גלויות מעיר הולדתי

עיר הולדתי, עיר נעורי, עיר בגרותי המוקדמת. תמיד אהבתי אותה.

אין זאת לומר שתמיד הייתי מאושרת בה, אבל היא עצמה מעולם לא היתה מקור לחוסר שביעות רצון עבורי. 

נהפוך הוא: אני אוהבת את האינטימיות שבה, את נופיה היפים, את אור השמש הרך, את כיכרותיה, מרכזי הקניות הצנועים, האווירה הנינוחה.
באותו אופן שהעיר ניו יורק מגלמת דמות חמישית נוכחת תמידית באותה סדרת טלוויזיה, כך גם עירי תמיד היתה נוכחת בחיי לא כתפאורת רקע, אלא כהוויה נושמת.

את עיר הולדתי עזבתי מכורח נסיבות, ובאותה עת לונדון עוד היתה שאיפה כמוסה ורחוקה מתמיד.
ואז במקום אחר שכרתי חדר בדירה, ואז חדרים אחרים, בדירות אחרות.

אינני מצרה על הנסיבות, ובטח שלא על המגורים כיום בעיר בה סוף סוף מצאתי את מקומי.
אבל את עירי לעולם אינני מבקרת לגמרי בהווה. 

כשאני חוזרת אליה לביקור, אני מרגישה שבעל כורחי החוויה שלי מעורבבת עמוקות עם העבר.

בכל ביקור הייתי מוצפת בגעגועים עזים למקומות ולאנשים, לא כפי שהם כיום, אלא לכפי שהיו פעם: לחברים שהיו קרובים, לגברים שהיו מושכים, לחיוכים רחבים.

את האנשים אליהם אני מתגעגעת, אינני רוצה כמעט לפגוש.

אין עוד רלוונטיות בקשרים הללו מן העבר. רוב חברי ממילא התפזרו לכל עבר, אבל מרחק החל להפער ביננו גם כשאי אפשר היה למודדו בקילומטרים.

ובכל זאת, הזכרונות צצים ועולים בכל מקום, בכל פינה. רבים מהם מתוקים. חלקם היו מרים יותר בזמן אמת, אבל רוככו והומתקו עם חלוף הזמן. ואת אלו העצובים - מי בכלל רוצה להיזכר בהם?

מכאן, שעל אף שתחושת הגעגוע היא אמיתית לגמרי, מושא הגעגועים הוא פתייני ולא מציאותי.

אני יודעת זאת בראשי, אבל הלב עדיין נצבט. 
כשאני מתארת את הדינמיקה הזו היא נשמעת כמו סבל, והיא אכן כזו במובן מסויים. ועדיין, אני אוהבת את העיר אהבה גדולה.

בספרו "בעיקר על אהבה" כתב מאיר שלו על ספרים וסיפורים שהשפיעו עליו. מתוך הספר הזה למדתי על סיפור בשם "נמרו של טרייסי".
את הסיפור לא קראתי, ולכן אני יודעת רק מה נכתב אודותיו. 
מה שנחרת בי היה שהנמר הולך לאיבוד, והדרך למצוא אותו היתה לשחזר במדויק את המציאות ברגע האובדן. 
שהרי אם הכל יעמוד באותו מקום, באותה שעה, בדיוק כפי שהיה באותו רגע ממש שנעלם הנמר, לא תהיה לנמר ברירה אלא להופיע גם הוא.

כשעזבתי את עירי, הרגשת הערך העצמי שלי (שלא היתה משהו באותה נקודה בזמן) היתה תלויה בכל מיני דברים. היתה לי מן מחשבה שכזו שאם רק יקרה כך וכך, או אז ארגיש סוף סוף טוב.
בבואי חזרה לעירי אני מרגישה שאני חוזרת לעסוק באותן סוגיות, כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן
כמובן, זוהי פיקציה גמורה: לא רק שאני מרגישה מצויין רוב הזמן גם מבלי שקרו הדברים, כיום אני יודעת שלו היו קורים לא הייתי אדם מאושר יותר.
כמעט בכל תחום, מה שחשבתי שאני צריכה ורוצה בגיל 20 הסתבר כשונה ממה שבפועל עושה לי טוב. לונדון היא אחד הסייגים הבודדים.  
ועם זאת בכל ביקור, מכה בי הזמן שחולף ובוזמנית אני קצת חוזרת להרגיש קצת כמו שהרגשתי אז.  

לפגוש אנשים חדשים

הביקור בעיר מעמת אותי עם מי שהייתי ומי שחשבתי שאהיה. לרע ואז לטוב, חיי הפכו להיות מאוד שונים ממה שדמיינתי אותם טרם עזיבתי. 
כיום אני אוהבת את חיי מאוד, אבל הביקורים בעיר איכשהו לא הפכו קלים יותר. 
עם השנים, החלה להתפוגג ההנאה שלי מרחובות עירי כי, עם כל ביקור נוסף, היא הרגישה לי עוד יותר עצובה, עוד יותר עיר רפאים.

היא כמובן מלאה באנשים, ורובם ודאי שמחים למדי. אבל לי היא הרגישה ריקה, מאוכלסת בעיקר בעבר.

בביקור האחרון החלטתי שקצתי בתחושות הללו.
אני שמחה על כך שזכיתי לכל כך הרבה זכרונות נעימים, אבל הגיעה העת לחיות בה בהווה, גם אם לתקופה קצרה בכל פעם.

וכך, בעוד בפעמים קודמות הביקורים נשאו אופי של בטלה שעיקרה רביצה בבית בחיק המשפחה, הפעם אזרתי עוז לצאת אל עירי של הכאן ועכשיו, ולנסות ליצור חברויות חדשות:
ישנן דמויות אותן אני מכירה וירטואלית כבר שנים, ועם זאת, מעולם לא דגדג לי לעשות את הקפיצה ולפגוש אנשים פנים מול פנים.
חלקית זה מתוך קנאות להפרדה בין חיים וירטואליים למציאות, וחלק זה סתם ביישנות.
בכל אופן, ערכתי נסיון בו זרקתי את שניהם לפח, עם תוצאות נפלאות. לחיי חברויות חדשות, ורחובות פחות ריקים.

עירו של בּוּבּה
וכמובן ישנו אדם חדש נוסף בעיר, בּוּבּה. הוא כבר היה בה בעבר מספר פעמים, אבל הפעם לראשונה הוא יודע לרוץ.
לכן אם בעבר מרחבי הבית וטיולים קצרים בשכונה סיפקו אותו, כעת הוא גם דורש וגם מסוגל לחוות הרבה יותר.
"היום דווקא יפה", שמענו ביום הראשון של ביקורנו, "אבל מחר צפוי להיות אפור וגשוּם". אז מיהרנו לנסוע לים.
למחרת אמנם היה קריר יותר, אבל השמש זרחה בעוז. "תנצלו את היום, כי מחר יבוא הגשם" שמענו, ונזדרזנו לקחת אותו אל הפארק.
למחרת לא רק שהיה שמש, הפך להיות גם חמים, ויום לאחר מכן אפילו עוד יותר.
בקיצור, נתמזל מזלנו ליפול על שבוע חמים ושמשי  וכך זכה בּוּבּה לחוות שלל נופים חדשים, במקום שבוודאי מרגיש עבורו עיר קיט אידאלית:
בחוץ שמש ומרחבים ירוקים, בפנים סבא וסבתא ודגים באקווריום וצעצועים לא מוכרים.

עוגת ביסקוויטים
לחזור לעירי אומר לחזור לבית הורי, ובו חדר נעורי, אשר הפך להיות חדר משפחתי הקטנה.
דווקא בבית הורי אינני מהלכת שבויה בזכרונות, הוא מצוי בכאן ועכשיו. אבל בישוליה של אימי טעימים כפי שתמיד היו.
המבשלת שהפכתי להיות מזכירה את אימי: מבשלת מעט דברים, אבל עושה אותם טעים. כוחם אינו במורכבותם, הוא בכך שהם יוצאים בדיוק ככה טעים פעם אחר פעם.
לכל בית יש את השניצלים שלו ואת הלביבות שלו, אבל, כצפוי, אלו של אימי הכי טעימים.
כשאנחנו באים, היא מקפידה להכין דברים שאנחנו אוהבים. העוגה שאני הכי אוהבת שהיא מכינה, היא עוגת ביסקוויטים:

1. טובלים פתי-בר שוקו בחלב ובו קצת ליקר דובדבנים. את הביסקוויטים הטבולים מסדרים בתבנית.
2. מורחים על השכבה שליש מתערובת הקרם, שמכינים על ידי הקצפה של: 1 גביע גבינה לבנה, 1 מיכל שמנת מתוקה, 1 קופסת אינסטנט וניל ו-1 כוס חלב.
3. מסדרים עוד שכבה של ביסקוויטים, ועוד שכבה של קרם, ועוד שכבה של ביסקוויטים, ועוד שכבה של קרם.
4. שופכים על העוגה את ציפוי השוקולד, שנוצר על ידי המסת 100 גרם שוקולד מריר בחצי מיכל שמנת מתוקה.
5. מכניסים למקרר לכמה שעות, ואז זוללים כאילו אין קלוריות בעולם.

ספר מעורר
בבית הורי יש חדר ספריה. בכל ביקור מופיעים שם מספר ספרים חדשים, אותם אני סוקרת, אבל לרוב איני קוראת מפאת חוסר סבלנות.
ועם זאת, הפעם, דווקא קראתי אחד, ודווקא הוא הרעיד את עולמי.
אני חושבת על כמה בקלות יכולתי לא לקרוא אותו, או שהייתי נתקלת בו בזמן אחר במקום אחר, ולא הייתי מבינה אותו כפי שהייתי מסוגלת בזכות הלך הרוח המשונה ששורה עלי כשאני מבקרת בעירי.
פעם נוספת, היכתה בי בעוז ההכרה עד כמה, גם כשנדמה לי שאני לומדת דברים חדשים, אני מסתובבת סביב אותם זרעי רעיונות.
כל פעם מחדש הם צצים ועולים באופן לא צפוי, בזווית אחרת, ממקום אחר. הידע משתנה אבל הרעיונות אשר מכים שורש, הם מרגישים מוכרים וביתיים, כי קצת הייתי שם כבר.
במתכוון אני לא מציינת את שם הספר או תוכנו.  בבוא העת, אני מאמינה שאני אמצא דרך להעביר את הערך שקיבלתי ממנו גם דרך הבלוג.

בוקר גשום
ערב עזיבתנו הגיע הגשם המובטח. הוא ניתך על רחובות עירי בשצפון אותו אינני חווה כלל בלונדון, על אף כל הדיבורים על גשם.
בעיקשות הוא התמיד כל הערב וכל הלילה וכל הבוקר, כספתח לשבוע חזוי של סערה.
בשנים האחרונות חשבתי שתמיד ארגיש קצת מדוכדכת כשאבוא לבקר את הורי בגלל העימות הצפוי עם מחשבות מן העבר. האמנתי שדפוסים מסויימים מתקבעים, ולא יהיה ניתן עוד לשנות אותם.
אני חושבת שעכשיו בפעם הראשונה הרגשתי שזה לא חייב להיות ככה. 
ובתזמון משונה, קיבלתי באותו בוקר כאפה מצלצלת על ערכו של זמן, והחשיבות של לחיות בהווה.

"יש לי חדשות רעות" כך פתח את המייל קולגה מלימודי ה-MBA שזה עתה סיימתי.
"ברוּנו נפטר ברביעי לינואר. אני אשלח לכם פרטים נוספים ברגע שיוודעו לי."
ברונו היה בחור פורטוגזי נעים הליכות שלמד איתנו, בן כ-40.
נכון לכתיבת שורות אלו, אני עדיין לא יודעת מה קרה ואיך. "פגשתי אותו רק לפני 3 שבועות" מחה אחד הקולגות, "כזה בחור נחמד".
הרי יש לי מייל שלו, ומספר טלפון בנייד, וקישורים ברשתות חברתיות. האיש קיים. מה זאת אומרת לא קיים יותר?

אין לי זמן לרוחות רפאים מן העבר.