יום שישי, 4 בספטמבר 2015

סוף דבר

לכבוד תחילת שנת הלימודים, סברתי כי מן הראוי לספר איך נגמר משחק השח-מט הגדול הקרוי "מצא לילדך מקום בבית ספר".
אם לסכם בקצרה, יש כאן מערכת חינוך פרטית ומערכת חינוך ציבורית. שכונתנו הנאווה היא מה שמכונה כאן בעגת בית הספר "חור שחור". אין בתי ספר ציבוריים קרובים.
מכך שיש אשכרה מושג למצב הזה, ניתן להבין כי זו לא השכונה היחידה בה המצב תקף. למעשה, במועצה האיזורית בה אנו מתגוררים, שליש מהילדים נשלחים לחינוך פרטי.
אמרנו, אם זה מה שעושים - אז עושים. על מסענו אל תוך המערכת הפרטית (המרתק עבור אחרים אבל סוחט נפש באופן בלתי רגיל עבורנו) סיפרתי כאן.
מה שאני יודעת כיום הוא, שמרגע שמחולקים מקומות מתחיל משחק כסאות מוזיקליים, ובחלק מבתי הספר הפרטיים הגדולים יותר, מתפנים מקומות גם אם לא עברת שנה וחצי של ראיונות ומיונים.
בכל אופן, קיבלנו לבסוף מקום בבית הספר הפרטי אשר מצא חן בעינינו.
אבל אז התחלנו לעשות חשבון.

שכר הלימוד בלבד לילד לשנה בבית ספר פרטי הוא 15 אלף פאונד. זה עוד לפני ששילמת על אוכל או פעילויות נוספות.
יש לנו שני בנים, ואם בכל זאת אפשר היה, איכשהו, לא לשלם 200 אלף שקל כל שנה רק כדי לשלוח אותם לבית ספר, זה היה יכול להיות נחמד.
אין בעיה - אמרה לנו המועצה האיזורית שלנו. אמנם אין לנו מקום להציע לכם בבתי הספר אצלנו, אבל אנחנו נשמח להציע לכם מקום בבית ספר במועצה איזורית אחרת.
נכון, תצטרכו לסוע בשני קווים ברכבת התחתית ויקח לכם ארבעים דקות להגיע.
ואמנם, באמת מדובר בבית ספר שנמצא בתוך בניין משרדים נטוש ואין לו חצר משחקים.
אמת, אמנם כבר סגרו את בית הספר כי הרמה שלו היתה מתחת לכל ביקורת, אבל לפני שנתיים הוא נפתח שוב, ואנחנו מקווים שאולי יום אחד הוא יהיה יותר טוב.
אל תתקטננו על כי הוא נמצא בלב שכונה מוסלמית ומכיל רק ילדים ממקומות כמו סודן, פקיסטן ואריתריאה. גיוון זה טוב, אתם תהיו אקזוטיים שם.


זה היה השלב שבו הבנתי בעצב רב, שהגיע הזמן לעזוב.
גרנו באותה שכונה תשע שנים, אבל עכשיו, איך שלא מסתכלים על זה, המחיר הוא גבוה, גבוה מדי.
אז עברנו.
השכרנו את דירתנו לאשה עם חתול, ארזנו את מטלטלינו, והתחלנו מחדש.
עברנו ממש קרוב לבית ספר ציבורי שנחשב מצויין, אם כי גם כאן, כמו עם כל בית ספר אחר, תלוי בעיני מי, ועל כך תיכף.
אבל בינתיים, היינו ראשונים ברשימת ההמתנה, ושבועות ספורים לאחר המעבר התבשרנו כי התפנה מקום והאם במקרה נהיה מעוניינים בו?

שח-מט.

הילדים מאוד אוהבים את הדירה החדשה. בצדק: יש בה שטיחי קיר לנפילות רכות, קצת מדרגות ושני חדרי שינה, ושניהם עבורם.
באחד, קטנטן, הם ישנים בלילה. האחר, עצום בגודלו, הוא חלל משחקים במהלך היום. לעת ערב, אנחנו פורשים שם את המזרן הגדול, קצת מתגוללים יחדיו.
בבוקר, הילדים באים להתכרבל. בשבת, הוא נשאר פתוח כל היום, לרביצה ושעשועים.

אני עדיין מסתגלת. מבחינות מסויימות היא נוחה יותר, מבחינות אחרות היא נוחה פחות, ובעיקר - יש בה הרגשת תלישוּת גדולה. אין לנו תכניות לעבור בקרוב, ובכל זאת היא מרגישה ארעית.
שינוי המקום אמר גם שכונה חדשה. קשרי התחבורה הציבורית הם גם שונים וגם יש פחות מהם.
כל פעם שיוצאים, מחשבים מסלול מחדש. 



לאחר האופוריה הראשונית של קבלת המקום בבית הספר, החלו להגיע החששות.
בּוּבּה הוא היחיד מכיתתו בגן שהולך לבית ספר ציבורי, כל היתר מתפזרים לבתי ספר פרטיים, חלקם יוקרתיים ביותר.
ושוב מרימה מפלצת הספק את ראשה ואני שואלת את עצמי - אולי אנחנו עושים לו עוול?
קודם כל, בגלל משהו שפסיכולוגים קוראים לו אפקט העיגון: איפה שתקעת עוגן נקבע כסטנדרט, וכל אופציה אחרת נמדדת ביחס לסטנדרט הזה.
או בלשון פשוטה: אם התרגלת לחשוב על בית ספר פרטי כאופציה היחידה, גם כשכבר יש אופציות, הן מרגישות פחות טובות.

וגם, אם יש משהו שבריטניה מצטיינת בו הוא שימור.
זה נכון לבניינים ישנים, זה נכון לתכניות טלוויזיה שרצות כבר 20 שנה, וזה נכון גם למבני כוח. בתי הספר הפרטיים הם חלק חשוב במנגנון ששומר עליהם.
בּוּבּה בן 4, וקורא וכותב באנגלית, ובמידה פחותה - גם בעברית. כל כך קל יהיה, כל כך קל, ליפול למלכודת האצה של יכולות אקדמיות מדידות. לבנות לו דרכן כרטיס כניסה לעולם.
במיוחד שאני מסתכלת ימינה ושמאלה, ורואה את חבריו לכיתת הגן נכנסים למסלול שלוקח אותם ישירות אל עבר תחנות המעבר של האליטה.

בשיטה המקומית, יש מבחני כניסה לבתי ספר הבאים בגילאים 7, ו- 11. לבתי ספר מסויימים, בגיל 13.
רק לציין, כסטנדרט, לכ-ו-ל-ם יש מורים פרטיים שמכינים לבחינות, זו תעשייה משגשגת כאן. 
אבל מאחר ובתי ספר פרטיים נמדדים על פי איך הצליחו למסור את הכדור הלאה, רמת ההוראה היא כזו שמוודאת שגם בגיל 7 וגם בגיל 11 - אתה בכיוון הנכון.
בית ספר ציבורי לעולם לא יוכל להשתוות לבית ספר פרטי במלאכת הקידום האקדמי. כי הוא לא שם זאת כמטרה לנגד עיניו.
החשש שלי הוא שבּוּבּה יהיה ילד שנהדר בלימודים - וחסר אונים בחיים האמיתיים. הוא ילד חברותי ופתוח, אבל נטיית הלב שלו היא לא לקפוץ אל תוך שלולית בוץ, אם אתם מבינים את כוונתי.
אני אכין את שיעורי הבית שלי. אני אברר על הבחינות ובתי הספר האופציונליים מבחינתנו. יהיו מורים פרטיים.
אבל אני רוצה לתת לו כמה שנים שבהם הוא מתנסה ולומד וחושב ויוצר, בלי חרב ציונים ובחינות.
ובכל זאת, לא אכחיש, ידיי קצת רעדו כשאחזתי בטלפון להודיע לבית הספר הפרטי שאנחנו. מוותרים. על. המקום. שהם. הציעו.


חזרה לבית הספר בו כן בחרנו.
מה שאני אוהבת בו הוא שהוא תבנית נוף מולדתו: השכונה בינלאומית עם אוכלוסיה מהמעמדהבינוני? אז הילדים מגיעים מכל מיני לאומים, וההורים הם בערך כמונו.
 רובם דוברים לפחות עוד שפה נוספת לאנגלית, אבל האנגלית אינה רצוצה.
יש הרבה יצירתיות, הרבה אומנויות, כל מיני טיולים. ההורים ידידותיים. האווירה קהילתית. היתה ישיבת הורים לרגל פתיחת השנה, והמורה נראתה אחלה.
בּוּבּה עודו מסתגל, וכך גם אנחנו.
השבועיים האחרונים היו קשים לו. הגיעו פרצי בכי, וחשש ממפרידות ממני, גם כשהוא הולך לישון. כששאלתי הוא הכחיש שיש קשר לחששות מהגן החדש.
רק לאחר היום הראשון, בלילה, הוא הודה שדאג וחשש. עבורי, זה היה סימן נהדר להקלה של התרת ספקות.
לעת עתה, הוא רק נמצא בגן שעתיים-שלוש מדי יום, ועם כל יום שעובר קל לו קצת יותר.

לי עדיין קצת חונק בגרון.
כאן, נקודת ההתחלה של בית הספר היא בעצם במה שבישראל הוא גן טרום-חובה.
אז מצד אחד, זה גן לכל דבר. אבל זה בית ספר. בסוף השנה הם צפויים כבר לכתוב משפטים שלמים, ולקרוא היטב, ועוד כל מיני ציוני דרך שכבר הספקתי לשכוח.
והוא כל כך פיצפון.
תחילת שנת לימודים טובה לך, ילד שלי.

יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

כּלוּמניקית

בביקורנו האחרון בישראל צימו ואני השארנו את אוצרותינו בידיהם של סבא וסבתא, ויצאנו לכמה שעות זוגיות.
החלטנו לסור ליפו, לשכשך רגלינו בים, ולשוטט בשוק הפשפשים.
החלק של השכשוך, הרגליים והים עבר יופי, ואז עלינו אל עבר יפו, והגענו לכנסייה הזו שנמצאת ממש מול הים.
נכנסנו פנימה לרגע וכשיצאנו, איכשהו, הרגל שלי נתקעה בתוך מן מוט מתכת על הקרקע שנועד לתפוס את דלת הכנסייה פתוחה, אבל לא היה בשימוש אותו יום.
הכאב היה גדול, ותוך שניות בודדות התנפחה לי גּוּלה שחורה בגודל של כדור פינג פונג על כף הרגל.
צימו קשר לרגלי את הקרדיגן כדי להפעיל לחץ על הנפיחות, ואז ישבנו על הספסל.
ואני מיררתי בבכי.
לא בכי מעודן של דמעה מתגלגלת על הלחי. בכי מתייפח, מר וחריף.
הבכי אולי השתחרר מהכאב הפיזי הלא צפוי של אותם צהריים, אבל הוא נמשך ונמשך ונמשך בגלל כאב אחר. יומיומי, בנאלי, וחונק גרון.


כבר לפחות שלוש שנים, שמתי לב, אין לי יותר הרגשת גאווה.
לא משנה מהו המעשה. אם ניסיתי לעשות משהו לא הצלחתי, אז בּרוּר. אם כבר, מה בכלל גרם לי לחשוב שאצליח?
ואם ניסיתי לעשות משהו וכן עשיתי אותו, אז זה סתם. גם לא עשיתי מי יודע מה טוב, אפשר היה לעשות טוב יותר.
זה לא נחשב. אם אני עשיתי, כל אחד יכול. וגם בכלל לא משנה יכול לא יכול, כי זה חסר משמעות. ובעיקר - חסר ערך.
הכל הכל הכל חסר ערך.

תגידו - שלוש שנים ככה ולא שמת לב?
ברור ששמתי לב. אפילו הזכרתי את זה פה. זה גם לא קרה בן לילה, אלא כתהליך מתמשך של פיחות בתפיסתי את ערך מעשיי.
ואני חושבת שבהתחלה, על אף שהצטערתי שהדבר הוא כך, סוג של השלמתי עם זה.
חשבתי לעצמי, שאמנם בעבר היו זמנים שהרגשתי בהיי מטורף בעקבות הצלחה כזו או אחרת, אבל זה תמיד היה זמני, ותמיד היתה מגיעה נפילה אחר כך. אז בשביל מה?
אמרתי לעצמי שכל עוד ברגע העשייה אני שואבת סיפוק מהעשייה עצמה, זה לא נורא אם אחר כך אני מבטלת את ערכה.
וגם, יש כאן יותר מדי האחזות ב"אני" ו"עצמי" וכל מיני תוויות. כל כך קל להתאהב בתווית. כמה משחרר, להיות מסוגל לומר על עצמך: אני X, זה מקומי בעולם. משחרר ושקרי.
ובכלל, כמעט כל פעם בעבר שחתרתי להשגת הישגים "רשמיים" שיובילו להרגשת שייכות "רשמית", הרגשתי מזייפת. אז אולי הגיע הזמן לנסות משהו חדש?


אני מאמינה לגמרי במה שאמרתי על תוויות.  אני חושבת על הביטוי "קָשָבֵנו מיכאל גורדוס" - זוכרים אותו ממבזקי החדשות ברדיו?
הוא היה מקשיב לגלי הרדיו בשידורים בערבית, מתרגם ומביא אינפורמציה. הנה מקצוע שלא קיים יותר מחוץ לשירותי הביון. אז עד כמה אמיתי יכולה להיות התווית הזו: "קָשָב"?
תוויות כמו "סוכן נסיעות", "עיתונאי", "חנווני", איבדו כולן מהמוּצקות שלהן. ומנגד, הגיעו כל היועצים.
ובכל זאת, הזירה בה אני מרגישה הכי הכי גרוע היא הזירה המקצועית.

אני אומרת לעצמי: בגילי, הייתי צריכה כבר להיות משהו. הנה, כל כך הרבה אנשים בני גילי הם כבר שם. איפה אני?
ועדיין, גם כשהיה לי מקצוע, רשמי, עם כרטיס ביקור, ותפקיד מוגדר וקורות חיים מתאימים והכל, הייתי קמה ומרגישה במקום הלא נכון.
וכמובן, לכאורה גם עכשיו אני כבר משהו: אני בעלת עסק.
הקמתי אותו במו ידיי, בעשרת אצבעותיי, כמעט לגמרי לבדי. סיבה לגאווה, לא?
סיבה אולי, אבל גאווה אין.
המוצרים הם טובים, האתר הוא יפה, הלקוחות משבחים, אבל בעיני זה לא משנה. כי סרט המדידה שבו אני מודדת את העסק הוא הנוקשה מכולם: האם העסק הוא רווחי?
והוא לא. הוא גדל לאיטו, אבל עדיין לא, וזה יקח זמן.
אלא שלא יעזור כמה אני אומרת לעצמי שהצלחה זה משהו שלא קורה בן לילה, אלא בהשקעה עקבית, לאורך זמן.
כל יום מחדש אני מרגישה לא "עובדת", אלא - "חיה על חשבון אחרים". והתחושה הזו רודפת אותי.




אין בי גאווה על האמהוּת שלי. אני גאה בילדיי בלי סוף, אבל מתקשה לראות בעצמי מקור חיובי לטוּב שפורץ מהם.
בסיכומו של דבר, תחת הביקורת שלי, רוב הזמן אני לא מספיק.
בגלל שלפעמים אני מאבדת את הסבלנות, אני לא מספיק סבלנית.
בגלל שיש זמנים שאני בוחרת ומעדיפה לא להיות אתם, אני לא מספיק אתם.
אין טעם לומר - אבל את עושה כך, ואת עושה אחרת. הוא שאמרתי: זה לא נחשב.
וכל הזמן, ההרגשה הזו, שאני מפספסת את החיים האמיתיים. שהחיים עוברים, ואני לא לגמרי נוכחת בהם, מרוב דאגה.

הלחץ, כל הזמן, כל הזמן. נו, אתם יודעים. התחושה הזו של מועקה בחזה, דופק מהיר, נשימה מואצת.
מדי פעם אני שואלת את עצמי: "כמה את לחוצה עכשיו?" ומד הלחץ הסובייקטיבי הזה מעולם לא יורד מתחת ל-3, אלא אם כן אני נעזרת בקצת שוקולד. אני פוחדת ש:
1. שאני אפספס את הזמן שלי עם הילדים.
2. שאני לא יכולה להיות עצמאית כלכלית ותלויה באחרים לקיומי. שאצטרך לשוב לעבוד כשכירה, ואתקשה למצוא עבודה כי הפכתי ללא רלוונטית.
3. שאני חלשה פיזית, ובהעדר נוחות אתפרק. בהעדר נוחות = שלל מחשבות אפוקליפטיות. שואה. להיות פליטה. מלחמה. נרדפוּת.
4. שאשכח. שאני כבר שוכחת את הילדוּת של הילדים שלי.
5. בדידות. שבהעדרו של צימו אני לבד בעולם ולאף אחד לא אכפת ממני.
6. שאני מבזבזת את חיי, ואצטער על כך בעתיד או על ערש דווי.

אני לגמרי מבינה. וחבל לי שהיא הרגישה ככה, היא בטח היתה בסדר גמור.

אה, וואללה?

אני בדרך כלל אוהבת לכתוב על איך שלמדתי דברים. אז הנה מה שלמדתי כעבור שלוש שנים של אי הרגשת גאווה:
בכלל לא משנה כמה התוצאה טובה או לא, אין חדווה בעשייה.
זה לא אומר שאני לא נהנית משום דבר אף פעם. אלא שבגלל שהכל חסר ערך, ושום דבר לא נשאר, ישנה תחושת אשם תמידית.
אם עבדתי - הייתי צריכה להיות עם הילדים. אם הייתי עם הילדים - הייתי צריכה לעבוד.
כל זמן שבו אני עושה משהו שבו המרוויח העיקרי הוא אני (כמו התעמלות, כתיבה או צילום), אני לא רק פרזיטית, אלא גם מכלה את זמני על שטויות.
כמו נקר על עץ, מנקשת המחשבה - "לא מגיע לך. את לא ראויה."
ואז אני רואה תמונות של עלי דוואבשה התם או איילן קורדי הפעוט שנשטף אל החוף, ומרגישה שמעצם היותי, גזלתי מהם את חייהם. להם הגיע יותר לחיות. בהם היה יותר ערך.

בוודאי שאני בדיכאון, וכי מה?
לפעמים אני חושבת - אולי שיחות יעזרו. לפעמים אני חושבת - אולי תרופות.
אבל הייתי שם, וגם שם. בשני המקרים, חלפו מאז הרבה מאוד שנים, אבל הם לא עימעמו את הסקפטיות.
השיחות לא סייעו, אם כבר הזיקו. התרופות בטווח הארוך כנראה עזרו, אבל הדרך, אוי הדרך. ככל שהבחירה בידי, אני לא רוצה לצעוד בה שוב.
עמוק בפנים, אני גם מבינה שזו לא הדרך. כי זה שוב, לחפש את הפתרון בחוץ. אני לא ממעיטה בערכה של עזרה חיצונית, בכלל לא.
אבל בסופו של יום, האחריות למצוא את הערך בחיים שלי היא עליי. כמו פעוט שלומד לצעוד, הוא אולי נתמך, אבל את רגליו הקטנות הוא זה שצריך להזיז.
אז אולי מקום טוב להתחיל בו, הוא לתרגל מחדש להרגיש גאווה.
בכנות, אני לא לגמרי בטוחה איך. אבל נדמה לי שפעם ידעתי, אז אולי זה כמו מה שאומרים על אופניים.