יום חמישי, 10 במרץ 2016

עשור. כמה תמונות?

לפני כשבועיים ועשר שנים נחתנו בלונדון, צימו ואני, יחד עם שתי מזוודות גדולות.
את יתרת רכושנו דאז זרקנו לפח או מסרנו. את מיעוטו, חתמנו בקופסאות ליום עתידי בלתי ידוע. ההבדל בין שנינו היה, שאני עשיתי את זה לא רק עם רכושי הדל:
לא ידעתי מה יהיה, אבל הייתי מוכנה להמר שמה שלא יבוא, פשוט מוכרח להיות יותר טוב. כי עד אז היה רע, רע מאוד.
זה לא החתול, שצילק את זרועותיי. שיקרתי, זה היה סכין מטבח.
אספתי קופסאות משככי כאבים, לא עבור העת בה יכאב לי הראש.
אין לי הרבה מה לספר על התקופה ההיא. יום אחד, לא כזה מזמן, הופתעתי לגלות שיש לי חור של שנתיים וחצי בזיכרון.
הוא שאמרתי: זרקתי לפח. מיעוט, אולי, חתום בקופסאות, ואין לי חפץ בהן. בגיל 26, החיים התחילו מחדש.

לפני כשבועיים, דמיינתי בעיני רוחי מפה של העיר, משובצת כולה בנקודות ציון מהעשור האחרון, גדולות כקטנות. וכמה שלא ניסיתי לגלגל את הרעיון הזה, נתקעתי.
הוא מצא חן בעיני תיאורטית, אבל איכשהו, לא נגע בלב העניין. אבל מהו לב העניין? זאת לא ידעתי לומר.
לדוגמא: טרום חתונתנו, כאשר צימו אסף את טבעות הנישואין שלנו מהצורף, נפגשנו בהפסקת הצהריים על מדרגות כנסיית סט. פול כדי להתפעל מהתוצר המוגמר.
למה דווקא שם? כי שנינו עבדנו בסיטי, ומשרדינו היו קרובים, והפנינה הזו, שהנשימה היתה נעתקת למראיתה כל בוקר מחדש, היתה בנוסף מקום מפגש נוח.
הנה זיכרון נהדר, ואיזו תפאורה אידילית! ובכל זאת, לשבץ תמונה של טבעותינו בסמיכות לכנסייה על המפה, הרגיש מנותק מהעונג של אותו הרגע.

הסיבה שמפות לא עובדות היא, כי מאז ומעולם לונדון עבורי היתה לא רק מרחב גיאוגרפי, אלא יישות מטאפיזית משל עצמה.
זה נכון שעל פני השטח, עיר היא סך הבניינים שבה, האנשים שבה, ההסטוריה שלה, וכן הלאה.
אבל במובן אחר, היא היישות הזו שבונה את עולם האפשרויות סביבך, מגיבה לפעולות שלך, ומעצבת את תפיסת עולמך.
אז בתוכי פנימה, לונדון היא יישות אוהבת, אשר חיבקה אותי אליה בחיבה, והרעיפה עליי יותר משאי פעם יכולתי לדמיין.
לך תתאר דבר כזה במפה.


בדרכים שונות, ניסיתי לתעד את החיים כאן. אספתי מזכרות. כתבתי במחברות. הבלוג הזה הוא סוג של נסיון. קדם לו בלוג אחר, במקום אחר.
אבל מעל הכל, צילמתי המון. בהתחלה, גם ניסיתי לפתח ולהדביק באלבומים. לאורך זמן, זה לא תפס: יותר מדי תמונות, פחות מדי חשק להדביק.
אבל עכשיו אני חושבת: כרך אחד, אי שם בין מחברת לאלבום. לא לפי סדר כרונולוגי, לא מכסה הכל.
כרך אחד, שלו יכולתי לעלעל בו לפני למעלה מעשור, הייתי יודעת: החיים לא עומדים להסתיים, הם תיכף הולכים להתחיל.
הנה, ככה על קצה המזלג, כמה רגעים.


מלכתחילה, היו רק שתי אופציות: או שהזוגיות תסדק ותתפורר נוכח הקשיים בהתאקלמות במקום זר, או שהיא תתעצם ותתחזק. לפני עברנו, היו לי חששות כבדים.
ובגלל שעבורי המעבר היה עניין של להיות או לחדול, תהיתי אם המחיר יהיה להיות - אבל בלעדיו.
ואני מסתכלת בבחור המופלא הזה שאיתי וחושבת, איזו גמישות יש לו, להתערות כל כך בחן. כמה ברת מזל אני, שהוא היה מוכן לנסות.
על הגלגל הענק ביום לוהט של יולי 2006, צימו שאל אם אנשא לו. למרות החום, לפני שעלינו הוא התגנב לשירותים והחליף לחליפה, כי הוא יודע שאני נורא אוהבת גברים בחליפות.
אני מתבוננת בטבעת שהוא נתן לי וחושבת שלפעמים, שפיץ של עיפרון נשבר תחת לחץ. אבל מצד שני, תחת מספיק לחץ מבוקר וזמן, הוא גם הופך ליהלום.




עד שעברנו, הייתי דלפונית. מכל הדברים שהרעו את חיי באותן שנים, דבר זה הכי פחות הפריע לי.
זה שצימו יעשה חיל היה תמיד ברור וידוע מראש. אבל עם שתי הכנסות נאות ומעלה, וזוג שלא צריך שום דבר במיוחד, פתאום החל עידן של רווחה כלכלית גדולה.
יש דבר אחד ויחיד שרווחה כלכלית קונה לי. דבר אחד ויחיד שמפחיד אותי לאבד: כסף קונה לי חופש.
חסכון בבנק מאפשר לי לדעת שאם העבודה איומה, אני יכולה לקום וללכת. תמצא אחרת, ובנתיים לא אזרק לרחוב.
אין לנו עזרה מהמשפחה. אז אנחנו קונים אותה בכסף. ועל כן, אני לא צריכה להתווכח עם אף אחד על הבחירות שאנחנו עושים, או לעשות פליק פלאקים כדי לרצות את השבט.
כסף נותן לי את החופש להעניק לילדים שלי מהעושר שהעיר מציעה. לא עולה הרבה לסוע ברכבת, לשוט על סירה, ללכת למוזיאון, או להאכיל ברווזים בפארק.
כסף קונה לי את את היום יום שאני רוצה אתם.




כמאמר הפט שופ בויז, לא שיעממנו, כי לא שעמם לנו.
היכולת להרגיש שמעניין ומרגש לך היא יכולת נרכשת, ושיעמום קשור קשר הדוק להוויה הפנימית.
וזה הכל אחלה, אבל כמו שאני לא אלך להתחתן עם הבחור האקראי הראשון שאני פוגשת ברחוב, ככה גם מעניין לי בלונדון, כמו שלא מעניין לי באף מקום אחר.
זה מרגיש כאילו אתה הולך לך לתומך, ולאן שאתה לא הולך, המסיבה סביבך.
וכל הזמן אתה חושב: איזה קטע! אני רק במקרה הגעתי, איך זה קרה שבדיוק פה יש מסיבה?




אני לא מצליחה לעלות על דעתי דבר אחד שביקשתי לעצמי ולא קיבלתי מהעיר. באתי לכאן לפני עשר שנים, ריקה ורעבה לדף חלק וחיים חדשים.  רציתי ורציתי ורציתי.
ועשר שנים אחרי לא הכל ורוד ומושלם, אבל אני כבר לא חושבת על עצמי כריקה, ולא חיה במצב תמידי של רעב.
ומהמקום הזה, יש לי יותר סבלנות. יש לי יותר יכולת לחבק, ולתת לאחרים. יש לי יותר יכולת למחול על כבודי, להתעקש פחות, להעריך יותר.
יהיו שיגידו, זה לא קשור בכלום ליישות מוניציפלית כזו או אחרת.
אבל אפילו הם ידעו גם לומר, קל יותר לאהוב אם היה מי שהרעיף עליך אהבה.