יום חמישי, 2 באפריל 2015

לעשות שולם עם הזכרונות

יש אנשים שבאים ממשפחות נורא בריאות.
הם אומרים דברים כמו: "תראי, זה לא שלא היו חיכוכים בגיל ההתבגרות. אבל היום אמא שלי היא האדם הכי קרוב לי."
הם מדברים הרבה עם ההורים בטלפון, נפגשים, מתייעצים. חוגגים יחדיו, צוחקים יחדיו, אוהבים יחדיו. הם מקיימים מערכות יחסים מהסוג שאני מקווה ומייחלת לו בעתיד עם ילדיי.
ואז יש את כל היתר.
בסקאלה הזו אמנם נופלים גם המקרים של הזנחה הורית פושעת והתעללות, אבל לא רק הם. הרוב המכריע, הדומם, מגיע מבתים עם אהבה, אך שבכל זאת, דברים חרקו וכאבו.
ואז אומרים על בית - הוא נורמטיבי, ואני לא מבינה מה זה אומר. כל משפחה עקוּמה בדרכה שלה, חוץ מאלו שהן באמת נורא בריאות.
אז נדמה לי, שהרשומה הזו היא בעיקר עבור אלו שבאו מבית נורמטיבי.


אני גדלתי בבית נורמטיבי, ועל כן אני לא מרבה לדבר על זה.
כי מה תגיד? הרי קודם כל, ובסופו של דבר, מתינוקת זעירה הפכתי תחת השגחתם, עזרתם והדרכתם של הורי לאדם בוגר, ויצאתי בסדר פלוס על פי כל קריטריון מקובל.
להוציא רפש יהיה להתעלם מכל הנתינה הזו, וזה לא משהו שאני מאמינה בו.
חוץ מזה, ממילא את מה שמעציב ומכווץ את הבטן אי אפשר באמת לתקן. נכון, אפשר להבין, אפשר להתמודד, אפשר לחפות מלמעלה.
וגם, באיזשהו שלב, לרוב עם ההורות, סוף סוף מבינים באמת: ההורים שלך הם בסך הכל זוג אנשים, עם כל המשא האישי שלהם מהבית, עם המגרעות שלהם, וגם - כל הטוּב שבהם.
בנוסף מגיעה ההבנה שכמו שלהם יש אופי ולא רק משא, כך גם לך: מה ששרוּט אצלי לא בהכרח היה נשרט אצל מישהו אחר, פשוט כי ככה זה.

כיום, הוריי ואני יחסית בקשר טוב, וחשוב לי להשקיע בו יותר מבעבר, על מנת לתת להם, לבּוּבּה ולתּוּתּון את הזכות המשותפת לקשר סבּאוּת.
הם סבא וסבתא אוהבים מאוד, אבל זה לפעם אחרת. שכן חוץ מהיותם הורים וסבים, הם גם אנשים. ויש להם, כמו לכל אחד אחר, יום הולדת.
ההורים שלי זכו להגיע לגיל שבו הם לא צריכים שום דבר.
יש להם כסף לקנות כל מה שבא להם, אבל בעיקר - לא בא להם. יש להם חפצים די צורכם.
גם בגזרת החוויות, היצע המתנות לא כל כך רלוונטי. לפני כחמש שנים הם רצו שניסע כולנו יחד כמשפחה, וזאת עשינו, וזה היה יופי.
באופן יותר כללי, גם חוויות הם רוכשים לעצמם. אם הם רוצים לנסוע או לעשות, הם מתכננים, נוסעים ועושים.
מה שהותיר אותי בשנם האחרונות עם השאלה: מה לתת להם ליום ההולדת???

השנה לא רציתי לא לתת כלום. רציתי לתת משהו. לא סתם משהו, משהו בעל ערך עבורם. או לפחות כזה עם פוטנציאל להיות לא סתמי.
חשבתי על הילדים שלי. חשבתי על טבעם של זכרונות. חשבתי על הבלוג הזה. חשבתי על ההרגשה שלי כשאני מרגישה שעשיתי משהו טוב עבור מישהו.
כשכועסים, קל לדלות זכרונות של כעס. כשאוהבים, קל לדלות זכרונות של אהבה. שמתם לב לזה?
אז החלטתי באופן אקטיבי לחפש ולדלות זכרונות של אהבה. להזכר במעשים, קטנים כגדולים, שהוריי עשו עבורי שהותירו בי את חותם אהבתם.
והחלטתי להעלות בכתב את הזכרונות הללו, ולתת אותם כמתנה.


אני אומרת מעשים קטנים כגדולים, אבל זה בעצם לא נכון.
הוריי האכילו אותי מדי יום, ועל אף זאת, קילוגרמים של אורז לא נחרתים בזיכרון כמו עוגת יום הולדת אהובה במיוחד.
הוריי רכשו עבורי בגדים, אבל אלף טריקואים לא נחרתים כמו סוודר שאמי סרגה לי בילדותי, תואם זעיר לסוודר משלה שחשבתי שהוא הכי יפה בעולם.
אם אלוהים מצוי בפרטים הקטנים, אזי האהבה מצויה במעשים הקטנים.
הייתם חושבים, לפיכך, שלשבת ולערוך רשימה שכזו עבור אמא או עבור אבא יהיה דבר פשוט. מנסיון מצטבר של שתי הרשימות אני יכולה להעיד: זה לא.
מורכב להישיר מבט מחפש אל הזכרונות שלנו.
לפעמים, הכי בקלות יעלו אלו הכואבים. יחד איתם, יצופו דומים להם, שבכלל חשבתם ששכחתם, כי כמו שאמרנו - זכרונות של כעס צפים ביחד.
או אז מגיח זכרון מתוק או שניים ואתם מהר רושמים אותם, וסבורים שמכאן והלאה אתם על הכביש המהיר לנוסטלגיה חיובית.
אבל אסוציאציות פועלות בדרכן, ושוב עולים טעמים מרים. מתחוור שהעלאת זכרונות שכזו דומה לכרייה; מקמטים את המצח:
כל הימים הללו שחלפו כל כך מזמן, כל השעות שבהם - מה היה שם?
תנו לזה זמן, וכמו שבבי זהב בבבוץ השכחה, כך הם יצוצו. הם רחוקים אך מוכרים, צובטים בלב: באמת הייתי הילדה ההיא שנבהלה בוקר אחד כי שכחה להכין לגן ביצה קשה מקושטת?

אחרי שנכתבה הרשימה, הגיעה העת להעלות את הזכרונות על הדף. ואני רוצה לומר לכם: כתיבה שכזו היא מעשה של אומץ.
אתה פותח דלת בפני אדם אל הבפנוכו שלך ומודה בהכנעה: ככה הרגשתי. ככה המעשים שלך השפיעו עלי.
זה אולי פשוט יותר עם סוודר סרוג או עם עוגת יום הולדת. אבל למשל, כשנחתה עלי הודעת הפיטורין הראשונה (והיחידה) בחיי, הרגשתי כמו הכשלון הכי מהדהד בעולם.
נכון, שנאתי את העבודה שלי וכל בוקר להגיע לשם היה מאבק, אבל הייתי בטוחה שהיא פרוזדור בדרך אל ההצלחה, ואז השמיים נפלו עלי.
ולהפתעתי הגמורה, אבא שלי, שלרוב איננו חסכן בביקורת, אמר לי כשסיפרתי לו: "זה הדבר הכי טוב שקרה לך. את תראי. זה לא סתם דבר טוב, זה דבר נהדר."
לקח לי שנים, ולא בהגזמה, להרים את השמיים חזרה למקומם. אבל תמיד אזכור לטובה שברגעי השפל ההם, אבא שלי אמר לי את הלא ייאמן, וצדק בכל מילה.
אלא שלכתוב דבר כזה אומר להודות בכנות גמורה בחולשותיך. וזאת עושים בזהירות יתרה דווקא עם הקרובים לנו, כי בסופו של יום, משנה לנו מה הם יחשבו ומה יגידו.

בחשיפה שכזו, כל כך קשה להתגבר על קול הביקורת.
אני חוזרת לתהיה, על כך שאנשים שונים סופגים דברים אחרת. הוריי הם, בין היתר, ביקורתיים. מן הסתם, זה השפיע על האופן שבו הפכתי לביקורתית כלפי עצמי.
אבל הביקורת העצמית שלי היא נבזית ממש, והורי אינם כאלו. הסכינים שאני תוקעת בעצמי חדות הרבה יותר מכל מה שיכול לו אדם חיצוני.
אני כותבת: "אמא היקרה" וחושבת שזה נשמע מאולץ, מתי קראתי כך לאימי. אני מתפתה לסנן החוצה זכרונות, כי הם לא נראים לי טובים מספיק. יש ציונים לזכרונות?
הם יצחקו לי. הם יגלגלו עיניהם. הם יזכרו דברים אחרת ויגידו: "אבל זה בכלל לא היה ככה, הזכרונות שלה מומצאים".


ובכלל, כל כך הרבה שנים הם נתנו, יום אחרי יום, וכל מה שנשאר הוא צרור זכרונות במכתב? זו לא כפיות טובה?
רק משנהייתי אמא הבנתי: הנתינה היא עבורי. איך שאני רואה את זה, כל ילד מגיע לעולם עם הבטחה לשק של זכויות עבור הוריו:
הזכות לחבק ולנשק תינוק שמדיף ניחוח עוגיות חמאה. הזכות להחזיק את ידו הקטנה ולצעוד עמו. הזכות לתווך את העולם ולהתפעל ממנו יחדיו. הזכות ללמוד ממנו שיעורים אינספור.
כל חגיגת יום הולדת, כל תחפושת פורים, כל הקראת ספר, ציור משותף, שיחה, השכבה לילית - הזכות לכל החוויות האלו ניתנת להורים, וזו בחירתם מה הם עושים איתה.
לא תמיד זוכרים את האמת הזו, ולא תמיד פועלים לפיה. לפעמים יש ימים מחורבנים ממש, שרק רוצים שיגמרו. לפעמים רוצים להיות הורים טובים, אבל רוצים גם משהו אחר.
לפעמים חושבים: אם לא עכשיו, אז אחר כך. או אומרים: בפעם הבאה. לפעמים קובעים: זה לא משנה, זה יישכח, זה לא חשוב.
אז אני בהחלט חושבת שבמשפחות נורמטיביות, נעשות גם בחירות לא מוצלחות. יש להן מחירים, בוודאי, אבל הנקודה היא שהורינו חיו כמיטב יכולתם את חייהם, את שקי הזכויות שקיבלו.
וברוּח הדברים הללו, החלטתי שאני לא אדאג מאם הורי באמת יאהבו את מתנתי:
אני בוחרת לממש את הזכות להעניק להם את זכרונותיי המתוקים מזמנים בהם בילינו יחדיו, כי בעיני זה מעשה אוהב.

לא ניגשתי לכל הנסיון הזה מתוך מטרה לקבל משהו בעצמי. לא באתי עם ציפיות לצאת עם תחושת פיוס או תובנות מיוחדות. ובכל זאת, גם מזה לומדים:
למשל, שהורים משפיעים בכל גיל, וכאמא בעצמי, זה משמח אותי:
עבור כל אחד מילדי, כל עוד שנינו בחיים, אני יכולה לבחור להתנהג באופן מיטיב. גם אם בעבר שגיתי ובחרתי אחרת, ניתנת לי הזכות לתיקון.
מצד שני, מגלים עד כמה להשפעה הורית יש תור זהב: לדינמיקה עד גיל 7 או 8 תהיה השפעה מהדהדת עמוק אל תוך העתיד.
אחר כך, מגיעה פאזה נוספת, בה העולם החברתי מתחיל לתפוס נפח, עד תחילת גיל ההתבגרות. ואז, משך שנות הנערוּת, גם אם ההורים עדיין שם פיזית, הם איכשהו לא ממש שם.
קבוצות הייחוס השונות מקבלות משקל אדיר. מהתקופה הזו אני זוכרת אינסוף אפיזודות עם הקשר חברתי, וכל כך מעטות עם הקשר משפחתי. 
ואז מגיע השלב שאתה נכנס לגיל הבגרות, ושוב פעם אתה מגלה שאתה נזקק להוריך, כדי ללמוד איך להיות אדם מבוגר.
אבל ההזדקקות הזו נושאת איתה את כל המטען הצבוּר. ועל כן אני יודעת - אין לקחת את הזכות לתיקון כמובנת מאליה.

כמו כל אמא לפני, ברור שאני אומרת על כל מיני דברים: לא אהיה כמו הוריי. אהיה יותר טוב, הפוּך, לגמרי אחרת. 
אבל אם יש משהו שהמכתבים הללו הראו לי, הוא שבמשפחות נורמטיביות, ההורים עשו גם המון דברים בסדר גמור.
ברוח הדברים הללו, הנה שלושה זכרונות שהוענקו לי, וארצה להעניק לילדיי:
למשל, אני אופה עוגות עם בּוּבּה, כפי שאמא שלי אפתה עוגות עמי כשהייתי קטנה. ובמיוחד אני משתדלת לאפות איתו עוגות שוקולד, כדי שיוכל ללקק את מה שנותר בקערה.
אני זוכרת באופן כל כך מוחשי את השמחה על קבלת הזכות לקערה אחרי שהתבנית נכנסה לתנור. את מרקם כף העץ, את חריצת הפסים בשאריות הבלילה. את הדביקוּת. את טעם השוקולד.
גם בּוּבּה מקבל את הקערה, עם כף העץ. הוא נמרח בשפם וזקן, ידיו בוציות משוקולד וכל כולו מאושר.


אבא שלי תמיד דאג שיהיה לי חם. לכאורה, כמה קטן, כמה טריוויאלי. ובכל זאת: בכל גיל, כל חורף, אבי מציע סוודרים. אולי תקחי גם צעיף? יהיה לך מספיק חם ככה?
אתי התמזל מזלו, כי אני ישנה עם פוך גם בקיץ. אז כל ילדותי, אבי היה מוודא בלילות שאני מכוסה היטב בשמיכה. כשהיה קר במיוחד, היה פורש לי שמיכת צמר מתחת למצעים.
וכמתמחה בלבוש רב שכבתי, הוא זה שלימד אותי בזעירותי לאחוז בקצוות השרוול כשלובשים שכבה נוספת, כדי לא להשאיר אותו עמוק מאחור, תקוע אצל המרפק.
וכיום, כך אני עם בּוּבּה: לימדתי אותו לאחוז בשרוולו. אני מהדקת אותו בשמיכותיו בלילות. את חולצותיו אני דוחקת אל תוך המכנסיים, כדי שלא תבוא הרוח ותעשה לו פוּוּוּוּ בבטן.

ולבסוף, יש את הזכרונות שההורים נתנו לנו בטעות. הם לא התכוונו לתת אותם, לפעמים הם בכלל לא ידעו שהם נותנים אותם.
למשל, אף אחד מההורים שלנו לא התכוון לחקוק בזכרוננו שירי הילדות מהטלוויזיה החינוכית. פשוט נתנו לנו לראות טלוויזיה בצהריים, וזה מה שקרה.
כשהייתי ילדה, נסענו לגור בארה"ב לתקופה. השהות הזו הפכה אותי לדוברת אנגלית, אבל לא בן לילה. בכל אופן, ישבתי וראיתי שם די הרבה טלוויזיה, וזה עזר.
ההורים שלי לא סיננו ובחרו עבורי באלו תכניות לצפות, פשוט צפיתי בשידורי הילדים בערוצים השונים. ובערוץ הטלוויזיה הציבורי, היתה משודרת "השכונה של מר רוג'רס".
במיוחד אהבתי את קטע הפתיחה של התכנית, בו מדי יום היה נכנס מר רוג'רס לביתו, פושט את ג'קט החוץ שלו, ולובש סוודר ביתי.
בוודאי כבר שמתם לב, סוודרים היו מאוד פופלריים אצלי. תמיד דמיינתי שכשאהיה גדולה, אהיה בדיוק ככה, עם סוודר ביתי שרק מחכה לקבל את פני בשובי הביתה.

התכנית של מר רוג'רס לא היתה על סוודרים.
היו בה משחקי דמיון וביקורים במקומות, מדע ואמנות. יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע, מר רוג'רס פנה אל הצופה כחבר, משוחח עמו ישירות.
כל כך רציתי להעביר הלאה את פועלו לילדיי, כי מה שתמיד היה חשוב לו להדגיש, הוא הערך הייחודי של כל אדם ואדם. שיש והיה ויהיה רק אחד כמוך, וזה לא פחות מפלא.
אני בספק אם זו הפעם האחרונה שאזכיר את פרד רוג'רס. אבל לעת עתה אומר - איזה מזל שהיתה לו בתכנית רכבת חשמלית קטנה.

כמובן, אני לא יודעת אם הם יזכרו דווקא אותו כשיגדלו. יש עוד זמן רב עד לבגרותם, ובתקווה, אצטרך לבחור עוד רבבות פעמים איך אני משפיעה על זכרונותיהם.
אין לי דרך לדעת מה ייוותר בהם. כמו עם כל אחד אחר, בטוח שיהיו להם זכרונות מכעיסים ועצובים.
אני מקווה רק לבחור מספיק נכון, כך שביום מן הימים כשיהלכו עצמאים בעולם, הם יעשו זאת מתוך ידיעה פנימית עמוקה שהיו תמיד אהוּבים.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה