחרת.
במחשבתו הוא טווה מפה של סביבה הולכת ומתרחבת, הכוללת את הרחובות, הצמתים, מסלולי קווי האוטובוסים על תחנותיהם השונות, ונקודות המפגש עם הרכבת התחתית והעילית.

בּוּבּה כבר קורא באנגלית בבטחה רבה. מלכתחילה, עזרנו לו בלימוד בעיקר כי ראינו עד כמה הוא מוקסם ומסוקרן מאותיות.
אבל היות והוא כה צעיר, אין מה לדחוק בו להתחיל "לקרוא ספרים". במקום, הוא קורא שלטי שמות רחובות, כרזות באוטובוסים, מפות בתחנות, ועלונים של הרכבת התחתית.
בבטחון הוא מצטרף לכל שיחה שמאזכרת צורך להגיע למקום מסויים: "אפשר," הוא מתחיל למנות, "קודם לנסוע באוטובוס 31, ואז להחליף לג'וּבּילי, ואז להחליף בבייקר סטריט למטרופוליטן, ואז..."
"אוווו", הוא ממשיך, "אפשר ללכת לתחנה של האוברגראונד, ואז לנסוע לווסט האמפסטד, ואז לנסוע ברכבת לפארינגטון, ואז לנסוע בסירקל... "
הוא יכול לשמש מדריך נהדר לתחבורה הציבורית, להוציא העובדה שבעיניו, כמה שיותר קווים וחילופים - יותר טוב:
"אמא," הוא הסביר לי פעם כשניסיתי להאיץ בו, "את אוהבת לנסוע בקצת רכבות, ואני אוהב לנסוע ב-הרבה רכבות."

התחנה האהובה עליו ביותר, ללא עוררין, היא קינגס קרוס-סט. פנקרס, וכמעט כל יום ראשון אביו לוקח אותו לשם לטיול:
לא פחות משישה קווי רכבת תחתית מגיעים לתחנה,
שהיא בעצמה שתי תחנות,
ובהן אינספור רציפים של רכבות חוץ-עירוניות, ואפילו אפילו,
רכבת-מטוס שנוסעת לארצות אחרות.
יחדיו הם חוקרים את כל המעליות והדרגנועים, מנגנים בפסנתרים הציבוריים המוצבים שם, מציצים ברציפים, שותים מיץ, ועוברים על נהלי הנסיעה ביורוסטאר.


תחנות
בּוּבּה כבר גמול מחיתולים, ובהקלה אני שמחה לדווח - כבר כמעט ללא פישולים.
התחלנו עם הגמילה יחסית מאוחר, כי התעצלנו ודחינו ודחינו: קודם, הייתי בהריון ועייפה, ואז לפני לידה אין טעם להתחיל בגלל הרגרסיה. ואז תּוּתּון נולד, ולמי יש כוח לגמול כשיש תינוק בן יומו.
בקיצור, לפני בערך חצי שנה התחלנו ברצינות. הפיפי עבר יחסית חלק, בעיקר כי אי הנוחות הגדולה שבפישול היוותה עבור בּוּבּה תמריץ מספק לזיהוי הדחף.
עם קקי, העניין היה סבוך יותר.
עבורו, לא היה הבדל גדול בין קקי בחיתול או קקי בתחתונים. למותר לציין, עבורנו דווקא היה הבדל עצום.
ומה לעשות, קקי לא תמיד בא כשאומרים לו לבוא, גם אם כבר ממש צריכים. אז אחד הדברים העיקריים בתהליך הגמילה היה לחבב על בובה את הישיבה בשירותים.
הטקס שהתקבע כולל דרגש עץ של איקאה, ועליו שניים או שלושה ספרים מסדרת תומאס הקטר. כך הוא מעלעל בהם בנוחות, ומחכה לפלוּפּים שיבואו.
בסיום המבצע, הוא מדווח בגאווה דיווחים כגון: "היו לי שלושה פלוּפּים: פלוּפּ גדול, פלוּפּ בינוני, ו-פלוּפּ קטן."

וכן, הוא מקבל פרס.
עם תחילת הגמילה הודעתי מראש, ללא בושה אשתמש גם בשוחד, אם זה מה שיעזור. ברוח זו, הודעתי לבּוּבּה שכל פעם שיעשה קקי בשירותים *ולא* בתחתונים, יקבל שוקולד.
אין לי בעיה שבּוּבּה יאכל שוקולד מדי יום. צימו בילדותו היה מקבל מדי יום שורה של שוקולד פרה, וגדל להיות אדם נטול תסביכים.
אבל מה שמפתיע אותי הוא סוג השוקולד שבּוּבּה אוהב. לתדהמתי, בּוּבּה אוהב שוקולד לבן. איך דבר כזה קורה בכלל?
זה לא יכול להיות גנטי, אין אף אחד במשפחה שאוהב שוקולד לבן.
אבל זה בסדר, הוא אוהב גם כמעט כל שוקולד אחד, וסופר את הקוביות שהוא מקבל בחדווה: "תראי, זה כמו רכבת".


מסילות
מאז ומעולם, הדרך לליבו של בּוּבּה היא בהסברים. פעמים רבות, הסבר רציונלי על דרכם של דברים מרגיע אותו יותר מחיבוק או דברי ניחומים.
אני תוהה על כך כבר זמן רב. האם הוא כך בגלל שהוא גדל בעיקר עם שנינו, ואנחנו אוהבים להיעזר בידע להרחקת פחדים? או שהפוּך, זיהינו בו את הצורך וכך אנו נענים לו?
מצד אחד, עובדה, ידיעה מרככת את מחשבותיו, אם זה לא היה מגיע ממנו, זה לא היה עובד. מצד שני, למה כמעט תמיד הבכור הוא זה המאמץ בגרות מכפי גילו?

אני אוהבת מאוד את שיחותינו על גשם. הן התחילו עת הלכנו לגן יום אחד, וכמו בימים רבים אחרים, החל לרדת גשם.
הגשם המקומי הוא לרוב לא מהזן הניתך, לרוב מדובר בזרזוף דקיק אשר קל להסתגל לחיות בתוכו. אך בּוּבּה כרכם פניו בעגמומיות והודיע: "אני לא אוהב גשם".
התחלתי לספר לו, עד כמה גשם זה דבר נהדר. דיברנו על איך המים היורדים מן השמים נכנסים לאדמה. עצרנו להסתכל על גזע עץ ולראות כיצד שורשיו יונקים את המים מן האדמה כמו קש.
דיברנו על כך, שמהמים הללו גדלים על עצים תפוחים ואגסים, שהוא אוכל בתיאבון. שאלתי: "חתול שלי, לאן הולכים המים מהתפוח אחרי שאכלת אותו?"
לפיפי! דיברנו על הפיפי שנוסע בביוב לים. ודיברנו על איך השמש מחממת את הים כדי לעשות עננים חדשים, שיורידו גשם שוב.
מאז, חזרנו על הסיפור הזה פעמים רבות, והתחלנו אותו במקומות שונים. לפעמים בתפוח, לפעמים בפיפי, לפעמים בעננים.
במו אזניי שמעתי אותו לא מזמן, עת החל לטפטף, מסביר למטפלת שזה טוב שיורד גשם, כי הוא ייתן מים לפרחים שיצמחו.

מעגל המים מתחבר אליו באופן אישי, כי כבר חודשים רבים אנחנו מדברים על תהליך הגדילה שלו:
הוא יודע  שאיננו יכולים לשוחח אל תוך הלילה, כי חשוב שיישן היטב. הוא יודע שחשוב לשחק בבית וחשוב גם לשחק בחוץ. והוא יודע שחשוב שיאכל וישתה היטב.
אנחנו מדברים על המזון שנכנס לקיבתו, ואיך שם הוא מתפרק לחלקים קטנים קטנים, שנוסעים בצינורות קטנים אל כל הגוף. אני מראה לו את הורידים על ידיי, על ידיו.
אנחנו מדברים על כך שאת הדברים שהגוף לא צריך הוא מוציא בקקי ובפיפי. "ולאן מגיע הפיפי?" והוא עונה בגאווה:
"לביוב, ואז לים, ואז לעננים, ואז לעצים, ואז לתפוחים, ואז אלי לבטן!"
נכון, חתול שלי, אני מחייכת אליו, ומזכירה לו: אתה, והגשם, והעצים, והתפוחים, זה הכל קשור.


קרונות
בּוּבּה אוהב ללכת לגן. הוא אוהב את רוב הפעילויות, את הגננות, ואת הילדים האחרים. אני שמחה על מזגו הנוח: הוא אולי לא חש קרוב באותה מידה לכל הילדים, אבל לא עוין איש.
כשהוא מביא איתו הביתה את עולם הגן, אני רואה עד כמה תהליך ההיפרדות החל: יש לו עולם שלם שם בחוץ, גם אם כרגע לשעות ספורות בלבד.
אני שואלת אותו, מה הוא רוצה שאכתוב כי הוא עושה בגן, והוא עונה: תכתבי שאני עושה brmm brmm. וזו אמת לאמיתה:
עם תום ארוחת העשר, הוא ושני חבריו דני ומקס לוקחים את צלחותיהם להגה, ונוהגים בהן עד לכיור, שם הן ניתכות פנימה ברעש מצלצל.
זמן ארוחת העשר הוא גם המקור לעוד מנהג בין הילדים שהוא הביא הביתה. מסתבר, שכאשר לשני ילדים יש את אותו מזון הם נוקשים בו כבהשקת כוסית וקוראים:  snap snap!
פעם אחת, אחרי שיחה עם מנהלת הגן, זכיתי לראות את כל הטקסים הללו במו עיניי. וראיתי את הבן שלי, כל כך נינוח בסביבתו החברתית, חי את חייו שלו.

מסלול מעגלי
שלא ישתמע מדברי שכל החינוך שלו מתנהל בדו שיח בוגר וסובלני.
בכל ארוחה, אני צריכה לשוב ולהפציר: שב עם כל הטוסיק על הכסא. כשמשהו מסיח את דעתו, הוא קם ומתהלך וצריך לחזור ולהתריע בפניו: "שב! תאכל!"
כשהוא צופה בסרטונים בטלפון הנייד, או כאשר אביו מניף אותו באוויר, הוא מבקש באצבע מורה: "עוד פעם אחת". אבל אחריה יש את פעם אחרונה ודי, ואז פעם אחרונה וזהו.
זה מתסכל, במיוחד כי הוא כל כך נבון, ולכן כל כך בקלות נשכח עד כמה הוא עודנו קטן.
טקס השינה מסגיר זאת. הוא בוחר ספר, לבדו. הוא פורש שמיכה למרגלות המיטה, לבדו. הוא מכבה את האורות, לבדו.
וא אמא או אבא מדליקים את האור בשרשרת הנוּריות.

זו שרשרת שהוא בחר, בגווני הירוק, לקראת חג המולד. הוא רצה מאוד עץ אשוח, והסברתי לו שזה חג של אנשים אחרים.
אבל גם שאלתי אותו, מדוע הוא אוהב עצי אשוח,  והוא ענה שהוא אוהב את האורות. אמרתי לו, שגם אני מאוד אוהבת את האורות, וכאלו יכולים להיות גם לנו.
למרגלות המיטה, בחדר השקוע בצבעי המצולות, בּוּבּה מתיישב על השטיח, ומכסה את רגליו בשמיכה. אביו או אמו מתיישבים לצידו. הוא שותה בקבוק חלב (בלילה? כן, עדיין.), ומאזין לסיפור.
בסיום הבקבוק, הוא תוחב לפיו מוצץ (בלילה? כן, עדיין.). בסיום הסיפור, הוא מטפס למיטה.
הנוריות כבות, ושם, בחשיכה למחצה, הוא כל כך קטן, כל כך תינוק. בלילה? כן, עדיין. 


מנהרה
בּוּבּה מבלה שעות בבניית מערכות מסילות מעץ. הוא אוהב אותן מסובכות: מסילות שמתפצלות ומתפתלות בלולאות מפתיעות, עולות אל מעקפים ויורדות למנהרות.
לשמחתי, הוא לא מגלה עניין תאורטי בלבד במסילות: משבנה מסילה מורכבת ככל שיכל, הוא מרכיב לו רכבת, ומסיע אותה, עד שעולה בראשו רעיון נהדר לשיפוץ התשתית.
אז הוא מתחיל במלאכת הריסה מחושבת ובנייה מחדש, כדי להתאים את המסילה לחזונו.
יום אחד, ישבנו על השטיח ושיחקנו ממש כך במסילות. אני מודה, זה לא קורה הרבה, לרוב צימו הוא השותף הטבעי למשחקים מסוג זה.
דבר הוביל למישנהו, והוא רצה לסגור שני חלקי מסילה ללולאה. הוא ניסה פעם כך ופעם אחרת - ולא הצליח. הוא ביקש את עזרתי, ואף אני ניסיתי, פעם, פעמיים, שלוש.
בהן צדקי, לא הצלחתי.
נראה היה שהקשת על הזווית בה נבנו המסילות הקיימות לא מתחלקת בשום צירוף של עיקולים. ניסיתי לשנות את הזווית, לעקל פה, לעקל שם, להאריך, לקצר.
בסוף התייאשתי. "בּוּבּה, אני לא יודעת איך לסגור את המסילות. אולי אי אפשר" אמרתי לו, ופרשתי לעשות משהו אחר.
זמן מה עבר בשקט, ולפתע שמעתי: "אמא, תראי! הצלחתי! תראי, אמא, הצלחתי!"
בשלב הזה, כבר עברתי לדברים אחרים, אז הסטתי את מבטי מבלי לזכור ממה אני אומרה להתפעל. אבל אז עיני נחו על אותה מסילה, והנה היא היתה: לולאה סגורה.

אני תמיד גאה בו, ומנצלת כל הזדמנות לחבק ולנשק אותו.
אבל הפעם, נתווספה על הכל תחושת הפליאה, על הסבלנות והנחישות והיכולת לפתור את הבעיה הזו, שנראתה כל כך פשוטה ובכל זאת לא היתה כזו.
ואז הוא אמר, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי בקולו כזו גאווה על הישגיו: "אני ממש טוב ברכבות!" ועניתי לו: נכון, ממש ככה. אתה מצויין ברכבות!
הוא התהלך קורן כל אותו יום, ושמחתי בשמחתו. איזו תחושה נהדרת זו, להרגיש כך את יכולותייך!
ואני סקרנית: כבר כמעט שלוש שנים הוא בעניין הזה של רכבות. לאן עוד זה עתיד להוביל אותו?

יום חמישי, 19 במרץ 2015

הפינה ליד האח

בסלון שלנו יש אח.
הוא מחובר לארובה, אבל כיום דקורטיבי בלבד, לפחות כבר מאז שנות השבעים, אז אסרו על שריפת עץ או פחם באחים כדי להיפטר מהערפיח הלונדוני המפורסם.
לצד האח, כנגד הקיר הלבן, יש קופסת צעצועים. אבל פעם היתה שם רק רצפה פנויה, ושם, בדיוק שם, הנחנו סלקל ובו תינוק קטן קטן, טרי, טרי, ביום בו חזרנו מבית החולים.
זה היה לפני כמעט ארבע שנים, כשנכנסנו לביתנו לראשונה כהורים. בּוּבּה היה עטוף בסוודר לבן צחור עם אזניים מתוקות, ישן שנת ישרים.
עמדנו שם, צימו ואני, מסתכלים בתינוק בסלקל ותוהים מה לעשות עם עצמנו עכשיו.
כשתּוּתּון נולד, כבר לא היינו כל כך אבודים. גם אותו הבאנו הביתה בסלקל, עטוף באותו סוודר זערורי. גם הוא ישן. וגם הפעם, הנחנו את הסלקל באותה פינה של הבית.
בשבועות האחרונים, אני מוצאת את עצמי מביטה בפינה הזו, נזכרת ברגעים הללו, ובמורד הגרון מתחלקת מועקה. 
ברגעים כאלו אני מזכירה לעצמי לנשוך שפתיים ומשננת לעצמי: 1890.


הבניין שלנו נבנה ב- 1890, סביב התקופה בה נבנתה כל השכונה. תמיד קצת בידח אותי לומר שהדירה בבעלותנו: בעצם, אנחנו רק עוברים בדרך. אנחנו נתמוסס, היא עוד תהיה כאן.
אבל עכשיו אנחנו עוברים, ולא מרצון:
לפני זמן לא רב, סיפרתי בבלוג על מסלול המכשולים בדרך להכניס את בּוּבּה לבית ספר נורמלי. בסוף, בּוּבּה התקבל לבית ספר פרטי מצויין. ומצד אחד, זו היתה הקלה גדולה -
לילד יש מקום בבית ספר. הוא לא יגדל עם הזאבים.
מצד שני, זו חתיכת השתעבדות כלכלית. ניחא לילד אחד, אבל לשני ילדים? ואם נרצה (קרי: אני כבר רוצה) ילד שלישי?
גם בכלל לא מצא חן בעיני, הקונספט זה שבו הפכנו כל כך תלויים בבית הספר היחיד הזה, מצויין ככל שיהיה.
אז ערב אחד פשוט החלטנו שאנחנו עוברים דירה, לשכונה סמוכה, כדי להיות באיזור בו יש מספר אופציות טובות במימון המדינה.
ומצד אחד, אפשר לומר שבעצם, אם לא היינו קונים את הדירה, הכל היה פשוט יותר: זו שכורה, וזו שכורה, מה ההבדל? אפשר לראות כאן משל לכך שהקשרות זה רעיון רע.
ובכל זאת, למרות שהצעד ישפר את איכות חיינו בטווח הארוך, אני מסתובבת  ובתוכי כעס מבעבע.
כי על אף שזו בחירה שלנו, שהרי יכולנו להשאר כאן (ולשאת במחיר), ההרגשה שלי היא שזורקים אותך מהבית, ועוד הבית שאתה קנית!

ושלא תחשבו, שקנינו את הדירה הזו כמו שקונים מצרכים בסופר, משווים כמה אופציות ובוחרים אחת. לא, כאן היתה מעורבת רומנטיקה לפי כללי הספר:
אל חיפושי הדירה נכנסנו ברגליים מדשדשות. קבענו תקציב, והסתבר שהוא לא הספיק לכלום. העלנו עוד קצת, והסתבר שהוא לא מספיק לכלום. העלנו עוד, והתחלנו לראות דירות.
והן היו לא משהו. ליתר דיוק, מה שהיה חסר בהן, וזה כל כך אופייני לדירות כאן, הוא איזון: סוכני תיווך, אנא,
אל תקראו לארון מטאטאים חדר שינה. אל תתקעו מקרר ומיקרוגל בסלון ותקראו לזה מטבח. זה לא נחשב פינת אוכל אם יש מקום רק לשולחן ולא לכסאות.
כל הזמן שמעתי על איך אמורים להכנס לדירה ולהרגיש שזה בית, אבל לא האמנתי שעם הדירות העקומות כאן זה יקרה. המקסימום לקוות לו, סברתי, הוא פשרה שנוכל לחיות איתה.

שבת אחת, הלכנו לראות דירה. יחד איתנו, הסתבר כי סוכן התיווך קבע להפגש עם זוג נוסף. ארבעתנו סיירנו בדירה הקטנטונת, בעוד הסוכן המשועמם בודק את הטלפון שלו.
בתום הסיור, הוא אמר במשיכת כתפיים שהוא ממשיך עם הזוג הנוסף לראות עוד כמה דירות. הבאה בתור, הוא אמר, היא בהמשך הרחוב אבל היא מעבר לתקציב שלנו.
כבר היינו שם, לא היה לנו מה לעשות, אז שאלנו אם אפשר לראות אותה גם.
ומהרגע שנכנסתי לדירה הזו הרגשתי - זה בית.

הכל מצא חן בעיני: חדר הכניסה הקטן, המטבח שאפשר לשבת ולאכול בו, הסלון המרווח, חדרי השינה, הגינה. גם צימו חייך.
אהבנו את איך שהדירה נראתה, בדיוק כפי שהיא, כולל הריהוט, כולל העיצוב, כולל החתול השחור הענק שנמנם על הספה בחדר השינה.
"חשוך פה", קבעה הבחורה מהזוג השני, שהסתובבה בדירה עם משקפי שמש, כנראה בגלל כל האור שנשפך פנימה מהחלונות הויקטוריאניים הגדולים.
אני, לעומת זאת, יצאתי מהדירה מסוחררת.
"את זו", אמרתי לצימו. "את זו אני רוצה. תקנה לי". (זו היתה אז בדיחה פרטית ביננו, כך הפצרתי בו כל פעם שהיינו חולפים על פני בית אחוזה מהודר או בעל חיים חמוּד).

זה היה ביולי, ואותה שבת, אחר הצהריים היה שמשי במיוחד. אחוזי התרגשות אמרנו - נלך להתוודע יותר טוב לרחובות הסמוכים, וגם נציץ שוב בדירה מבחוץ.
התקרבנו אל הדירה, ובחזיתה, על כסא מתקפל ובמשקפי שמש, השתזף להנאתו בחור צעיר. צימו ואני רצנו לשיחים הסמוכים להסתודד:
"האם פונים אליו? "האם מציגים את עצמנו?" "מה הפרוטוקול?" לאחר כמה דקות ואפס מסקנות, קפצתי למים, ובחזית הבית ברכתי אותו לשלום בלבביות.
הוזמנּו להכנס לדירה, וקיבלנו סיור מקיף ביותר, כולל הזכות לבדוק כל מיני פינות יותר מקרוב. הלאה אל תוך הגינה, כבר התחלנו לדבר במספרים.
בערב, שוחחנו עם ההורים. ביום ראשון, עשינו חישובים. ביום שני בבוקר, ראינו את הדירה פעם נוספת. ביום שני בערב, לחצנו ידיים עם בעל הדירה.
ובספטמבר כבר היינו שם, ולא התחרטנו על כך מאז, אפילו לא לדקה.


זה לא סתם שאמרתי שהבית היה מצויין לטעמנו כשראינו אותו. את השידה בצד - רכשנו מהם, שתשאר שם. את הוילונות הם הסכימו להשאיר בחינם.
חלק מהריהוט, פשוט הלכנו לחנות וקנינו בדיוק את אותם פריטים. לא הופתענו שהדירה, אחרי שהתמקמנו, נראתה דומה באופן חשוד לשלהם. רק חתול שחור גדול לא מצאתי.
ובאמת היה לנו נוח כאן. זו דירה צנועה בגודלה, אך באורח פלא, היא תמיד התאימה לצרכינו המשתנים: 
התווספות תינוק, שהפך לפעוט, ואז אכלוס צרכי העסק, ואז עוד תינוק מצטרף, והנה גם הוא כבר לא קטנטן. ככל שהעמיקה היכרותנו, נראה היה שהדירה רק משתפרת.
נוח וכיף לנו כאן, מה פתאום לעבור?!

חתול שחור להמחשה בלבד

כאן זה איפה שהילדים שלי בילו את שנותיהם הראשונות, היכן שבילינו את שנותינו הראשונות כהורים. הבית ספוג בתינוקיוּת שלהם.
אני מסתכלת מסביב וחושבת בצער - "מה, מעכשיו כל התקופה הזו תהיה בלשון עבר?!" אז. פעם. בדירה הישנה. אתה זוכר את זה?
כן, נכון, מתישהו היינו עוברים הלאה. אבל בדמיוני זה היה קורה אחרי שהתחיל להיות לחוץ, ולא מתאים. לפחות הפרידה הזו היתה מתבשלת עד לרגע שבו מספיק.
זו ההחלטה שלנו לעבור, ובכל זאת אני מרגישה שלוקחים לי משהו, ושוב הכעס מבעבע.

אני כועסת שחינוך חינמי סביר באיזור הכללי שלנו הוא נחלתם של עשירים. שכן, השכונה שאנחנו עוברים לגור בה היא שכונה עשירה.
זה לא לומר שכל מי שגר בה הוא עשיר, אבל כן לומר שהרבה מאלו שמתגוררים בה כמגורי קבע (בניגוד לשכירות זמנית) הם אנשים בשפיץ של הקצה של הסקאלה הכלכלית.
בלונדון, סולם העושר הוא לוגריתמי. בשכונה הזו, בקלות אתה, ומישהו עשיר פי 4, פי 10, פי 30, פי 100, יכולים כולכם לדור ברחובות סמוכים. גודל המרחב לרשותכם ישתנה, לא השכונה.
אז באמת, היא נורא מצוייצת והכל, עם הצמחייה והרחובות המתפתלים והבניינים היפים.
אבל זו בדיוק שכונה מהסוג שאנשים מסתכלים ימינה ושמאלה לראות מה וכמה יש לאחרים. ואישית, אני בכלל לא לא רוצה להכנס למקום של ההשוואה הזו, כי היא נראית לי לא מוסרית בטירוף:
על אף שיש לראשו קורת גג, מזון בשפע, וכל צרכיו החומריים מסופקים, אדם יכול ללכת ברחוב ולחיות בהרגשה שהוא אביון מרוד. 
ודווקא שם למצוא את הבתי ספר הטובים במימון המדינה?! אחלה.

נוח לי בשכונה שלי. היא אולי לא מאוד רחוקה משכונתנו החדשה, אבל היא אחרת. היא צנועה יותר, הטרוגנית יותר, אסתטית אך לא מנקרת עיניים.
אנחנו גרים בשכונה כבר תשע שנים, אבל רק בדירה הזו הרגשנו שאנחנו הופכים לחלק מהקהילה. עד שהכרנו את השכנים. יש לנו שכנים!
עד שהגענו למצב שאנחנו מכירים אנשים מהשכונה. שמנופפים לשלום, ששואלים אחד את האחר לשלומו.
עד שהגענו למצב שהוזמנו להתארח אצל אחרים. שאזרנו אומץ לארח בביתנו.

אז אפשר להגיד: הכל זמני. ממילא אנשים עוברים כל הזמן, גם שכנים. ובכלל, עם כל האנשים שגרו באיזור מאז 1890, מה שמרגיש היום כמו שכונה, יכול להרגיש אחרת מחר.
אפשר גם להגיד: הכל זמני. תשכרו דירה, תסדירו ענייני בית ספר, מתישהו, תעברו חזרה. עוד שנה, שנתיים, שלוש. הבית כאן מאז 1890? יהיה כאן גם עוד שלוש שנים.
ופה יושב חלק לא מבוטל משורש הצער שלי. בכלל לא ברור שנחזור לכאן.
הדירה איננה גדולה. עוד כמה שנים, ועם שני ילדים גדולים יותר, כבר יהיה דחוק הרבה יותר. עם ילד שלישי, כבר ירגיש כאן מאוד צפוף.
אנחנו פשוט לא יודעים.
אז אני אומרת לעצמי -  זו תהיה הרפתקאה! ואנשים חדשים! והזדמנויות חדשות! ולרגע אני ממש מרגישה שהכל נכון.
ואז אני מסתכלת בפינה ליד האח.

יום שבת, 14 במרץ 2015

אביב זה הרגע שלפני

תפתחו כל ספר תיירות על לונדון, וברשימת הפארקים המומלצים תופיע המלצה לוהטת להגיע להאמפסטד הית'.
בהמלצה בהכרח יסופר על כמה הוא נראה ומרגיש כמו יער, ועל איך יש בו בריכות טבעיות שבקיץ הן פופלריות מאוד לשחיה.
והדברים הללו הם לא רק נכונים, הם גם סיכום די מוצלח ללמה תמיד העדפתי להסתובב בפארקים אחרים:
מה, שאני בכוח אלך לחפש לעצמי בוץ? 
ומה אם אני אלך לאיבוד וזה יסתבר להיות בדיוק כמו ב"פרוייקט המכשפה מבלייר"?
והיכן שיש מקווי מים עומדים הרי מובטח לי שיהיו יתושים, האם באמת זה מה שאני צריכה בחיים? 
ובכלל, כל הקונספט של לשחות בבריכה שאין לה רצפה מחרסינה וכלור במים - זה לא נורא משונה? על אחת כמה וכמה באנגליה, כשגם בקיץ אני עם סוודר.
לסיכום, ביקרתי שם פעם אחת בלבד, לפני 11 שנה, בטיול עם צימו. מאז, בכל שנות מגורינו כאן, הדרתי רגלי. רק לאחרונה, הזדמנתי לשם לפגוש חברה.

והאמפסטד הית' התגלה כמשגע.
לא רק זה, גם ענק. כמובן, יש ריאות ירוקות מיוערות גם במקומות אחרים בעיר, אבל הוא דווקא יחסית קרוב.
אז מאז המפגש עם חברתי, מצאתי את עצמי חוזרת לשם, נפעמת ממגוון הדברים שניתן למצוא בו. וחשבתי, כמה נחמד יהיה לגלות אותו יחד אתכם, פינה אחר פינה.
דעו רק, זה לא משנה את דעתי לגבי היתושים.
בכל אופן, הבריכה הזו איננה בריכת שחיה, אלא בריכת נוי, והיא ממוקמת בגנים המקיפים את הפינה הראשונה - הפרגולה.


כבר די הרבה זמן לא צילמתי תמונות שאינן של המשפחה או לצרכי העסק, כי לצלם אומר א.שתהיה איתך מצלמה ו-ב. שיהיה הפנאי להתבונן בדברים.
ממש לאחרונה, מצאתי את עצמי עוצרת ומתבוננת די הרבה, ודווקא מצרה על כך שאין עמי מצלמה:
לפני מותי, ייתכן ואצטער על זמן יקר שבזבזתי בפעילויות חסרות תוחלת. שלושת קוראיי, דעו כי לעולם לא אצטער על הזמן שביליתי בהתבוננות בצמחים.
שלא בשונה ממדיטציה, רעש המחשבה המזמזמת שוכך, וההוויה כולה מתרכזת בעולם אחר, לא מוכר.
אין בו שום דבר שנראה כמו עמידה בתור בבנק, או כיור מלא בכלים. יש לעולם הצמחים חוקים משלו, אבל מקרוב, הכל בו זר ונטול הקשר, והזרוּת שואבת אותך פנימה.
בתור זר גמור, אין לך דעה, אין לך עמדה. אין רע או טוב, אין חריג או נורמלי. יש רק התבוננות.

אז לאחרונה, כל פעם שהתקרבתי להתבונן בצמחים, חשתי ההתרגשות גדולה מציפה אותי, כמו הציפייה הגואה לקראת מסיבה גדולה או פגישה עם אדם אהוּב.
מרגישים היטב שהימים הופכים ארוכים יותר, וגם לא כל כך קר. אבל מבט מקרוב על הצמחים מגלה את טיבו האמיתי של האביב:
ניצני הפרחים תפוחים להתפקע, רגע לפני שהם מתפרצים בחיוּת של פריחה מחודשת. הענפים כבר מתהדרים בזלזלים שעודם זעירים, אבל בורקים בירוק חי ומתריס.
כמו היכל כדורגל לפני שריקת הפתיחה, כמו הרחש באולם תאטרון לפני עליית המסך, יש משהו מסחרר בכל הצמחייה המחזיקה את עצמה רגע לפני ההתפרצוּת הגדולה.



אז לקחתי מצלמה, ויצאתי אל היער.
ובדרכי, דווקא כשאני כל כך מכווננת לצפות במראה התחיה המחודשת, עלה לפני מחזה נוגע ללב.
בעוד רוב ענפי העצים ערומים לגמרי, על חלק מהעצים היו עוד עלים. העלים הללו נאחזו בענף ושרדו שלכת ארוכה וחורף קר. הם דבקו בחיים, אבל זה לא עזר לחיים לדבוק בהם.
וזו האמת הלא נעימה שלא רוצים לחשוב עליה, על כך שמה שמתחיל גם ייגמר. כל הפריחה הטרייה והרעננה הזו, תקמול ותצהיב, תנשור ותתפורר.
ואין מה לעשות. גם האיתנים שבעלים, שיאחזו בחיים בכל מאודם, ייאלצו בסופו של דבר לפנות את מקומם.
המרחק מהענף לרצפת היער מעולם לא נראה לי כה עצוב ומכמיר לב.


כמובטח, הנה הפרגולה. היא ממוקמת בצידו המערבי של הפארק:




אין מה לומר, זו אכן פינת חמד נאווה.
האמת, אחר כך קראתי קצת עליה, ודווקא יש קצת מה לומר, למי שמעוניין לקרוא.
בתמונה האמצעית, זה לא כתם שחור על המסך שלכם או על התמונה. באותה העת, שתי נשים ישבו על ספסל ושוחחו, ועורב שחור צפה בהן מן הצד באדישות. מה שנקרא, יום עמוּס.





הפרגולה והגנים המקיפים אותה מתוחזקים בצמחיה מרהיבה. כך שאם ניצני פריחה זה מה שרציתי לראות, לא היה חסר במה להתבונן.
ושמתי לב עד כמה אלו דברים שונים, להתפעל מצמח או פרח בעיניים ואז דרך עדשת המצלמה: מסתבר, שלא מספיק לכוון אל צמחים מצלמה כדי שתצא תמונה טובה.
עיניים שמתבוננות בתמונה, במקום בדבר האמיתי, מחפשות איזשהו מתח, איזשהי דרמה, איזשהו סיפור, קטן ככל שיהיה. אחרת, זו סתם עוד תמונה של פרח.
בתמונות, הם כבר לא בעולם שלהם, הם בעולם שלנו.



 

וזהו, נצא ונשוב אל היער.
אין לי מושג מה נמצא בפעם הבאה.